רמב"ם על שבת ז
שבת פרק ז
עריכה- ראו גם: נוסח המשנה שבת ז רמבם
מפני זה אמר כלל גדול, מפני היות שבת עונש חמור משאר עונשים לפי שהוא בסקילה.
ואמרם כל השוכח עיקר שבת - רצונו לומר ואפילו היתה לו ידיעה קודם לכן. ומלת "שוכח" תורה על זה, והוא שישכח כי השם יתעלה צווה לבני ישראל באסור מלאכה בשבת, והוא מאמין כי זה היום שהוא עושה בו מלאכה הוא שבת, ולפיכך אינו חייב אלא קרבן אחד, לפי שאין לו אלא שגגה אחת בעיקר התורה.
אבל אם ידע כי השם יתברך אסר המלאכה בשבת, והוא חושב כי זה היום אינו שבת, חייב קרבן אחד על כל שבת ושבת, כי שגגה אחת היא ליום כולו.
אבל כשידע כי היום שבת והמלאכה בו אסורה, אבל אינו יודע אם זו שהוא עושה היא מלאכה ותיאסר או לאו, אבל חשב שהיא אינה מלאכה ואינו יודע שהיא בכרת אלא שחשב שהיא במלקות, הרי הוא חייב קרבן על כל מלאכה ומלאכה, כי שגגה היא בכל מלאכה.
ואמרו מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת - הוא שיעשה בשגגה אב מאבות מלאכות עם תולדותיו הנקראות תולדות, אינו חייב אלא חטאת אחת. ודרך משל אמר, כי הטוחן חטים בשגגה שהוא אב מאבות מלאכות, ואחר כן ישור עץ במשור לקבל הנסורת שלו, ויטחון חתיכה של מתכת לקחת טחינתה, וכל זה בהעלם אחד, אינו חייב אלא אחת, כי זאת הנסורת וזאת הטחינה תולדות טוחן הן:
מעמר - הוא הגודש העומרים הקצורים אחת על אחת. ו"עמיר" שם האגודה מן החיטה והשעורה וזולתם מכל מה שיקצרו בני אדם.
בורר - הוא מי שמנקה ובורר האבנים והצרורות ודומיהם מן הזרע.
מרקד - הוא המנפה הקמח להפרישו ממורסנו.
מנפצו - בשבט, כמו חובטו.
והמיסך - הוא המוסך את השתי. והיא ההסכה נגזר מן "המסכה הנסוכה"(ישעיה כה, ז).
ובתי נירין - הן חוטין תלויין קצתם בקצתם, והוא מין מן האריגה ובהם יארוג האורג. ושם הנירין ועצמם מפורסם אצל האורגים.
והמולחו - רוצה לומר המולח העור.
והמעבדו - הנותנו בעיבוד.
והמוחקו - הגורר השער ממנו.
והמחתכו - מי שיחתוך העור.
וסותר - כמו הורס.
והמכה בפטיש - "פטיש" כלי שמשתמשין בו הצורפים ואומני ברזל ונחשת, והוא ידוע "וכפטיש יפוצץ סלע"(ירמיה כג, כט). ומכה בפטיש אפילו בשעת גמר מלאכה כאשר עושין המכין בפטישין, כי מנהגם להכות הכאות על עצם הסדן בשעת ההכאה, ולפיכך כל תקון מלאכה והשלמתה כמו המירוט והחיכוך ומיני היפוי כולם תולדות מכה בפטיש, והוא אמרם "כל מידי דאית ביה גמר מלאכה, חייב משום מכה בפטיש".
ואלו האבות כולם דמיונות, והוא כי אמרם קוצר הוא מאבות מלאכות, וכמו כן כל התולש צמח מחובר לארץ כשכוונתו באותו דבר שתולש, כמי שאורה תאנים או בוצר ענבים או חובט זיתים, כל אחד מאלו המלאכות לא נאמר בהם שהן תולדות קוצר אבל הוא קוצר ממש, כאשר לא נאמר במי ששחט כבש או שור שהוא תולדות השוחט, או במי שבישל תבשיל מן התבשילין שהוא תולדות האופה אבל הוא אופה עצמו.
אבל התולדה, שתקח עניין אותה המלאכה המנויה באבות בלבד, ובאיזה מקום שתמצא אותו העניין הוא תולדה לאותו האב. המשל על זה אמרנו, כי הטוחן הוא מאבות מלאכות, ועניין הטחינה הוא כתיתת החלק הגדול ועשייתו חלקים קטנים, ולפיכך חיתוך הירקות בשבת, או נסירת עץ לקבל הנסורת שלו, או טחינת שפיית חתיכת מתכת לקחת טחינתו, או כריתת עצים לשריפה, כל זה תולדות טוחן. וכמו כן עניין הבישול, הוא רפיון העצמים הקשים, ולפיכך כל מי שיתיך דבר מן המתכות או יחם אותם הוא תולדות אופה, אף על פי שאינו מדליק אש ואינו מבעיר אותה אלא שנותן ההתכה באש בוער עד שתתחמם. ועל זה הדרך תקח הסברא כי עניין האריגה קיבוץ החלקים הנפרדים ודיבוקם והכנסת קצתם בקצתם. וענין העיבוד חזוק הדברים הרפים כדי שלא יפסדו במהרה. והבן זה העניין ושמרהו וזכור אותו תמיד, כשתראה מלאכה מן המלאכות תעיין תולדות איזה אב היא, ולא יתערב עליך המעשה שהוא אב מן האבות עם התולדה כאשר בארתי לך.
ואמרם המולחו, והמעבדו - אינם שתי מלאכות כי מליחת העור הוא מין ממיני העיבוד, וזכר אותו ללמדך כי המליחה עיבוד. והשלים מנין התשעה ושלשים במלאכת השרטוט, ופשע התנא בזכירתה בשעת הכתיבה, ושם אותה מענייני הכותב:
ואמרם ארבעים חסר אחת - ואחר כך מנאם, להשמיענו כי מי שעשה אותם כולן בשגגה אחת בהעלם אחד, חייב על כל אחת ואחת, ובתנאי שתהיה השגגה במלאכה כמו שבארנו בתחילת הפרק, וכאילו אמר כי אלו המלאכות, השוגג בהן כולן בהעלם אחד, יביא ארבעים חטאות חסר אחת.
ואמרו אחר שמנאם אלו אבות מלאכות - לפרש שאינו חייב בשתי חטאות אלא על שתים מאלו המנויות, אבל כשעשה אב ותולדתו אינו חייב אלא אחת, וכמו כן כשעשה תולדות הרבה אלא שהן כולן תולדות אב אחד, אינו חייב אלא חטאת אחת.
ומה שאמר וכפל ארבעים חסר אחת - לדחות דברי רבי יהודה, שהוא מונה "שובט" ו"מדקדק" מאבות מלאכות.
ו"שובט" - הוא המכה בשבט או בקנה על השתי כשימשך על מנוד האורגים, כדי להפריד החוטין.
ו"מדקדק" - הוא המפריד החוטין בידו בשעת האריגה.
וחכמים אומרים, כי אלו המלאכות ודומיהם הם כולם תולדות מיסך ואורג, כאשר בארנו קודם לכן.
וכל אלו האבות שמנה, מפני זה קראם "אבות" כמו שהיה שימושן במעשה המשכן, שזכר אותן הכתוב בשם "מלאכה". וכל הדבר שנתלה או הדומה באחת מהן יקרא תולדה, כמו שחלקנו:
כשר להצניעו - רוצה לומר ראוי להצניעו ולשמרו ויש בו תועלת ולא יפסד כשישאר.
ומצניעין כמוהו - רוצה לומר כי מנהג בני אדם להצניען. כי יש דברים אילו היו מצניעין אותן היו נשמרין ולא היו נפסדין, אבל אין מצניעין אותן ואין משמרים אותן מרוב מציאותם באותו המקום ופחיתותן שם.
וכאשר יכלול זה הדבר אלו השני עניינים, כל מי שהוציא מאותן הדברים והסחורות בשבת השעור שנבאר חייב, ואם אותו הדבר חסר אלו השני דברים, שלא יהיה ראוי להצניעו ושאין מצניעין אותו בני אדם, ובא זה והצניעו, אותו שהצניעו בלבד הוא חייב על הוצאתו, ושאר בני אדם פטורין:
עצה - הוא תבן הקטנית, כגון הפול והאפונים והתורמסין ודומיהן מן הזרעים.
קליפיהן - קליפה העליונה הדומה לעור הבהמה.
גרעיניהן - הם הגרעינין הקשין שהן בתוך הפרי.
עוקצין - הן אותן העוקצין שהפרי תלוי בהן באילניהן, כגון עוקצי התאנים והענבים והאפרסקים והאתרוגים וזולתם.
וסובין - הסובין שלהן, והוא הקמח הבינוני.
ומורסן - הוא המורסן שלהן, והיא הקליפה העליונה העבה היוצאה בנפה תחלה.
וכאשר אמר, כי האוכלים כולם מצטרפין קצתם אל קצתם ושיעורם להוצאת שבת כגרוגרת, והיא תאנה אחת בינוני. ומן המאכלים, מהן שיש להן קליפה ומהן שיש להן גרעינין ועוקצין וסובין, והודיעך כי לא יחשב דבר מאלו הדברים עם האוכל, ומה שמשערין כגרוגרת הוא מן האוכל הברור המבורר מכל מיני אלו הפסולת כולם.
ואמר רבי יהודה, כי העדשים בלבד משערין אותן בקליפה הדקה שעליהם, לפי שהוא מתבשל שלם בקליפתן ויאכל עמו. וכמו כן סברתו בפולין הרטובים, לפי שהוא נאכל בקליפתו הסמוך אל האוכל.
ואין הלכה כרבי יהודה:
משנה שבת, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב