בבא קמא נד א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
או מבעי ליה לחלק ורבי יהודה לחלק מונפל נפקא ורבנן ונפל טובא משמע אימא ונפל כלל שור וחמור פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט שור וחמור אין מידי אחרינא לא אמרי בעל הבור ישלם חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש בעלי חיים אף כל בעלי חיים אי מה הפרט מפורש דבר שנבלתה מטמאה במגע ובמשא אף כל דבר שנבלתה מטמאה במגע ובמשא אבל עופות לא א"כ נכתוב רחמנא חד פרטא הי נכתוב אי כתב שור הוה אמינא קרב לגבי מזבח אין שאינו קרב לגבי מזבח לא ואי כתב רחמנא חמור ה"א קדוש בבכורה אין שאין קדוש בבכורה לא אלא אמר קרא (שמות כא, לד) והמת יהיה לו כל דבר מיתה בין לרבנן דקא ממעטי להו לכלים ובין לר' יהודה דקא מרבי להו לכלים כלים בני מיתה נינהו אמרי שבירתן זו היא מיתתן ולרב דאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו בין לרבנן בין לרבי יהודה כלים בני הבלא נינהו אמרי בחדתי דמיפקעי מהבלא האי והמת יהיה לו מבעי ליה לכדרבא דאמר רבא שור פסולי המוקדשין שנפל לבור פטור שנאמר והמת יהיה לו במי שהמת שלו יצא זה שאין המת שלו אלא אמר קרא (שמות כא, לד) כסף ישיב לבעליו לרבות כל דאית ליה בעלים א"ה אפילו כלים ואדם נמי אמר קרא שור ולא אדם חמור ולא כלים ולרבי יהודה דקא מרבי להו לכלים בשלמא שור ממעט ביה אדם אלא חמור מאי ממעט ביה אלא אמר רבא חמור דבור לרבי יהודה ושה דאבידה לדברי הכל קשיא:
נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן חייב:
מאי שור חרש שוטה וקטן אילימא שור של חרש שור של שוטה שור של קטן הא שור של פקח פטור אמר רבי יוחנן שור שהוא חרש שור שהוא שוטה שור שהוא קטן
רש"י
עריכהלחלק - דלא תימא אינו חייב עד שיפול שם שור וחמור ביחד:
ונפל - לשון יחיד:
ונפל טובא משמע - [כמו ועשה בצלאל ואהליאב] (שמות לו) ובא האות והמופת (דברים יג) ובא הארי ואת הדוב (שמואל א יז):
מידי אחרינא לא - ושאר מילי מנלן:
אף כל בעלי חיים - לרבנן קמתרץ לה ולר' יהודה אתא או ורבי אף שאר מטלטלין:
עופות - אין מטמאין במגע ובמשא:
א"כ - דלא רבי אלא מאי דדמי ליה לפרטא משני צדדין:
לכתוב רחמנא חד פרט - או שור או חמור ודרשינן כל כעין הפרט ומדכתב אידך אם אינו ענין לדבר שנבלתו מטמאה דהא אתי בכללא תנהו ענין לעופות דדמו לפרטא בחד צד דהוה בעלי חיים ואיכא למפרך השתא דתרוייהו צריכי מהיכא ממעט אדם אלא מהך מלתא דעופות מקשי ואזיל עד דמפיק ליה מכוליה טעמא:
שאין קדוש בבכורה לא - כגון סוסים וגמלים כתב רחמנא שור דלא איצטריכא דהא מכלל אתי לרבויי אפי' סוסים וגמלים הואיל ודמו לפרטא משני צדדין בעלי חיים ונבלתן מטמא אבל עופות דלא דמו אלא בחד צד לא:
אלא - לא תימא חזר וכלל למדרשיה בכלל ופרט וכלל אלא אימא אמר קרא והמת יהיה לו כו':
כלים בני מיתה נינהו - בתמיה ול"ל קרא למעטינהו לרבנן ורבי יהודה היכי מצי לרבויינהו הא לא קרינן בהו והמת יהיה לו:
שבירתן זו היא מיתתן - הלכך לרבנן אתא חמור למעוטינהו הואיל ולאו מיתה ממש היא ושור למעוטי אדם שאינו מין בהמה ואי כתב רחמנא חד הוה אמינא למעוטי אדם אבל כלים לא דכי קא ממעט בעלי חיים דכוותיה קא ממעט להכי איצטריך חמור ולרבי יהודה או לרבויי כלים אתא אף ע"ג דלאו בני מיתה נינהו ממש ושור למעוטי אדם בעלי חיים דכוותיה ולקמן פריך לר' יהודה חמור למה לי:
בחדתי - חדשים:
שור פסולי המוקדשין - שנפדה אין המיתה שלו דקיימא לן בבכורות בפרק ב' (דף טו.) גבי פסולי המוקדשין לאחר פדיונו תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך:
שור ולא אדם - שאינו מין בהמה:
ושה דאבידה - כיון דכתיב לכל אבידת אחיך למה לי דכתב רחמנא חמור ושור ושה ושלמה ובפרק אלו מציאות דרשינן להו לכולהו בר משה:
הא של פקח פטור - בתמיה היכא פטריה קרא:
תוספות
עריכהאו מבעי ליה לחלק. האי סוגיא כר' יאשיה דמצריך או לחלק בכל דוכתין אבל לרבי יונתן אין צריך או לחלק ותימה א"כ סוגיא זו דלא כהלכתא דבפ' השואל (ב"מ דף צה:) מוקי אביי כרבי יאשיה ורבא כרבי יונתן וקי"ל כרבא לגבי דאביי ובפ' אותו ואת בנו (חולין דף עח:) גבי פלוגתא דחוששין לזרע האב משמע דתליא בפלוגתא דרבי יונתן ור' יאשיה נמי יש לתמוה למה אין אנו פוסקין כמ"ד כר' יונתן מכח מילתיה דרבא בפרק השואל:
הוה אמינא קרב לגבי מזבח אין. תימה למה לא ילפינן הכא שור שור משבת ובמסקנא נמי דמרבינן עופות מדכתיב ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים ל"ל נילף משור שור או חמור חמור משבת כמו חסימה ופריקה לקמן וממילא אמעיט אדם דליכא למילף משבת כדאמרינן לקמן (ע"ב) גבי כלאים להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר וכן גבי תשלומי כפל והשבת אבידה מה צריך ריבוי לקמן נילף משבת ומיהו להפרשה דהר סיני ניחא דלא שייך למילף משבת דעדיין לא נאמרו עשרת הדברות וי"ל דבמקום ששייך לדרוש בכלל ופרט לא ילפינן שור שור משבת וכן כל הני דהוה דרשינן בכלל ופרט דתשלומי כפל דרשינן ליה בהדיא במרובה (לקמן דף סג.) אי לאו רבויא דכל וכן יש לפרש בהשבת אבידה אבל בכל אחריני י"ל דלא מדריש בכלל ופרט וכלל:
קרב לגבי מזבח. בפ"ק דקדושין (דף יז.) גבי הענקה דכתיב צאן גורן ויקב לא ממעט כל דבר שאין קרב לגבי מזבח משום דבכלל גורן הוי כמה דברים שאין קריבים לגבי מזבח אבל בפ"ק דחולין (דף כה:) צ"ע דכתיב כל מעשה עזים תתחטאו דאמר עזים למעוטי עופות ואמאי לא ממעטינן כל דבר שאין קרב לגבי מזבח ומיהו לההוא לישנא דאמר לקמן כל ריבויא הוא לא קשה מהתם:
בין לרבי יהודה דמרבה כלים כלים בני מיתה נינהו. וא"ת ומאי פריך כ"ש משום דלאו בני מיתה נינהו צריכי ריבויא לרבי יהודה וי"ל דלר' יהודה נמי הוה ממעט כלים מחמור אי לאו ריבויא ולהכי פריך בין לרבנן דממעטי להו כלים מחמור ובין לרבי יהודה דמרבה להו כלים מאו לאפוקי ממיעוט דחמור הא לאו בני מיתה נינהו:
בין לרבנן בין לר' יהודה כלים בני הבלא נינהו. אפילו למאן דאית ליה בפ' המניח (לעיל דף כט.) דלרבי יהודה מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה פטור וא"כ לא מחייב רבי יהודה אלא בבור ברשותו ובבור ברשותו אצטריך שפיר למיפטר כלים בחבטה דחבטה דידיה הוא מ"מ פריך שפיר דבהיזק הבל משתעי קרא מדדריש רב ונפל עד שיפול דרך נפילה וחבטה היכא דהוי דידיה אתיא בק"ו ובהבל דמשתעי ביה קרא אית לן לאשכוחי ריבויא דכלים לר"י ומיהו אין נראה שידרוש ר' יהודה אפילו לרב עד שיפול דרך נפילה דכיון דלא מחייב אלא בבור ברשותו אין לו לדורשו כמו ששמואל אין דורשו משום דבכל מקום שיתחייב בהבל מתחייב בחבטה:
חמור דבור לר' יהודה כו'. והא דלא קאמר נמי גם לב"ה דבריש הגוזל קמא לקמן (דף צד.) דלא חשיב אלא הנך דדמו דהוו בעלי חיים הקשה הר"ר משה מפונטייז"א ואימא דחמור אתא למעט שטרות ואור"י דלמאן דלא דאין דינא דגרמי אפי' הוא עצמו פטור ולמאן דדאין דינא דגרמי נמי לא מחייב אלא מדרבנן כדמוכח. בפרק הכונס (לקמן דף סב.) דמיבעיא ליה אי עשו תקנת נגזל במסור או לא ואי דינא דגרמי דאורייתא למה לא עשו תקנת נגזל במסור כמו בנגזל:
שה דאבידה לדברי הכל קשיא. וא"ת לגופיה אצטריך למהוי פרט וכלל ונעשה כלל מוסיף על הפרט ואתרבו כל מילי דשור וחמור ושלמה אצטריך כל חד וחד למילתיה כדדריש בפ' אלו מציאות (ב"מ דף כז.) ואי לא שה דמייתר הוה משיירי חד מינייהו לפרט וכלל ולא הוה דרשינן ביה מידי וי"ל דבכל מקום שיש פרט וכלל רגיל רבינו שמואל ליתן טעם למה לי לפרט כיון דאתרבי כל מילי ומפרש דשמא יש דברים שלא היה מתרבי מהכלל אם לא שקדמו פרט להיות כלל מוסיף עליו ולרבות כל דבר והכא קים ליה לבעל הש"ס דמאבידה סתם הוה שמעינן שפיר כל אבידה כאילו יש פרט וכלל שאין למעט שום אבידה מבנין אב או מק"ו או בשום ענין וא"צ כאן פרט כדי שלא למעט מן הכלל שום דבר על ידי שום דין א"נ לכל אבידה כתיב והוי לכל ריבויא לרבות כל אבידה כאילו יש פרט וכלל אף על גב דדרשינן מיניה בע"ז (דף כו:) לרבות המומר מכל מקום איכא למדרש נמי כל אבידה דאתרוייהו קאי ריבויא אאבידה ואאחיך ומרבינן כל אבידה דכל אחד ולכאחיך:
ראשונים נוספים
הא דאקשינן לר' יהודה דמרבה להו לכלים בני מיתה נינהו איכא למידק מאי קאמר אדרבה משום דלאו בני מיתה נינהו והוה אמינא שלא דבר הכתוב אלא בבני מיתה כתב רחמנא או לרבות את הכלים ועוד קשיא לי דהא דקאמר בין לרבנן דממעטי כלים בין לר' יהודה דמרבה להו כלים בני מיתה נינהו נראית כקושיות הפוכות דהא דאקשינן לרבנן היינו לומר למה הוצרך הכתוב למעטן דהלא אמעוט מוהמת יהיה לו דלאו בני מיתה נינהו ושלא חייב הכתוב אלא כעין שור וחמור מדכתיב והמת יהיה לו והא דאקשינן לר' יהודה לכאורה משמע דקשיא ליה למה הוצרך לרבותן דהא לאו בני מיתה נינהו ולא מיעט הכתוב משור וחמור אלא דכותייהו דבני מיתה נינהו כגון אדם אבל כל השאר בכלל חיוב הוא דאי אמרת לר' יהודה קשיא היאך נתרבו שהרי מיעטן והמת יהיה לו אדרבה נימא מדכתיב שור למעט הייתי אומר שמיעט את הכל כמו שמיעט את האדם הוצרך הכתוב לרבות את הכלים ואי משום והמת אצטריך כדי שלא תמעט כל שאר בני מיתה כאדם ובתוס' ראיתי פירוש דחוק דה"ק בין לרבנן דממעטו להו לכלים מחמור בין לר' יהודה דמרבה להו מאו לאפוקי ממיעוטא דחמור כדאמרן הא לאו הני בני מיתה נינהו למה לי חמור למעוטי ע"כ ולא נתיישב לי פירושן.
גירסת קצת הספרים: לרב דאמר בור שחייבו תורה להבלו ולא לחבטו בין לרבנן בין לר' יהודה כלים בני הבלא נינהו. ולפי גירסא זו אתי שפיר לרבי יוחנן דאמר בפרק המניח דמפקיר נזקיו שלא מחמת אונס לכ"ע חייב ואפילו לר' יהודה דהשתא משכחת ליה לר' יהודה דמחייב אפילו בבור בר"ה דלא מתחייב ביה רב אלא להבלו אלא למ"ד התם לר' יהודה אפילו במפקיר נזקיו דעלמא פטור הא לא מחייב אלא בבור ברשותו ובור ברשותו אפילו רב מחייב בין בהבלו בין בחבטו כדאמר רב חסדא לעיל ואם כן מאי קא בעי הכא לרב אליבא דר' יהודה וי"ל דמ"מ בור שדברה התורה הבל נמי איכא לכ"ע והיכי משכחת לה בכלים וא"נ קושטא דמלתא כר' יוחנן דאמר דר' יהודה לא פטר אלא במפקיר נזקיו דמחמת אונס והגירסא הנכונה דלא גרסינן בין לרבנן בין לר' יהודה אלא הכי גרסינן ולרב דאמר בור שחייבה תורה להבלו ולא לחבטו כלים בני הבלא נינהו כלומר וא"כ למה הוצרך הכתוב למעטן ומיהו לכשתמצא לומר דר' יהודה מחייב אפילו בבור ברה"ר לדידיה נמי בעיא היאך נתרבו.
משכחת לה בכלים חדשים דפקעו. והוא הדין דהוה מצי למימר בשכלו מחמת הבלו של בור ובין בחדשים ובין בישנים וכמו שאמרו בירושלמי שכתבתי למעלה.
אמר רבא חמור דבור לר' יהודה ושה דאבדה לדברי הכל קשיא. הקשו בתוס' לימא דחמור אתא למעוטי שטרות ותירץ דלמאן דלא דאין דינא דגרמא אפילו הוא עצמו פטור ולמאן דדאין דינא דגרמי נמי לא מחייב אלא מדרבנן כדמוכח לקמן בסוף פרק הכונס דמיבעיא ליה אי עשו תקנת נגזל במסור או לא ואי דינא דגרמי דאורייתא למה לא יעשו תקנה במסור כמו בנגזל.
או איבעי ליה לחלק האי סוגיא אתיא כרבי יאשיה: וא"ת אם כן סוגיא זו וכו' כמו שכתוב בתוספות. ור"מ תירץ דהכא אפילו רבי יונתן מודה דאי לא הוה או לחלק הוה גמרינן שור וחמור דהכא משור והמור דחרישה מה להלן יחדיו אף כאן יחדיו. הרא"ש ז"ל.
וה"ר ישעיה ז"ל כתב וז"ל תימה דכל סוגיא דהכא בין לרבנן בין לרבי יהודה כרבי יאשיה סבירא להו ואנן כרבי יונתן קיימא לן דבפרק השואל אמרינן דאביי כרבי יאשיה וכו'. ובפרק הזרוע אמרינן דכתיב אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע וגו' ודריש אם לחלק כרבי יאשיה.
ויש לומר דבמנחות פרק שתי מדות דריש מן הבקר ומן הצאן ומן לחלק לענין נסכין ומסיק תלמודא דאפילו לרבי יונתן איצטריך מן לחלק לכל אחד נסכים דאף על גב דמשמע כל אחד בפני עצמו סלקא דעתך אמינא היכא דעבוד בקר וצאן יחד לא יביא לשניהם נסכים אלא כשיעור אחד להכי כתב מן לומר שיביא שני נסכים. וכן יש לומר כאן דאיצטריך קרא לחלק אף לרבי יונתן אף על גב דמשמע כל אחד בפני עצמו היכא דנפלו שניהם אימא לא לחייב אלא אחד מינייהו. וכן במתנות כהונה הוה אמינא היכא דשחט שנים לא לחייב ליתן מתנות אלא חד מינייהו. ע"כ.
אימא ונפל כלל: קצת קשה דעל כרחך צריך לכתוב ונפל משום פרטא דהיינו שור וחמור דאי לא היכי לכתוב ואם כן היכי חשיב ונפל בכללא. ושמא יש לומר דמכל מקום כיון דונפל כל דבר הנופל במשמע חשיב ליה בכללא ואף על גב דאיצטריך ליה לפרטא. ודכוותא בתלמוד בדוכתי אחריני. שיטה.
הוה אמינא קרב לגבי מזבח אין וכו': תימה למה לא ילפינן הכא שור שור משבת כמו גבי חסימה לקמן. וכן אי לא כתיב אלא חמור נילף חמור חמור משבת כמו גבי פריקה לקמן. ולקמן נמי דמרבינן עופות מדכתיב ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים למה ליה תיפוק ליה בשור שור משבת. וכי תימא משום דאיצטריך לשור ולא אדם חמור ולא כלים השתא נמי ממעט שפיר כמו לגבי כלאים דאמרינן להנחה הקשתיו וכו'. וגבי הפרשת הר סיני למה לי אם לרבות את העופות תיפוק ליה בהמה מבהמתך כדילפינן שור משורך. וי"ל וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנץ.
וה"ר ישעיה ז"ל כתב לקמן וז"ל ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים. תימה לילף שור שור משבת וכן להפרשת הר סיני וכן לתשלומי כפל וכן להשבת אבדה. ואומר ר"י דכל הני אי יליף שור שור משבת לא הוה מרבינן אלא בעלי חיים וכל הני שייכי אף בשאינן בעלי חיים ולהכי איצטריך ריבויא. אבל כל הני דיליף שור שור משבת לא שייכא אלא בבעלי חיים והפרשת הר סיני אף על גב דלא שייך אלא בבעלי חיים תירץ ר"י דלא אתי משור שור מסיני דאין דנין גזרה שוה משור דלפני מתן תורה לשור דלאחר מתן תורה. ע"כ.
אבל הרא"ה כתב לקמן להפרשת הר סיני וכו'. לא אמרינן דיליף בהמה בהמה משבת דלאו יתירה הוא. ע"כ.
ותלמיד הר"פ ז"ל כתב לקמן בתירוץ ר"י וז"ל ואם לרבות העופות. תימה אמאי לא ילפינן בהמה מבהמתך דשבת. וליכא למימר דבהמה מבהמתך לא ילפינן דהא ריש פרק כיצד ושלח בעירה אמרינן ויליף משבת כדפרישנא לעיל. וי"ל דלא שייך למילף משבת לפי שעדיין לא נאמרו עשרת הדברות. ע"כ.
קרב לגבי המזבח וכו': תימה דבפרק קמא דקידושין גבי הענקה וכו'. וכי תימא כיון דכתיב אשר ברכך סברא הוא לרבות כל דבר שבא לכלל ברכה אם כן היכי קאמר דאי כתב רחמנא צאן הוה אמינא בעלי חיים אין גדולי קרקע לא. ולאו פירכא היא דבכלל גורן וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנץ.
הא דאקשי בין לרבי יהודה דמרבה להו לכלים כלים בני מיתה נינהו: איכא למידק מאי קאמר אדרבה משום דלאו בני מיתה נינהו והוה אמינא שלא דבר הכתוב אלא בבני מיתה כתב רחמנא או לרבות את הכלים. ועוד קשיא לי דהא דקאמר בין לרבנן דממעטי כלים בין לרבי יהודה דמרבה להו כלים כלים בני מיתה נינהו נראות כקושיות הפוכות דהא דאקשינן לרבנן היינו לומר למה הוצרך הכתוב למעטן דממילא איתמעיט והמת יהיה לו דלאו בני מיתה נינהו שלא חייב הכתוב אלא כעין שור וחמור מדכתיב והמת יהיה לו.
והא דאקשינן לרבי יהודה לכאורה משמע דקשיא ליה למה הוצרך לרבות דהא לאו בני מיתה נינהו ולא מיעט הכתוב משור והמור אלא כדכוותייהו דבני מיתה נינהו כגון אדם אבל כל השאר בכלל חיוב הוא דאי אמרת לרבי יהודה קשיא היאך נתרבו שהרי מיעטן והמת יהיה לו אדרבה נימא מדכתיב שור למעט הייתי אומר שמיעט את הכל כמו שמיעט את האדם הוצרך הכתוב לרבות את הכלים ואי משום והמת איצטריך כדי שלא תמעט כל שאר בני מיתה באדם. ובתוספות ראיתי פירוש דחוק ולא נתיישב לי פירושן. הרשב"א ז"ל.
והר"מ תירץ דהכי פריך מה צריך קרא לרבי יהודה לרבות את הכלים הא כיון דלאו בני מיתה נינהו אם כן ממעטי מוהמת יהיה לו וממעטי נמי מחמור ולא כלים ואם כן הוה ליה מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. הרא"ש ז"ל.
עוד תירץ תלמיד הר"פ ז"ל וז"ל דהכי קאמר כיון דכלים לאו בני מיתה נינהו אם כן טפי הוה ליה לרבי יהודה לרבויי אדם דבר מיתה הוא מלרבויא כלים דאלו בני מיתה נינהו שמיעטם הכתוב מוהמת יהיה לו. ע"כ.
בין לרבנן בין לרבי יהודה כלים בני הבלא נינהו: כך היא גירסת קצת הספרים. ולפי גירסא זו אתי שפיר לרבי יוחנן דאמר בפרק המניח דמפקיר נזקיו שלא מחמת אונס לכולי עלמא חייב ואפילו לרבי יהודה אבל למאן דאמר התם דלרבי יהודה מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה וכו' כמו שכתוב בתוספות עד אית לן לאשכוחי ריבויא דכלים. ר"י.
ואי נמי קושטא דמילתא כרבי יוחנן דאמר דרבי יהודה לא פטר אלא במפקיר נזקיו דמחמת אונס.
והגירסא הנכונה דלא גרסינן בין לרבנן בין לרבי יהודה אלא הכי גרסינן ולרב דאמר בור שחייבה תורה להבלו ולא לחבטו כלים בני הבלא נינהו כלומר למה הוצרך הכתוב למעטן. ומיהו לכשתמצא לומר דרבי יהודה חייב אפילו בבור ברשות הרבים לדידיה נמי בעי האיך נתרבו. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל כלים לאו בני הבלא נינהו. תימה תיפוק ליה מחופר בור ברשותו דהתם מודה רב דמחייב נמי אחבטא דחבטא דידיה הוא. וי"ל דמכל מקום קא בעי משום בור ברשות הרבים דבדידיה נמי משתעי קרא ורב מחייבה בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד כדפירש לקמן.
ומיהו קשה מאי בעי לרבי יהודה והלא בפרק המניח אמר אביי דפליגי רבי מאיר ורבי יהודה במפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה ואם כן מאי בעי לרבי יהודה והלא לרבי יהודה חיובא דבור ליתיה רק בבור ברשותו. ותירצו בתוספות דמכל מקום משתעי קרא בהיזק דהבל גם בבור ברשותו כדדריש עד שיפול בדרך נפילה וחבט אתי בק"ו כיון דדידיה הוא הבור ואם כן בהבל דמשתעי קרא אית ליה לאשכוחי ריבויא דכלים דקאמר רבי יהודה.
ולא נהירא דהא בסמוך מוכח תלמודא דכי דרשינן ונפל עד שיפול דרך נפילה דאתא למעוטי היזק דחבט כדאמרינן לעיל מכאן אמרו לאחריו מקול הכרייה פטור ואם כן רבי יהודה לית ליה האי דרשא דונפל עד שיפול בדרך נפילה כיון דלרבי יהודה בור דמשתעי ביה קרא הוא בור ברשותו. ושמא יש לומר דתלמודא דפריך הכא לרבי יהודה נמי היינו דוקא לרבי יוחנן דאמר לעיל בפרק המניח מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטר רבי יהודה אבל לאחר נפילת פשיעה מחייב רבי יהודה דבור ברשות הרבים נמי מחייב רבי יהודה. ע"כ.
וכן תירץ ה"ר ישעיה ז"ל דבעי לשנויי הכא אפילו למאן דאמר התם בחדא פליגי אבל מפקיר נזקיו אף רבי יהודה מחייב. ע"כ.
עוד כתב תלמיד הר"פ ז"ל וז"ל כלים בני הבלא נינהו. תימא דלרבי יהודה ניחא שפיר משום דלאו בני הבלא נינהו ולא נפקא ממשמעותיה דקרא אתי לרבויינהו והכא ליכא לשנויי כדלעיל.
לכך נראה דכיון דבור שחייבה תורה להבלו ולא לחבטו ודרשינן ליה מונפל כדפרישנא לעיל אם כן על כרחך ליכא לרבויי כלים אחר שמיעטם הכתוב בהדיא כיון דלאו בני הבלא נינהו דאי דרשינן ליה לרבויי כלים אם כן גלי קרא דמחייב נמי אחבט. ובענין זה נמי איכא לשנויי קושיא דלעיל גבי כלים בני מיתה נינהו. כך נראה למורי רבי שיחיה. ע"כ.
וקושיין מכלי שור דבני שבירה נינהו אבל כלי חמור דבני קריעה פשיטא דבני מיתה נינהו. הרא"ה ז"ל. (ונמצא כאן חסר כמו שתי שורות).
משכחת להו בכלים חדשים: והוא הדין דהוה מצי למימר בשבלו מחמת הבלו של בור ובין בחדשים ובין בישנים וכמו שאמרו בירושלמי שכתבתי למעלה אמר שמואל בשהתריפו. הרשב"א ז"ל.
האי והמת יהיה לו מיבעיא ליה לכדרבא: וקצת קשה ולישני ליה אי נמי מיבעי ליה לכדרבא אטו לאו ממילא שמעת מינה דכל דבר מיתה כלומר ותרתי שמעת מינה וכדמשני לעיל בכהאי גוונא בסוגיא דבור של שני שותפין. וי"ל דהכא שמצא מקרא מלא לדרוש ממנו כל דבר מיתה ניחא ליה טפי מלמימר תרתי שמע מינה. שיטה.
שור שהוא חרש שוטה וקטן: וענין הקטן בזה כל שלא הגיע ללמוד חרישה שמתוך ביעוטו אינו נשמר כמו שנאמר בעגל לא לומד הא שור פקח וביום פטור. ודוקא במיתה אבל בנזקין חייב בדין אדם. וכן כתבו גדולי המחברים. הרב המאירי ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה