חידושי הרמב"ן על הש"ס/יבמות/פרק ו
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד |
תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
מתני': אפילו הוא שוגג והיא מזידה. מפרש בגמרא דתרוייהו לא מכווני למצוה ובדין הוא דליתני שניהם שוגגין אלא סוגיא דלישנא הוא.
ולא חילק בין ביאה לביאה. פירש"י ז"ל בין העראה לגמר ביאה ולא נהיר מדפרשינן בגמרא וכן הבא וכו' אשלא כדרכה דחייבי לאוין אלמא גבי יבמה קתני שלא כדרכה דהיינו ולא חלק בין ביאה לביאה וכן פירש"י ז"ל בגמרא.
ה"ג במקצת נוסחי: אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט בת ישראל לנתין וממזר. ולא גרסינן ממזרת ונתינה לישראל, ויש נוסחאות שכתוב בהן ממזרת ונתינה לישראל וכך גרסת רש"י ז"ל ופירוש דלאו אפסול דכהונה קאי דהא פסולה וקיימא ולענין תרומה דבי נשא ליכא למימר ועוד ביאת כשר מאי גרעא לה אלא לענין העראה נקטה ולמלקי עלה האי ישראל ואיפשר דמשום סירכא דלישנא נקט לה דאורחי' דתנא למיתני הכי.
גמ' הא דאמר רבא אין אונס בערוה שאין קשוי אלא לדעת.יש מפרשין שאם אמרו לו עכו"ם לבוא על הערוה ואם לאו שיהרגו אותו ובא עלי' מומת על ידה לפי שאין קשוי אלא לדעת.
ויש אומרין כיון שמחמת האונס הוא דיהב דעתי' ונתקשה אף הוא פטור בדיני אדם כאלו אמרו קטול אספתא בשבתא ואי לא קטלינן לך דפטור ואפילו בעכו"ם ושפיכות דמים שדינו שיהרג ואל יעבור בדיני אדם פטור ואע"פ שמדעת עצמו הוא הולך ועושה אף כאן אע"פ שהוא נותן דעתו ומקשה עצמו פטור שהרי אם תסלק אונסו מעליו אף הוא פורש אלא הא דרבא משכחת לה כגון שתקפתו אשה וקרבתו לעצמה לאונסו או שדבקו אותו עכו"ם לערוה ואין שם פחד מיתה דכיון דליכא אונס דגופי' אע"פ שדבקום זה לזה ובא עלי' חייב שאלמלא דעתו עלי' לא הי' איפשר לו לבעול שאין קשוי אלא לדעת.
וא"ת ולמה לא פירשו משנתנו בשאנסוהו במיתה לבא עלי' ההיא כיון דבביאה עצמה ליכא אונס לא קרינא בה הבא על יבמתו באונס אלא מדעת שלא במתכוין למצוה הוא בא עלי' וזהו הפי' יותר נכון.
ולקחה שלא כדרכה. יש מפרשים להעראה שלא כדרכה ,דאלו ביאה שלא כדרכה מג"ש דביאה ביאה נפקא מעריות דכתיב בהו משכבי אשה ולא דאיק לי משום דכיון דרבי רחמנא העראה כגמר ביאה בין בכדרכה ובין שלא כדרכה מהיכא דאתיא חדא אתו תרוייהו דאי לא תימא הכי העראה שלא כדרכה בחייבי לאוין ועשה מנא לן אלא משכבי אשה בכל משכבות שבאשה רביו' רחמנא ולא צריך ג"ש כלל ובתוספות מפרשין דאצטריך ביבמה שלא תאמר עיקר ביאה לקיום זרע הוא ושלא כדרכה ליתא כלל בקיום זרע קמ"ל.
הא דאמר רב הונא רמז ליבמה [בחיי בעלה] שאסורה מן התורה מנין. קשיא לי, הא הכל היו בכלל איסור אשת אח כשפרט לך הכתוב אשת אח שאין לה בנים לאחר מיתת בעלה דשריא ומצוה הא שאר כל הנשים כדקיימן קיימן דאי לא תימא הכי אלא איילונית ואשת אחיו שלא הי' בעולמו נימא דשריין אע"ג דפטרינהו רחמנא מיבום.
ואיכא למימר, כשפרט הכתוב אשת אח שאין לה בנים לאחר מיתת בעלה דמצוה גלי שאין בכלל איסור אלא אשת אח במקום דליכא צד יבום דהיינו יש לה בנים בחיי בעלה אבל אין לה בנים אפילו בחיי בעלה כיון שאלו עמדה אצלו סופה להתיבם מתחלה לא חל עלי' שם אשת אח כלל ואם תאמר יש לה בנים לאחר מיתת בעלה למה לי לרבוי' לקמן (יבמות דף נ"ה) ההיא לא קשיא מידי דכל שמא דאישות צריך לרבויי' בלאחר מיתה כיון שנעקר ממנו אותו השם וכן הצריכו רבוי לאשת אביו ולכלתו בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נ"ג ונ"ד) אבל איילונית וסריס ליכא בהו צד יבום ואשת אחיו שלא הי' בעולמו כיון דאיכא דין יבום גמור ואמר רחמנא לא ייבם ש"מ באיסורי' קאי שהרי מתחלתה לא נראית לו וחל עלי' שם אשת אח, כנ"ל.
עוד יש לומר, כיון שכשפרט לך הכתוב אשת אח שאין לה בנים למצוה פרט א"א לומר הא שאר כולהו כדקיימי קיימי אלא שארא דעלמא רשות נינהו ומיהו כיון דרבי רחמנא לאסורה קמייתא אשת אח בחיי בעלה ולאחר מיתה וכן אשת אח מן האם שמע מינה דכל שלא במקום מצוה כדקיימי קיימי ומנייהו גמרינן לאיילונית וסריס ושלא היה בעולמו ולכל אשת אח שלא במקום מצוה דבכרת.
והא דתניא בסיפרא (קדושים פי"ב) איש פרט לקטן אשר יקח את אשת אחיו באשת אחיו מאביו הכתוב מדבר אתה אומר באשת אחיו מאביו הכתוב מדבר או אינו אלא באשת אחיו אפילו מאמו הדין נותן הואיל ואמר אחות אמו ואחות אביו ואמר אשת אחיו מה אחות אמו ואחות אביו בין מאב בין מאם אף אשת אחיו בין מאב בין מאם ת"ל נדה היא לא אמרתי אלא באשת אח שהיא כנדה מה נדה יש לה איסור ויש לה התר אף אשת אח יש לה איסור ויש לה התר איזו היא אשת אח שיש לה איסור ויש לה התר זו אשת אחיו מאביו אם יש לה בנים אסורה אין לה בנים מותרת הכי קתני באשת אחיו מאביו כתיב ואסרה הכתוב כשיש לה בנים לאחר מיתת בעלה או אינו אלא לרבות אפילו אשת אח מן האם שלא תאמר לא אסר הכתוב אלא מן האב בחיי בעלה והדין נותן לרבות אותה שהרי מצינו שנקראת אחותו הלכך נקרא אחיו נמי לאסור אשתו אלא משום שאין ללמוד משם לגמרי הוצרך הכתוב לרבותה ת"ל נדה היא לא רבה הכתוב כאן אלא מן האב וזו היא בחיי בעלה ואפשר שזו הברייתא היא ששנוי' כאן בגמרא ונשתבשה שם.
אלא המערה בבהמה מהו. אי קשיא ההיא נמי מהיקישא דר' יונה נפקא דהא בהמה התם כתיבא ויש לומר כשהוקשו לנדה דומיא דנדה במינן אבל שלא במינן אינן בכלל.
והא דתנן אמרו לו מתה אשתו ונשא אחותה וכו' . איכא דמקשי למה לי' לתנא למחשב כי רוכלא ליתני תלתא ומותר בראשונה ובשלישית ואסור בשני' ופריק סד"א כיון דנפישי ערבוביא איכא הכא ויבא ויבטל את השורה קמ"ל.
אלא מאשת אח ילפא. פי' שכיון שמצינו שנקרא אח אפילו מן האם אף אחותה נקראת כן מן האם והכל בכלל הכתוב שאמר אשה אל אחותה לא תקח ואין לומר אין עונשין מן הדין אלא בכגון בתו מאנוסה דלא כתיבא והיא גופה מייתינן בק"ו.
אם כן לשתוק קרא משפחה חרופה. איכא למידק, לדידן נמי אם כן לשתוק קרא מחייבי כריתות ואיכא למימר אי לא כתב רחמנא העראה בשום דוכתא הוה אמינא העראה לאו שמה ביאה וגלי רחמנא בשפחה חרופה וה"ה לכל התורה ושכבת זרע דסוטה ואשת איש נמי להוציא העראה אבל השתא דרבי רחמנא בחייבי כריתות אם לפטור חייבי לאוין לשתוק משפחה חרופה אי נמי רב אשי הכי קאמר מדלא שתיק רחמנא משפחה חרופה ש"מ חייבי לאוין בהעראה ודקאמרת מדגלי רחמנא כריתות מכלל דלאוין בגמר ביאה דאי לאו הכי לכתוב רחמנא לאוין וכל שכן כריתות לא היא דדילמא הוה אמינא מלקות חייב אפילו בהעראה אבל מכרת פטור עד שיגמור, ועוד שאין עונשין מן הדין.
ומיהו הא קשיא, היכי אמר רב אשי לשתוק קרא משכבת זרע דשפחה חרופה הא צריך הוא לכתוב לפטור שלא כדרכה כדאמרינן בשילהי פרק ארבעה מחוסרי כפרה (כריתות דף י"א) כדרכה בשפחה חרופה מיחייב שלא כדרכה לא מחייב מאי טעמא דשכבת זרע כתיב ואיכא למימר כיון דשכבת זרע משמע לפטור העראה לישתוק רחמנא מיניה ולכתוב מיעוטא אחרינא לשלא כדרכה ולא דאיק ותו קשה לן דהא שכבת זרע דכתיב גבי טומאה לרבנן לא משמע אלא פרט להעראה ואיצטריך אותה [פרט לשלא כדרכה ור' יהודה סבר דהעראה ושלא כדרכה משכבת זרע נפקא ואותה] פרט לכלה כדאיתא בשילהי ארבעה אחין (יבמות דף ל"ד) ואיפשר לומר דההיא דאמרינן בשילהי ארבע מחוסרי כפרה דשלא כדרכה פטור בשפחה חרופה ר' יהודה היא והא דאקשי מינה רב ששת [היינו] מדמערה ושאינו מתכוון פטור ולפטורא איתני אף שלא כדרכה כן ולר' יהודה איתמר דאמר [גבי טומאה] העראה ושלא כדרכה משכבת זרע נפקא אבל רבנן לית להו וסוגיא דשמעתין כרבנן ואם תאמר כיון דחייבי לאוין דכהונה גמרינן ואפילו חייבי עשה למה לי קרא לחייבי לאוין דעלמא כל דכן הוא איכא למימר לפי שאין עונשין מן הדין ועוד דאי בעית למגמר מינייהו גמור דהא שכבת זרע דשפחה חרופה לגופי' צריך כיון דמ"מ בשאר חייבי לאוין גמרינן העראה ומיהו חייבי לאוין דכהונה צריכי דלאו שאינו שוה בכל קיל אפילו מעשה שוה בכל.
הא דאמרינן ביבמה לשוק אי לאו לאו אי עשה עשה. נראה שר"ש גורס אי למאן דאמר לאו לאו אי למאן דאמר עשה עשה ופירוש דהיינו פלוגתא דרב ושמואל (דלקמן יבמות דף צ"ב) דלרב דאמר אין קדושין תופסין ביבמה מלא תהיה דהכי קאמר לא תהא בה הוי' לזר אינה אלא עשה יבמה יבא עליה ולא אחר ולאו הבא מכלל עשה עשה ולשמואל דאמר ללאו הוא דאתא חייבי לאוין היא.
ובתוספות הקשו מדתניא התם זו דברי ר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין אבל חכמים אומרין אין ממזר מיבמה אלמא לדברי הכל חייבי לאוין ועוד מדאמרינן בפ"ק דמכלתין (דף י"ד) גבי בני צרות פשיטא בני חייבי לאוין כשרין נינהו ואיתמר נמי התם לאפוקי מדר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין קמ"ל ויש לתרץ קושיות הללו דגמרא תפיס לי' חייבי לאוין לרווחא דמילתא לומר דאנן אפילו חייבי לאוין לית לן וההיא דתנן דיש ממזר ביבמה לדברי ר' עקיבא משום חייבי עשה קאמר לרב אי כרבי ישבב דאמר אין קדושין תופסין בחייבי עשה אי משום דקסבר כל שאין קדושין תופסין בה הוי ממזר [וה"נ לא תפסי בה קדושין לרב מלא תהי'] אבל חייבי עשה דעלמא קדושין תופסין בה ומשום הכי לא פשטינן מינה דרבי ישבב אפילו חייבי עשה קאמר ובתו' פירשו לפי גרסת הספרים אי לאו משום חייבי לאוין אתי אי משום עשה נמי דאית בה מחייבי עשה אתיא ולמה לך למילפה באפי נפשה ודכולי עלמא חייבי לאוין היא דאע"ג דלא יהא בה הויה לזר מתהיה נפקא אבל מ"מ קאמר רחמנא שלא תצא החוצה לאיש זר ושמואל מספקא ליה אי ללאו גרידא ותהיה דקאמר לומר שלוקה עליה משעת קדושין או שאינן תופסין בה כדרב, ויפה פירשו.
ויש לי לעיין בהאי עשה דילמא יבא עליה מצוה ואחר רשות כדאיתמר לעיל וי"ל אירעה כל הפרשה להוציא אחר הילכך יבמה ודאי מצוה ואחר אסור.
אשה לבעלה. מפורש במס' קדושין פרק ראשון.
קנה לכל. פי' בביאת שוגג ושאינו מתכוין וקנה לכל דבר ממש ליורשה לטמא לה ולשאר הדברים שאדם זוכה באשתו והכי נמי מוכח לקמן ולעיל נמי בפ"ד אחין (דף כ"ט) אמרינן לענין ליורשה ולטמא לה השתא לא עבד בה מאמר כתיב יבמה יבא עליה בע"כ וכו' ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורין בפרשה אבל לא ליורשה ולשאר דברים.
והאי דפרישו בגמרא פלוגתייהו בתרומה ללישנא קמא לומר דמודה שמואל במן הנשואין שאוכלת אע"פ שלא קנה לשאר דברים וטעמא דמילתא משום דתרומה משעת קנין אוכלת מן התורה והרי קנאה להתחייב עליה משום אשת איש כיון שפוטרת צרה ויוצאה בגט ואם מת שני ויש לו בנים פטורה היא עצמה דנהי דאין עושה נשואין גמורין קנין כאירוסין עושה ודאי וללישנא בתרא במן האירוסין מודה רב דלא אכלה ואע"ג דקנה לשאר כל הדברים וטעמא דמילתא משום דגזרינן בה שלא יאמרו נשואין שלא מדעת מאכילין כדאמרינן בנשואי חרש אכל משאכלה ברשות הבעל לא גזרו בה, כנ"ל.
ודוקא בביאת שוגג ומזיד אבל בהעראה במתכוין דכולי עלמא קנה שהרי אף באשה לבעלה קונה לכל דבר ומצינו לכל התורה שריבה אותה.
אלא שבירושלמי (ו,א) העמידו מחלוקתן בהעראה וראיתי בהלכות של רבינו ז"ל ששנאה בתוך דיני העראה נראה שסמך לו על הירושלמי וכך גורסין שם מה קנה שמואל אמר לדברים האמורין בפרשה כו' ורבי יוחנן אמר כל הדברים אמר רבי יצחק בן אלעזר מה פליגין בשהערה בה אבל גמר את הביאה כל עמה מודו שקנה בכל הדברים אמר ר' יוסי מתניתא אמרה כן כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר אמר ר' מתתיא תפתר שבא עליה בבית אביה אבל אם בא עליה בבית חמיה כולי עלמא מודו שקנה כל הדברים, זו היא גרסת ירושלמי.
וקשה לי, וכי צריך ראיה שהגומר ביאה ביבמתו לדעת קנה כל הדברים ונ"ל שעל ביאת שגגות אמרו כדפרישית אלא שהי' ר' יצחק בן אלעזר סבור דלא חלק שמואל [אלא] על העראה של שגגות אבל גמר ביאה אפילו שוגג קנה לכל ומייתי ראיה מכנסה הרי היא כאשתו דכל כניסה במשמע ור' מתתיא דחי לה במכניסה לביתו ולא אתיא בגמרא דילן דחופה מאי עבדא ביבמין ומ"מ אין לפרש גמרא דילן אלא בביאת שגגות אבל במערה ודאי כגומר הוא וקיימא לן כרב דאמר קנה לכל.
ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש אינה אוכלת. מפרש לקמן דגזרינן נשואי חרש אטו קדושי חרש, פי' דאלו מדינא אכיל דכיון שכנסה עמו לחופה אע"פ שאינו קונה לו מן הדין כיון דמן התורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה אלא שמא ימזגו לה כוס בבית חמי' ותשקנה לאחיה ולאחותה והכא כיון שכנסה מ"מ אין לחוש לכך ואי משום סמפון ליכא אלא שיש לחוש שמא יתפקח ויטעון משום סמפון והא מילתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה רבנן אלא משום קדושי חרש גזרו ור' נתן לא גזר.
והא דאמרינן כל ביאה שהבעל מאכיל בה. לאו בביאה בלחוד אלא כל ביאת קדושין שהבעל מאכיל בשבילה על ידי חופה יבם מאכיל בה אי נמי כגון שהכניסה לחופה ובא עליה לשום קדושין שבביאה זו נעשית נשואה ומאכיל בה.
מתני': אלמנה לכהן גדול וכו' מן האירוסין לא יאכלו בתרומה. פי' בבת כהן ולא תאכל בתרומה דבי נשא ולא של בעלה מפני שמשתמרת נביאה פסולה והא דלא קתני פסולות מן התרומה משום דהוה משמע דילמא פסולות לעולם והא דקתני סיפא מן האירוסין כשירות.
ורבי אלעזר ור"ש מכשירין. לאכול בתרומת בית אביה וה"ה נמי שראויה לאכול בשביל בעלה כגון בת ישראל לכהן שלא שאין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה כמשנה אחרונה מ"מ כל הכשר בכלל שתהא כמשתמרת לביאה כשירה לכל דבר.
ה"ג בנוסחי עתיקי וכן בפר"ח ז"ל: תניא אמר ר' מאיר ק"ו ומה קדושי רשות פוסלין ולא מאכילין קדושי עברה לא כל שכן. כלומר ומה קדושי רשות של בת כהן לישראל פוסל מתרומה דבי נשא ואינו מאכיל לאו דוקא דישראל האיך מאכיל אלא משום דבמתניתין איכא פוסל ואינו מאכיל קאמר [נמי הכי ובבת כהן] היא וכך היא גרסתו של ר"ח ז"ל בהא דאמר רבי אלעזר אמר ר' הושעיא פצוע דכא כהן שקדש בת כהן, ולא כדברי רש"י ז"ל.
ממאי דילמא ע"כ לא קאמרי רבי אלעזר ור' שמעון התם וכו' אבל הכא דאין לו להאכיל במקום אחר לא.פי' אין לו להאכיל במקום אחר מפני מום זה ואף על פי שהיה דינו להאכיל שהרי כהן הוא ואע"ג דלא דמי לההוא דלעיל [בקדושי רשות] דהתם בישראל אינו לא אוכל ולא מאכיל אבל הכא אוכל הוא ואפשר שיאכיל בכל מקום ומשום הכי אתינן לה בשמא ואמרינן דילמא עד כאן לא קאמרי וכו'.
ופריק אביי הואיל ומאכיל בלא ידעה. קשיא ליה לרב אב"ד ז"ל היא גופא הא לא אכלה אלא משום דמשמרת לביאה פסולה אוכלת לר' אלעזר ור' שמעון אבל לרבנן לא אכלה לאביי דאמר שכבר אכלה לא אמרינן כדאיתא בפרק הערל (יבמות דף ע"ה) בגמרא ור' אלעזר גופי' דהוא מרה דשמעתין מוקים לה התם במחלוקת היא שנוי' ור' אלעזר ור' שמעון היא.
וניחא ליה ז"ל דהכי קאמר אביי מאי דקאמרת שאין משמרת לביאה פסולה של כהן פצוע דכא אוכלת אם אין להאכיל במקום אחר הא אשכחן ר' אלעזר ור' שמעון דלית להו האי סברא דהא מאכיל בדלא ידעה כדתנן סתמא דמתניתין ובודאי דההיא ר' אלעזר ור' שמעון היא ורבא לא אמר כאביי שאני התם שכבר אכלה כלומר הא סתמא אפילו ר' מאיר מודה בה שאינה אוכלת אלא מחמת קנין ראשון של כשרות אבל קנין שקנה כשהוא פצוע דכא לא אשכחן דמאכיל אלא בעבדיו ושפחותיו.
והאי שנויא לא נהירא לן דאי הכי לא אמר הואיל ותו רבא היכי קאמר דההיא אפילו ר' מאיר היא משום שכבר אכלה והא אנן לתרוצה לדר' אלעזר אמר ר' הושעיא אתינן ור' אלעזר אמר התם בפרק הערל במחלוקת שנויה ורבי אלעזר ור' שמעון היא ושכבר אכלה לא אמרינן.
ויש אומר רבא סברא דנפשיה קאמר ולתרוצה לדר' הושעיא וההיא דהתם ר' אלעזר משמי' דנפשיה אמרה ולא סבירא ליה לרבא הכי ,ולא מחוור.
אלא הכי מפרשא שמעתא: אביי אומר הואיל ומאכיל בלא ידעה דהתם ודאי לר' אלעזר ור' שמעון דאית להו הואיל ומאכיל במקום אחר התם נמי הואיל והאכיל בה מאכיל ולא גרע מיש לו להאכיל במקום אחר רבא אמר הואיל ומאכיל בעבדיו ושפחותיו והכא והתם משום האי הואיל אכלן ולר' אלעזר ורבי שמעון אבל לא לר' מאיר.
ורבא לא אמר כאביי שאני התם שכבר אכלה. כלומר אם תאמר דמשום שהאכיל הוא מאכיל אין למדין ממנה להאכיל מחמת אותו הואיל במקום אחר דשאני התם לדבריך שכבר אכלה אלא והאי הואיל ויש לו להאכיל אמרינן הואיל והאכיל לא אמרינן ואביי שכבר אכלה לא אמרינן דשאני אלא כהואיל גרידא דמי ולר' אלעזר ורבי שמעון אכלה דהכא והתם חד טעמא הוא, כנ"ל.
ולשון אחר יש לומר דבין לאביי בין לרבא לר' מאיר שכבר אכלה לא אמרינן דכיון דגבי כהן גדול באלמנה שיש לו ממש להאכיל בכל אשה הראויה לו אמרינן לא אכלה כל שכן דמשום שכבר אכלה לא אמרינן דתאכל אלא לרבי אלעזר ור' שמעון פליגי אביי אמר הואיל שכבר אכלה כהואיל ויש לו להאכיל דמי ואכלה [וה"נ הכא אמרינן הואיל ויש לו להאכיל התם] ורבא אמר אע"ג דהתם אכלה משום דהיא עצמה כבר אכלה [אבל הכא] כיון דפצוע דכא [זה] אין אשה שראוי' להאכיל אותה מעתה לא אמרינן האי הואיל ולפי לשון זה לא דמיין לגמרי האי שכבר אכלה דרבא לההוא דאיתמר בפרק הערל (שם) דהתם אוכלת בו אפילו לר' מאיר והכא לרבי אלעזר ור' שמעון דוקא מ"מ לשון נכון הוא.
למאן אי לר' יהודה. פירש"י כולה תלמודא הוא דקא בעי ומפרש ואזיל עד סיפא ופשיט לה אבל רבי הושעיא לא פשיט בה מידי כדאמרינן לעיל.
ה"ג דתנן ר' אלעזר בן יעקב אומר אשה בת גרים. ומשנה שלימה היא במסכת בכורים פרק ראשון, והספרים נשתבשו כאן לכתוב בה "דתניא".
רב אמר יש חופה לפסולות.פרש"י ז"ל בחופה שלא קדשה מעיקרא ולא בא עליה ונראה מלשון פירושו דבין לרב בין לשמואל חופה בלא קדושין אינה קונה אלא מאן דאמר יש חופה משום דכיון דקרובה לביאה פסלא.
ואין פירוש זה נכון משום דכיון דלא קנה אינו בדין שתפסל שאף לכשרות אין חופה בכיוצא בזו ועוד דהא לקמן מייתינן יש חופה לפסולות מחופה דבתר קדושין.
ובתוספות אמרו [לפירש"י] דכולי עלמא כרב הונא סבירא להו דאמר בפ"ק דקדושין (דף ה') חופה קונה מק"ו ולפיכך אמר רב יש חופה לפסולות ואפילו לדברי המכשיר בארוסין בחופה כיון שנעשית נשואה מודה דפסולה מתרומה דבי נשא וכל שכן שאינה אוכלת בבת ישראל לכהן ושמואל סבר אין חופה לפסולות ואע"פ שחופה קונה בכשרות מק"ו הני מילי חופה שראוי' לביאה דחופה משום חיבת ביאה היא קונה אבל חופה שאינה ראויה לביאה אינה קונה ואפילו אחר קדושין אינה אשתו לכל דבר ורמי בר חמא פליג אדרב ואדשמואל ואמר דבמחלוקת היא שנויה וסבירא ליה לרמי דקונה אבל לפסלה מן התרומה במחלוקת שנוי' ופוסלת [לר"מ] משום משמרת לביאה פסולה ודחינן ממאי לעולם כדשמואל ואפילו לר' מאיר אינה פוסלת משום שאינה קונה כיון דפסולה היא אי נמי כרב ועד כאן לא אמרו רבי אלעזר ור' שמעון אלא בקדושין אבל חופה קונה ופוסלת. והא דאמרינן אלא אי איכא למימר בפלוגתא דהני תנאי דת"ק אמר אוכלות משלו ואוכלות בתרומה ומשמע בת ישראל לכהן אוכלת קסבר חופה פסולה קונה ומיהו לא כרב אתיא דאיהו אמר פוסלת והאי תנא סבר מאכלת נמי אלא מרבי ישמעאל דקאמר אינה מאכלת ולאו מינה אתיא דאיהו אמר פוסלת אלא מר' ישמעאל דייקינן דאינה מאכלת מנא לן אלא משום דמדמי חופה לביאה ש"מ מיפסל נמי פוסלת וכך פירש"י בזה.
וגם זה הפירוש אינו מתקבל משום דלא אשכחן מאן דאמר חופה קונה אלא לרב הונא ואם כן נימא דרב היא ודשמואל נמי היא ועוד מדמקשינן אדרמי בר חמא דילמא עד כאן לא אמר רבי מאיר התם אלא בקדושין דקני לה אבל חופה דלא קני לה לא ש"מ מילתא פשיטא הא דבחופה לא קני לה והוי לן למימר אבל חופה פסולה דילמא לא קניא עוד קשה לי כיון דרב ושמואל בעיקר חופה פסולה פליגי אם קונה או אינה קונה היכי מייתי לה רמי בר חמא באנו למחלוקת ר' מאיר ורבנן לפסול תרומה בלחוד ודכולי עלמא קונה היא ועוד דתנאי דר' ישמעאל לא מתפרש להו כלל דהא אפילו בדר' ישמעאל איכא למימר קונה ופוסלת מדמה לה לביאה ואיכא למימר אינה קונה ועוד מדסוגיא דרב ששת דאמר יש חופה לפסולות ומשמע לפסול כרב ולא מייתי לה [מברייתא ראי'] אלא שקונה ואתיא [נמי] כת"ק דר' ישמעאל דאמר קונה ומאכלת [ודלא כרב] וכולא שמעתא סרוכה ומתבלבלת בפי' הנזכר.
ורבינו תם ז"ל מפרש דהכא בחופה שאחר הקדושין ולענין מתניתין פליגי דתנן נתארמלו או נתגרשו מן הנשואין פסולות מן האירוסין כשרות דרב אמר יש חופה לפסולות וכמו שנבעלו דמי ואע"פ שנתארמלו או נתגרשו פסולות לעולם ושמואל אמר אין חופה לפסולות ואם נתארמלה כמן האירוסין הוא וכשרות ולדברי ר' אלעזר ור' שמעון אפילו לא נתארמלו אוכלות ורמי בר חמא סבר כתנאי לרבי מאיר דאית ליה אפילו באירוסין גרידא משמרת לביאה פסולה אינה אוכלת זו שנתקרבה יותר לביאה פסולה פסולה לעולם כמי שנבעלה ולרבי אלעזר ור' שמעון דלית להו משמרת אף זו כשירה ואפילו מעתה היא אוכלת כדתני' בסמוך אוכלות משלו ואוכלות בתרומה משום דאין חופה לפסולות וא"ת בשלמא מתניתין בבת כהן אוכלת משום אביה אלא ברייתא כיון דקתני אוכלות משלו ואוכלות בתרומה משמע דבבית בעלה אוכלת וכיון דאין חופה לפסולות ארוסה אינה אוכלת איכא למימר אע"פ שאין חופה לפסולות לפסלן כיון שנכנסו לחופה אוכלות משלו ואוכלות בתרומה דליכא תו למגזר לא משום דעולא ולא משום סימפון ור' ישמעאל דאמר כל שאין ביאתה מאכילתה אין חופתה מאכילתה משום דקסבר יש חופה ונפסלות שאלו אין חופה בדין הוא שיאכלו כדפרישית והא דאמרינן (לקמן יבמות דף נ"ח) אין כספה מאכילתה מיבעי ליה [מאכילתה] לאו דוקא שיאכילנה בשלו אלא כלומר שאינה נפסלת [וה"פ] כל שביאתה פוסלתה כספה פוסלתה אי נמי מתניתא אליבא דמשנה ראשונה וקמ"ל שאע"פ שאין חופה לפסולות אוכלות משלו ואוכלות בתרומה דהוה ליה כהגיע זמן ולא נשאו.
ובפירוש ר"ח ז"ל רב אמר יש חופה לפסולות כגון אלמנה לכהן גדול וכיוצא בה שנכנסו לחופה בלא קדושין ולא נבעלו או בקדושין וחופה ואע"פ שלא נבעלו ע"כ.
ובירושלמי (ו,ג) מצינו אמר ר' יוסי בר' בון ולא סוף דבר מן הנשואין אלא נבעלו בין מן הנשואין בין מן האירוסין פסולות לא נבעלו בין מן האירוסין בין מן הנשואין כשירות והא מילתא דידהו אתיא כשמואל דאמר אין חופה לפסולות אבל קשה לי דתניא בתוספתא לא נבעלו אע"פ שנכנסו לחופה הרי אלו כשירות לכהונה קשיא לרב אלא מדלא מקשו מינה בגמרא ש"מ קים להו בה דלאו מתריצתא היא ואף בזה השמועה דחוקה מאוד ופשטיה דרב ששת ממתניתין לא אתי שפיר דמנ"ל מינה לעשותה כבעולה לפסול לה.
ולי נראה דהכי מיפרשא שמעתא כולה, רב אמר יש חופה לפסולות ואפילו בפסולי קהל לישראל כדרך שיש חופה לכשרות לירשן ולידון בחנק ולהאכילן בתרומה לדעת רבי אלעזר ור' שמעון דמתניתין וגובה כתובה ממנו אלא שאינו מטמא לה דרחמנא מיעטה ושמואל אמר אין חופה לפסולות כלל אלא הרי היא כארוסה לעולם ואין לך נשואין בפסולות אלא ביאה ממש הא בביאה מודה שמואל דאי לא תימא הכי אלא נשואין בפסולות ליכא ועוד אשתו פסולה דמיעט רחמנא מטומאה ל"ל.
אמר רמי בר חמא חופה עושה נישואין בפסולות [לענין תרומה] מחלוקת ר' מאיר ור' אלעזר ורבי שמעון לר' מאיר דאמר קדושי איסור פוסלין את הכשירה מתרומתה משום שמשמרת להיפסל חופה שלא אמרו שהיא עושה נשואין אלא משום שמזדמנת לביאה של בעל כשאותה הביאה פסולה אינה אלא פוסלת שהרי יותר משמרת לביאה פסולה ולאו פסלה מתרומה שהרי פסולה ועומדת היא משעת קדושין אלא לומר שאין חופה זו אלא פסול שלה שהיא מזמנת עצמה לביאה פסולה ומשכחת בה פוסלת ממש למאן דאמר שכבר אכלה אמרינן אפילו לר' מאיר כגון שהגיע זמן ואכלה כמשנה ראשונה שאוכלת בימי האירוסין ואם הוסיף בה חופה אינה אוכלת כמי שקדשה מעתה שפוסלה משום קנין שהוסיף בה לרבי אלעזר ורבי שמעון דלא קפדי בשמור ביאה פסולה אף חופה של פסולות קונה ואוכל ת נמי בשבילה כשאר הכשרות עד שיפסלנה בביאה.
ואקשינן ממאי, דילמא עד כאן לא אמר רבי מאיר שימור דביאה פסולה פוסל ואינו מכשיר אלא בשעה שקונה אותה כגון בקדושין מכיון שמעתה הוא קונה אותה להיות שומרת לו לביאה פסולה אותו שמור פוסל הוא אבל חופה שכבר קנה אותה מודה דלא פסלה דמאי פסול מוסיף בה ועד כאן לא קאמרי רבי אלעזר ורבי שמעון התם אלא בקדושין דלא קרבי לביאה אבל חופה דקרבה לביאה וכל עצמה לא תקנוה אלא משום קורבה זו הכי נמי דלא אכלה בתרומה שלו ואיפשר דאפילו בשל אביה דאע"פ שאין חופה פסולה קונה גזרו בה משום דקרבה לביאה והיינו דקאמרי בגמרא בדר"מ אבל חופה דלא קנה לה לא [ולא] אמרי אכלה ובדר"א אמרי הכי ה"נ דלא אכלה משום דלר"מ פסולה ועומדת היא לתרומה ולר' אלעזר אוכלת, ושאר השמועה פשוטה היא.
אמר רבא אף אנן נמי תנינא וכו'. פירש רש"י ז"ל דאין ביאתה פוסלתה כל שכן שאין חופתה פוסלתה ולא נהירא מדאמר שמואל הואיל ואין לה ביאה שמע מינה מילתא פשיטא היא דאין לה ביאה ותנן נמי פחות מכן כנותן אצבע בעין אלא סיועא מדקתני נשאת לכהן אוכלת בתרומה אלמא בת שלש שנים אין אבל פחות מכן אם מסרה אביה לחופה אינה קונה ואינה אוכלת בתרומה ודאמרינן בת שלש הוא דמיפסלא בביאה אסוקי מילתא היא כלומר כיון דכל שאין לה ביאה אין לה חופה להאכילה בתרומה אף לפסול אינה נפסלת.
מדאמרי' ואנהר לן עינין. ממתניתין דקתני ארוסה ונשואה שמעת מינה בלא ספק דרב ושמואל לא לענין תרומה בלחוד פליגי אלא אף לכל דבר אישות פליגי דלשמואל אינו יורשה ואינה כנשואה לכל דבר ולרב הרי היא כאשתו לכל דבר וקיי"ל כרב ולא הי' לו לרבינו הגדול ז"ל להשמיטה אלא כיון שלא הפריש בין אשה לאשה בכתובות כשכתב חופה קונה כולן במשמע.
דכותה גבי שומרת יבם שבא עליה יבם בבית חמיו. פירש"י ז"ל דאי לאו הכי לאו בת משתיא היא דבעינן תחת אישך וכדתנן ולא שותה ולא נוטלת כתובה ומיהו לא קפיד בהקדמת שכיבת בועל לבעל דהא קדמה שכיבת בעל ראשון לבועל והיינו דמתרצים לה בשעשה בה מאמר וכבית שמאי דאמרי קונה קנין גמור כלומר וקסבר נשואין עושה וקרינן ביה תחת אישך וקדמה שכיבת בעל ראשון לבועל.
ובתוס' הקשו מסוגיא דפ' ארוסה ושומרת יבם (דף כ"ד) דתניא תחת אישך פרט לארוסה יכול שאני מוציא אף שומרת יבם ת"ל איש איש דברי ר' יאשי' ר' יונתן אומר תחת אישך פרט לשומרת יבם אוציא שומרת יבם ולא אוציא ארוסה ת"ל תחת אישה פרט לארוסה והוינן בה טעמא דכתב רחמנא תחת אישך הא לא הכי הוה אמינא ארוסה שתיא והא כי אתא רב אחא מדרומא אתא ואייתי מתניתא בידיה וכו' ואמר רמי בר חמא משכחת לה כגון שבא עליה ארוס בבית אביה ואקשינן דכותה גבי שומרת יבם שבא עליה יבם בבית חמי' וכו' והתם ליכא למימר דקושיא משום תחת אישך דהא לרבי יונתן מעוטי ממעטינן לה מיניה ולר' יאשי' רחמנא רביי' מאיש איש ולית ליה מתניתין דלא שותות ולא נוטלות כתובה.
אלא ה"פ:דכוותה גבי שומרת יבם שבא עליה יבם בבית חמיה [קודם סתירה] דאי לאו הכי אינה שותה משום שקדמה שכיבת בועל.
שומרת יבם קרית לה והאמר רב קנה לכל. ואי קשיא, והא התם קרו לה רבי יונתן ורבי יאשי' שומרת יבם ואפילו לרב מר מרבי לה ומר ממעט לה ויש לומר התם כיון דגבי השקאה ממעטינן לה אלמא לאו אשתו מעלייתא היא אבל הכא כיון דשותה מאי שומרת יבם ומאי כנוסה דסיפא ומוקמינן לה כגון שעשה בה מאמר ובא עליה ואסתתרא ונכנסה לחופה ולא נבעלה וקסבר כל העושה מאמר ביבמתו פרחה ממנה זיקת יבמין והוה לה כארוסה דעלמא כך מפורש בתוספות.
כהן גדול שקדש את הקטנה ובגרה תחתיו מהו. פי' קס"ד דהכי מיבעיא לן כי אם בתולה מעמיו יקח אשה קיחה דנישואין או קיחה דאירוסין ולהכי אמרינן תניתא נתארמלו או נתגרשו מן האירוסין כשירות [ובהך קרא כתיב] אלמנה וגרושה וכו' לא יקח [אלמא] קיחה דנשואין משמע ועלה כתיב לא יחלל ובשני חלולין הכתוב מדבר ואמר ליה לענין חללה לא מיבעיא לי דביאה הוא דמשויא חללה פי' משום דכתיב ולא יחלל זרעו ובשני חלולין הכתוב מדבר כל היכא דאיכא זרעו קרינא ביה חלול דידה קידושין דלא קרינא ביה חלול זרעו לא קרינא ביה חלול דידה.
וכי האי גונא אמרינן לקמן בפ' אלמנה לכהן גדול (יבמות דף ס"ט) דאקשינן התם ואימא משעת הוי' ומפרקינן דומיא דכהן גדול באלמנה דבביאה.
ואסיקנא לבעיין דבתר נישואין אזלינן ואסירא ליה. ואי קשיא הא דאיבעיא להו במסכת קידושין פ"ק (דף יוד) סוף ביאה קונה או תחלת ביאה קונה למאי נפקא מינה לכהן גדול ואמאי הא בשעת נישאין בעולה היא ובתר נישואין אזלינן איכא למימר קס"ד ביאה נישואין עושה ושם אפרש יותר בעזרת האל.
אף כאן מן הנישואין. פי' ולעבור עליה בלאו ועשה.
דומיא דגרושה. איכא למידק איפוך אנא ופי' רש"י ז"ל וגרושה פשיטא לן דסתמא היא דלית לן למילף כדילפת באלמנה ואינו מספיק שנלמוד למד מלמד.
ובתוספות מפרשים, משום דגבי כהן הדיוט כתיב גרושה מאישה וכולן במשמע דהתם מה לי נישואין מה לי אירוסין הרי לא הקפידה תורה בבעולה להדיוט הילכך אף גרושה דכתיב גבי כהן גדול אפילו מאירוסין שאי אפשר להקל בכהן גדול יותר מבהדיוט.
הא דאמרינן תיפוק לי' משום בעולה. ה"פ: דחייבי עשה נינהו ואינה ראויה לו מן התורה כדאמרינן לקמן אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא מוציא בגט.
וא"ת א"כ להוי הולד חלל לדברי ר' אליעזר בן יעקב אלמא תניא באנוסת חבירו דוקא איכא למימר כיון שסופה להיות בעולה תחתיו אין הולד חלל דהא אפילו להיתרה שלא תצא קס"ד משום האי טעמא וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל.
אי כר' אלעזר מאי אריא משום בעולה תיפוק ליה דה"ל זונה. קשיא לן דילמא סבר לה כותיה בהא ופליג עלי' התם דמילתא אחריתא היא ותו לימא ורב דאמר כר' שמעון דמכשיר בבוגרת ולא מצינו לו שהוא עושה פנוי הבא על הפנויה זונה תו קשה לי לרבה דאמר כל באונס לא קרינא בה זונה הא קרא באונס כתיב אלא הוא הדין דמצי למימר הכי אלא מקשה לפום מאי דשנינן דאמר ורב כר' אלעזר ולא בעי לתרוצי סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא דדוחק הוא לומר כן משום דמוקים לה רב גופיה לר' אלעזר כראב"י לקמן בשמעתין.
ובתוספות מתרצין דרב ודאי לא סבר לה כרבי אלעזר בשלא כדרכה אלא לר' אלעזר אמרה וליה לא סבירא ליה כדאיתמר לקמן (יבמות דף ס') רב ורבי יוחנן דאמרי תרווייהו בוגרת ומוכת עץ לא יכנוס והיינו כרבי מאיר ומש"ה אקשינן כיון דלרבי אלעזר אמרה לימא לדידיה נמי משום זונה.
ולא משמע לי האי תירוצא משום דלישנא דגמרא משמע השתא ד רב כר' אלעזר ס"ל וכן נמי ללישנא בתרא דלקמן רב כרבי אלעזר ס"ל כדפרישית ואי משום דאמר בוגרת ומוכת עץ לא יכנוס ההיא אם נשא נשוי קמ"ל ונקט בוגרת לרבי מאיר אי נמי ר' יוחנן קאמר לה ועוד נימא כר' שמעון אמרה אי נמי באונס כדפרישית.
אתנן כלב ומחיר זונה מותרין משום שנאמר גם שניהם. אי קשיא תיפוק לי' דקם ליה בדרבה מיניה לא קשיא דהא אמר רבא אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו ואיכא דפריש דמהכא נפקא ליה לרבא מדאיצטריך קרא למיכתב שנים ולא ארבעה למעוטי אתנן כלב ש"מ אתנן אסרה תורה ואפילו בא על חייבי מיתות ולאו מילתא היא משום דכיון דמיעוטא משניהם נפקא ליכא למידק שניהם ולא ארבעה אלא דוקא שניהם ולא יותר הוא דדייקינן הילכך איכא למימר מיעוטא כי איצטריך למחיר זונה איצטריך אי נמי כי מיעט אתנן כלב כגון שאמר לה הילך טלה ותבעל כלבתך לעבדי או שפחתך לכלבי ובכי האי גונא איתמר בתמורה (דף כ"ט) אלא ההיא דרבא נפקא לן מדכתיב גבי אתנן תועבה היא וגמר תועבה תועבה מחייבי כריתות ומיתות ב"ד לומר שבכולן יש בהן אתנן.
ור"א ב"י וכו' כמאן אזלא הא דתניא מאלה אתה עושה חלל ואי אתה עושה חלל מנדה כמאן כראב"י. פירש הרב אב"ד ז"ל דלרבנן הוי חלל מק"ו מחייבי לאוין הוי חלל מחייבי כריתות לכ"ש אלא דקשיא ליה הא דאמרינן בקדושין (דף ע"ז) אין חללה אלא מאיסור כהונה דכהן הבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה ואיפשר דאליבא דר' אלעזר ב"י למיעוטא מאלה [ולרבנן] ל"ל [הכי] דהא מפקינן ליה התם מחללה דכתיבא גבי כהן גדול דמיתרא ודרשינן לה להכי לאשמיעינן שאין חללה אלא מאיסור כהונה, אלו דברי הרב ז"ל.
ואין קושייתו כלום בעיני דנהי דאין חללה אלא באיסור כהונה דולד מיהא פסול הוא כדאמרינן גבי עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל שהולד פוגם אע"פ שאין שם חללה עליה.
אלא בזה יש לדקדק לרבנן היכי הוה חלל מנדה מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת תאמר בנדה שאינה מתחללת אלא כשרה היא לגמרי שהרי קידושין תופסין בה ולראב"י נמי ל"ל אלה למעוטי נדה.
ובתורת כהנים (אמור ב') קתני הכי אלה לא יקח ולא יחלל אין זרעו מן הנדה חולין הלא דין הוא מה אם אלו שאין חייב על ביאתן כרת זרעו מהן חלל נדה שהוא חייב על ביאתה כרת אינו דין שיהא זרעו ממנה חולין ת"ל את אלה לא יקח ולא יחלל אין זרעו מן הנדה חולין.
וקשיא, לפרוך מה לנדה שאינה מתחללת ואיכא למימר דלרבנן אלה להפסיק הענין ואין חללה אלא מאסור כהונה מהתם נפקא הילכך ק"ו ליתי' ולר' אליעזר ב"י אלה למעוטי נדה סד"א תיתי בין לחללה בין לחלל הולד וחללה דכתיב [גבי כהן גדול] מיותר ופרשה שנאמרה ונשנית היא ולא נשנית אלא משום דבר שנתחדש בה קמ"ל שאין הולד חלל וממילא אפריך ק"ו ודרשינן מהתם אין חללה אלא מאיסור כהונה והא דאוקימנא להך ברייתא כר"א ב"י משום דנפקא לי' מאלה, כנ"ל.
סד"א ליליף בתולה בתולה מהתם. פירש"י ז"ל מאונס ומפתה דכתיב בהו נערה בתולה ולא מחוור דאונס ומפתה מאן דכר שמי' דלא מפרש לה בהדי' ותו קשיא לרבי אליעזר ורבי שמעון דאמרי בתולה שלמה נערה דכתב רחמנא [באונס ומפתה] ל"ל אי למעוטי בוגרת הא לא איצטריך אי לקטנה הא לא מפקי לה רבנן כדאיתא במסכת כתובות (דף כ"ט) ובסנהדרין (דף ס"ו) .
לפיכך פרת"ם ז"ל הא דאמרינן לגמר בתולה בתולה [היינו] מכהן גדול דכיון דכתב רחמנא בבתולי' למעט את הבוגרת וכתיב ביה כי אם בתולה מעמיו יקח אשה סד"א ליגמר מהתם קמ"ל ובהכי ניחא ליה מאי דאקשינן נערה דכתב רחמנא גבי אונס ומפתה ל"ל משום דאי לא כתב רחמנא התם נערה הוה אמינא ליליף מכהן גדול דכתיב ביה בתולה ונפקא לן מבתוליה דאפילו בוגרת כשרה קמ"ל.
הא דמרבינן לרבי יוסי ורבי שמעון ארוסה שנתגרשה. ולא מרבינן נמי לרבי מאיר ורבי יהודה גירושין משמע מינה דהא דאמרי מיהו ארוסה מטמא לה ה"ה לנכנסה לחופה ולא נבעלה בודאי ולא אמרו ארוסה אלא לאפוקי בעולה דסתם נישואין בהכי ולפיכך [לא] מרבינן נשואה שנתגרשה מיני' מקרובה כדמרבי ר' יוסי ארוסה שנתגרשה מיניה וכן נ"ל נשואה שלא נבעלה ונתגרשה מטמא לה דברי כל אדם וחדא מנייהו נקיט והיא היא דכל שלא נשתנה גופה חוזרת לקדמותה.
הא דאמר רבי שמעון בן יוחאי אין א"ה עכו"ם קרוין אדם. קשיא, והכתיב לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם, תירוץ הא דרשינן ליה אדם ולא מלך והא דכתיב ואתן אדם תחתיך התם דרשינן ליה בברכות אל תיקרי אדם אלא אדום ולי נראה שאני התם דמוכח כדכתיב ובישראל באדם.
וכן נמי קשיא הא דאמרינן במסכת סנהדרין (דף ל"ט) רבי מאיר אומר מניין שאפילו עכו"ם ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא אדם הא למדת שאפילו עכו"ם ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול.
ורש"י ז"ל פירש התם דרבי מאיר פליג אדרבי שמעון ב"י וכן שמעתי שרת"ם ז"ל היה אומר זו ששנינו במשנתנו (אהלות פ' י"ח) רשב"ג אומר מדורות העכו"ם טמאים מפני שהנשים קוברים נפליהם ההיא דלא כרבי שמעון והיה מוסיף לומר שהלכה כרשב"ג משום דאמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו וקשיא לי הא דאמרינן בפרק המקבל (בבא מציעא דף קי"ד) רבי אבהו אשכחי' לאלי' דהוה קאי בבית הקברות של עכו"ם א"ל ולאו כהן ניהו מר א"ל גמר סדר טהרות דתניא אמר רבי שמעון ב"י וכו' אלמא הלכתא כוותיה אומר הרב ז"ל דהתם דחויא מדחי ליה לפי שהוא היה סומך לו על רוב ארונות שיש בהן פותח טפח (ברכות דף י"ט) אלא שגזרו חכמים משום שאין בהם והוא זכור לטוב לא היה רוצה לנהוג קלות ראש בגזרתם ולהתירם בפניהם וכן מצינו כשקברו לר' עקיבא אמר להם צדיקים אינם מטמאין ולא הי' אלא דהוי שהיה סומך לו משום דר"ע מהרוגי מלכות היה ומת מצוה היה ואפילו כ"ג הולך לשחוט את פסחו מטמא לו. ועוד הביא הרב ז"ל ראיה לדבריו מדאמרינן במסכת משקין [מו"ק] (דף ה') רמז לציון קברות מנין שנאמר וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון וההיא גבי גוג ומגוג כתיב אלמא א"ה עכו"ם מטמאין באוהל.
ואין דברים הללו נכונים, משום דההיא כללא דאמרינן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו ליתא כדפסק רבינו הגדול ז"ל בפרק גט פשוט והכי מוכח בפרק המדיר (כתובות דף ע"ז) ובפרק המפקיד (בבא מציעא דף ל"ח) .
ויש מפרשים ההיא דרשב"ג משום מגע ומשא הוא שהנשים קוברות שם נפליהן ואין מעמיקין אותם והן מתגלין בדריסת הרגל ואי אפשר שלא יגע בעצם כשעורה ובמגע ובמשא מודה רשב"י וההיא דאיתמר במסכת משקין איכא למימר נמי משום מגע ומשא היא דעבדי ציון כדרבינא ואע"ג דאמרינן במסכת משקין אין מציינין אלא על טומאת אוהל לעתיד מציינין על הכל לרבות טהרה בישראל א"נ דילמא איקטל חד מישראל ומטמא להו דהא לא מקשי' מההוא קרא לר' שמעון ב"י וכוותי' קיימא לן משום דמעשה אלי' רב ומה שאמר שהי' דוחה אותו חס ושלום שאם כן היה נותן מכשול לפני עור ומורה בתורה שלא כהלכה ועור פורץ גדרן של חכמים שגזרו על ארונות ועוד שבית הקברות של עכו"ם אינן בארונות שלא נהגו בארון ולא בפותח טפח אלא ישראל ומשום טהרות ואשכחן נמי סוגיא דתלמודא כוותיה כדאמרינן במסכת כריתות (דף ו') הסך את העכו"ם פטור שנאמר על בשר אדם לא ייסך שאין אומות העולם עכו"ם קרוין אדם ואי נמי ההיא דא"ר מאיר בעכו"ם ועוסק בתורה דלא כרבי שמעון ב"י לא מידחיא בהכי.
אבל יש אומרים דכל מקום ברכה כגון אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וכיוצא בה אלו הי' הקב"ה מדבר על ישראל בלבד היה מזכיר שמותן אבל בשאר מקומות כשהוא מזכיר אדם אין אומות העולם עכו"ם במשמע וכדאמרינן באגדה במדבר סיני רבה מה אקוב לא קבה אל בשעה שהיה מצוה אותם על הברכות ועל הקללות בברכות היה מזכירן שנאמר ואלה יעמדו לברך את העם בקללות לא היה תובען שכן הוא אומר ואלה יעמדו על הקללה על הר עיבל ובילמדנו אדם כי יהיה בעור בשרו למה אינו אומר דבר אל בני ישראל כמו שכתוב בכל הפרשיות אלא אדם כי יהיה זהו שאמר הכתוב כי לא אל חפץ רשע אתה וכו' ועל הענין הזה בכ"מ ברכה אם נאמר האדם אפילו עכו"ם במשמע בשאר מקומות אין אדם אלא ישראל.
והא דאמרינן ממגע ומשא מי מיעטינהו. איכא למידקוהא כתיב או בעצם אדם התם מדרש בסיפרי לאבר מן החי ומדין אהל מיעטיה ונגיעה דמת נתרבית בו מדכתיב ועל הנוגע בעצם דהיינו עצם כשעורה מן המת והא דכתיב נמי לכל נפש אדם ההוא לאפוקי נפש בהמה איצטריך דמדכתיב רחמנא נפש להביא דמו כתב אדם להוציא בהמה ואיכא למימר נמי דמתרבו עכו"ם לנגיעה מההיא דתניא בנזיר פרק כהן גדול (נזיר דף נ"ד) או בקבר אמר ר' שמעון זה קבר שלפני הדיבור כלומר וגבי נגיעה תניא וכך פירש שם רש"י ז"ל דכל קברי עכו"ם קרי קבר שלפני הדיבור כלומר של בני נח ור' שמעון לטעמי' דאמר מעטינהו רחמנא באוהל ורבינהו גבי נוגעין דכולי קרא במטמאין במגע ולא באוהל כתיב כדמפרש בגמרא התם והא דמתרץ רבינא נהי דבאוהל לא מטמו וכו' משמע דלסתמא דגמרא סבירא להו דלגמרי מיעטינהו, וזה צ"ע.
אין בתולה אלא נערה וכן הוא אומר והנערה טובת מראה מאוד בתולה. פירוש ואין משיבין על דברי אגדה דלית לן מאי דאמרינן באגדה ובסדר עולם שרבקה בת ג' שנים היתה באותה שעה וכן הא דאמרינן לקמן (יבמות דף ס"ד) א"ל רבא לרב נחמן וניליף מיצחק וכו' לית ליה נמי בת נ' שנים היתה שאם כן עשר שנים המתין עד שתהיה בת שלש עשרה שראוי' לילד ושהה עמה עשר שנים אחר מכן.
ועוד תניא בספרי בפ' וזאת הברכה, ששה זוגות שנותיהן שוות רבקה וקהת וכו' וקהת חי קל"ג שנה צא וחשוב שנותיה של רבקה כשנשאה יצחק בן מ' וכשנולד יעקב הי' בן ס' ויעקב כשמתה אמו בן צ"ט שהרי יעקב כשנתברך בן ס"ג כדמפורש בפ"ק דמגילה (דף י"ז) ומיד ברח והתם במגילה מוכח שנטמן בבית עבר י"ד שנה וכ' שנה שעמד בבית לבן וב' שנים בדרך הרי צ"ט ובאותו הפרק מתה רבקה כדדרשינן אלון בכות שתי בכיות רבקה ומניקתה ואם כשנשאה יצחק אבינו בת ג' שנים היתה כשנולד יעקב בת כ"ג וצ"ט שנים ה רי כל שנותיה קכ"ב לפיכך הם משנין גרסת האגדה וגורסין בה י"ד שנה היתה כשנשאת.
ואינו נכון להגיה הספרים ועוד דהתם בסדר עולם תניא יצחק אבינו כשנעקד על גבי המזבח היה בן ל"ז שנה באותו הפרק נולדה רבקה וכתיב ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה הרי לך דבת ג' שנים היתה
ויש שדוחקים שמועה זו לומר שאע"פ שקטנה היתה כיון שהכתוב כשבא לספר בשבחה לקרות אותה בתולה קורא אותה נערה ש"מ שאין בתולה אלא נערה וכן הא דאמרינן לקמן ולילף מיצחק בדין הוא דלימא לי' קטנה היתה אלא דעדיפא מינה א"ל שיצחק עקור היה ולא ללמד בא ואקשי' עליה אי הכי אברהם נמי עקור היה אלא אע"פ שהיה עקור כיון שהכתוב מיותר לתלמודו הוא בא ה"נ אע"פ שהיתה [קטנה] מקשה דלימא לתלמודו הוא בא שאלו ללמד על עשר שנים כבר למדנו מאברהם.
ואין פירוש זה כלום אלא חלוקה היא תנא דסדר עולם סבר בת ג' היתה ותנא בסוף ספרי סבר י"ד והאי תנא דשמעתין כוותיה ואי קשיא א"כ בוגרת היא י"ל מדכתיב והנערה ש"מ לא בגרה עדיין אלא שהתה מלהביא שתי שערות שהן סימני נערות עד י"ד א"נ לית להו אלון בכות שתי בכיות באותו הפרק.
פירש מן האשה והסכים הקב"ה על ידו. פירשנו במסכת שבת בפרק אמר ר' עקיבא (שבת דף פ"ז) .
הא דאמר רב ששת בני ברתי בני אינון. לית ליה דר' יהושע שאפילו כן היה לו לישא ולהיות לו בנים בזקנותו והא דאמרינן דחויי מדחה להו משום דאיעקר אפילו כן היה לו לישא מדשמואל דאמר לא טוב היות האדם לבדו וא"ת דלית ליה דשמואל א"כ היה להם לראשונים לדחותה מדרב ששת ומדרב אבא בר זבדא אלא יש לומר שפסקה תאותן בעקור זה לגמרי ה"נ כיון שקיימו דאורייתא אין מחייבין אותן לישא לפי שהיו זקנים ונאים בישיבה יותר מן הבית דומין במקצת לבן עזאי.
הא דתנן ואם הפילה מונה משעה שהפילה. ה"ה למי שהיו לו בנים ומתו שהרי לא זכה לבנות הימנה וכן מפורש בירושלמי (י,ו) . ומיהו היה לו ממנה בן אחד אין מוציאין אותה מידו שלא שנינו אלא לא ילדה הא ילדה כלל לא תצא ואף על פי שמוציאין ממנו [אם לא ילדה] עד שיהיו לו זכר ונקבה מאחרת מ"מ כיון שילדה זו אינו מוציא.
ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המנין לפי' וכו'. יש לפרש דלאו לדורות קאמר אלא אברהם עקור היה ולא זכה בחוצה לארץ לבנים דכתיב לך לך מארצך ואעשך לגוי גדול וכשבא לארץ מקום שהובטח להיות לו זרע שהה עמה עשר שנים וכיון שלא ילדה אמר לא זכה ליבנות הימנה ונשא הגר ומה ששהה מקודם אין עולה להם מן המנין ואין אומרים כיון שעמדו אחר כן ביחד אילמלא זוכין ליבנות מיד נפקדין שהרי נשתהו עשר אלא עשר שנים כולן ראויין לפקידה בעי' אבל לדרים בחוצה לארץ ודאי אם שהה עשר שנים כופין אותו להוציא וכן כתב רש"י ז"ל בפירוש התורה מגיד שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין לפי שלא נאמר לו אעשך לגוי גדול עד שבא לארץ ישראל.
וכתב הרב אב ב"ד ז"ל והאידנא עבדי מעשה ואפילו בחוצה לארץ ורבואתא פסקו דאפילו בחוצה לארץ ומשמע דמסתברא להו דכי אמרי' אין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין באדם שרגיל לישב בארץ ויצא לחוצה לארץ וחזר לארץ דמאי דעבד בחוצה לארץ לא סליק ליה ומשמע נמי מדכתיב ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן כדאמרינן בסדר עולם חזר ועשה חמש שנים בחרן לאחר שנדבר עמו בין הבתרים לאחר חמש שנים של חרן חזר לארץ כנען ומכי חזר דהוה בר שבעין וחמש עד דנסיב הגר עשר שנים הוו כדכתיב ואברהם בן שמונים שנה ושש שנים בלדת הגר את ישמעאל לאברם ומסתברא נמי דאפילו בח"ל מפקינן, זה נוסח דברי הרב ז"ל.
ולא הוצרך לכל זה אלא י"ל שמי ששהה עם אשתו בחוצה לארץ ובא לו לארץ אין ישיבת ח"ל עולה לו מן המנין שמא זכות ארץ ישראל תעמוד לו אבל לדרים בחוצה לארץ ודאי אם שהו עשר שנים ולא זכו לעולם לא יזכו ליבנות הימנה וכופין אותו להוציא.
שמא לא זכה ליבנות הימנה. פירש"י ז"ל ולפיכך יתן כתובה ואקשינן לקמן דילמא איהי היא דלא זכאי ולא תטול כתובה ואי קשיא והא אמרינן לקמן (יבמות דף ס"א) ואי ס"ד לא מפקדא כתובה מאי עבידתא אלמא אי מפקדא אית לה ואמאי נימא לא זכתה היא ליבנות הימנו א"ל ההיא בדאמרה מיניה ודאי שאינו יורה כחץ או שהוא זקן שאינו ראוי לבנים דאי מפקדא כדין תובעת ואי לא מפקדא בנים למה לא הויא לה מורדת וכן נראה מדברי ראשונים ז"ל כמו שפירש"י ז"ל.
אבל איפשר הי' לפרש דהאי שמא לא זכה ליבנות הימנה איוציא קאי כלומר לפיכך כופין אותו להוציא שמא לא זכה ליבנות הימנה ויזכה לבנות מאחרת ואין אומרים כיון שלא בנה שוב לא יבנה והא דאקשינן ודילמא איהי הוא דלא זכאי אלישנא דברייתא בלחוד קאי אבל לא אעיקר דינא דאי איהי נמי לא זכאי ליבנות הימנו בדין הוא שיוציא ויתן כתובה אבל משהוחזקה בתרי זימני שוב אינה ראויה לינשא ואין לה כתובה דלא תלינן בזכות אלא במומי גופה.
הא דאמרי סתמי נינהו ופשט לך נשואין ומלקיות כרבי וסתות ושור המועד כרשב"ג. תימה היא היאך יהא הלכה במקום אחד בתרי זימני ובמקום אחר בג' ורבי גופי' היכא סתם הכא כנפשי' והכא כאבוה שמא י"ל דנשואין לחומרא ומלקיות כיון דבחייבי כריתות עסקינן מבערין עושי רעות מישראל אבל וסתות דרבנן נינהו ולקולא וכן שור המועד המוציא מחבירו עליו הראי' ועד תלתא זימנא לא מיעד וספיקי סתים לן ר' בהא.
תמהני שלא כתב רבינו ז"ל בהלכות פלוגתא דמעיין גורם ומזל גורם מ"מ הלכתא כרב אשי דבסוף אמוראי הוא ועוד מדאמר לי' רב מרדכי טעמי' דרבא ולא קבלי' ש"מ לאו דוקא הוא ועוד לחומרא.
נשאת לשלישי למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה. פי' בשלא הכיר בה כאותה ששנינו באיילונית ואם מתחלה נשאת לשם איילונית יש לה כתובה וכן כתב בעל הלכות גדולות והכי נמי בתוספתא מפני שהן קדושי טעות אבל מ"מ צריכה גט שאין כאן טעות ודאי אלא חששא היא וגבי ממון עלי' להביא ראי' ולענין איסורא לחומרא וצריכה גט.
ותמהני אפי' נשאת למי שיש לו בנים נמי יוציא בלא כתובה שהרי קדושי טעות הן ודמיא לאיילונית דתנן אין לה כתובה ולא חלקו בין מי שיש לו בנים למי שאין לו ונ"ל דמשום תצא קתני לומר דממי שאין לו בנים מוציאין אותה על כרחה בלא כתובה הא ממי שיש לו בנים לא תצא אבל אם בא להוציאה וטען עליה משום מקח טעות ודאי אין לה כתובה דומיא דאיילונית שלא הכיר בה.
וראיתי למקצת המחברים שלא סברו כן ואיפשר לדחוק שמי שיש לו בנים אינו יכול לטעון עלי' טעות כיון שאין בעצמה שום סימן של עקרות ואפשר שלא זכתה ליבנות משניהם אבל מי שאין לו בנים אינו רוצה לעמוד בספיקתה ולמחות שמו הילכך עליה הראי' דכתובה ואין זה נכון ולא דרך הסוגיא.
מדקתני הך ברייתא לשלישי לא תנשא ש"מ ר' היא. ואפי' הכי משמע דמשלישי היא מפסדת כתובה אבל לא משני כשור המועד מה שור המועד בתרי זימני הוי חזקה לרבי בשלישית משלם נזק שלם אף זו כך ויש חולקין לפי שאינה דומה לשור המועד שור המועד בתרי זימני הוי חזקה אידך כי לא נגח אמאי משלם אבל הכא משני נמי תפסיד כיון ששהתה עשר ולא ילדה וכן לענין מיתתן כשמת בעל שני הוחזקה זו ולמה יהא לה כתובה ועוד דלא קרינא בה כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי והא דקתני בשלישי תצא קמ"ל לומר שאע"פ שנשאת תצא מיד בלא כתובה אבל משני אם גרשה יש לה כתובה עד סוף עשר שלה ורבותא קמ"ל שלא תאמר שלישי שהיה לו לבדוק אחריה סבר וקביל ויוציא ויתן כתובה קמ"ל הא בסוף עשר של שני ה"ה אין לה כתובה שהרי לא הכיר בה ועכשיו הוחזקה עמו ולרשב"ג משלישי בלא היו לו בנים או כשמת אין לה גרשה יש לה והא דאיבעיא נשאת לשלישי ולא היו לה בנים מהו דלתבעוה הנך קמאי אלמא משני אית לה ההיא אליבא דרשב"ג היא ולאו משום דהלכתא כוותי' אלא משום שלא רצו בעלי הבעיא לדחוק עצמם במחלוקת רשב"ג ורבי אלא בעי לה לרוחא דמילתא לרשב"ג וה"ה לרבי. והטעם לפי הדעת הא' משום דכיון שבהתר נשאה ובהתר עמדה עמו לא בעינן שתהא כזונה אצלו למפרע להוציאה בלא כלום.
ומן הירושלמי (ו,ו) יש לנו הכרע במחלוקת זו, דגרסי' התם נשאת לראשון ולא ינדה יש לה כתובה לשני יש לה כתובה לשלישי יש לה כתובה לרביעי אין לה כתובה ר' חנינא בן עגל בשם ר' חזקיה לשלישי עצמו אין לה נבעלה וראת דם אית תנאי תני שני' תבעל שלישית לא תבעל ואית תניי תני שלישית תבעל רביעית לא תבעל הוין בעיין מימר מן דמר שני' תבעל שלישית לא תבעל כמאן דאמר שלישית אין לה כתובה ברם כמאן דמר שלישית תבעל רביעית לא תבעל כמאן דמר שלישית יש לה כתובה היתה יולדת זכרים והיו נמולים ומתים אית תניי תני שני ימול שלישי לא ימול אית תניי תני שלישי ימול רביעי לא ימול הוין בעיין מימר מן דמר שני ימול שלישי לא ימול כמן דמר שלישית אין לה כתובה מאן דמר שלישי ימול רביעי לא ימול כמאן דמר שלישית יש לה כתובה אפילו למאן דמר שלישית יש לה כתובה מודה הוא הכא שלא ימול מפני הסכנה ושמעי' מינה דמ"ד שני יש לה כתובה שלישי אין לה כרבי דאמר בתרי זימני הוי' חזקה ואפ"ה בתר מעיקרא אזלינן שכיון שבדין נשאת יש לה כתובה ואשכחן נמי בשאלתות דרב אחא משבחא ז"ל נשאת לשני ולית לי' בני תצא ותטול כתובה והכי נמי כתוב בגדולות.
מיהו כיון דהכי הוא דינא קשיא לי' הא דבעי' נשאת לשלישי ולא הי' לו בנים מהו דליתבעי הנך קמאי והלא משני הוחזק ואעפ"כ פרעת לה כתובה והאיך תחזור עליה עכשיו להחזירה לך מה ראית ויש שסבור לומר דמשני יש לה משום זה הטעם שפשטו בגמרא השתא הוא דכחשי והם אמרוהו גבי שלישי בחוזר ותובעה ולמדוהו משני עצמו ואינו נכון שאין הטעם מספיק אלא במוחזקת אבל במוציאה מיד בעל עלי' להביא ראיה שהרי הוחזקה, וצ"ע.
אי איהי שתקה אנן מי שתקינן נמצא גט בטל. פי' והי' להם לומר שהמוציא אשתו משום ששהה עשר שנים ולא ילדה שלא יחזיר עולמית ויתרו בו מתחלה בכך כמו שתקנו במוציא אשתו משום איילונית במסכת גיטין (דף מ"ה) .
אלא לפיכך אין לה כתובה דאמרי' לה השתא הוא דברית ואין הגט בטל לעולם שמתחלה על הספק הוציאוה כולם שמא לא זכו ליבנות הימנה או לא זכו שתבריא תחת אחד מהם ואע"פ שאנו כפינוהו לשלישי משום ספק כפינוהו שאין אנו רוצין שיעמוד בספיקה ולא משום סימני איילונית ועקרה הוציאוהו כדי שיהא יכול לקלקל עלי' כלום והיינו טעמא דאשה שאין לה וסת דאמרינן בפ"ק דנדה (דף י"ב) יוציא ולא יחזיר עולמית משום דילמא הדר ואיתקן ואתי לקלקולה דכיון דאית לה מכה על הודאי מגרשה ואע"ג דאיכא למימר לי' השתא הוא דברית מקלקל לה מה שאין כן במוציא משום שאינה יולדת בעשר שנים שמא לא זכו ליבנות ממנה ועל כך הוציאוהו מתחלה לספק.
הוא אמר מינה. נראה שרש"י ז"ל מפרש שהוא אומר מתקשה היא בשעת תשמיש ופולטת שכבת זרע שאין לה בית ולד וכיוצא באלו והיא אומרת מיניה שהוא אינו יורה כחץ ואמר ר' אמי היא נאמנת כיון דאיהו לא קים לי' ביורה כחץ נאמנת היא לומר שאינו יורה ואי כדקאמרה אפילו נאמין אותו שהיא אינה ראויה לילד צריך הוא ליתן לה כתובה אם בא להוציאה וכן לשון הגמרא מוכרת שאלמלא אינו טוען עליה אלא שהוא יורה כחץ הוה לן למימר היא אמרה מיניה והוא אמר לאו מנאי כלומר שאין לי מום בעצמי אלא שלא זכיתי ליבנות ממנה כגון שהוחזקה בשלשה.
והראב"ד ז"ל העמידה בנשאת לשלישי שאין לו בנים ובא להוציאה מיד בלא כתובה והיא טוענת עליו שראוי' לו אע"פ שהוחזקה שאף הוא אינו ראוי להוליד וכן חכמי הצרפתים ז"ל והם דקדקו בה דהוא אמר מינה משמע שעמדה עמו ולא ילדה ומתוך כך [טוענת] מיני' הוא שאינו מוליד ואפשר שתפס לו הגמ' לשון זה משום דזמנין דשוהה עמה קודם שיוציאוהו מתחת ידו ולישנא דרויחא נקט ואם סברנו כדעת הכת מן המפסידין כתובה מבעל שני יפה תתפרש בסוף עשר שבא בעל שני להוציאה.
והקושיא שהקשו הראשונים למה אמר ר' אמי היא נאמנת ביורה כחץ משום דלא קים לי' והא (בנדרים דף ד') בהשמים ביני ובינך אינה נאמנת החליף הראב"ד ז"ל בה ענין השמועה ההיא לפי נוסחא שנזדמנה לו אבל לפי גרסת כל הספרים שם בכל שבעלה יודע בה נאמנת לתבוע ממנו גירושין וכתובה דקיימא לן חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וכל שאינו בעלה יודע אינה נאמנת וה"ג התם השמים ביני לבינך תהוי תיובתי' דרבה ומתרץ כיון דלא סגיא דלא אמרה אין יורה כחץ אי לא איתא כדקאמרה לא הוו אמרה כלומר כיון שאי איפשר שלא ישאלוה ב"ד האיך שמים בינה לבינו ותצטרך לפרש שאינו יורה כחץ וזה בושת הוא לה אי לא איתא כדאמרה לא הוה אמרה וכן נמי אמרינן לרב המנונא נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע ומשום הכי משקרת ופי' הענין דהשמים ביני לבינך לשון סתום לכבוד בעלמא הוא, ואני עתיד לפרש הכל בזו המסכתא בע"ה (דף קי"ב) .
הוא אומר אפילה וכו'. י"מ כגון שיתבעוהו ב"ד לגרש מפני שראו ששהה עמה עשר שנים וכן הוא אומר אפילה תרי וכו' כגון שהוחזק קול בב"ד שהפילה שלש ובאו לכופו להוציא והיא אינה תובעת גירושין בזו אמרו נאמנת אבל תובעת היא הגירושין מעצמה אינה נאמנת שמא עיניה נתנה באחר ור"ש נמי כתב היא מהימנא וכופין אותו ולא שהיא תובעת גירושין אלא שעלינו לכופו לקיים פריה ורביה ולא ידעתי מדבריו ז"ל אם רצה לומר דבתובעת גירושין אינה נאמנת או שלא רצה לדחקה בבאה מחמת טענה שאם באנו לחוש אפילו כשב"ד באין לכוף אותו לגרש והוא אומר אפילה בנו עשר והיא רואה שמאמינין אותו יש לחוש שמא עיניה נתנה באחר ומפני כך אומרת לא אפילי אלא טעמא דהימנותא כדמפורש בגמ' אם איתא דאפילה נפשה בעקרתא לא מחזקא וכי האי טעמא איתמר בנדרים (דף צ"א) בטעמא דמשנה ראשונה משום דלא עבידא לבזויי נפשה ואפילו משנה אחרונה לא פליגא אלא משום דלא פגם גופה הוא אבל הכא מודו [אפילו תובעת להתגרש] והא דאמר ר' אמי אף בזו היא נאמנת ה"ק אף בזו שהיא טוענת להתגרש וליטול כתובה נאמנת כשם שנאמנת בראשונה דמיניה כשאינה תובעת גירושין.
והא דאמרינן הפילה וחזרה והפילה וחזרה והפילה הוחזקה לנפלים. ראינו לרבינו ולראשונים שכתבוה בפסוקות שלהם ומהם ז"ל ללמוד שאף ר' מודה בה והטעם לפי שהיא יושבת תחת בעלה ואין מחזיקין אותה להוציאה בתרי זימני כיון שנשאת בהתר וא"נ לרבי בשתים הוחזקה אנן מיהא לקולא אזלינן בה כיון שנשאת בהתר דלאו בכל דוכתא מחזקינן בתרי זימני כדפרישית לעיל (יבמות דף ס"ד) נשואין ומלקיות כר' וסתות ושור המועד כרשב"ג וכן הא דאמר רבא והוא דאיתחזק תלתא זימני משום דלקולא אזלינן דלא שייך בה איסורא א"נ דמשפחתה כולה אינה מחזקת אלא בשלשה פעמים וזהו שכתב רבינו ז"ל אבל תרי אקראי בעלמא הוא, ושלום.