ברטנורא על מכשירין ב

משנה מכשירין, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

זיעת בתים טהורה - אינה מכשרת הזרעים לקבל טומאה:

זיעתו טמאה - דמחמת המיס היא. ודוקא בא במים שאובין. אבל בא במים מחוברים דלא מכשרי, לא, דאע"ג דהשתא מיהא תלושים נינהו, לא לרצון נתלשו :

(ב)

מרחץ טמאה - של מים שאובין:

זיעתה טמאה - מכשרת את הפירות ומטמאתן :

וטהורה - כלומר, וזיעת מרחץ טהורה, כגון מרחץ של מי מעין דלאו מים שאובים נינהו, הרי הוא בכי יותן, שהזיעה מכשרת את הפירות:

אם טמאה - הבריכה. כל זיעה שיזיע הבית מחמתה, מכשרת ומטמאה. אבל שלא מחמתה, הויא לה זיעת הבית וטהורה:

(ג)

ברזל טמא - שבא משברי כלים טמאין:

שבללו - שטרפו ועירבו עם ברזל טהור שבא מן העשת:

אם רוב מן הטמא טמא - חכמים גזרו על כלי מתכות שנטמאו ושברן והתיכן ועשה מהן כלים, שיחזרו לטומאתן הישנה עד שיזה עליהן שלישי ושביעי ויטבילם ויעריב שמשן:

גסטריות - כמין קדירות עשויות להשתין בהן. ובלשון ערבי קורין להן בסריא"ש:

שישראל ונכרים מטילין לתוכן - משתינים לתוכן. ושתן של נכרי טמא, דגזרו עליהן שיהיו כזבין לכל דבריהן:

מי שפיכות - מים שרחצו בהן ושופכין אותן לחוץ, ובחזקת טמאין הן:

אימתי - מתבטלין מי השפיכות ברוב:

בזמן שקדמו - הן, ואח"כ רבו עליהן מי גשמים וטיהרום:

אבל אם קדמו מי גשמים - אפילו נפלו עליהן משהו מי שפיכות טמאים:

(ד)

המטהר את גגו - גרסינן. ואית דגרס הטורף את גגו, פירוש שטח גגו טיט או סיד להשוותו. והמים שנותנין עליו כשמטהרו או כשטחו בטיט, סתמן שופכין הן ומטמאין. וכן המים שמכבס בהן את כסותו:

וירדו עליהן גשמין - שהן מים טהורים. והגג או הכסות מנטפים מים:

אם רוב מן הטהור טהור - כגון שבתחילה היה מנטף טיפים דקות ולאחר כן מנטף טיפים עבות, בידוע שרוב מן הטהור:

אם הוסיפו לנטף - שממהרים הטפים לירד זו אחר זו יותר מבתחילה, טהור, דודאי רבו. ואע"פ שאין הטפות עצמן יותר גדולות ממה שהיו בתחילה. ואין הלכה כרבי יהודה:

(ה)

רוחץ בה מיד - למוצאי שבת, ואין צריך להמתין כדי שיחמו. דכיון דרוב נכרים, אדעתא דנכרים הוחמו:

אם יש בה רשות - המלכות קרויה רשות, מפני שהרשות בידה לעשות כרצונה. ולאו דוקא מלך, אלא אם יש שם אדם חשוב שיש לו עשרה עבדים שמחממין לו עשרה קומקומיות מים בבת אחת, מותר לרחוץ בה מיד, ואע"פ שרוב העיר ישראל. דאמרינן לשמו של אותו אדם חשוב הוחמו:

(ו)

היה בה ירק, נמכר - ירק שנתלש בשבת, נמכר למוצאי שבת:

אם רוב נכרים לוקח מיד - דכיון דרוב נכרים, אדעתא דנכרים נתלש:

כדי שיבואו ממקום קרוב - שיש שם ירק. ואף על גב דשמא הובא ממקום רחוק, אין צריך להמתין אלא כדי שילקטו ירק ממקום קרוב שיש בו ירק ויביאוהו משם. שלא אמרו חכמים ולערב ימתין בכדי שיעשו, אלא גזירה שמא יאמר לנכרי בשבת לך והבא , וכשרואה שצריך להמתין לערב כדי שיבוא הדבר ההוא ואפילו ממקום קרוב, לא יאמר לנכרי להביאו בשבת:

ואם יש שם רשות לוקח מיד - דאדעתא דאדם חשוב רגילין תמיד להביא, ולא אדעתא דישראל הביאו:

(ז)

אם רוב נכרים נכרי - ומותר להאכילו נבילות וטריפות שקצים ורמשים בידים :

ואם רוב ישראל ישראל - וחייבים להחזיר לו אבידתו כישראל. ורבותא קמ"ל, דמוציאין ממון מיד ישראל שזכה בו, ולא אמרינן אוקי ממונא אחזקתיה שזכה בו עד דמייתי היאך ראיה שהוא ישראל:

מחצה על מחצה ישראל - לענין נזקין , שאם שורו נגח שור של ישראל, משלם חצי נזק בלבד. ואינו משלם נזק שלם כדין שור של נכרי שנגח שור של ישראל , דבין תם בין מועד משלם נזק שלם. דמצי אמר ליה, אייתי ראיה דלאו ישראל אנא ושקול. ולשאר כל הדברים הוי ספק, ודנין בו להחמיר. מי שהרגו, אינו נהרג עליו. קידש אשה, צריכה גט מספק. ואינו כישראל גמור עד שיטבול לשם גירות:

אחר רוב המשליכין - היינו אחר הנכרים ואע"פ שהן מועט. ואפילו לא היתה שם אלא נכרית אחת, היא חשודה להשליך. ואין הלכה כר' יהודה:

(ח)

רוב נחתומים - אם רוב נחתומים נכרים, הפת אסורה, דפת של נכרים הוא משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום:

פת עיסה - פת נקיה:

פת קיבר - פת שאינה נקיה:

אחר רוב אוכלי פת קיבר - אם רובן נכרים, הפת אסורה. אי נמי יש לפרש, אחר רוב נחתומין, אחר רוב אוכלי פת עיסה וכו', אם רובן חברים, הפת טהורה ואין צריך לעשר. ואם רובן עמי הארץ, הפת טמאה וצריך לעשר:

(ט)

הולכין אחר רוב טבחים - אם רוב טבחי ישראל, הבשר מותר דאין הלכה כרב דאמר בשר שנתעלם מן העין אסור ורב מוקי מתניתין בעומד ורואה משעה שנשחט עד שנפלה, אבל לא ידע מ השוחט:

(י)

אם רוב מכניסי לבתיהן פטור - מלעשר למכור בשוק חייב. שרוב מביאין למכור בשוק, מ הבית מביאין אותו, וכבר נתחייב. פירוש אחר, אם רוב מכניסין לבתיהן, פטור, לפי שרגילין לעשר קודם שיכניס לבית כדי שיוכלו לאכול מהן. דלאחר שהכניסום לבית, מיד הוקבעו למעשר הלכך, מה שנופל מהם בדרך פטור מן המעשר, לפי שהוא בחזקת מעושר . אבל כשמכניסין למכור, דרכ להכניסן טבל, לפי שיכול לאכול מהן עראי, הלכ הנופל מהן אינו בחזקת מעושר:

אם רוב נכרים ודאי - ר' מאיר לטעמיה דסבירא ליה אין קנין לנכר בארץ ישראל להפקיע מ המעשר , ופירות שגדל בקרקעות של נכרי, חייבים במעשר, והנכרי פשיטא דלא עישר, הלכך ודאי טבל הן ואם רוב ישראל דמאי. כדי פירות הנמצאים ביד עם הארץ, שצריך להפריש מה תרומת מעשר ומעשר שני :

וחכמים אומרים וכו' - חכמים סבירא להו יש קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מן המעשר. ואם לא היה ישראל מטיל לתוכו, היה הכל פטור מן המעשר. אבל כשיש אפילו ישראל אחד שמטיל לתוכו, הכל דמאי, בשביל פירותיו של אותו ישראל, שהן חייבין. והלכה כחכמים:

(יא)

פירות שניה שרבו על של שלישית - שנה ראשונה ושניה של שמיטה נוהג בהן מעשר ראשון ומעשר שני, וכן רביעית וחמישית. אבל שנה שלישית וששית, מעשר ראשון ומעשר עני:

ושל שביעית - יש בו קדושת שביעית ופטור מן המעשר. ולענין כל הנך דיני קתני דהולכים אחר הרוב:

מחצה למחצה להחמיר - ולענין ספיקא דמעשר שני ומעשר עני, יפריש מעשר אחד, ויחלל הפירות על המעות, ויחלק הפירות לעניים, והמעות יאכל בירושלים. ולענין ספיקא דשביעית, חייבין במעשר וחייבין בקדושת שביעית שלא לעשות בהן סחורה ומלוגמא, וחייבין בביעור: