רמב"ם על פרה ח
ראו גם נוסח המשנה פרה ח רמבם
פרה פרק ח עריכה
משנה א עריכה
זה כולו כבר קדם עיקרו בפרק אשר לפני זה.
וזה שאני כבר ביארתי:
- ששוקת שם המקום אשר יקובץ בו המים מוכן לקידוש,
- וכל עוד שיעמדו בשמירת טמא הנה הן בחזקת טומאה,
- ושהשומר אשר ישמור המים הוא אשר יפסול אם יעשה מלאכה, לא בעל המים, לפי שכבר מסרן לשומר.
והוסיף בזאת ההלכה עיקר אחר, והוא שאף על פי שיהיו השומרים רבים למים, יעשו כולם מלאכה זולת אחד מהן, הנה המים כשרים, לפי שזה האחד לבד נשימהו שומר, ונחשוב השאר כמי שעזב השמירה והעבירה לזולתו:
משנה ב עריכה
- כבר ביארנו בפתיחת זה הסדר, שהמשקין טמאים יטמאו אוכלין ולא יטמאו אדם, בהיות אלה המשקין ולד הטומאה כפי מה שביארנו שם, ואמנם יטמאו אוכלין ומשקין הידים לבד.
- וכבר התבאר בחגיגה, שהאיש הטהור לחטאת אם נטמאו ידיו נטמא גופו.
- ועוד יתבאר בעשירי מזאת המסכתא, שהטהור לחטאת אם נגעו משקין טמאים בבשרו הנה הוא טהור כמו שהיה, אלא אם נגעו בידיו כאשר ביארנו.
- וכן גם כן הטהור לחטאת אם נגע בכלים טמאים כבר נטמא, ואף על פי שאלה הכלים אינן אבות הטומאה כמו שיתבאר בעשירי מזאת המסכתא.
וכפי זה העיקרים:
- אם נפלו משקין טמאים על כשר המקדש הנה הוא נשאר בטהרתו,
- ואם נפלו על סנדלו או בכסותו נטמאת וטמאהו, להיותו נוגע בכלים טמאים, והנוגע בכלים טמאים טמא לחטאת.
ואין לחשוב באמרנו משקין טמאים פה שהם טמאים באמת, אבל אפילו היו טהורים לקודש הנה הן כמו משקין טמאים לגבי חטאת, כמו שיתבאר. ושמור זאת הכוונה וזכרה:
משנה ג עריכה
פרים הנשרפים הוא פר כהן משיח, ופר העלם דבר, ופר יום הכפורים, וכן שעירי עבודה זרה.
וכבר ביארנו בחמישי מזבחים מופת היות אלה כולן מטמאין בגדים, והוא אמרם "בניין אב, כל שדמו נכנס לפנים, השורפו מטמא בגדים". אמנם פרה אדומה הנה זה בפסוק "והשורף אותה, יכבס בגדיו"(במדבר יט, ח), וכן בא הפסוק בפר יום הכפורים, וממנו ידענו זה הבניין אב כמו שביארנו בזבחים (פי"ב מ"ה). וכבר ביארו בתוספתא (פ"ז ה"ט) שפרה ופרים הנשרפים מטמאים אוכלים ומשקים, ושעיר המשתלח לא יטמא כלל, אמרו "מפני שהוא חי", ואין חי מטמא כמו שביארנו בפתיחת זה הסדר. אמרו והמשלח הוא לשון התורה כמו "והמשלח"(ויקרא טז, כו) וגו'. ולכן יחדה המשנה ואמרה אינן מטמאין בגדים, לפי שהיא תטמא אוכלים ומשקים כמו שהגדתי:
משנה ד עריכה
כבר ביארנו בפתיחה, שנבלת עוף טהור אמנם תטמא האדם בבית הבליעה, ואז יטמא בגדים בנוגעו בהן, וזה מדרבנן. אמנם אם נגעה נבלת עוף טהור עצמו בבגדים לא תטמאם, וכן לא תטמא אדם בנגיעה.
ועוד יתבארו הוראה זו בטהרות בתחילת המסכתא:
משנה ה עריכה
כבר ביארנו זאת ההלכה תכלית הביאור בדברינו בפתיחת זה הסדר. ואם תהיה שומר למה שביארנו שם לא תצטרך לתוספת ביאור:
משנה ו עריכה
כבר ביארנו גם כן בפתיחת זה הסדר, שכלי חרש לא יהיה אב הטומאה לעולם, ושלא יטמא כלי חרש אלא באב הטומאה או במשקים טמאים. ובהיות זה גם כן יחוייב שלא יטמא כלי חרש לכלי חרש בשום פנים אם נגע בו. ומהעיקר המוקדם שכלי חרש יטמא משקים, ואלה המשקים יטמאו כלי חרש להיותן משקים טמאים.
וכבר ביארנו אלה העיקרים כולן תכלית הביאור בפתיחת זה הסדר:
משנה ז עריכה
זה גם כן עיקר כבר קדם ביאורו בפתיחת זה הסדר, והוא:
- שהראשון והשני אם נגעו במשקין יטמאם וישיבם תחילה,
- וכל שני לטומאה פוסל את התרומה כמו שזכרנו שם, וכמו שנבאר בטהרות (פ"א מ"ח),
- וכל טבול יום הוא מכלל מי שיפסול התרומה כי הוא לא יטמא משקין, ואפילו משקה תרומה, כי הוא לא יטמא אך יפסול אותן לבד, וישובו משקין פסולין, לא טמאין, כמו שביארנו בפתיחה:
משנה ח עריכה
כל הימים דינן דין המקווה, רוצה לומר שאינן מים חיים כמו מי המעיינין, ואין ראוי בהן טבילה לזבים, ולא ילקח מהם מים לטהרת מצורע ולמי חטאת.
ורבי יהודה אומר, שהים המקיף לבד הוא אשר דינו דין המקווה ולא יחשב כמעיין, ואמנם שאר הימים הנה הם כמו מי מעיין וראוייה בהם טבילה לזבים, ולקדש בהן מי חטאת.
ואמנם קרא האל "הים" המקיף ימים להיות בו ממיני המימות כולם לא שכל ים יקרא מקווה כמו שיאמר רבי מאיר.
וזוחלין - המימות הניגרים הנוזלים.
ועוד יתבאר במקואות (פ"ה) שהמעיין מטהר בזוחלין, רוצה לומר שאילו היו מיני נוזלין אצל מעיין, הנה באלה המים הנוזלין תכון בהן הטבילה, ואפילו היה זה שיעור שיהיה כמו המעיין. ואין כן במים הנגרין מן המקווה, אבל לא יטהר עד שיהיה מקובץ שיעור ארבעים סאה, ועוד יתבאר זה במקואות (פ"א מ"ז).
ואמר רבי יוסי, ששאר הימים זולת הים הגדול נחשבם כמעיין לעניין שיטהרו בזוחלין ושהמימות הניגרין הנוזלים מכלים יטהרו בכל שהוא כמעיין, ונחשבם כמקווה לעניין שהן פסולין למי חטאת ולטהרת מצורע ולטבילת הזב.
והלכה כרבי יוסי:
משנה ט עריכה
מוכין - מזיקין.
וביאר איך יהיה הזיקם, אם שיהיו מלוחין או חמים, ואף על פי שהן נובעים אינן מים חיים.
וכן המעיינין אשר יבשו בקצת העתים, והן אשר יקראו מכזבים, אמר הפסוק "וכמוצא מים, אשר לא יכזבו מימיו"(ישעיה נח, יא), רוצה לומר שלא יפסקו וייבש. ואחר אמר שאם לא יבשו אלא אחר זמן ארוך הנה הם כשרים.
ובפולמוסיות - המושל. וכבר קדם לך בסוטה (דף מט.) "בפולמוס של אספסיינוס", ירצה שיהיה זה בימי הממשלה הפלונית או בזמן פלוני הרחוק הוא אשר ייבש זה המעיין, או בשנים הרעים.
ואין הלכה כרבי יהודה:
משנה י עריכה
מי קרמיון, ופיגה, וירמוך - שם נהרות בארץ ישראל.
מי ביצים - מימות ההטפחה, מאמרו "בצאתיו וגבאיו"(יחזקאל מז, יא).
שניהם כשרים - ונתערבו כמו שהיה מתערב מזה המעיין עם מי מעיין אחר, אשר כל אחד מהן מהמימות כשירים. ורבי יהודה פוסל המעורב מהן יחד לקדש ממנו מי חטאת.
ואין הלכה כרבי יהודה:
משנה יא עריכה
רבי יהודה אמר, לא יצריך לזאת השוקת שומר בהיותה ידועה שהיא תבוא ממי מעיין, ומדרך בארות המים אשר יושלך בהן חרסים או זולתה יעכרו המים לפי שהוא יעורר האבק מקערורית הבאר. וכן אם השליך טיט במים יעכור לשעתו, ואם יעזב זמן ישקע הטיט למטה ויזקקו המים, והם יקראו המים הזכים והדקים ומים צלולים.
ומזה אמרו עד שתצל - מלשון צלול, רוצה לומר עד שיזוקק ויזוכך.
ואין הלכה, לא כרבי יהודה, ולא כרבי ישמעאל:
משנה פרה, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב