רמב"ם על נגעים יא
ראו גם נוסח המשנה נגעים יא רמבם
נגעים פרק יא
עריכהירצה באמרו כל הבגדים, בגד כל אדם, בין גדולים בין קטנים בין עבדים בין נשים, ולזה התנה בבגדי גוים.
אולם אמרם הבגד אשר יטמא בנגעים ידוע שהוא הצמר והפשתים, אמר יתעלה "והבגד כי יהיה [בו] נגע צרעת, בבגד צמר או בבגד פשתים"(ויקרא יג, מז), אולם בגד המשי והקוטון וזולתן הנה הן לא יטמאו בנגעים.
וכלי העור גם כן יטמאו בנגעים, אמר יתברך "או בעור, או בכל מלאכת עור"(ויקרא יג, מח), ובתנאי שיהיה זה העור מבעל חי ההולך לא בעל חי השוחה, וזה לאמרו "לפשתים ולצמר או בעור", אמרו "מה פשתים וצמר מן הגדל בארץ, אף עור מן הגדל בארץ". ולא יקשה לך אמרו בצמר שהוא אינו מן הגדל בארץ, לפי שהבעלי חיים אמנם יתהוו מן הצמחים, וכבר בארנו בשבעה עשר מכלים שכל שבים טהור.
ואם תחבר חתיכת פשתן דרך משל אל עור בעלי חיים ימיי, ויהיה זה החיבור מחובר ישימם יחד חיבור לטומאה, רוצה לומר כי כאשר נטמא זה יטמא זה, וזה שיהיה חיבורם בשתי תכיפות ולמעלה כמו שבארנו בסוף (כלים) [כלאים], ואם זה העור (שלם) [של ים] אז יטמא בנגעים לאומרו "או בעור" איזה עור שיהיה. וזהו עניין אמרו דבר שהוא מקבל טומאה, כאשר נגעה טומאה בזה הדבר הגדל בארץ הנה זה העור אז יטמא בנגעים ואף על פי שהוא ימיי, והוא אמרו בספרא "או בעור, להביא את שחיבר לו כל שהוא מן הגדל בארץ, אפילו חוט ואפילו משיחה, ובלבד שיחברנו לו כדרך חיבורו בטומאה":
קנבוס - הוא "אל-קנב" בלשון ערבי, והוא עשב יצא ממנו שער דומה לפשתן מפורסם אצל ההמון, והבגדים הנעשים ממנו ידועים.
וכבר ידעת השורש שלא יטמא בנגעים זולת צמר ופשתים:
סברת רבי יהודה שעורות צבועין מטמאין בנגעים כמו הבתים.
ופסק ההלכה שבגדים צבועים לא יטמאו בנגעים, אם לא שיהיה המראה אשר הוא בלתי לבן טבעי או מלאכותי עד שיהיה לבן, והוא אמרם "מה פשתן כברייתו אף צמר כברייתו, אוציא את הצבועים בידי אדם ולא אוציא את הצבועים בידי שמים, תלמוד לומר "לפשתים ולצמר"(ויקרא יג, מח), מה פשתים לבן אף צמר לבן".
אולם העורות אם מצבע אדם לא יטמאו בנגעים, כמו שאמר רבי שמעון:
אמר השם יתברך בטומאת בגדים "ירקרק או אדמדם"(ויקרא יג, מט), ושורש משורשי הלשון שלא יהיה אותו דרך בלא עניין מן התוספת מה שיוסיף לריבוי ולהפלגה, וכאשר אמר ירקרק או אדמדם ולא אמר ירוק או אדום, רצה בזה חוזק הירקות וחוזק האדמימות.
וכן אמרו בנגעי אדם "לבן אדמדם"(ויקרא יג, מב) ו"לבנה אדמדמת"(ויקרא יג, כד), עניינו גם כן החזק באדמימות, רוצה לומר שיהיה זה המראה המעורב עם הלבן חזק האדמימות, ויהיה ממנו המראה אשר נקראהו "פתוך" כמו שביארנו בראש המסכתא.
ודע כי נגעי בגד גם כן כגריס, כמו שכבר בארנו בפרק הששי באמרם "בנין אב לכל הצרעת שיהיה כגריס".
נשתנה ופשה - הוא שיחסר המראה מחוזקו, אבל התפשט בשטח הבגד.
נשתנה ולא פשה - הוא שתתחזק המראה והוסיף כוח ולא פשה בגוף, דינו כדין מה שלא נשתנה בשום פנים, אבל כאילו הוא עומד בעיניו, ויסגיר שבעת ימים שנית אחר רחיצתו כמו שהתבאר בפסוקים.
ורבי יהודה אומר יראה כתחילה, ודינו כדין מה שנסתר בתחילת הפנים קודם ההסגר.
ואין הלכה כרבי יהודה:
עומד - הוא אשר לא יוסיף שיעורו ולא יתחזק מראהו.
וכהה - הוא אשר יחסר מראהו מחזקו. ואלו כולם פסוקים.
אמר יתברך "וקרע אותו מן הבגד"(ויקרא יג, נו), ואמר "באש תשרפנו, את אשר בו הנגע"(ויקרא יג, נז), וכל מה שבו נגע צווה לשרוף אותו.
וחלקו רבי נחמיה ותנא קמא בקריעת המקום אשר יחתוך ממנו הנגע.
ואין הלכה כרבי נחמיה, והלכה כחכמים:
אמר יתעלה "ואם תראה עוד בבגד"(ויקרא יג, נז), ובאה הקבלה ש"אין עוד אלא במקומו", שתראה כאשר נראה בראשונה.
ולזה אם יראה נגע בקריעת חתוכה אשר נעשה במקום הנגע הראשון אשר נשרף ישרף הבגד כולו, כמו שבא הפסוק "פורחת היא באש תשרפנו"(ויקרא יג, נז).
ואולם אם נראה הנגע במקום אחר מן הבגד ישפוט בו כמו ששפט בבגד אשר לא נראה קודם זה בו נגע ולא תשרוף הבגד, ולא נאמר כבר היה נגע בזה המקום וכבר חזר, וזה אמרו מציל על המטלית.
הטולה מן המוסגר בטהור - הוא שיקח קרע מבגד מוסגר ויטלו בו בבגד טהור, עוד נראה נגע בזה הבגד הראשון, הנה ישרוף זאת החתיכה אשר לקח מבגד המוסגר אשר נראה הנגע בו.
ואם תראה נגע בזאת החתיכה, הנה ישרוף הבגד המוסגר אשר נקרע ממנו, עוד תראה בזה הבגד אשר נראה בו, כמו שאם תתחדש בבגד משאר הבגדים, ואם היה בו סימן טומאה ישרוף הבגד בכללו, וזהו עניין אמרו והמטלית תשמש את הבגד השני בסימנים:
מלבוש - בגד ארוך מחתיכות קטנות מרובעות, חתיכה מכל מראה, תקרא בלשון ישמעאל "שטרנגש", לפי שדומה לשטרנג ילבשו אותה הנערים והנשים, והיו לובשין אותו בזמן הקיץ, ולזה נקרא קייטא, והוא תרגום קיץ.
ושם החתיכה אחת מאלו החתיכות נקרא פספס, נגזר מן "פס ידא"(דניאל ה, ה), בעבור שהיא קטנה שיעור כף, וקבוץ פספסים.
ואמר כי כאשר היו פספסים לבנים וחודש נגע בפספס אחד לבן הנה יסגיר הבגד כולו, ואם התחדש לנגע בפספס לבן אחר הנה הוא מוחלט להיות כבר פשה, לפי זה השורש שהפסיון יהיה מפספס לפספס, והוא אמרו פושין מזה לזה. ונחשוב אותן כולן בדמיון בגד אחד, ואף על פי שהיו ביניהם פספסים צבועים אשר לא יטמאו בנגעים כמו שהשרשנו, ולא נאמר שכל פספס ממנו בגד בפני עצמו, ולזה לא נצטרך שיהיה כל הנגע בתוך פספס לבן ממנו שלוש על שלוש, לפי שהם כולם כמו בגד אחד. וכבר אמר רבי נחמיה בתוספתא "לעולם אינו מטמא בנגעים, עד שיהיה בלבן שלה שלוש על שלוש", ואינה הלכה.
(אלא) [שאלו את] רבי אליעזר, כאשר היה פספס אחד לבן לבד בזה הבגד ונשארים צבועים, וחודש נגע בזה הלבן, אמר להן יסגיר. אמרו לו, ומה תועלת ההסגר בכאן ואין שם דבר אחר לבן יהיה בו פסיון. אמר להן איני יודע מה תועלת בזה ההסגר, לפי מה שקדם בפרק התשיעי. וביאר רבי יהודה בן בתירא ואמר, תועלתו לפי שאם נשאר הנגע על עניינו בזה הפספס יחידי שני שבועות, הנה יהיה מוחלט וישרף הבגד בכללו, כמו שבא לשון התורה בזה "והנגע לא פשה, טמא הוא, באש תשרפנו"(ויקרא יג, כה). וזהו מאמר אמיתי.
ועוד חזר לדיני הפסיון בבגדים, ואמר:
- שהפסיון בכל שהוא, לאומרו "כי פשה"(ויקרא יג, נא), איזה שיעור שיהיה.
- ואם היה שלא נמשך זה הנגע בבגד לבן אך חודש נגע במקום אחר מזה הבגד, הנה הוא יצטרך שיהיה כגריס הוא שיעור הנגע, למאמר השם "כי פשה הנגע בבגד"(ויקרא יג, נא), עד שיהיה התוספת שיעור נגע.
- והחוזר כגריס, כאשר חזר נגע בבגד אחר שיראה, וזה לשון התורה "ואם תראה עוד בבגד וגו', את אשר בו הנגע"(ויקרא יג, נו), הנה יצטרך שיהיה בו שיעור הנגע בעת השריפה:
לשון התורה "או בשתי או בערב"(ויקרא יג, מז), וההפרש בין השתי והערב בצמר הוא מבואר, לפי שהשתי הוא דק מאד והערב עבה החוט. אולם בבגד פשתים השתי והערב הם דבר אחד, אין ביניהם הפרש ניכר.
ורבי יהודה יקח ראייה מאמרו "בבגד צמר, או בבגד פשתים, או בשתי או בערב"(ויקרא יג, מז), מה בגד משתגמר מלאכתו אף אלו משתגמר מלאכתן, ולזה לא יטמא אצלו אפילו שתי הצמר עד שנשרה במים חמים שישים אותו רך ונמשך, והוא אמרו משישלק, ומטווה הפשתן עד שיבושל ויתלבן.
ואונין של פשתן - הן מטווה הפשתן.
וחכמים אומרים, "בשתי או בערב" הבדילו מן הבגדים, ושהן כולן יטמאו מיד.
וכבר ביארנו שהשיעור הפחות שיטמא בנגעי בגדים הוא שלוש על שלוש.
ופקעת - הוא אשר יקראו אותו "כובא".
ואם היה בזה המטווה שיעור מה שיעשה ממנו שלוש על שלוש שתי וערב יטמא בנגעים.
היתה פסיקות - הוא שתהיה זאת הפקעת מקובצת מחוטין נפרדין, יחובר חוט על חוט.
ואמר רבי יהודה, אפילו היה החיבור קשור עד שתהיה הפקעת כולה כחוט [אחד] אינה מטמאה.
[ואין הלכה כרבי יהודה]:
כבר זכרנו שפקעת הוא המטווה.
ויעשה כמו קנה מעץ נקוב ויחבר עליה המטווה, והוא אשר נקרא סליל.
וכובד העליון וכובד התחתון הן שני עצים אשר השתי נמשך ביניהם, וכבר ביארנו זה (בראשון) [בעשרים ואחד] מכלים.
וכאשר נעתיק הטוויה בסיבוב מפקעת לפקעת או ממסרק למסרק, והיו שתי הפקעיות או שתי המסרקות מחוברות בחוט וחודש נגע באחד מהן, הנה האחרת טהורה. וכן כאשר חיברנו הטוויה מהעץ העליון אצל התחתון, והוא אשר נקרא "אל-חאיך", וחודש נגע במטווה המחובר על אחד מאלו השני עצים, הנה המטווה המחובר על העץ המחובר טהור.
וכן שני דפי חלוק, הוא בעת ההבדל, כאשר ישארו שתי חתיכות בחוט מן השתי ומן הערב ונראה נגע באחת מהן, הנה האחרת טהורה.
ואמרו בנפש המסכת ובשתי העומד - רוצה לומר כי כאשר נראה נגע באלו החוטין, הערב אשר הושלך בזה הבגד אשר בשתי, ובעומד הנדבק בו (אשר לא יטמא) וזהו שתי העומד, הנה הכל כבר נטמא לפי שהן יחד כדבר אחד, רוצה לומר כל מה שמן הכובד העליון לכובד התחתון, (לא) מה (שמטמא) [שנארג] ממנו (ולא) ומה שנשאר עומד.
ורבי שמעון יאמר, שהעומד כאשר היה רצוף ומתוקן כמו שיעשה הגרדי בעת האריגה הנה אז יטמא בנגע אשר נראה בנפש המסכת, אולם אם לא היה רצוף ולא מתוקן הנה הוא כמובדל מנפש המסכת.
ואין הלכה כרבי שמעון:
סדין - הצעיף הקטן.
ונימין - הן החוטין שבתחילת היריעה ושבסופה.
ואומריות - המצנפות.
והראיה על זה מאמרו "ושרף את הבגד, או את השתי, או את הערב, בצמר או בפשתים"(ויקרא יג, נב), הנה מאמרו בצמר או בפשתים יורה שבהם מה שישרוף ומה שיעזוב, ובאה הקבלה שיעזוב ממנו ה"אומריות" שבו, ואפילו היו מארגמן אשר הוא צמר, שלא תחשוב שהן לא יצילו מן השריפה, אם לא שיהיו ממשי או מזהב והדומה לו, לא שיהיו מצמר או פשתים:
כבר ביארנו במקומות מכלים, שיש דברים רבים יטמאו במת ולא יטמאו במדרס הזב להיותם דברים אינן עשוין למשכב, ומכללם קלע הספינה והמסך ומגדל בעשרים וארבעה מכלים, ושם ביארנו הסבכות אשר לא יטמאו במדרס ויטמאו במת.
והתנה רוחב גריס, ומבואר מאד לפי שלא יהיה נגע פחות מכגריס מרובע כמו שהשרשנו.
וגלגלון - הוא אבנט אשר יחגור בו האדם, ואולם הוא נגזר מן "והגליונים"(ישעיה ג, כג)
סגוס - והדומה להן מבגדי הצמר השעירים.
ושורש זה שהשם אמר בנגעי בגדים "פחתת היא בקרחתו או בגבחתו"(ויקרא יג, נה), ואמרו בספרא "בקרחתו אלו השחקים" רוצה לומר הבגד הבלוי אשר נשתוו שטחיו, "בגבחתו אלו החדשים" רוצה לומר הבגד החדש אשר להן פתילות.
ובגד הצמר כאשר הוא חדש, וכל שכן העבים הגסים כמו "גדא דנרש" והסמיכות, כאשר הם חדשים יהיו על שטח האריגה כמו גרגרים מצמר בולטים נקראים מוכין, לדמותם כ"מוכין" והוא הצמר אשר ימלאו בו הכרים וזולתן. ואמר רבי אליעזר, שהנגע כאשר יראה בסמיכה והדומה לה, יצטרך שיהיו הנגעים בעצם האריגה ובגרגרים הבולטים שעל שטחה.
והלכה כרבי אליעזר בן יעקב.
וכבר ביארנו בעשרים מכלים, שחמת ותורמל הם כלי עור.
ועניין נראין [כדרכן] - שלא נחייב שיטמאו עד שנראה מה שיתחדש בתוכו, ולא נחקור בין הכפלים:
זה מבואר, לפי שבגד המנוגע אסור בהנאה, לאומרו יתעלה "באש תשרפנו"(ויקרא יג, נז):
משנה נגעים, פרק י"א:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב