רמב"ם על מכשירין ב
<< · רמב"ם · על מכשירין · ב · >>
ראו גם נוסח המשנה מכשירין ב רמבם
מכשירין פרק ב
עריכההבתים אשר הם במקומות השפלים מן הקרקע, וגם כן המערות ונקרות הצור, הם עשויין להזיע ואפילו אין שם מים. והודיענו כי הזיעה ההיא אינה משקה, ואפילו אם היה משקה הבית טמא הזיעה ההיא טהורה ואינה מכשרת.
וכן זיעת האדם אינה משקה ועל כן היא טהורה, ואפילו שתה משקין [טמאין] לפי שאינם אותם המשקים שיצאו מגופו.
וכבר ביארנו פעמים כי הבא ראשו ורובו במים שאובין טמא ופוסל את התרומה, ועוד נבאר טעמו בסוף זבין. ועל כן כשבא במים שאובים ונטמא [והזיע זיעתו מטמאת], כמו שזכרנו להתערבות הזיעה עם המים שאובין אשר על שטח גופו. על כן כשיתנגב מן המים שאובין ואחר כך יזיע זיעתו טהורה:
מבואר הוא כי הדלף הדולף מן המרחץ שהוא מימי המרחץ, על כן כשיהיו המים טמאין יהיה הדלף טמא. וכשנכנס בדבר למרחץ ונבלל זה ברצונו הוא וכבר הוכשר, כי מן הידוע יבלל בהכרח.
ושאר המאמר פשוט הוא:
כבר ביארנו באחד עשר של כלים, שכלי מתכות שנטמאו ואפילו התיכן פעמים רבות, כשיחזור ויעשה מהם כלים חזרו לטומאתן הישנה עד שיטהרו בהזאות שלישי ושביעי ובטבילה.
ופירוש בללו - עירבו בהיתוך.
וגסטריות - הן כמין קדרות ושוליהן שטוחין, ויתקבץ בהן שתן הגוים ושתן ישראל או המימות ששופכים הגוים והישראלים. וידוע שהגוים כזבים לכל דבריהם, ועל כן המימות אשר הם שופכין הן טמאים.
ומי שפיכות - הן המים אשר שופכין אחר שנשתמשו בהן, והן בחזקת טומאה לפי שהן מים מזוהמין ומים טמאין.
ואמר כי כשקדמו מי גשמים ונתקבצו במקום, ואחר כך נשפך בהן איזה שיעור שיהיה ממי שפיכות, הכל טמא, לפי כשיפול ממים טמאים אלו משקל טיפת חרדל בחבית של מים נטמא הכל, ואמנם הולכין אחר הרוב כשקדמו מי שפיכות ורבו עליהן מי גשמים:
הטורף גגו - הרוחץ גגו.
וידוע שהמים הנוטפין מן הגג אחר רחיצתו או מן הבגד שהן מי שפיכות, ורצה להודיענו איך נדע כי רבו מי גשמים על מי שפיכות.
וכבר ביארה התוספתא איכות זה ומקום מחלוקת רבי יהודה. וזה כי תנא קמא אומר, כשתהיינה הטיפות הנוטפות קטנות ואחר כך ירדו גשמים וגדל שיעור הנוטפות, כבר רבו מי גשמים. ורבי יהודה אומר, כי אפילו אינם גדולות, אלא שיש בין הנוטפת האחת וירידת הנוטפת השנית זמן, ואחר כך ירדו גשמים ונעשו הנוטפות תכופות, אז רבו מי גשמים.
ואין הלכה כרבי יהודה:
אמבטי קטנה - הוא צנור קטן, בלשון ערבי "אל-אבון", שיורד בו המים במרחץ.
וכשהוא קטן ויש שם מלך שבעבור המלך יחמו אותו בכל יום, מותר לרחוץ בו מיד ואף על פי שרוב העיר ישראל.
ואין הלכה כרבי יהודה.
וכבר ביארנו באבות (פ"א), ששם המלוכה רשות:
רוצה לומר כשימצא ירק נמכר במוצאי שבת.
והעיקר אצלינו, כי כל מה שיעשה בשביל ישראל ואין בו פרסום גדול, כשנעשה בשבת, כגון חפרו לו קבר והביאו לו ארון, כמו שנתבאר במסכת שבת (דף קנא.) מותר למוצאי שבת, אמנם אחר שימתין בכדי שיעשו. ועל כן ימתין בכאן לירק הזה כדי שיבואו ממקום קרוב אחר מוצאי שבת, ואז תהיה מותר באכילה.
וטעם הדין הזה הנשרש אצלינו והוא ימתין בכדי שיעשו, הוא מה שאספר לך. וזה כי כשראינו או ידענו כי הדבר הזה אשר עשה הגוי בשבת עשה אותו בשביל ישראל, אסרנוהו שיהנה בו עד אחר מוצאי שבת ושימתין בכדי שיעשו בו אחר השבת שיעור מה שנעשה בשבת, לפי שאנו חוששין שמא הישראל רמז לגוי ועוררו לעשות הדבר הזה בשבת כדי שימצא אותו מזומן למוצאי שבת. וכאשר נאמר שאי אפשר לו שלא ימתין בכדי שיעשו, לא ירמוז אליו שיעשה בשבת בשבילו בלבד לפי שאין לו תועלת בזה, כיון שאי אפשר לו שלא ימתין. וכיון שכן, ימתין הוא עד מוצאי שבת וירחיק המעשה ההיא מתחילתו, וזה כולו מנוסה באמירה לגוי שהיא אסורה משום שבות. והבן התעודה הזאת שהיא טובה:
אמר אם רוב גוים גוי - לעניין שמותר לו לאכול נבלות, ומותר לנו להאכילו שאר איסורין.
ואם רוב ישראל ישראל - לעניין שמחזירין לו אבדה כישראל.
מחצה על מחצה ישראל - לעניין נזקין, כי אם הזיק שורו ישלם חצי נזק כישראל.
אבל לשאר דברים הוא ספק בשלשה פנים ונדון בו להחמיר, מי שהרגו אינו נהרג, ואם קידש אשה היא אשת איש וצריכה גט מספק, ואם בא עליה פסלה לכהונה, ולא יהיה כישראל לכל דבר להקל ולהחמיר עד שיטבול לשם גירות.
ואין הלכה כרבי יהודה:
כבר נתבאר לך בשני מבבא מציעא (דף כא.) שהמוצא מציאה חייב להכריז.
פת עיסה - עיסת הבית.
רבי יהודה סובר עירוב טוב הקמח ורעתו.
וקיבר - הוא המורסן.
ועניין אמרו הולכין אחר רוב אוכלי פת עיסה - במה שנודע מעניינה, אם הם אלה הרוב חברים יהיה פתם טהור, או עם הארץ יהיה פתם טמא.
ואין הלכה כרבי יהודה:
רוצה לומר כשהם רוב הטבחים ישראל הבשר הוא בשר שחוטה, וכשהם גוים הוא בשר נבלה ומטמא, כי הדברים האלה הם לעניין טומאה וטהרה לבד.
אמנם לעניין האכילה אסור לאכלו באיזה עניין שיהיה, לפי שהעיקר אצלינו בשר הנעלם מן העין אסור, אלא אם היה לו בו טביעות עינו ויכירהו, ואז יהיה מותר לאכלו אחר ההעלמה:
כשרוב העם מכניסין לבתיהם הפירות, אינם מביאין אותן עד שיוציאו מהן המעשרות, משום שכיון שיכנסו לבית נקבעו למעשרות ואין מותר לו שיאכל מהן עד שיעשר, כמו שביארנו במסכת מעשרות (פ"א מ"ה). ועל כן יוציא מהן מעשרות ואז יכניסום לביתם, ומה שיפול מהם בדרך פטור מן המעשר לפי שהוא בחזקת מעושרות.
אבל אם הביאם למכור בשוק, מביאם טבל לפי שאוכל מהן עראי, על כן הן בחזקת טבל וחייבין במעשרות.
וכבר ביארנו במסכת דמאי (פ"ג) שהדמאי הוא הדבר המסופק, חייב בתרומת מעשר ומעשר שני לבד, וזכרנו סיבת זה.
וכבר ביארנו פעמים בסדר זרעים, שרבי מאיר לבדו הוא שאמר אין קניין לגוי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות, על כן הפירות אשר ביד הגוי הן טבלין וחייבין במעשר ודאי. וחכמים אומרים, דנין אותו דמאי בעבור הישראל לבד שפירותיו חייבין במעשר ואנחנו מסופקים אם עישר אם לא עישר, אבל אילו היה כל האוצר של גוים היה פטור מן המעשרות, כמו שביארנו במקומו מן הסדר הזה.
והלכה כחכמים:
כבר ביארנו פעמים בספר זה בסדרים הקודמין, כי מה שמוציאין בשנה ראשונה של שמיטה ובשנית וברביעית ובחמישית הוא מעשר ראשון ואחר כך מעשר שני, ובשנה השלישית והששית מוציאין מעשר עני תחת מעשר שני, והוא אמרו יתברך "כי תכלה לעשר"(דברים כו, יב) וגו'. ודיני פירות שנת שביעית ידועים, ורובם לשון מקרא, וכבר ביארנו במקומן.
ואמרו מחצה למחצה להחמיר - רוצה לומר שאם היה העירוב בין פירות השנה השלישית והשניה אשר לפניה או לאחריה, או בין הפירות הששית והחמישית, ראוי שיוציא מן הפירות ההם מעשר ראשון התמידי ואחר כך מעשר שני, כי מעשר עני אין בו קדושה ומעשר שני קדוש וטעון הבאת מקום, כמו שביארנו במקומו. ואם היה העירוב מחצה למחצה בין הפירות שביעית והשנה אשר לפניה או לאחריה, התערובת ההוא ידונו בו דין פירות שביעית ויאכל בקדושת שביעית:
משנה מכשירין, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב