רמב"ם על יבמות יג

{

<< · רמב"ם · על יבמות · יג · >>

יבמות פרק יג

• ראו גם: נוסח המשנה יבמות יג רמבם

משנה א

שיעורו או תמאן ותנשא - רוצה לומר כשמיאנה לא תתארס עד שתגדיל, או תמאן ותנשא מיד. ובאה הוי"ו במקום או.

אבל שתמאן ותתארס והיא קטנה אין מתירין אותה בית שמאי, לפי שאי אפשר לה המיאון פעם שניה לפי שסברתם אין ממאנים אלא ארוסות כמו שנקדם מדבריהם:

משנה ב

עניין אמרו אינה צריכה למאן - שהיא אינה צריכה למאן בפני שנים אלא שתלך ותעשה רצונה.

וזאת שאינה יודעת לשמור היא שתהיה בת שש שנים או פחות, ויש לנו לבדוק אותה לפי אומד דעתה ופתיותה אחר השש שנים עד תשלום עשר שנים. אבל לאחר העשר שנים הרי היא צריכה למאן אפילו היא סכלה ביותר.

והלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס.

ואין הלכה כרבי אליעזר, אלא שהעיקר אצלנו נושא קטנה הרי היא כאשתו לכל דבר, אלא שיוצאה במיאון בלא גט.

וממה שאתה צריך לידע שהבת ממאנת עד שתביא שתי שערות לאחר שנים עשר שנה ויום אחד, לפי שקודם הזמן הזה היא שומא, או עד שיוודע שהיא איילונית. זה הוא כשלא בא עליה בעלה אחר שתים עשרה שנה. אבל אם נבעלה לאחר שתים עשרה שנה אינה יכולה למאן, ואף על פי שלא מצינו שתי שערות, לפי שנוכל לומר שמא נשרו, לפי שכבר נקנית בקדושין דאורייתא רצה לומר הביאה כמו שיתבאר בקדושין [פרק א הלכה א]:

משנה ג

רוצה לומר רבי אליעזר אומר במאמרו, כשעכב האיש והוציאה בגט הרי היא כאשתו ואסור בקרובותיה, וכשמיאנה ולא היה לאיש שום עכבה הרי זו כאילו אינה אשתו ומותר בקרובותיה. וכבר באר זה על דרך הדמיון:

משנה ד

( ראו משנה ג )

משנה ה

( ראו משנה ג )

משנה ו

אמרו החזירה אסורה ליבם - רוצה לומר כשהחזירה כשהיא קטנה ומת ועדיין היא קטנה, לפי שגרושיה גרושין גמורין והחזרתה אינה גמורה, אבל אם החזירה והיא גדולה או היא קטנה וגדלה אצלו, ואחר כך מת, מותרת ליבם.

ואין הלכה כרבי אליעזר:

משנה ז

והלכה כרבי אליעזר:

משנה ח

העיקרים אשר נבנו עליהם אלו המשניות הם, כשאדם יש לו נשים רבות ונשאו כל אחת מהן נשואין גמורין, ביאת אחת מהן או חליצתה פוטרת צרותיה. ואם היתה כל אחת מהן נשואות נשואין שאינן גמורין, וחסרון נשואיהן שוה בכולן, כגון שתהיה כל אחת מהן קטנה או כל אחת מהן חרשת, ביאת אחת מהן פוטרת צרתה, שהחליצה אי אפשר לפי שחרשת לא תחלוץ.

ואמרו וכן שתי חרשות - רוצה לומר ששתי חרשות ביאת אחת מהן פוטרת צרתה. והוא עניין מאמרם מאי וכן אביאה.

ואם היתה אחת מהן קטנה ואחת חרשת, אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה, לחלוק צדדי גרעון הנשואין.

ואם היו לו לאדם נשים מהן בנשואין גמורין ומהן בנשואין שאין גמורין, ביאת הנשואה נשואין גמורין או חליצתה פוטרת צרותיה, וביאת מי שאין נשואיה נשואין גמורין או חליצתה אינה פוטרת צרתה שנשואיה נשואין גמורין, אבל תפטור למי שנשואיה נשואין שאינן גמורין שהיא כמותה, כמו שבארנו. ומן הדמיון שאמרנו, נתבאר לך שקטנה וחרשת אין נשואיהן נשואין גמורין:

משנה ט

ביאת הקטנה פוסלת לביאת החרשת, לפי שהיא ראויה לאחר זמן:

משנה י

מבואר הוא שביאת הפקחת קונה יותר, לפי שנישואיה יותר גמורין מביאת החרשת:

משנה יא

והלכה כרבי אליעזר:

משנה יב

זה שאמרנו כופין אותו שיחלוץ לה - דווקא כשגרשה בגט. אבל אם לא כתב לה גט, הרשות בידו שיבעול ויתנהג כמנהג האנשים עם נשותיהם, או יכתוב גט ויחלוץ.

ואם אמרה נבעלתי והוא אומר לא בעלתי, אין חוששין לדבריו ואינה צריכה חליצה:

משנה יג

כל מקום שאמרו כופין - רוצה לומר ותטול כתובתה.

ומן העיקרים האמתיים שתסמוך עליהם, שכותבין אגרת מרד על היבמה, ואם מרדה ותבעה חליצה תצא בלא כתובה, הלכה למעשה בכל בתי דיני ישראל. ועל זה העיקר צריך לדון בכל העניינים הנופלים בין היבם והיבמה, ועל כל פנים כופין אותו כשמרדה.

ואמרו בכאן מבקשין - אמנם הוא בשביל שתטול כתובתה, אם רצה בזה מוטב, ואם אינו רוצה כופין אותו לחלוץ ותצא בלא כתובה כמו שבארנו, וזה אמת ותסמוך עליו:

משנה יבמות, פרק י"ג:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב