עיקר תוי"ט על מכשירין ב

משנה מכשירין, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) בתים כו' טהורה. ואפילו הן טמאים. הר"מ:

(ב) (על הברטנורא) ונראה לי דמיירי שלא בא בתוכם לטבול. דלא תקשה ממתניתין דריש פרק ה':

(ב)

(ג) (על הברטנורא) הר"ש. וקשה לי, דאע"ג דשאובים הם, לא מפני כן הן מטמאים אע"פ שמכשירים. וצריך לומר דשאובים וטמאים הם. והר"מ מפרש, דמרחץ שזיעתו הוא מן המים שבתוכה ואם היתה המרחץ טמאה זיעתה טמאה כו':

(ג)

(ד) (על המשנה) טמא. שמשקין טמאין שירדו לטהורים, מטמאים בכל שהן. הר"מ. וקשה, דאדרבה הוה ליה למימר קמא קמא בטיל. [ועיין פרק ה' דעבודה זרה משנה ח' בהר"ב] כו'. כ"מ. ולשון הר"א, טמא, ואולי מפני שמשעה שנפלו בתחלה, הוחזקו גם הם בשפיכות שכבר נשכחה נפילתם. וכתב הכ"מ, ואם תאמר, לפי זה אפילו, לא נפלו מי שפיכות נמי. ויש לומר, דלא גזור אלא כשיש שם מי שפיכות:

(ד)

.אין פירוש למשנה זו

(ה)

.אין פירוש למשנה זו

(ו)

(ה) (על המשנה) קרוב. כדי שילך הנכרי ויתלוש ויגמור המלאכה ויחזור לכאן. ושיעור התלישה אין צורך להזכיר, שהיא נעשית בשעה מועטת. הר"ן:

(ו) (על הברטנורא) ובפרק כ"ג דשבת משנה ד', אלא אם כן באו ממקום קרוב, פירש הר"ב אלא אם כן נודע בבירור שבאו מתוך התחום, כתבו התוס', דמת שאני, דאוושי מלתא. ולמה שכתב הר"ן כו', יש לומר דמקום קרוב דהכא אינו כמקום קרוב דהתם, אלא לאפוקי מקום רחוק, ולעולם בחוץ לתחום, וצריך להמתין עד שיבואו ממנו, אבל אין חוששין למקום היותר רחוק מזה. ועתוי"ט:

(ז) (על הברטנורא) פירוש, לך ולקוט:

(ז)

(ח) (על הברטנורא) וכל שכן לענין אבידה ולנזקים. רש"י. ובגמרא דלענין פיקוח נפש אינו כן:

(ט) (על הברטנורא) ואע"ג דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב, הני מילי כשבא לידו הממון בהיתר ומדעת נתנם לו. הר"ש. תוס'. וליוחסין לא מצי לאוקמי, דבעינן תרי רובא:

(י) (על הברטנורא) דלהחזיר אבידה אומר לו אייתי ראיה דישראל את. תוס':

(יא) (על הברטנורא) תימה, דהוה מצי למתני מחצה על מחצה נכרים, ומנגח תורא דידן לתורא דידיה. תוספ':

(ח)

(יב) (על המשנה) עיסה. נראה לי, דפת עיסה היה מנהגם דבעלי בתים אופין בבתיהם יותר מן הנחתומין, ולפיכך אין הולכין בו אחר רוב נחתומין. וכן בפת קיבר לר' יהודה. ונראה לי, דתנא קמא ור' יהודה לא פליגי, דמר כי אתריה כו', דבאתריה דתנא קמא הנחתומים אופים פת קיבר, ובאתריה דר' יהודה בעלי בתים [נמי] אופין [גם] פת קיבר. ועתוי"ט:

(ט)

(יג) (על הברטנורא) וזה דלא כדמשמע מלשונו בפרק ז' דשקלים משנה ג':

(י)

(יד) (על הברטנורא) דעדיין לא ראה פני הבית ולא נתחייב. הר"ש:

(טו) (על הברטנורא) הר"מ. וצריך עיון, דמשום דרגילין לעשר יהא בחזקת מעושר ויצא מכלל דמאי. ודוחק לומר דמיירי לענין אכסניא ועני. ובחיבורו כתב, פטור מלעשר, שעדיין לא נקבע למעשר:

(טז) (על הברטנורא) זהו שיטת הירושלמי בלבד. והיינו דסיים הר"ש, ואפילו יש קנין מכל מקום ודאי אינו מעושר הוא:

(יז) (על הברטנורא) אבל מעשר ראשון, המוציא מחבירו עליו הראיה. אבל נראה, דהכא אנן אליבא דר' מאיר קיימים דסבירא ליה דאף מעשר ראשון אסור לזרים, וצריך להפריש אף מעשר ראשון. אי נמי אף לר' מאיר לא החמירו בדמאי, משום דרוב עמי הארץ מעשרין. והשתא ניחא דלא פירש הר"ב ברישא מחצה למחצה דמאי שצריך להפריש, אלא הכא איצטריך לאשמעינן דאף לר' מאיר אין צריך להפריש מעשר ראשון. נ"ל:

(יח) (על המשנה) דמאי. ולא ידענא טעמא מאי, דאפילו ודאי תרומה עולה במאה ואחד, ותרומת מעשר אינה אלא אחד ממאה, נמצא כשיש עוד אפילו מנכרי אחד, נתבטלה. ואפילו להרים אינו צריך. דאין כאן גזל השבט, דספק הוא והמוציא מחברו עליו הראיה:

(יא)

(יט) (על המשנה) רביעית על של חמישית. בכדי נקטו, דבשתיהן מעשר שני. ומהר"מ כתב, לענין מעשר מחדש על הישן או להיפך. והוה מצי למימר נמי מן הראשונה על השניה, אלא דהך רביעית על חמישית אגב גררא לא רצה לדלוג: