רמב"ם על שבת ט

<< · רמב"ם · על שבת · ט · >>

שבת פרק טעריכה

משנה אעריכה

טומאת משא - היא כי מי שנושא דבר שהוא מטמא במשא, אפילו שלא נגע בו אלא שיהיה בינו לבינו דבר מבדיל, כיון שהיה כובד אותו הדבר הטמא עליו, טימאו. ובתחילת סדר טהרות יבאר הדברים המטמאין במשא, ומה שאינן מטמאין, ושם נזכיר הראיות כולם.

ורבי עקיבא סובר, כי מי שנושא עבודה זרה נטמא, ואפילו היתה בקופה וכיוצא בה. וחכמים אומרים, אינה מטמאה אלא במגע, והנוגע בה בעצמו הוא נטמא. והראיה שהביא רבי עקיבא שהיא מטמאה במשא, מאותה ראיה עצמה אמרו חכמים שהיא לא תטמא לאברים, והוא אמרם "אקשייה רחמנא לנדה שאינה מטמאה אברים", וכמו שיד הנדה ורגלה כשהן קטועין אינן מטמאין משום נדה, כמו כן חלק מצורת עבודה זרה אינה מטמאה, אלא כולה היא המטמאה במגע כשרץ שאינו מטמא אלא במגע, כאשר נבאר בתחילת הלכות טהרות. והמשילה הכתוב לשרץ באמרו "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו, כי חרם הוא"(דברים ז, כו). וטעם מה שהלכו חכמים בטומאת עבודה זרה לקולא לפי שהיא מדרבנן, והעיקר אצלנו כי כל מה שהוא מדרבנן ונוכל להקל או להחמיר שנלך בה להקל.

והלכה כחכמים:

משנה בעריכה

ראייתו מאמרו בלב ים - שהיא כמו הים, וכאשר הים אינו מטמא כמו כן כל מה שבתוכו אינו מטמא, ואפילו היתה ספינה של חרס ואפילו טעונה ביבשה והורידוה לים.

וערוגה ששה על ששה טפחים - כבר בארנוהו בפרק שלישי מכלאים. ואני אזכיר לך ממנו בכאן מעט מזער כפי דרכנו זה, והוא כי אנחנו צריכים שיהיה בין כל זריעה וזריעה ריחוק טפח ומחצה כדי שלא יתערבו משום כלאים, אלא אם תהיה זוית בצד זוית או בצד צלע מקום זריעה שניה, אז לא נצטרך להרחיק ביניהן כי הגבלת הזוית יראה הבדלתם, וכבר ציירנו בכלאים צורות הרבה, ואני אצייר לך בכאן אחת כדי שיתבאר עניין זאת ההלכה ואיך יזרע אדם חמשה זרעים, וזאת היא הצורה:











וראייתו ממלת זרועיה שהיא מורה על הרבוי, ואינו ראיה אלא היא אסמכתא חלושה כמו סימן.

וכשתרצה לדעת דיני ערוגה תעיין דברינו בה בכלאים, והוא כולו דבר אמת ואינו לרבי עקיבא בלבד:

משנה געריכה

ממה שהזהיר על משכב האשה קודם מתן תורה בשלשה ימים, ראיה כי כשיפול מן האשה שכבת זרע תוך שלשה ימים לבעילתה שהיא נטמאת באותה שכבת זרע, ואם הפילה השכבת זרע אחר שלשה ימים הרי היא טהורה, לפי שאותה שכבת זרע כבר נפסדה ולא תטמא בה. ופסק ההלכה כי פולטת בשלישי טהורה, ועוד נבאר זה בפרק שמיני ממקואות.

ומאמרו בהיותם כואבים - ראיה כי היום השלישי קשה למהול, כי הלחות ניגרות ויורדות ומתהווה מהם חבורה וירבו המכאובות, ומפני זה התירו לרחצו במים חמים בשבת ואפילו הוחמו בשבת, לפי שהוא סכנת נפשות.

וצורת תכונת המעשה בשעיר המשתלח, עוד אבאר אותו בפרק ששי ממסכת יומא:

משנה דעריכה

אין רוצה באמרו כשתיה - שיהיה חייב עליה כרת כמו שהוא חייב על השתיה, אבל הכוונה שהוא אסור כמו השתיה, ויתחייב עליה מלקות כמו שנבאר במסכת יומא:

משנה העריכה

כבר בארנו כי ביצה קלה - היא ביצת תרנגולת.

ותבלין - בשמים, כמו הפלפלין והזנגביל ובלנגאן וקידה ודומיהן, וכולן מצטרפין זה עם זה לפי שפעולתן אחת.

איסטיס - "נילג" בלשון ערבי, והוא דבר שצובעין בו כעין הרקיע.

ופואה - בערבי "אלפוה", והם שורשי עשב אדומים, צובעין בהם אדום.

סבכה - כובע הראש, שעושין כמין ציץ על המצח או על הראש.

נתר, ובורית, וקימוניא, ואשלג - כולם דברים הרוחצים בחוזק ומלבנים, ושמותם בערב ידוע.

כתם - הוא כתם הדם הנמצא בבגד, והוא בספק אם הוא דם נדה או לא, ורוחצים אותה בשבעה דברים ממרקין ומלבנים, ומכללם אלו הארבעה כאשר נבאר בנדה.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה ועריכה

עטרן - ידוע ובלשון ערבי "קטראן".

ומיני מתכות - הם כלי מתכות ששוחקין בהם הבשמים, לפי שהם דברים קשים וחזקים, ואפילו דבר קטן מהם הוא ראוי שיעשה ממנו דרבן ודומה לו.

ומקק - הוא הדבר הכלה שנתעפש ולא נשאר בו אלא רושם, והוא מלה עברית "אתם ימקו"(ויקרא כו, לט).

ורבי יהודה אומר, מאחר שהמעט ממשמשי עבודה זרה חוששין לו וראוי להסירו, הרי הוא חייב כשהוציא מהם כל שהוא לפי שהוא חשוב.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה זעריכה

רוכלין - הבשמים.

זרעוני גינה - הם הזרעים שאינם ראויים לאכילה, כמו זרע המלפפונות והבצלים והלפתות ודומיהם, ומי שהוציא מאחד מאלו קרוב לגרוגרת, הוא חייב.

ורבי יהודה בן בתירא חולק על זה ואומר, שאפילו לא הוציא מאלו הזרעים אלא חמשה גרגרים בלבד או יותר על זה, שהוא חייב. ונסתלקו דברי רבי יהודה בן בתירא.

ואחר כן התחיל מאמר שני והוא דברי הכל ואמר, כי מי שהוציא מזרע הקשואים או הדלועין או הפול המצרי שני גרגרים, שהוא חייב.

ועניין אמרו חגב חי, כל שהוא - רוצה לומר אפילו היה קטן ביותר.

ואין הלכה כרבי יהודה בן בתירא, ולא כרבי יהודה: