משנה נגעים יא ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נגעים · פרק יא · משנה ז | >>
קייטא שיש בה פספסים צבועים ולבנים, פושין מזה לזה.
שאלו את רבי אליעזר, והרי הוא פספס יחיד.
אמר להן, לא שמעתי.
אמר לו רבי יהודה בן בתירא, אלמד בו.
אמר לו, אם לקיים דברי חכמים, הן.
אמר לו, שמא יעמוד בו שני שבועות, והעומד בבגדים שני שבועות טמא.
אמר לו, חכם גדול אתה, שקיימת דברי חכמים.
הפשיון הסמוך, כל שהוא.
הרחוק, כגריס.
והחוזר, כגריס.
קיטא שיש בה פסיפסין -
- צבועים ולבנים - פוסין מזה לזה.
- שאלו את רבי אליעזר: והרי הוא פסיפס יחידי?
- אמר להן: לא שמעתי.
- אמר לו רבי יהודה בן בתירה: אלמד בו.
- אמר לו: אם לקיים דברי חכמים - הין.
- אמר לו: שמא יעמוד בו שני שבועות,
- והעומד בבגדים שני שבועות - טמא.
- אמר לו: חכם גדול אתה - שקיימת דברי חכמים.
- הפסיון הסמוך - כל שהוא,
- והרחוק - כגריס,
- והחוזר - כגריס.
מלבוש - בגד ארוך מחתיכות קטנות מרובעות, חתיכה מכל מראה, תקרא בלשון ישמעאל "שטרנגש", לפי שדומה לשטרנג ילבשו אותה הנערים והנשים, והיו לובשין אותו בזמן הקיץ, ולזה נקרא קייטא, והוא תרגום קיץ.
ושם החתיכה אחת מאלו החתיכות נקרא פספס, נגזר מן "פס ידא"(דניאל ה, ה), בעבור שהיא קטנה שיעור כף, וקבוץ פספסים.
ואמר כי כאשר היו פספסים לבנים וחודש נגע בפספס אחד לבן הנה יסגיר הבגד כולו, ואם התחדש לנגע בפספס לבן אחר הנה הוא מוחלט להיות כבר פשה, לפי זה השורש שהפסיון יהיה מפספס לפספס, והוא אמרו פושין מזה לזה. ונחשוב אותן כולן בדמיון בגד אחד, ואף על פי שהיו ביניהם פספסים צבועים אשר לא יטמאו בנגעים כמו שהשרשנו, ולא נאמר שכל פספס ממנו בגד בפני עצמו, ולזה לא נצטרך שיהיה כל הנגע בתוך פספס לבן ממנו שלוש על שלוש, לפי שהם כולם כמו בגד אחד. וכבר אמר רבי נחמיה בתוספתא "לעולם אינו מטמא בנגעים, עד שיהיה בלבן שלה שלוש על שלוש", ואינה הלכה.
(אלא) [שאלו את] רבי אליעזר, כאשר היה פספס אחד לבן לבד בזה הבגד ונשארים צבועים, וחודש נגע בזה הלבן, אמר להן יסגיר. אמרו לו, ומה תועלת ההסגר בכאן ואין שם דבר אחר לבן יהיה בו פסיון. אמר להן איני יודע מה תועלת בזה ההסגר, לפי מה שקדם בפרק התשיעי. וביאר רבי יהודה בן בתירא ואמר, תועלתו לפי שאם נשאר הנגע על עניינו בזה הפספס יחידי שני שבועות, הנה יהיה מוחלט וישרף הבגד בכללו, כמו שבא לשון התורה בזה "והנגע לא פשה, טמא הוא, באש תשרפנו"(ויקרא יג, כה). וזהו מאמר אמיתי.
ועוד חזר לדיני הפסיון בבגדים, ואמר:
- שהפסיון בכל שהוא, לאומרו "כי פשה"(ויקרא יג, נא), איזה שיעור שיהיה.
- ואם היה שלא נמשך זה הנגע בבגד לבן אך חודש נגע במקום אחר מזה הבגד, הנה הוא יצטרך שיהיה כגריס הוא שיעור הנגע, למאמר השם "כי פשה הנגע בבגד"(ויקרא יג, נא), עד שיהיה התוספת שיעור נגע.
- והחוזר כגריס, כאשר חזר נגע בבגד אחר שיראה, וזה לשון התורה "ואם תראה עוד בבגד וגו', את אשר בו הנגע"(ויקרא יג, נו), הנה יצטרך שיהיה בו שיעור הנגע בעת השריפה:
קייטא. בגד של צמר או של פשתים:
שיש בה פספסין. מנומר בצבעים הרבה ויש בו ציורים לבנים:
פושין מזה לזה. מלבן ללבן ואע"פ שהצבע מפסיק כדקתני סיפא דפסיון רחוק מטמא בכגריס:
והרי הוא פספס יחידי. שכל הקייטא צבועה חוץ מפספס אחד לבן שיש בו כגריס ולא יותר ומבעיא להו אי בעי הסגר משום דאין לו להיכן יפשה:
אמר להן לא שמעתי. כלומר קבלתי מרבותי דטעון הסגר אבל איני יודע טעם למה:
אלמד בו. כלומר אפרש מה דינו אם לקיים דברי חכמים הן. ושלא תסתיר מה שקבלתי ובת"כ נמי דריש ליה ר"א מקרא:
שמא יעמוד בו ב' שבועות. דאע"פ שאין במה יפשה יכול לבא לידי טומאה אם יעמוד בעיניו שני שבועות:
חכם גדול אתה. שבחו ר"א ובכה"ג לעיל בסוף פ"ט:
והפסיון הסמוך. שפשה סמוך לנגע ראשון:
הרחוק שזה בראשו אחד של בגד וזה בראשו האחר:
החוזר. כגון שכהה בשני דקורעו ושורף מה שקרע וכתיב ואם תראה עוד בבגד היינו החוזר דשיעורו כגריס:
תניא בתוספתא [שם] קייטא שיש בה פספסין צבועין ולבנים פושין מזה לזה ר' נחמיה אומר לעולם אין מיטמא בנגעי' עד שיהא בלובן ג' על ג'. פי' ג' על ג' והא דמטמא ר' אליעזר במתני' פספס יחידי יש לישב אפילו לרבי נחמיה שיש בפספס שלש על שלש ומצא כולן נגע דאין לו במה יפשה:
תניא בת"כ אין לי אלא בגד שיש לו להיכן יפשה בגד שאין לו להיכן יפשה מנין ת"ל (ויקרא יג) והבגד דברי ר' אליעזר אמר לו רבי ישמעאל הרי אתה אומר לכתוב המתן עד שאדרוש אמר לו רבי אליעזר ישמעאל דוקר הרים אתה אין לי אלא בגד שיש לו להיכן יפשה בגד שאין לו להיכן יפשה מניין ת"ל (שם) וכי יהיה בו אפילו בכולו פי' דוקר הרים מלשון (ביצה דף ב.) דקר נעוץ שמנקב הרים ומקדר בהן מפלפולו כמו עוקר הרים דסוף הוריות ויש אומרים דקל הרים ולגנאי דדקל שבהרים אינו טוב להביא בכורים כדקל שבעמקים כדמוכח במנחות (דף פד.) אפילו בכולו דמרבינן מקרא אפילו כולו מלא נגע דאין לו במה יפשה:
עוד תניא בתוספתא [שם] הבא כולו נגע יסגיר עמד בו שבוע אחד נותן לו שבוע שני עמד שני שבועות לפטור אחד יפטור עמד בו שני שבועות או שנכנס אחד ופשה אחד ישרוף את כולו. נגע ובסוף שבוע פרחה בכולו ישרוף את כולו:
פי' הבא כולו נגע יסגיר כאדם הבא כולו לבן שיסגיר:
עמד בו ב' שבועות לפטור כהה בסוף שבוע ראשון למראה שני וכן בסוף שבוע שני כהה יפטור ומכבסו וטהור:
עמד בו שני שבועות שלא כהה או שכנס אחד שבסוף שבוע ראשון כנס הנגע ונתמעט:
ופשה אחד דמה שכנס בסוף שבוע ראשון פשה בסוף שבוע שני:
ישרוף את כולו שכל הבגד טעון שריפה:
נגע שנראה בבגד נגע כגריס:
עוד תניא בתוספתא [שם] בגד שנראה בו נגע בראשו אחד ובסוף שבוע נראה בצד השני טמא משום פסיון ובעורות פושה מצד זה לצד זה:
קייטא - מלבוש שרגילים ללבוש בימות החמה. תרגום קיץ, קייטא. ולי נראה שהוא לשון רומ"י שקורים למלבוש של אשה קוטייא:
שיש לה פספסין - מנומרת בצבעים הרבה, לבן וירוק ושחור ודומיהן. פספסין לשון פס יד, שפיסת יד מבגד לבן ופיסת יד מבגד של צבע:
ולבנים פושים מזה לזה - מלבן ללבן. ואף על פי שהצבוע מפסיק, חשוב פשיון. דפשיון רחוק מטמא בכגריס:
והרי הוא פספס יחידי - כלומר, אם לא היה בו אלא פספס אחד לבן כ, וכל שאר הפספסין צבועין, מי בעי הסגר, או לא, משום דאין לו להיכן יפשה:
אמר להן לא שמעתי - כלומר, קבלתי מרבותי דטעון הסגר, ולא פירשו לי הטעם למה:
אלמד בו - כלומר, תרשיני לומר לפניך טעם לדבר:
אם לפרש דברי חכמים הן - שלא תסתור מה שקבלתי:
שמא יעמוד שני שבועות - שאע"פ שאין לו במה יפשה יכול לבוא לידי טומאה, אם יעמוד בעיניו שני שבועות:
הפשיון הסמוך - כשפושה סמוך לאום:
הרחוק - שהאום בראש אחד של בגד והפשיון בראשו השני כא:
החוזר - כגון שכהה בשני דקורעו ושורף מה שקרע, וכתיב ואם תיראה עוד בבגד ושרף וגו'. וזהו החוזר, ושיעורו בכגריס:
והרי הוא פספס יחידי. פי' הר"ב כלומר אם לא היה בו אלא פספס אחד לבן. מסיים הר"ש שיש בו כגריס ולא יותר. ע"כ. כלומר ואע"פ דבפחות מג' על ג' אינו מטמא בנגעים כמ"ש הר"ב לעיל. הכא לא בעינן. וכן דעת הרמב"ם. וכתב שלא נצטרך שיהי' (בכל) פספס לבן ממנו ג' על ג'. לפי שהם כולם כמו בגד אחד וכבר אמר רבי נחמיה בתוספתא לעולם אינו מטמא בנגעים עד שיהי' בלבן שלה שלש על שלש. ואין הלכה. ע"כ. והר"ש כתב עוד דיש ליישב מתניתין אפילו כר' נחמיה שיש בפספסה שלש על שלש ומלאו כולו נגע דאין לו במה יפשה. ע"כ. ואעפ"י שכתב דיש ליישב כו'. עיקר דבריו בפירוש המשנה. כמ"ש בתחלה וכדעת הרמב"ם. ובעל קרבן אהרן לא השגיח יפה בדברי הר"ש לראות דדבריו הראשונים עיקר והאחרונים אינם אלא לישוב בעלמא:
לא שמעתי. עיין מה שכתבתי בסוף פ"ט:
שקיימת דברי חכמים. מפורש שם (ד"ה חכם):
הפסיון הסמוך כל שהוא הרחוק כגריס והחוזר כגריס. בת"כ יליף לה דכי פשה משמע בכל שהוא. וכי הדר כתב הנגע בבגד דלא איצטריך דממילא הוה משמע דפסיון היינו שהנגע פשה ושבבגד פשה. אלא לומר דפסיון בבגד רחוק מהנגע נמי הוי פסיון ודלא תימא דשניהם בכל שהוא. בין סמוך בין רחוק. להכי כתיב הנגע דפסיון שבבגד הרחוק צריך שיהא נגע וילפינן בג"ש דכל נגע כגריס כמ"ש בריש פ"י:
הרחוק. פי' הר"ב שהאום בראש אחד כו'. וכן לשון הר"ש וכלומר. ואע"פ שהם רחוקים הרבה. ומיהו הם מצד אחד. אבל מצד זה לצד אחר לא אלא א"כ בעורות. כדפי' הר"ב במשנה י"א [בסופו]:
(כ) (על הברטנורא) שיש בו כגריס ולא יותר. הר"ש. כלומר, דאין צריך שיהא בו שלש על שלש, דכולו בגד אחד הוא. ועתוי"ט:
(כא) (על הברטנורא) ודוקא מצד אחד אף שרחוקים, אבל מצד זה לצד אחר לא, אלא אם כן בעורות:
בלשון שני פירש בעל הערוך ז"ל פספסים אבנים קטנות כחותם על הטבעת ורוצפים בהן חצרותיהן בארץ ישראל וכדומה להן לענין בגד שיש עליו דינרי וקייטי ע"כ:
פושין מזה לזה כך צ"ל בלי ויו דגזירה היא כלומר פושין מלבן ללבן אע"פ שהצבוע מפסיק דפשיון רחוק מטמא בכגריס כדקתני בסיפא:
יכין
קייטא: בגד לקיץ מלבד שהוא דק ומרווח. הוא ג"כ מיופה בציורים וקוין מצבעים שונים. טפי מבגד שלובשין בימות הגשמים [ועיין כתובות ס"ד ב']:
שיש בה פספסים: כך רגילין לעשותו מנומר מצבעין הרבה. קוין קוין. כל קו ברוחב פס יד לארכו מצבע אחרת:
פושין מזה לזה: מלבן ללבן. אף שהצבוע מפסוק. דלא דמי לנגעי אדם שכשמפסיק בהק או שאר דבר שאינו מטמא בנגעים בין אום לפסיון. לא מקרי פסיון. בגד שאני שאפילו פסיון רחוק מטמא [וכלקמן במשנה]. וכמו כן יש חומר בבגד יותר מבאדם. דבחזרה הנגע לאחר שעברה. מטמא רק בבגד ולא באדם. ופשוט שכשיפשה מלבן ללבן ויוחלט. צריך לשרוף גם הפספסין הצבועין. דלא דמי לאימרא הצבוע ארגמן שניצל [כמשנה י']. דהתם שאני דרביי' קרא. משא"כ הכא שהפספסין הצבועין הן גוף הבגד. ופשוט גם כן שפשיון זה שמלבן ללבן לא עדיף מאילו היה כולו לבן והיה בו פשיון רחוק. דשיעור הפסיון כגריס. וכמפורש בסיפא. ולפ"ז מדאין דין ב' הפספסין הלבנים כקרובים. פשוט ג"כ שאין ב' ח"ג שבזה ובזה מצטרפין:
והרי הוא פספס יחיד: ר"ל ואם יש בהבגד הצבוע כולו רק פספס א' לבן. וכולו מנוגע למה יסגירנו:
אמר להן לא שמעתי: כלומר לא שמעתי מרבותי דינו. ואף דמסתבר דצריך הסגר מדסתם קרא. אפ"ה לא ידעתי טעם בדבר למה יסגירו. א"נ ה"ק וודאי שמעתי מרבותי בזה שצריך הסגר. אבל לא שמעתי טעם בדבר. והוא לא היה אומר דבר בתורה אפילו רק טעם הדין כשלא שמעו מרבו [ועיין ספ"ט]:
אמר לו ר' יהודה בן בתירא: אין זה ריב"ב שהיה הוא ואחיו ר' יהושע ב"ב נשיאים קודם הלל [כפסחים ס"ו א'] רק תלמיד ר"א היה. ולהכי בקש ממנו רשות להורות בו בפניו. ולפמ"ש לעיל דהדין כבר הוחרץ מר"א שצריך להסגירו. וא"כ לא היה תלמיד זה מורה הלכה לפני רבו. רק טעם הדין אמר ? אפילו הכי היה צריך ליטול רשות מרבו. כדי שלא יהא נראה כמתרברב לפני רבו שהיה נראה כאילו לא ידע הטעם:
אלמד בו אמר לו אם לקיים דברי חכמים הן: לתת טעם לדבריהן שאמרו להסגיר. או ר"ל לתת טעם לדבריהם שלא אמרו שלא להסגיר בכה"ג:
אמר לו חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים: שמצאתי טעם עמוק הצפון שבדבריהם. [ונ"ל דאע"ג דוודאי מדאורייתא צריך הסגר אפ"ה קרא לה מדבריהן מדאינו מפורש בתורה כך. וכך כ' רכ"מ ריש הלכות אישות דכל דבר שאינו מפורש בתורה קרי לה הרמב"ם ד"ס. ונ"ל ראי' לזה מדאמרינן [זבחים ע"ט א'] אמרו רבנן בטעמא. והוא מדאורייתא וכמ"ש תוס' שם]:
הפשיון הסמוך: להאום:
הרחוק: שרחוק מהאום אפילו הרבה. [כך פי' רתוי"ט ע"ד הר"ש והר"ב. ול"מ היה נ"ל איפכא. דהרי הא שיהי' גם פשיון רחוק מטמא. כבר שמעינן לה מקייט' לעיל. ורק מה דאצריך הך בבא לאשמועינן. היינו שפשיון רחוק צריך כגריס. א"כ איפכא הול"ל אפילו אינו רחוק הרבה. ורק כשערה מפסיק ביניהן צריך כגריס]. ודוקא בשהאום והפשיון הם יחד בעבר א' מהבגד. אבל כשהן מעבר לעבר שכנגדו. אפילו אם הפשיון הוא סמוך להאום לא מיקרי פשיון רק בעורות:
כגריס והחוזר: אם אחר שכהה הנגע בסוף הסגר ב'. וקרע מקום הנגע מהבגד. וטבל הבגד כדינו [דהיינו כיבוס שכתבה בו תורה] חזרה אח"כ הנגע להבגד. והא דלא כללם תנא יחד. והכי הול"ל הרחוק והחוזר כגריס. ה"ט כדי שלא תטעה לומר דחדא קאמר. דדוקא כשחוזר והוא רחוק צריך כגריס. הא בחזר במקומו סגי בפחות קמ"ל:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת