רמב"ם על תרומות ג

תרומות פרק געריכה

משנה אעריכה

סרוח - הוא דבר נפסד ומעופש, והוא שימצא הפנימי שלו שאינו ראוי לאכילה.

ודין אלו השתי תרומות, שיתנם לכהן, ויתן לו הכהן דמי הגדולה שבהם, כי העיקר אצלנו "המוציא מחברו עליו הראיה", ואוכלן הכהן שתיהם.

ועניין אינה מדמעת בפני עצמה - שאם נפלה האחת בחולין, לא יהיה הכל מדומע, אלא שיוציאנו מאותן חולין שיעור מה שנפל בהן מן התרומה בלבד.

ואין חייבין עליה חומש - מי שאכלה בשוגג, כמו שיתבאר.

וכן השניה - לפי שכל אחת מהן יש בו ספק, אם היא תרומה אם לאו:

משנה בעריכה

התרומה, כשנפל ממנה חלק במאה חלקים מחולין, מוציאים מן הכל חלק אחד ויהיה תרומה, ויהיה כל השאר מותר, ויהיו חולין כמו שהיו. ועוד יתבאר לך זה, כי התרומה עולה באחד ומאה.

אבל אם נפל חלק מתרומה בפחות ממאה חלקים מחולין, יהיה הכל מדומע, ועניינו דבר מעורב ב"דמע" שהוא התרומה כמו שבארנו פעמים במה שקדם (בדמאי פ"א מ"ג ופ"ד מ"א ולעיל פ"א מ"ח).

ואמר בכאן, שאם היתה תרומה ראשונה שנפל בה הספק, והשנית שהוציא אחר כך, האחת גדולה מן האחרת, ויהיה באחת על דרך הדמיון סאה ובשניה סאתיים, ונפלו השלוש סאין בחולין, צריכין אנו לדעת שיעור אותן חולין, ונחשב כי סאה תרומה נפלה בהם והיא קטנה שבשתיהן, ואם היתה באותן חולין מאה סאין תעלה במאה ואחד, ואם הוא פחות יהיה הכל מדומע:

משנה געריכה

נסתפקו בתלמוד במה שאומר רבי יוסי כשיעור, איזה שיעור, רוצה לומר אם שיעור דאורייתא ועוד יתבאר, או שיעור מה שתרם חברו. ואמרו, אם רצה באמרו כשיעור התורה והוא אחד מחמשים, הרי הוא חולק על דברי חכמים, ואם רצה לומר שיעור חברו, הרי הוא מפרש דברי חכמים ומסכים לדעתם.

והלכה כחכמים, וכמו שיבאר רבי יוסי אם הוא מפרש:

משנה דעריכה

הרשה את בן ביתו - עניינו שנתן רשות לשמשו.

בטל - הוא שביטל לשלוחו משליחותו, ובתנאי שיהיה אותו השליח עובר על דעתו, כגון שצווהו לתרום בדרך הדמיון למזרחו של כרי, והוא תרם למערבו. אבל אם לא עבר על דעתו, מה שעשה עשוי, אף על פי שביטל, כי העיקר אצלנו "אין אדם מבטל שליחותו בדבר".

ודרוכות - הם דורכי הענבים בגתות. ואין רשאים לטמא הגת כשמתחילים לדרוך, מפני שיהיה מוכשר לטומאה, וכיון ששכר אותם לדרוך ומסר להם גתו, הנה הניחם במקומו וקיבל עליו מעשיהם:

משנה העריכה

האומר קרא שם - אומר שהוא חייב להוציא מאותו הכרי כל החוקים שזכר.

והאומר לא קרא שם - אומר שהוא כמות שהיה קודם שיאמר דבר, ועליו להוציא ממקום אחר כל החוק שהוא חייב בו, ולא יוציא מאותו הכרי דבר.

והלכה כחכמים בלבד:

משנה ועריכה

מזה הפסוק הביאו ראיה על מאמרם עובר בלא תעשה, כי הם אומרים כי מה שאמר הכתוב "לא תאחר", רוצה לומר לא תאחר ממלאתך ודמעך, מי שהוא ראוי להקדימו.

ואחר כך הביאו ראיה, שראוי להקדים אלו החוקים קצתם על קצתם:

משנה זעריכה

קרא השם יתברך התרומה "ראשית" באמרו "ראשית דגנך תירושך ויצהרך" (דברים יח, ד), וקראה "תרומה" באמרו "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי" (במדבר יח, ח). וקרא הבכורים "ראשית" באמרו "ולקחת מראשית כל פרי האדמה" (דברים כו, ב), וקראם "תרומה" באמרו "והבאתם שמה" וגו' ונאמר "ותרומת ידך" (דברים יב, כז). ואמר בספרי "ותרומת ידך, אלו הבכורים", והראיה שנאמר על הבכורים, אמרם כי השם יתברך מנה בזה הפסוק הדברים שהם טעונין הבאת מקום, ולא נמצא מהם מן התרומות דבר שיהיה טעון להביאו לירושלים אלא הבכורים, שדבר לשון הכתוב בו.

ואמרם כי מעשר ראשון יש בו ראשית, רוצה לומר תרומת מעשר, שבו אמר השם יתברך במעשר "ראשית", "והרמותם ממנו תרומת ה'" (במדבר יח, כו), וכבר בארנו כי התרומה נקראת "ראשית":

משנה חעריכה

כל זה מבואר.

והעיקר אצלנו "גמר בלבו, צריך להוציא בשפתיו":

משנה טעריכה

הגויים אף על פי שאינן חייבין במצות, אם עשו מהם שום דבר יש להם קצת שכר, וזהו מן העיקר שלנו. וכיון שהם משתתפין עמנו בשכר, מעשיהן במצות קיימין כאשר תראה.

והלכה כחכמים: