רמב"ם על נגעים י
ראו גם נוסח המשנה נגעים י רמבם
נגעים פרק י
עריכהכבר ידעת שהנתקים הם נגעי ראש או זקן, וידוע שהראש והזקן אין מצטרפין זה עם זה ואין פושין מזה לזה, וידעת שאלו הנגעים אשר יהיו באלו שני האברים הוא שיעדר השיער הטבעי ויצמח בו שיער צהוב דק, או הפסיון והוא המשך הנתק ונפילת השיער, וזה אמרו בזה "שיער צהוב דק"(ויקרא יג, ל).
וצהוב - הוא מראה הזהב, והוא מראה מעורב מאדמימות וירקות, אמרו "למה הוא דומה, לתבנית הזהב".
וזה עניין לקוי, לפי שלקה אמרו למי שהוכה באיזה פנים מן ההכאה, ויקראהו הפסד מראה השיער "לקוי".
ונשאר אמרו יתעלה "דק".
אמר רבי עקיבא, עניינו קצר, ואמר שאמרו צהוב דק הוא לקוי קצר. ורבי יוחנן בן נורי אומר, שעניין דק דקיק, אם קצר אם ארוך, והביא ראיה ממאמר שאומר קנה דק ומקל דק ואף על פי שהוא ארוך. וזהו עניין אמרו דק לקוי קצר, או דק לקוי ארוך, רוצה לומר שהוא טמא, וזה [דק] יקרא בין שתהיה לקוי ארוך או לקוי קצר כאשר יהיה דקיק. ורבי עקיבא יקח ראיה מאמרם דק שערו של פלוני, רוצה לומר קצר לא עבה, ולזה לא יטמא אצלו לא דק ולא ארוך ואינו סימן טומאה, וזה אמרו לא דק לקוי ארוך.
והלכה כרבי עקיבא:
מבוצר - שהיה זה השיער באמצע הנתק, והנתק מיותר עליו מכל צד.
ושלא מבוצר - שיהיה זה השיער בצד הנתק.
הפוך ושלא הפוך - בין שיתחדש השיער הצהוב בנתק וזהו "הפוך", או תקדם חידוש השיער הצהוב לחידוש הנתק וזהו "שלא הפוך", לפי מה שהתבאר במחיה בפרק הרביעי.
ורבי שמעון אומר, שאינו סימן טומאה, אלא אם היתה הנתק הוא אשר הפכו וחזרו צהוב דק, כמו שיער לבן בבהרת לפי מה שקדם ביאורו.
וזה אשר דן רבי שמעון מבואר כאשר הבנת שני שורשים:
- אחד מהם שבבהרת כאשר היה בתוכה שיער (צהוב) [שחור] ושיער לבן הנה היא טמאה, מאשר בה שתי שערות לבנות בתנאיהן.
- והשורש השני, שהנתק כאשר היה בו שיער צהוב דק לבדו הוא טמא, אולם אם יצמח שיער (צהוב) [שחור] בזה הנתק עם השיער צהוב הנה הוא טהור, וזה למאמר השם "ושיער שחור אין בו"(ויקרא יג, לא), וזו ראיה שאם היה בו שיער שחור עם השיער צהוב הוא טהור.
ורבי יהודה אומר, שכל מי שנשתנה בו שיחדש השיער אחר הנגע לאומרו יתברך בו "הפך", כמו שנאמר בצרעת עור בשר "והיא הפכה שיער לבן"(ויקרא יג, י), והנתק אשר נאמר בו "ולא היה בו שיער צהוב"(ויקרא יג, לב) ולא אמר "ולא הפך" שיער (לבן) [צהוב], והכוונה כי כאשר היה שם שיער צהוב הנה הוא טמא בין שקדם שיער צהוב לנתק או שקדם נתק לשיער צהוב.
והלכה כרבי יהודה:
כבר הודעתיך שהנתק הוא הסרת השיער מקצת הראש וקצת הזקן.
- ואם היה בזה המקום שתי שערות מן שיער צהוב דק הנה הוא טמא.
- וכן אם נמשך הנתק בראש או בזקן, הנה אם היה עם זה השיער צהוב שתי שערות שחורות, הנה הוא טמא.
- ואם היה זה השיער צהוב צמיחה בנתק, הנה יקרא 'הצומח.
- ואם היה נשאר בנתק עם השתי שערות השחורות ולא עלה עם השיער הצהוב, הנה יקרא המשואר.
- וכולן מצילין, ועניין מצילים כי כאשר היה עם השיער צהוב, הנה זה הנתק טהור.
- וההפרש שביניהם, שהצומח כאשר יצמח יציל, והמשואר כאשר נשאר תוך הנתק עד שיהיה מבוצר הנה הוא יציל, ואם היה מצד הנתק הנה הוא לא יציל, לפי שזהו כמו תבנית הנתק שיקרח מקום וישאר השיער בו סביב.
- ואם היה זה השחור אשר בצד הנתק רחוק מכלל שיער הראש או הזקן הנה הוא גם כן יציל, וזהו אמרו עד שיהיה רחוק מן הקמה שתי שערות.
עוד ביאר שאמרו "ושיער שחור צמח בו"(ויקרא יג, לז), יצטרך שיהיו משתי שערות ולמעלה ושתיהן שחורות, אולם אם האחת לבנה או צהובה ואחרת שחורה אינן מצילין:
כבר קדם לך דעת רבי (מאיר) [שמעון], שהוא יסבור בשיער צהוב שקדם שהוא אינו סימן טומאה, והוא יאמר בכאן שכל מה שאינו סימן טומאה הנה הוא יציל ויהיה דינו דין שיער (צהוב) [שחור].
וכבר אמרנו שהלכה כרבי יהודה:
פסוקי התורה בנתק, כי כאשר לא יהיה בו לא שיער שחור ולא שיער צהוב שהוא יעמוד שבעה ימים. ואם נשאר על עניינו ולא יתחדש לו לא שיער שחור ולא צהוב ולא שיער פשה, הנה דינו שיגלח סביבו ויעמוד שבעה ימים שנית, והוא אמרו "והתגלח, ואת הנתק לא יגלח"(ויקרא יג, לג). ולימד אותנו איך יהיה הגילוח סביב הנתק בסוף שבוע ראשון.
וממה שראוי שאזכור אותו בכאן שהנתק מטמא במראה עמוק ושלא במראה עמוק. ואמנם זכר השם בנתקים מראה עמוק למה שהתבאר בקבלה, והוא אמרם "יכול אם נתקו אדם יהא טמא, תלמוד לומר מראה עמוק, מה מראה עמוק בידי שמים, אף אני אין לי אלא בידי שמים". אולם נגעי עור הבשר לבד הנה לא יקרא נגע ולא יטמא (בפסיון) [בסימנים] אלא אם (לא) היה מראהו עמוק כמו שהיה בא בפסוק, ואמרו "מראהו עמוק, ולא ממשו עמוק", כמראה חמה עמוקה מן הצל, לפי שזה יראה לראות עין הצל ממעל השטח המאיר.
ואשוב אל שלמות ביאור ההלכה.
אמר וחזר שיער צהוב, וכן בפסיון, רוצה לומר אם הלך שיער צהוב שהוחלט בו ונולד לו פסיון שהוא נשאר בטומאתו, בין הסגירו בזה השיער הצהוב בתחילה, או בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני או אחר הפטור, לפי מה שביארנוהו בנגעי עור בשר בפרק חמישי מזאת המסכתא.
וכאשר הבנת מה שאמרנוהו, תהיה אצלך זאת ההלכה פשוטה לא תצטרך ביאור:
כבר קדם לך ששיער שחור הנשאר בתוך הנתק יציל ובתנאי שהוא מבוצר, וזה לאמרו "ושיער שחור אין בו"(ויקרא יג, לא), ובאה הקבלה "עד שיהא בתוכו".
ולזה השורש כאשר יהיו שני נתקים זה בצד זה, ושיטה של שיער שחור ביניהן, וחבר הנתק בנתק משני צדדים, וישימם יחד נתק אחד ושיער שחור בתוכו, ולזה אמר משני מקומות טהור, וזאת היא הצורה:
ודע ששיעור הנתק כגריס, למאמר השם "נגע הנתק"(ויקרא יג, לא), הקיש נתק לנגע, מה נגע כגריס אף נתק כגריס. ולזה כאשר היתה אחת מאלו השתי הלכות אשר הונחו בין שתי הנתקים כגריס הנה הוא טמא, לפי שהבאת שיער שחור מצד זה הנתק אשר הוא כגריס, רוצה לומר מקום הפרצה, לפי שכבר היה מקום הפרצה נתק לרבויו והיותו שיעור נתק. וכן אמרו בסיפרא בסיבת זה אמרו "מפני שלא כנס שיער שחור לתוכו":
נתק לפנים מנתק הוא שיהיה אחד בתוך שני. וכאשר יהיה אחד הונח ממקום אחד יהיה נתק הפנימי טמא לפי ששיער שחור מצדו.
וכאשר נפרצה השיטה של שיער משני מקומות חזר הכל נתק אחד ושיער שחור בתוכו, וזה צורת זה:
וכן כאשר נפרצה השיטה ממקום אחד והיתה זאת הצורה כגריס, הנה הפנימי גם כן ישוב טהור, לפי (שחרות) [שנעשו] הפנימי והחיצון נגע אחד ושיער שחור בתוכו, ולא בא שיער שחור מן הצד כמו שבא בנתק. וזה מבואר מהבנת שתי הצורות אשר ציירנו:
על דעת תנא קמא הנתק טהור, ואפילו הלך ממנו השיער השחור ונשאר השיער צהוב הוא טהור. אולם אם צמח בו שיער צהוב אחר שהלך השיער השחור אשר היה בו, או אם פשה בעור, הנה הוא טמא.
ורבי שמעון בן יהודה יאמר, שזה הנתק אשר טהר לא יטמא לעולם, ואפילו פשה בעור אחר שהוסר השיער השחור, ואפילו נולד בו שיער צהוב אחר.
ורבי שמעון יאמר, שאם פשה בעור אחר סור השיער שחור הנה הוא טמא, אולם אם התחדש בו שיער צהוב אחר זה הנה הוא טהור, שזה השיער צהוב הנמצא בו אינו סימן טומאה מפני שיער שחור אשר היה בו. וכן כל שיער צהוב יחודש לא ישאר שיהיה סימן טומאה בזה הנתק.
וראיות שלשתם מאמרו "נרפא הנתק, טהור הוא"(ויקרא יג, לז).
והלכה כתנא קמא:
כאשר ניתק כל ראשו, הנה לא יקרא אז נתק ואמנם הוא "קרחת", וכן כאשר שיער הזקן הוסר בכללו הנה לא יהיה נתק ואמנם ישוב כדין ראש קרח, ויטמא אז בנגעי קרחת וגבחת כמו שהתבאר במה שקדמנו. ולמדנו זה מאמרו "ואיש כי ימרט ראשו"(ויקרא יג, מ), לפי שזה דין שווה לאנשים ולנשים, ואמנם אמר איש לידע אם האיש כאשר הוסר ממנו השיער המיוחד בו בכללו והוא שיער הזקן, או שהוסר שיער הראש מכל אדם, הנה הכל טהור ואז יקרא "קרח", וזהו עניין אמרו "ואיש, להביא את הזקן".
עוד אמר הראש והזקן אין מעכבין זה את זה, [ואם ניתק כל ראשו הרי הוא קרח ואף על פי ששיער זקנו קיים והרי הוא טהור], וכאשר ניתק זקנו ונשאר ראשו, לפי מה שהם נבדלים לכל הדינים כמו שביארנו פעמים.
ומאמר רבי שמעון 'עור הפנים ועור הבשר שיש דבר אחד מפסיק ביניהם, רוצה לומר שיער הזקן מעכבים, רומז אל הופך כולו לבן.
ופרק של לחי - הבדל לחי העליון, ובתוספתא "מותח את החוט מאוזן לאוזן, כל שמן החוט ומעלה זהו ראש, ומן החוט ולמטה זהו זקן".
ופיקה של גרגרת - ראש השיפוי "כובע", ומבשר המקיף בשיפוי כובע מחוץ יקרא פיקה:
אמרו תחילה אי זה היא קרחת, הוא שאלה באיכות הסרת השיער באיזו סיבה שיסור ויקרא קרחת, אולם אם היה סיבת זה בסיבת ליחה רעה בגוף או תגבורת יובש הנה זה מבואר. והוסיף כאן שני דברים:
- אחד מהן, שיהיה סיבה בתחילה כמו מכה שאינה ראויה לגדל את השיער,
- והשני, שאכל דבר יפיל השיער משורשו, ואף על פי שיהיה אפשר שיצמח אחר זה, הנה הוא עתה בעת העדרו נדין בו דין הקרחת והגבחת.
ונשם - שם צמח, ואולם הוא מין ממינים הידועים אשר זה פעולתו, והוא אמרם "אי מה קרחת שאינה ראויה לגדל שיער, אף גבחת שאינה ראויה לגדל שיער, מניין אכל נשם או סך נשם, תלמוד לומר קרחת קרחת ריבה".
עוד בא לגדור המקום אשר סר ממנו השיער ויקרא קרחת או גבחת.
ולשון התורה שהסרת השיער ממה שימשך לפנים יקרא גבחת, וממה שימשך לעורף יקרא קרחת.
וקדקד - העליון, גבנונית הראש.
ופיקה של צואר - החוליא הראשונה מחוליות הראש.
ואמר יתברך "בקרחתו או בגבחתו"(ויקרא יג, מב), אמרו "מלמד שאין הקרחת והגבחת מצטרפים", כמו שאם היה נגע כגריס משותף ביניהן קצתו בגבחת וקצתו בקרחת, וכן אם היה הנגע באחת מהן עד סוף הגדר ופשה עד סופו אינו פסיון כמו שביארנו פעמים.
ואין הלכה כרבי יהודה:
משנה נגעים, פרק י':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב