משנה נגעים יא ח
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נגעים · פרק יא · משנה ח | >>
השתי והערב מטמאים בנגעים מיד.
רבי יהודה אומר, השתי, משישלק.
והערב, מיד.
והאונין של פשתן, משיתלבנו.
כמה יהא בפקעת ותהא מטמאה בנגעים, כדי לארוג ממנה שלש על שלש כב שתי וערב, אפילו כולה שתי, אפילו כולה ערבכג.
היתה פסיקות, אינה מיטמאה בנגעים.
רבי יהודה אומר, אפלו פסיקה אחת וקשרה, אינה מיטמאה.
נוסח הרמב"ם
השתי, והערב - מיטמאין בנגעים מיד.
- רבי יהודה אומר:
- השתי - משישלק,
- והערב - מיד,
- והאונין של פשתן - משיתלבנו.
- רבי יהודה אומר:
- וכמה יהא בפקעת, ותהא מיטמא בנגעים -
- כדי לארוג הימנה שלש על שלש שתי וערב,
- אפילו כלה שתי, אפילו כלה ערב.
- היתה פסיקות - אינה מיטמא בנגעים.
- רבי יהודה אומר:
- אפילו פסיקה אחת, וקשרה - אינה מיטמא בנגעים.
- כדי לארוג הימנה שלש על שלש שתי וערב,
פירוש הרמב"ם
לשון התורה "או בשתי או בערב"(ויקרא יג, מז), וההפרש בין השתי והערב בצמר הוא מבואר, לפי שהשתי הוא דק מאד והערב עבה החוט. אולם בבגד פשתים השתי והערב הם דבר אחד, אין ביניהם הפרש ניכר.
ורבי יהודה יקח ראייה מאמרו "בבגד צמר, או בבגד פשתים, או בשתי או בערב"(ויקרא יג, מז), מה בגד משתגמר מלאכתו אף אלו משתגמר מלאכתן, ולזה לא יטמא אצלו אפילו שתי הצמר עד שנשרה במים חמים שישים אותו רך ונמשך, והוא אמרו משישלק, ומטווה הפשתן עד שיבושל ויתלבן.
ואונין של פשתן - הן מטווה הפשתן.
וחכמים אומרים, "בשתי או בערב" הבדילו מן הבגדים, ושהן כולן יטמאו מיד.
וכבר ביארנו שהשיעור הפחות שיטמא בנגעי בגדים הוא שלוש על שלוש.
ופקעת - הוא אשר יקראו אותו "כובא".
ואם היה בזה המטווה שיעור מה שיעשה ממנו שלוש על שלוש שתי וערב יטמא בנגעים.
היתה פסיקות - הוא שתהיה זאת הפקעת מקובצת מחוטין נפרדין, יחובר חוט על חוט.
ואמר רבי יהודה, אפילו היה החיבור קשור עד שתהיה הפקעת כולה כחוט [אחד] אינה מטמאה.
[ואין הלכה כרבי יהודה]:
פירוש רבינו שמשון
שתי וערב. של צמר ופשתים:
משישלק. יש אומרים משישלה בה"א. שיהו שולין אותו מן היורה ששולקין אותו ללבנו:
האונין של פשתן. ישמפרשים פשתן שלא נטוה ודוחקים משום דכבר תני תנא שתי וערב ולא יתכן דשתי וערב כתיב אלא בפשתן טווי איירי ושתי וערב דרישא בשל צמר שניכר בין שתי לערב שהאחד טווי כלפי היד והאחד טווי כלאחר היד אבל בפשתן אין ניכר שהכל שוה ובפ"ק דמס' ע"ז (דף יז:) גבי רבי אליעזר שאמר רבן של טרסיים אני דאייתו ליה תרי קיבורי ואמרו ליה הי דשתיא והי דערבא ולא היה יודע אי לאו דאיתרחיש ליה ניסא:
משיתלבנו. נותנים היו החוטין של פשתן לתוך התנור כדי שיהבהבו ויתלבנו כדתנן בפ"ק דשבת (דף יז.):
בפקעת. כשהנשים טוות בכוש יש להן עץ שמסבבו' המטווה מן הכוש לתוכו והוא נקרא פקעת:
כדי לארוג ממנה ג' על ג'. כדי לעשות מן הפקעת לבגד שלש על שלש שיהא בה שיעור לעשו' הכל ממנה גם שתי גם ערב כדקתני אפי' כולה שתי אפי' כולה ערב:
היתה פסיקות. פקעת זו יש בה כדי לארוג שלש על שלש אלא שהחוטין שבה מופסקין לא הוי חבור אבל אם היו קשורים הוי חבור ור' יהודה סבר דאפילו פסיקה אחת וקשרה שכל הפקעת לא נפסקה אלא במקום אחד וקשרה לא הוי חבור:
תניא בת"כ יכול יהו מטמאין מיד ת"ל בגד מה בגד משתגמר מלאכתו אף כולן משתגמר מלאכתן איזהו גמר מלאכתן השתי משישלק והערב מיד והאונין של פשתן משיתלבנו דברי ר' יהודה יכול יהו מטמאין בכל שהן ת"ל בגד מה בגד מיוחד שיש בו שלש על שלש אף כולן כדי לארוג מהן שלש על שלש בשתי וערב אפילו כולה שתי אפילו כולה ערב:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
השתי והערב - של צמר, שניכר בין שתי לערב, שהשתי דק והערב עב מאוד:
השתי משישלק - דכתיב בבגד צמך או בבגד פשתים או בשתי או בערב, מה בגד שנגמרה מלאכתו, אף שתי וערב משתגמר מלאכתן. ות"ק סבר, או בשתי, הפסיק הענין:
משישלק - במים רותחים. ויש ספרים שגורסים משישלה, כלומר משיהיו שולין ומסירים אותו מן היורה ששולקים אותן בה ללבנן:
האונין של פשתן - אגודות מטוה של פשתן. ולפי שבפשתן אין ניכר בין שתי לערב כמו בצמר, משום הכי לא מפליג בהו בין שתי לערב:
משיתלבנו - שנותנים אותן בתנור שיתחממו בהבל התנור ויתלבנו שם:
פקעת - עץ שהנשים מסבבות המטוה מן הכוש לתוכו:
כדי לארוג ממנה שלש על שלש - שיהא בה שיעור לעשות כל הבגד של שלש אצבעות על שלש אצבעות ממנה, גם השתי גם הערב, כדקתני ואפילו כולה שתי ואפילו כולה ערב:
היתה פסיקות - שהיו החוטים שבפקעת מופסקין, לא הוי חיבור. אבל אם היו קשורים הוי חיבור:
אפילו פסיקה אחת - שאין בכל הפקעת אלא פסיקה אחת וקשרה, לא הוי חבור. ואין הלכה כרבי יהודה:
פירוש תוספות יום טוב
השתי משישלק. פי' הר"ב דכתיב בבגד וגו' מה בגד כו'. אף שו"ע משתגמר מלאכתן איזהו גמר מלאכתן השתי משישלק (ודרך היה לשולקו אע"פ שעכשיו אין רגילין תוספות פרק ב' דשבת דף כ"ז ד"ה אונין) והערב מיד והאונין של פשתן משיתלבנו. תורת כהנים. ונראה לי דאתיא ליה למדרש. מה מצינו. משום דמשכח לקרא דבתר הכי דמפסיק בעור. וכתב בבגד או בעור או בשתי. ובכאן ובתרי' [בקרא דוראה את הנגע] לא הפסיק. שמע מינה דלאגמורי להו במה מצינו קא עביד הכי , ובעל קרבן אהרן פירש מדאמר בבגד או בשתי לא יאמר זה או זה. אלא ששניהם ממין אחד. מה בגד כו':
כדי לארוג ממנה שלש על שלש. בת"כ יליף ליה ג"כ במה מצינו מבגד שאין מיטמא בנגעים בפחות מג' על ג'. כדלעיל:
אפי' כולה שתי אפילו כולה ערב. דא"צשיהיה שתי וערב יחד. דכך משמע מלת או שחלק בזה או בזה. קרבן אהרן:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(כב) (על המשנה) שלש. דיליף ליה נמי במה מצינו מבגד:
(כג) (על המשנה) אפילו כו'. דאין צריך שיהיה שתי וערב, דאו לחלק. ק"א:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
השוה"ע מיטמאין בנגעים מיד דברי ר"מ כך היא הגירסא בגמרת שבת פ' במה מדליקין (שבת דף כ"ז) וקאמר התם דסומכוס קאי בשיטת ר"מ ולאידך פירושא דרש"י ז"ל דהתם קאי ר"ש בן אלעזר בשיטת ר' יהודה דאפילו אונין מיטמאין בנגעים. וכתבו תוס' ז"ל פ"ק דסוכה דף י"ב בסדר המשנה אין כתוב דברי ר"מ במסכת נגעים ע"כ והאריכו שם ע"ש. ופירוש מיד לאלתר כשיטוו אע"פ שלא לבן הפשתן ולא שלק הצמר:
משישלק רש"י נראה שמסכים לגרוס כמאן דגריס משישלה דהא עיין בלשונו שם פ' במה מדליקין וכן הגיה בלשונו ז"ל שם רש"ל ז"ל. והאונין של פשתן משיתלבנו מי שגורס והאונץ בצד"י ובלי יוד כאשר הוא בדפוס ברש"י ובתוש' דשם פ"ק דסוכה טעות הוא בידו והכריחו התוס' שם בסוכה דליכא למימר האונין של פשתן משיתלבנו סתמא הוא ולית בה פלוגתא ע"ש:
בפי' רעז"ל ולפי שבפשתן אין ניכר בין של"ע כמו בצמר. אמר המלקט שהצמר האחד טווי כלפי היד והאחר לאחר היד אבל פשתן אינו ניכר בין של"ע אלא לאומן כדמוכח בפ"ק דע"ז דאייתי לי' תרי קיבורי ואמרי לי' הי שתיא והי ערבא ואתרחיש לי' ניסא וכו' הילכך בין שתי בין ערב קרי לי' אונין הר"ש והרא"ש ז"ל. ועיין ג"כ עוד שם בתוס' דסוכה וגם שם בהר"ן ז"ל גבי חבילי קש וחבילי עצים. וביד שם פי"ג סי' ח' וז"ל שם השו"ע בין של צמר בין של פשתן מטמאין בנגעים מיד משיטוו אע"פ שלא לבן הפשתן ולא שלק הצמר וכמה יהי' בפקעת של טווי ותטמא בנגעים כדי לארוג ממנה שלש על שלש שו"ע בין שהיתה כולה שתי בין שהיתה כולה ערב ע"כ:
במה יהא בפקעת וכו' ועיין בספר קרבן אהרן ראש פרק י"ג דפרשת נגעים. וכתב הר"ש ז"ל מפרשים שו"ע דרישא של צמר ופשתים ואונין של פשתן דקתני נדחקו לפ' פשתן שלא נטווה משום דכבר תנא תנא שו"ע ולא יתכן דשו"ע כתיב אלא בפשתן טווי איירי ושו"ע דרישא בשל צמר שניכר בין של"ע וכו' כדפי' רעז"ל:
תפארת ישראל
יכין
השתי והערב: של צמר או של פשתן [רמב"ם פי"ג מצרעת ה"ח וכן פירש"י שבת כ"ז ב']:
מיטמאים בנגעים מיד: ר"ל מיד כשנטוו. אף שלא נתלבנו עדיין מחשב נגמר מלאכתן. ומקט"ו נגעים. ומשערין הגריס בחוטין המונחין יחד. ואף שהן גופין נפרדין וגם אינן דחוקים זב"ז [וכסמ"ט]. ואל תתמה דהרי אשכחן דכוותה לעיל [פ"ח מ"י] בנגעי אדם [ועיימש"ש בבועז סי' י']. וע"ע בפרקין לקמן סי' ע"ג:
רבי יהודה אומר השתי משישלק: דרגילין היו לבשל השתי של צמר. כדי שיתלבן יפה. מדהוא הנראה בחוץ ע"ג הערב שטווין בין חוטי פשתן בפנים. וס"ל דרק אחר שנתלבן ע"י הבשול נחשב נגמר מלאכתו [ובש"ס שבת כ"ז ב' גרסינן עד שישלה. ר"ל עד שישלה וימשוך אותו מהיורה שנשלק שם]:
והערב מיד: דהערב מדבאין בין חוטי השתי שמונחין דחוקים יחד על הערב. הרי מכסין אותו בב' צדדין. וכדאמרן. ומדאינו נראה אין מקפידין כ"כ על ליבונו:
והאונין של פשתן: פשתן דדייק ונפיץ ולא נטוה [רש"י שבת כ"ו ס"א א' ודכ"ז ב.']. ולפ"ז גם האי מילתא דר"י היא. ובתרתי פליג את"ק. דלת"ק בין צמר ובין פשתן רק ש"ו שבהן מקט"ו. ושניהן א"צ לבון כלל. ולר"י בצמר מחלקינן בין הנראה לדערב שאינו נראה. ובפשתן לא מחלקינן בין שתי לערב. משום דרק בצמר מונחים חוטי השתי דחוקים יחד על הערב ויכסוהו. לכן אין מקפידין על ליבון הערב. אבל בפשתן כמעט חוטי השתי והערב דומין בעבין. ואינן ניכרין רק לגרדי האומן דמתוך שעוסק בהן תדיר והן מלאכתו בקי הוא להכירן יפה [כע"ז י"ז ב']. ומדגם חוטין שלהם וגם הבגד שנארג מהן שניהן דקין. לפיכך חוטי השוה"ע שניהן נראין בהדבר הנארג. ומשום הכי מקפידין ללבן שניהם יפה. ומשום כך מלבנין הפשתן גם קודם טווי'. ועוד נ"ל דמשום שהפשתן בטבעו אינו לבן כל כך כצמר. והלכך לא סגי ליה כצמר שיבשלוהו ושיצא ממנו הלכלוך בהבישול. וגם מה"ט סגי להצמר שיבשלוהו אחר שנטווה. אבל פשתן שאינו לבן בטבע. לפיכך נותנין האונין בהבל חם של תנור שיתלבנו עי"ז. וכדי שיתלבן גם פנימיות החוט יפה. לפיכך מלבנין הפשתן קודם טווי'. [ונ"ל דר"י יליף דצמר ופשתן גם קודם טווי'. אם רק נגמר מלאכתן מקט"ו נגעים מדכתיב בבגד צמר או בבגד פשתים או בשתי או בערב לפשתן או לצמר. והאי לפשתן או לצמר ל"ל. והרי הוה סגי למכתב או בשתיין או בערבן. וכמו כן כתוב בתר הכי בהשרפה ושרף או את השתי או את הערב בצמר או בפשתים. דג"כ מלוח צמר ופשתים מיותר. אלא אתא לאשמועינן דגם צו"פ שאינו שתי או ערב. דהיינו אף שלא נטווה עדיין. אפ"ה כל שנגמר מלאכתו מקט"ו נגעים. ולפיכך רק אונין שכבר נתלבנו. מקט"ו נגעים. וכן פירש"י לעיל [שבת י"ז ב'] וכפי הנראה מתוס' שם מודו לרש"י דאונין היינו פשתן שלא נטווה עדיין ע"ש. אבל גזי צמר מדאין מלבנין אותן עד אחר טווי'. לפיכך לא נגמ"ל אמקט"ו עד שיהי' נטווה זה לשתי וזה לערב. כל זה כתבנו ע"ד רש"י דפשתן גם קודם שנטווה היינו אונין דמתניתין ומקט"ו לר"י. אבל תוס' [שבת כ"ז ב' ד"ה אונין ובסוכה י"ב ב'] הרבו להקשות ע"ז האיך יעלה על דעת שום תנא שיהא פשתן סרוק קודם שנטווה מקט"ו נגעים מכדי רק שו"ע כתיב. ולפיכך פירשו דאונין היינו חוטי פשתן שנטוו בין של שתי בין של ערב. ושו"ע דנקט ברישא. היינו רק בצמר. דניכר בהן איזהו שתי ואיזהו ערב. אבל חוטי פשתן שאין ניכר בהן איזהו שתי ואיזהו ערב. שניהן נקראין אונין. וכתבו עוד שגם בערוך פי' כן. ואני חפשתי ולא מצאתי בהערוך שורש אונין. ואם כוונת רבעתוס' למלת אניצו שהביא הערוך שכפי הנראה מדברי רש"י [סוכה י"ב ב'] אניצי ואונין היא היא. אבל הרי גם בשורש אניצי כתב הערוך דאניצי היינו פשתן דדייק ונפיץ ועומד לטווי'. הרי שכתב להיפך מרבעתרס'. אולם מה שכתבו דשו"ע שהזכיר ר"י ברישא היינו רק בשל צמר, הרי לפי שכתבנו לעיל גם רש"י צ"ל כן. דגם רש"י מודה דבפשתן אינו ניכר בין שתי לערב וכמש"ל. ולפיכך ילבנו כל הפשתן הסרוק שממנו יעשו השתי והערב. ומ"ש רש"י [נדרים נ"ה ב'] דאניצי היינו דדייק ולא נפיץ. כמדומה שט"ס היא. אלא כצ"ל דדייק ונפיץ. וכמ"ש רש"י בעצמו סוכה הנ"ל. אמנם מ"ש הר"ב דשו"ע דת"ק היינו רק בצמר. כפי הנראה מפירושו זה ס"ל להר"ב דאונין דסיפא נמי דברי הכל היא. ואין כן שום דעת מרבותינו כך. וכמו שביררנו לעיל. וגם הרמב"ם בפירושו ובחיבורו. וגם הר"ש והרא"ש כאן. וגם רש"י ותוס' בסוגיא דשבת הנ"ל כולם פה א' דשתי וערב דת"ק היינו בין בצמר ובין בפשתן]:
כמה יהא בפקעת: הוא חוט א' שכרוך יחד בכדור קנויעל בל"א:
כדי לארוג ממנה שלש על שלש: משערין בגדלו כגודל כדור שכרוכין בו חוט שתי וגם חוט ערב כפי הצריך מהן לארוג בגד של גע"ג אצבעות. ואם הכדור גדול כל כך. אז מצטרף גריס הנגע שבכל החוטין המונחים יחד ונראין בשטח החיצון של הכדור:
אפי' כולה שתי אפי' כולה ערב: ר"ל אע"ג שאילו הכדור משתי לבד והיה אורג משתי לבד גע"ג אצבעות לא היה לריך שיהיה הכדור גדול כל כך. ואם הכדור כולו של ערב. הרי אילו היה אורג מערב הזה געגא"צ היה צריך שיהיה הכדור גדול הרבה מזה. אפ"ה בין כך ובין כך אין משערין רק בפקעת שחציו שתי וחציו ערב כפי הצריך מהם לאריגת געגא"צ:
היתה פסיקות: שכל הפקעת כרוך יחד רק מחוטים קצרים. ואינן קשורים יחד. אבל כשהן כולן קשורים יחד. ודאי הו"ל כולן חיבור ונחשבין כחוט א'. ורק באינן קשורים יחד. אז אפילו יש בחוט הפקעת שיעור כפי הראוי לארוג געגא"צ ולא נפסק רק במקום א' אין הפקעת מטמא בנגעים:
ר' יהודה אומר אפי' פסיקה אחת: ס"ל דבנפסק החוט אפילו רק במקום א'. ואפילו חזר וקשרו. אמ"ט בנגעים:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת