משנה נגעים יא י

והראיה על זה מאמרו "ושרף את הבגד, או את השתי, או את הערב, בצמר או בפשתים"(ויקרא יג, נב), הנה מאמרו בצמר או בפשתים יורה שבהם מה שישרוף ומה שיעזוב, ובאה הקבלה שיעזוב ממנו ה"אומריות" שבו, ואפילו היו מארגמן אשר הוא צמר, שלא תחשוב שהן לא יצילו מן השריפה, אם לא שיהיו ממשי או מזהב והדומה לו, לא שיהיו מצמר או פשתים:

פירוש רבינו שמשון

[עריכה]

האריג טהור. כולה מתני' בשאין עתיד לארוג יותר דכן משמע בתוספתא:

השתי העומד. טהור היינו מה שאין עתיד לקצץ מן השתי עם האריג ושיעור הנימין מפורשים בפרק כ"ט דכלים רמי הסדין והסודרין:

מציל את האומריות. מן השריפה שסתם אומריות צבועות:

אפי' הן של ארגמן. שהוא צמר צבוע ובת"כ דריש להו מקראי:

תניא בתוספתא [שם] שתי כל זמן שהוא עתיד לארוג חבור גמר מלארוג אינו טמא אלא שהוא עתיד לפצע בגד שנראה בו נגע ועשאו שתי שתי ועשאו בגד יראה כתחלה נראה נגע בנימין הסדין טהור פשה מן הנימין לנימין הסדין טמא וכשהוא שורף את הבגד שורף את הנימין עמו. פי' שהוא עתיד לפצע כשחותך האריג מן השתי משייר מן השתי עם האריג והם הנימין:

ועשאו שתי שסתר את האריגה קודם שהוזקק לשריפה:

הסדין טהור. אע"פ שהנימין מחוברים בו לא בטל סדין אגב נימין:

פשה מן הנימין לנימין שיש לסדין נימין מהאי גיסא ומהאי גיסא והפסיון הרחוק מטמא כדאמרינן דכיון שהנגע בנימין שבשני ראשי הסדין באמצע בטל אגבייהו:

וכשהוא שורף את הבגד. כגון שנראה נגע בבגד והוזקק לשריפה שורף את הנימין עמו ואפילו נפצעו אחר כך מן הבגד:

תניא בתורת כהנים (ויקרא יג) ושרף את הבגד או את השתי או את הערב בצמר או בפשתים יכול יביא גיזי צמר ואניצי פשתן וישרפם עמו ת"ל (שם) היא באש תשרף אינה צריכה דבר אחר להשרף עמה א"כ למה נאמר בצמר או בפשתים להוציא את האומריות שבו אוציא אומריות של זהב ושל שיריים שאין מינן מיטמא בנגעים ולא אוציא את של ארגמן ושל זהורית טובה שמינן מיטמא בנגעים ת"ל (שם) את אשר בו הנגע הראוי לקבל נגע עכשיו. פי' זהב ושיריים אין מינן מטמא בנגעים אלא צמר ופשתים דוקא אבל ארגמן וזהורית דהוא צמר צבוע ארגמן ותולעת שני מינן מיטמא בנגעים דהיינו צמר שאינו צבוע. הראוי לקבל נגע עכשיו לאפוקי הני שהן צבועים:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

נראה הנגע, בשתי העומד האריג טהור - כשאין עתיד לארוג יותר:

השתי העומד טהור - היינו מה שאין עתיד לקצץ מן השתי עם הארוג:

הנימין - חוטין שבראש הסדין ובסופו:

מציל את האומריות - שפת הבגד, שאינו שורף אותו, דכתיב ושרף את הבגד בצמר או בפשתים, שאין תלמוד לומר בצמר או בפשתים ^כו, אלא ללמדך שאין שורך האומריות עמהן:

ואפילו הן ארגמן - דלא תימא דאין מציל אלא כשהאומריות של מין אחר שאינו מטמא בנגעים כגון של משי ושל זהב, קמשמע לן ואפילו הן ארגמן שהוא צמר צבוע ^כז מציל:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(כו) (על הברטנורא) שהול"ל הצמר כו', ומאמרו בצמר, יורה שיש בהן מה שישרוף ומה שיעזוב, ובאה הקבלה שיעזוב מהן האומריות. הר"מ:

(כז) (על הברטנורא) שאינו ראוי לקבל נגע, ואע"פ שיש במינו נגע. הכי יליף ליה בתורת כהנים:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

השתי העומד טהור היינו מה שאין עתיד לקצץ מן השתי עם האריג שדרך לשייר מן השתי עם האריג:

הנימין הם שש אצבעות ברפכ"ט דכלים:

בפי' רעז"ל שרוין ת"ל בצמר או בפשתים ע"כ ועיין בספר קרבן אהרן ראש פרק ע"ו:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

נראה: הנגע:

בשתי העומד: העומדים לארוג. והן החוטין הכרוכים על כובד העליון ומתוחין ממנו לכובד התחתון. ומחוברים להבגד שכבר נארג וכרוך סביב לכובד התחתון. וא"ת הרי כבר תני הכא לעיל דמכובד עליון לתחתון חינו חיבור והרי ה"נ השתי העומד הוא בכובד העליון והארוג הוא בכובד התחתון. ול"ל למכפל ולמתני. ואת"ל דאי מהתם סד"א דוקא בעתיד לקצצן אינן חיבור להכי נקט הכא שתי העומד. דהיינו שעומד לארגו יחד עם הבגד שבכובד התחתון שכבר נארג. ליתא דהרי הר"ש כ' דמתוספתא מוכח דמשנתנו מיירי רק בעתיד לקוץ השתי העומד מהאריג. וכן מוכח לפע"ד גם ממשנתנו גופה. דאי בעתיד לארוג השתי להבגד. א"כ מי גרע הא מבגד ונימין בסיפא. שהנימין אינן שייכים כ"כ להבגד. אפ"ה כשנגע בהבגד ישרף הנימין. מכ"ש שכשהנגע בהאריג שישרף השתי המחובר בו וצריך לו. אע"כ דהכא בעתיד לקצצו מיירי. ועוד דקאמר היינו שעומד ומתוח עדיין בכסא האריגה להאריג. אלא נ"ל דכובד עליון ותחתון דלעיל. כולו בשתי שלא נארג מיירי. והיינו שכשירצה האורג למתוח חוטי השתי בכסא האריגה. כורכם יחד בכובד העליון ומחבר קצוות החוטין הללו סביב לכובד התחתון. ועל החוטין הללו שכרוכין סביב לכובד התחתון. קאמר תנא לעיל דאינן חיבור להשתי שבכובד עליון והיינו משום דהשתי שבכובד התחתון אינו עתיד לארגו כלל. ורק כדי לחזק חוטי השתי בכובד התחתון כרכן שם סביבו. א"נ הכא קמ"ל דאפילו השתי והאריג שניהן על כובד א' אפ"ה אמ"צ:

נראה בסדין שורף את הנימין: הן חוטין שעושין בקצוות הטלית לנוי. פראניען בל"א. מיהו אינן חיבור רק עד שיעור ארכן המפורש [כלים פכ"ט מ"א]:

נראה בנימין הסדין טהור: דבגד אינו טפל להנימין:

חלוק שנראה בו נגע מציל את האומריות: הן שפתות הבגד שעושין אותן מחוטי' עבין לנוי או שלא יקרע. ובהנך גזירת הכתוב הוא שא"צ לשרפו. מיהו מדקתני סתמא משמע אף שהאימרא לבנה אפ"ה ניצל. והא דמסיים תנא ואפילו הן ארגמן. אורחא דמילתא נקט [כך כ' רכ"מ פי"ג מטו"צ ה"י]. ונ"ל דהא דקאמר אפילו ארגמן. לאו למימרא דכ"ש לבן. דאדרבה מדהוא ארגמן הו"ל צבוע. ואין טומאת נגעים חלה עליו. ואי לגבי שאר לבעים קאמר אפילו קשה דאדרבה ארגמן דחשיב טפי משאר צבעים [ככלים פכ"א מ"א ופכ"ט מ"ד] מסתבר גבי' טפי דלא בטיל לגבי בגד המנוגע. אלא משום שכשהאימרא הוא משאר צבעים רגילין לחתכו מהבגד כדי ליפות הבגד עי"ז [כמשנה סוף ב"ק]. להכי שפיר קאמר מלת אפילו ארגמן. דאף בארגמן שמפני יקרותו מאד גם בשפת הבגד לא יחתכו ממנו אלא יניחו בו לקישוט. ולהכי סד"א דבטל לגבי בגד וישרפנו עמו. קמ"ל. א"נ נקט אפילו ארגמן. אע"ג דרגילין לעשותו מצמר שמטמא בנגעים. ומכ"ש משי וקנבוס. וכן משמע בת"כ שהביא הר"ש. להך רבותא נקט ארגמן:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
מהדורת ויקיטקסט המבוארת