רמב"ם על תרומות ד

תרומות פרק דעריכה

משנה אעריכה

המפריש מקצת תרומה ומעשרות - הוא שיוציא מאותן הפירות, קצת התרומה שהן חייבות בהן, או קצת מן המעשרות.

אמרו בכאן כי אותו הקצת, אינה תרומה ולא מעשרות אבל הוא טבל כמו שהיה, וכאילו לקח קצת אותן הפירות והפרישן. אבל מוציא מאותו הקצת החוק שהוא חייב בו, ואם הפריש מקצת מעשרות, יוציא ממנו המעשר שחייב לאותו קצת.

ואין לו להוציא על אותו קצת שהוציא, תרומה ומעשרות ממקום אחר, כמו שהוא מותר לעשותו בטבל, כיון שזה שהוציא הוציאו לדעת שהוא מקצת תרומה ומעשרות.

ורבי מאיר מתיר שיוציא עליו ממקום אחר, ואין הפרש אצלו בין מוציא קצת תרומה ומעשרות או שאר הטבלים.

ואין הלכה כרבי מאיר:

משנה בעריכה

הכוונה בזו המשנה, כי כשנתן סאה לבן לוי שהוא המעשר הראוי לעשר סאין, ונתן אחר כן סאה לעני והוא הראוי לעשר סאים, שיכול להוציא שמונה סאין ולאכלן, לפי שכבר הוציא חוקם הראוי שם, וכאלו היו עשר סאין, והוא הוציא מהם סאה למעשר ראשון וסאה למעשר שני. וכל זה, שלא ידע אם אותה סאה שנתן ללוי ואותה סאה שנתן לעני, הם כולם קיימים עד שיפריש עליהם, או נאכל קצתם ונשאר קצת. ואמרם "סאה לעני" הוא בקירוב החשבון, אבל בדיוק החשבון אינו טעון לתת לעני אלא תשע עשיריות מהסאה, ויפריש גם כן אותן שמונה סאין ועשירית סאה, וזה מבואר.

וחכמים אומרים אינו מפריש אלא לפי חשבון - רוצה לומר כשיעור מה שנשאר מן הסאה שנתן, אם נשאר חציה יפריש עליו ארבע סאין, ואם תשאר רביעיתה יוציא עליה שתי סאין, ועל זה הסדר.

והלכה כחכמים:

משנה געריכה

עין יפה - פירוש נדבת לב.

ועין רעה - הפך, כלומר כילות.

וכמו מה שאמרו בית שמאי עין יפה אחד משלשים, כמו כן אמרו בינונית מארבעים, ורעה מחמשים, ואמרו "תרומה תרי ממאה".

ואמרו חזר והוסיף חייב במעשרות - עניינו כי התרומה אינה חייבת במעשרות, ומה שנשאר אחר הוצאת התרומה הוא חייב במעשרות בלי ספק, ולפיכך אם הוסיף על התרומה הראשונה, יתחייב להוציא מאותו תוספת מעשרות, ואז יאכלנה הכהן.

ואמרם כמות שהוא למוד - עניינו שמותר לו להוציא התרומה שניה שהיא תוספת תרומה, כמו שמנהגו לשער זרעו במדה או במנין או במשקל, וזה אסור לעשות בתחילה, כמו שאמרנו "אין תורמין, לא במדה ולא במשקל ולא במנין".

ורבי יהודה אומר, שמותר לו להוציא ממנו תוספת תרומה שלא מן המוקף - רוצה לומר ממקום אחר, וזה אסור לעשותו לכתחילה, רוצה לומר שיוציא אדם תרומה ממקום אחד על הפירות שהם במקום אחר. אבל "יוציא התרומה מן המוקף" רצה לומר ממה שהוא תוך הקף מקום אחד. ומן הדברים שנשנו אצלנו פעמים, "לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף".

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה דעריכה

פיחת עשרה - עניינו שיוציא אחת מששים.

והוסיף עשרה - שיוציא אחת מארבעים.

אם נתכוון להוסיף אפילו אחת - עניינו שיתכוון להוציא אחת מארבעים ותשעה, שמחייב זה תוספת בתרומה, ומתכוון לאחת מחמשים שהיא בינונית. אם הוסיף בשיעור התרומה כשיעור הנזכר או פחות בלא כוונה, מה שעשה עשוי ותרומתו תרומה, ואם נתכוון להוסיף בשיעור תרומה ואפילו דבר מועט אין תרומתו תרומה, ומעשיו אין להם קיום:

משנה העריכה

כשהוציא התרומה יותר מן השיעור הנזכר, אומר רבי אליעזר כי הוא אפילו הוציא מעשר הזרע תרומה, שהוא מותר ודינו דין התרומה, כי תרומת מעשר הוא העשור, ונקראת תרומה כמו שאמר "והרמותם ממנו תרומת ה'" וגו' (במדבר יח, כו), ואם הוציא יותר מן המעשר, יעשה אותו מותר תרומת מעשר על מעשר אחר שיש לו, ויתן הכל לכהן.

ורבי ישמעאל אומר, שהיא תרומה אפילו היתה יותר מן המעשר, עד שיוציא חצי התבואה תרומה, וזה למאמר השם יתברך "ראשית דגנך" (דברים יח, ד), דין לראשית שיהא כדגן. ואם הוציא יותר מן המחצה, אז יעשה השאר תרומת מעשר על מקום אחר. והטעם שהכריחנו לומר בזה התוספת שיעשנה תרומת מעשר על מקום אחר, ולא אמרנו יעשנה תרומה על מקום אחר, לפי שהעיקר מה שאמרתי לך "אין תורמין שלא מן המוקף".

ורבי עקיבא אומר, כי אפילו הוציא יותר מן החצי, כיון שנשאר שם חולין, למאמר השם יתעלה "מראשית" ולא כל ראשית.

והלכה כרבי עקיבא:

משנה ועריכה

כלכלה - הוא הסל שבו מודדין להוציא התרומה.

ופירוש משערין - ידוע.

ואמר בכאן, שהוא חייב לשער את הכלכלה, ולידע מניין מה שהיא מכילה בתחילת הפירות, ובסופן, ובאמצען, רוצה לומר באמצע הזמן שיש בין תחילתן לסופן, לפי שהפירות בתחילת הקיץ הם קשות והם במלואן, ובסוף הקיץ הם צנומות יבשות כמו צמוקין, ובאמצע בינונית. ואם הכלכלה בדרך הדמיון מכילה מן התאנים הבכורים מאה גרגרים, בלי ספק שתכיל כשהן מבושלין מאה ועשר, וכשהן מתחילין ליבש ולהצטמק מאה וחמשים. וכשידע האדם כמה מכילה הכלכלה בכל הזמנים, ימוד בה ויוציא מה שראוי בה להוציא מאותו המניין.

ואמר המונה משובח - עניינו שהוא משובח מהמוציא באומד, והמודד משובח ממנו, והשוקל משובח משלשתן. ודע כי זה הדין בתרומת מעשר, אבל בתרומה גדולה כבר קדם לך הדין שאין מותר להוציאה אלא באומד. וכן באר התלמוד, כי בתרומת מעשר צריך אדם לדקדק כדי שידע השיעור בדיוק. וכמו כן המעשרות, שנמנעו להוציאם באומד, ואמרו "אל תרבה לעשר אומדות":

משנה זעריכה

במאה ואחת - הוא שיפול חלק מתרומה במאה חלקים חולין ויהיה אחד ומאה, יוציא חלק אחד שהוא שיעור התרומה שנפלה, ויאכל השאר.

ורבי יהושע אומר, שאפילו נפל חלק אחד בתשעים ותשע חלקים ומשהו, שיהיה הכל מאה ומשהו, שיוציא התרומה לבדה ולא יהיה הכל מדומע.

והכל מודים, שאם נפל חלק מתרומה בתשעים ותשע חלקים שהכל הוא מאה חלקים, שהוא מדומע, וסמכו זה לדבר השם יתברך "את כל חלבו את מקדשו ממנו" (במדבר יח, כט), ואמרו "דבר שאתה מרים ממנו, אם נפל לתוכו, מקדשו", ומה שבא בזה הכתוב הוא מעשר מן המעשר, והוא חלק ממאה מן הכל, וכשנפל אותו חלק בתשעים ותשע שנשארו, נתקדש הכל ונעשה מדומע.

ודברי רבי יוסי בן משולם, קב למאה סאה - עניינו כי כשתהיה תשעים ותשעה סאה וקב אחד מחולין, ונפל בהם סאה תרומה, שיהיה הכל מאה וקב, אחר שהקב הוא ששית הדבר המדומע, רוצה לומר ששית סאה של תרומה שנפלה, כי הסאה ששה קבים כמו שבארנו פעמים, שיוציא מן הכל סאה של תרומה, ויהיה הנשאר מותר חולין כמו שהיה. ומה שאמר שתות למדמע, כדי לסלק הספק, ויבאר לך כי הקב הנוסף צריך שיהיה כולו חולין, כדי שיהיה שתות סאה של תרומה כמו שבארנו. ואילו אמר קב למאה ולא היה מוסיף זו התוספת, היינו אומרים כי הקב יש בו חלק סאה של תרומה, וכשנפל סאה של תרומה וחלק ממאה מן הקב, בתשעים ותשע סאה וקב פחות חלק ממאה מן קב מן החולין, שהכל מאה סאה וקב אחד, כי התרומה תעלה בזה השיעור, כיון שיש שם קב יותר על המאה. והודיעך כי אין הדבר כן, ושהוא מדומע כשהוא בזה העניין, כי קב פחות חלק ממאה אינו שתות סאה וחלק ממאה מקב, אלא פחות מזה, ותבין זה.

והלכה כרבי אליעזר, לפי שסתם לן תנא כוותיה פעמים רבות:

משנה חעריכה

עושין בני אדם מדבלת התאנים כמו ככרות עגולין, ונקראים "'עגולין", ועושין מהם גם כן כמין ככרות מרובעות נקראין "מלבנין", לפי שהן דומות לאותן הדפוסים שעושין בהם הלבנים, ולפיכך דעתי שהוא עברי ממש "החזיקי מלבן" (נחום ג, יד).

ועניין מעלות - שיצטרפו אלו עם אלו להשלים מנין מאה חלקים, ותעלה תרומה במאה ואחת, ואמרו בתלמוד "הגדולים מעלים את הקטנים במשקל, והקטנים מעלים את הגדולים במנין". וביאור זה בדמיון, כי אם היה שם מן החולין עשרים עגולים קטנים ועשרים עגולים גדולים סך הכל ארבעים, וכל אחד מן הגדולים משקלו ארבע ליטרין, וכל אחד מן הקטנים משקלו ליטרא אחת, ונתערב בכל הארבעים עגולים עגול אחד של דבלה קטן משקלו ליטרא אחת, לא נאמר עגול אחד נפל בארבעים עגולים ויהיה הכל מדומע, אבל נאמר ליטרא אחת נפל במאה ליטרין, ויעלה באחד ומאה. ואם יהיה שם בדרך הדמיון תשעים עגולים קטנים, בכל אחד מהם שני שלישי הליטרא ויהיה משקל כולם ששים ליטרין, ועשרה עגולים משקל כל אחד מהן ארבע ליטרין, שיעלה מניין כל העגולים למאה ומשקל כולם מאה ליטרין, ונתערב בכולם עגול של דבלה תרומה משקלו ארבע ליטרין, לא נאמר משקל ארבע ליטרא של תרומה נתערבו במאה ליטרין שהוא חלק מעשרים, ויהיה הכל מדומע, אבל נאמר עגול אחד נפל במאה ויעלה באחד ומאה. וזה הדמיון יבאר לך דברי התלמוד, ובו תעשה היקש ותהיה סברתך.

והלכה כרבי עקיבא:

משנה טעריכה

זה הדמיון הוא מבאר הכרעת רבי עקיבא.

ואמרם ובזו רבי אליעזר מחמיר ורבי יהושע מיקל - רוצה בו כדין שלפני זה, כי רבי אליעזר אומר אפילו לא ידע מה נפלה, אם היתה תאנה לבנה או שחורה, ורבי יהושע אומר, מעלים זה את זה, אפילו ידע מה נפלה:

משנה יעריכה

ליטרא - משקל ידוע.

וקציעות - התאנים היבשות.

ואומר כי מי שלקח ליטרא תאנים מתרומה וכתשן, ונתנן על פי כד התאנים של חולין, ויש לשם [הרבה] כדים ואין ידוע איזו היא, אומר רבי אליעזר כי אם היה בכל הכדים מאה ליטרין, נחשב כאילו התאנים כולן מפוררין, ושנתערב ליטרא במאה ויעלה באחד ומאה.

והלכה כרבי יהושע:

משנה יאעריכה

מגורה - הוא המקום שאוצרין בו.

וקפאה - הוא הדבר הנקפא, מגזרת "קפאו תהומות" (שמות טו, ח). ומנהג הדברים שמקפיא אותן האויר, כי העליון הוא קופא תחילה, ולפיכך קראו הדבר העולה והצף "קופא". ונשתמשו בזו המלה ואמרו במי שרוצה להסיר מה שיעלה למעלה, על דבר מעובה או מקובץ, יקפאנה.

אמר רבי אליעזר, כי כשנפלה סאה תרומה על פי המגורה ונתקבצה שם ונתעבה, כגון שנפלה סאה חיטים של תרומה על פני אוצר גדול מחיטים, שנשער פי המגורה כולה, אם יש באותו עליון כדי שאם יקבץ בשבח העליון בלבד מאה סאה אז תעלה, ואם לאו יהיה הכל מדומע. וזה היפך מה שאמר במה שקדם, שאמר "התחתונות מעלות את העליונות". וכן אמרו בתלמוד "מוחלפת שיטתיה דרבי אליעזר".

ואמר רבי יהושע לא תעלה - רוצה לומר כי אין הדין בה שתעלה במאה ואחד מן הקופה. אבל דין סאה של תרומה שנפלה על פי מגורה שיקפיאנה, רוצה באמרו ר' יהושע "יקפיאנה", שיעלה אותה בעצמה, ויגרור מעל פי המגורה מה שתחתיה בלבד, רוצה לומר מה שתחת הסאה של תרומה שנפלה. וכן בארו בתוספתא, כי עניין מאמר רבי יהושע "יקפיאנה", רואים אותה כאלו היא חיטים על גבי שעורים, והקשו ואמרו אם הדבר כן ונראה אותה כאלו היא חיטים על גבי שעורים, ונוציא מה שנפל בלבד, באיזה דבר נאמר "תעלה באחד ומאה"?, השיב ואמר כי זה הוא כשלא ידע אם נתערבה או לא נתערבה, או לא ידע גם כן באיזה מקום קפאה.

והלכה כרבי יהושע. ויהיה שיעור דבריו כן, "רבי יהושע אומר, לא תעלה, אלא סאה תרומה שנפלה על פי מגורה יקפיאנה":

משנה יבעריכה

בארו בתלמוד, כי שתי קופות מצטרפות, ואפילו היתה אחת בבית אחד והשנית בבית אחר, אבל שתי מגורות עד שיהיו בבית אחד. ונתנו הטעם בזה ואמרו "קופות דרכן להתפנות, מגורות אין דרכן להתפנות", ופרוש ל"התפנות", לטלטלן ולהעתיקן ממקום למקום, וכיון שמטלטלות ונעתקות, יתקבצו בשעת הטלטול.

הנה נתבאר לך שאין הלכה כרבי שמעון:

משנה יגעריכה

כל זה מבואר ואמת.

ומה שהודיעך רבי יוסי, שלא נאמר שהאגודה כולה תדמע כיון שחציה תרומה והוא מעורב.

ועוד יתבאר זה העניין בפרק של אחר זה (מ"ה ו):