רמב"ם על שבת ח
שבת פרק ח
עריכה- ראו גם: נוסח המשנה שבת ח רמבם
הכוס - שרמז אליו בזה המקום, הוא כוס של ברכה ושיעורו רביעית.
וכבר בארנו פעמים כי שיעור רביעית אצבעיים על אצבעיים על רום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע. וכל המדות בגודל שהוא הבוהן בלשון העברי.
והיו מוזגין יינם חלק אחד יין ושלשה חלקים מים, אם כן יהיה מזיגת הכוס רובע רביעית היין שלהן.
וגמיעה - הוא כדי בליעה אחת, אם הוא חלב בהמה טהורה שהוא ראוי לשתיה, אבל חלב בהמה טמאה שעורו להוצאת שבת כדי לכחול עין אחת.
וכתית - הוא קצה המכה רוצה לומר פי המכה, והקבוץ כתיתים, וכבר קדם פירושו.
ואמרו אבר קטן - רוצה לומר אבר קטן של אדם בן יומו, והאבר הקטן שבאדם הוא אצבע קטנה שברגל.
לשוף את הקילורית - שיעור שימס בו הסם לעין הנקרא בערבי "שיאוף", וזהו במימי היאור בלבד שהן יפין לעין, אבל שאר המימות שיעורן כדי לרחוץ פנים של מדוכה.
ושופכין - הדברים הנשפכין כולם, רוצה לומר הניגרים והם המשקין כולם.
ואין הלכה כרבי שמעון:
גמי - הוא הגומא ובעברי "תיבת גומא"(שמות ב, ג).
תלאי - כמו בית יד שיתלה ממנו.
ונפה - ידועה, והיא דקת הנקבים.
וכברה - היא שנקביה רחבים יותר.
וקשר מוכסין - הוא הסימן שכותבין לוקחי המעשר ובעלי המכס להודיע כי זה פרע מה שנתחייב, ושיעורן שתי אותיות, וקורא אותן קשר, כמו שקוראין אנשי דורנו הרשמים והצורות שמחשבין בהן הפנקסין "עקר אל רומי" בלשון ערבי, ובלשון עברי "קשר הרומיים".
ונייר - ידוע.
ונייר פסול - שטר של נייר שנתבטל, ואין מוציאין בו חוב.
ופלייטון - מר דרור, והוא המושק.
ואין הלכה כרבי יהודה:
לעשות בו קמיע - לכסות בו קמיע.
וקלף - ידוע. ועל הקלף יכתבו התפילין, וזה הלכה למשה מסיני. ופרשיות תפילין ארבעה, "קדש לי", "והיה כי יביאך", "שמע", "והיה אם שמוע".
וכבר זכרנו כי השעוה - הוא הדונג:
דבק - הוא דבר עשוי בידי אדם כל הנוגע בו ידבק בו.
ושבשבת - הוא הגמי, שבראשיה נותנין הדבק, קושרין אותה בקנה, ומכניסין אותה בקיני העופות ומוציאין האפרוחין.
וחרסית - טיט "החכמה", והוא ידוע אצל הרופאים.
פי כור - שפת הכור שמתיכין בו, והוא שם עברי "בחרתיך בכור עוני"(ישעיה מח, י).
פטפוט - רגל הכור, כי עושין לו רגלים כשהוא גדול, ובמשנת כלים "פטפוטי כירה".
צורפי זהב - ידוע, והוא עברי "ותתנהו לצורף"(שופטים יז, ד).
סובין - ידוע, וכן יעשו הצורפים, ישליכו הסובין על פני הכור בעת ההתכה.
וסיד - הוא עברי "ושדת אותם בשיד"(דברים כז, ד), והוא נעשה מאבנים שרופות. והיה מנהגם למשוח בו הנערות על כל בשרם כמו מלבוש, וכוונתם להביא להם הנידות ולמהר הבגרות ולהנעים בשר.
כנכול - הצדעים.
ואנטיפי - המצח.
ואין הלכה כרבי יהודה ולא כרבי נחמיה:
אדמה - טיט אדום, יעשו ממנו חותמות על השקין שמשימין בהם הסוחרים ממונם, הנקראים מרצופין, וכמו כן יעשו מהן חותמות על הכתבים.
וקלח - ענינו שורש.
וכרישה - כרתי, ובעברי חציר, "ואת החציר"(במדבר יא, ה).
וחול גס - החול העבה.
עבה - שיהיה עצם הקנה עב, עד שלא יהיה ראוי לכתיבה.
ואמרו קלה - רוצה לומר ממהרת להתבשל, והיא ביצת התרנגולת.
ופירוש טרופה - מעורבת, רוצה לומר שמערבין אותה בשמן ומנענעין אותה היטב, ומפני זה היא ממהרת להתבשל.
ואל תדמה כי מכלל השיעור הוא מה שיחם בו כלי הבשול כמו המרחשת או המחבת, כי אינו אלא שיעור מה שקולין מביצת התרנגול שיעור גרוגרת, והוא אמרם "כגרוגרת מביצה קלה", ותהיה האלפס הוחמה כבר חימום בינוני.
ואין הלכה כרבי עקיבא:
תורבד - כף הרופאים קטן, ועוד קוראים אותו "תרווד", והרבה עושין אותו אצלנו.
וחף - שן משיני מפתח העץ.
וכדכד - ידוע, ובלע"ז "טורטיר", והוא הכישור:
פצים - חצי לבנה, כשיש חלל בין חצאי לבנה וימלאו אותו החלל בחרסים ואבנים דקות.
והלכה כרבי יוסי:
משנה שבת, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב