רמב"ם על יבמות יב
יבמות פרק יב
עריכה- ראו גם: נוסח המשנה יבמות יב רמבם
הדיוטות - אינן חכמים, אלא שיודעין קריאת הלשון, והחליצה מותרת בהן בשעת הדחק.
ואף על פי שמצות חליצה בשלשה, על כל פנים צריך שישלים למניין חמישה לפרסומי מילתא, ואין קפידא באותן השנים המשלימין למניין החמישה אם הם תלמידים או עמי הארץ.
ואנפליא - הוא צורת מנעל מפשתן ארוג.
ואמרו מן הארכובה ולמעלה, מן הארכובה ולמטה - שיקשור רצועות המנעל למעלה מן הארכובה או למטה.
אבל אם נחתכה רגלו או נעקמה ויצאה ממקומה עד שאינו יכול לנעוץ עקבו בארץ, כמו אלו שהולכין על אצבעות רגליהם והדומים להם, אין החליצה מועלת, לפי שהעיקר אצלנו צריך לתרוצי לכרעיה:
בשל עץ - על מנת שיהיה מחופה עור.
וזה כולו בדיעבד, אבל לכתחילה אינו מותר.
ואין הלכה כתנא קמא באמרו חלצה בלילה חליצתה כשרה, ולא כרבי אליעזר בהיותו מכשיר בשמאל:
הלכה כרבי עקיבא:
אמרו שנחלץ, ולא אמר חלץ, לפי שהוא חרש ואינו שלם בדעת כדי שיתייחס לו המעשה.
ודין חליצה פסולה הנזכרת בכל זה הפרק שאי אפשר בה יבום אחר כך, ואינה מותרת לאחרים אלא אחר חליצה שניה כהלכתה.
וזאת המשנה לרבי מאיר. אבל דעת חכמים חליצת קטן אינה כלום ואינה פוסלת.
והלכה כחכמים:
היה זה המעשה בבית האסורים, והיה כמו כן רבי עקיבא בבית האסורים, והיו שם עדים העידו בראיית החליצה.
ופסק ההלכה שאי אפשר מבלתי שלשה דיינים לפי מה שנקדם, ואז תהיה חליצה כשרה.
פירוש עצה ההוגנת לו - שאם היה הוא קטן בשנים והיא זקנה, או הוא זקן והיא קטנה, יועצין לו שיחלוץ ולא ייבם. ואם היתה הוגנת לו מצד שנותם, יועצים לו שייבם יותר משיחלוץ.
והלכה כרבי יהודה:
משנה יבמות, פרק י"ב:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב