משנה בבא בתרא ה ט

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא בתרא · פרק ה · משנה ט | >>

השולח את בנו אצל חנווני [ופונדיון בידו], ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר, שבר את הצלוחית ואיבד את האיסר, חנווני חייב.

רבי יהודה פוטר, שעל מנת כן שלחונב.

ומודים חכמים לרבי יהודה נג בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד חנווני לתוכה, חנווני פטור.

משנה מנוקדת

הַשּׁוֹלֵחַ אֶת בְּנוֹ אֵצֶל חֶנְוָנִי, וּפֻנְדְּיוֹן בְּיָדוֹ,

וּמָדַד לוֹ בְּאִסָּר שֶׁמֶן, וְנָתַן לוֹ אֶת הָאִסָּר,
שָׁבַר אֶת הַצְּלוֹחִית וְאִבֵּד אֶת הָאִסָּר,
חֶנְוָנִי חַיָּב.
רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר, שֶׁעַל מְנָת כֵּן שְׁלָחוֹ.
וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יְהוּדָה,
בִּזְמַן שֶׁהַצְּלוֹחִית בְּיַד הַתִּינוֹק,
וּמָדַד חֶנְוָנִי לְתוֹכָהּ,
חֶנְוָנִי פָּטוּר:

נוסח הרמב"ם

השולח בנו אצל החנווני,

ומדד לו באיסר שמן, ונתן לו את האיסר,
ושבר את הצלוחית, ואיבד את האיסר -
החנווני - חייב.
רבי יהודה - פוטר, שעל מנת כן שלחו.
ומודים חכמים לרבי יהודה,
בזמן שהצלוחית ביד התינוק,
ומדד החנווני לתוכה - החנווני פטור.

פירוש הרמב"ם

זה הבן הוא קטן בשנים בלא ספק.

וחכמים אומרים, שלא שלח לו בנו אלא להודיעו כדי שישלח לו עם מי שראוי לשלוח לו, ולפיכך חייב החנוני כשנתן לו השמן או כשאין לו שמן ונתן לו איסר ליקח בו מזולתו.

ומה שחייבו חכמים החנוני לשלם הצלוחית, זהו כשיקחנה מיד הקטן למדוד בה לשאר בני אדם, לפי שהוא שאלה שלא מדעת, ושואל שלא מדעת חייב באחריות אותו הדבר שעבר עליו, ולפיכך הוא חייב באחריות הצלוחית. אבל כשיתן השמן בה כשהיא בידו ושבר אותה התינוק, הוא פטור מדמי הצלוחית.

ואין הלכה כרבי יהודה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

השולח בנו - קטן אצל החנוני ובידו פונדיון שהם שני איסרין, להביא לו באיסר שמן ואיסר אחד יתן לו, וכן עשה, ושבר התנוק את הצלוחית ונשפך השמן ואיבד את האיסר שנתן לו החנוני. חנוני חייב. בשמן ובצלוחית ובאיסר. דלא שלח האב את בנו הקטן אל החנוני אלא לאודועי ליה שהוא צריך לשמן, לא שישלח השמן על ידו. ובגמרא פריך, אמאי חייב החנוני על הצלוחית אבדה מדעת היא נא. שהרי הוא עצמו שלחה ביד בנו. ומשני, כגון שנטלה חנוני למוד בה שמן לאחרים, הלכך נעשה גזלן עליה וקמה ליה ברשותיה עד דמהדר לה למרה, ואע"ג דאהדרה לתינוק לא מפטר מינה:

רבי יהודה פוטר שעל מנת כן שלחו - כי היכי דלשדר ליה חנוני ביד בנו:

שהוא פטור - מדמי צלוחית. ואין הלכה כר"י:

פירוש תוספות יום טוב

חנוני חייב. כתב הר"ב ובגמרא פריך אמאי חייב החנוני על הצלוחית אבדה מדעת היא דאי משום שנטלה מיד התנוק והוי כשומר אבדה וחייב בפשיעה. וזו פשיעה היא כשנתנו לתנוק. היינו בדבר שנאבד מן הבעלים שלא מדעתם. אבל זו אבדה מדעת היא ולא נתחייב החנוני בשמירתם. דבשלמא בחיוב פונדיון אע"ג דהוי נמי אבדה מדעת משנתנו בעליו בידו. מ"מ כיון שלא נאבד ביד התינוק ועכבו החנוני בידו נתחייב בחליפיו ובתשלומין גמורים. וכשהשיבו ביד התינוק לאו השבון גמור הוה. דלאודועיה ליה שדריה ולא מצי פטר נפשיה ממה שנתחייב. נ"י. וכ"כ התוספות. ומסיימי דאם היה מחזיר אותו פונדיון עצמו לתינוק ה"נ דהוה פטור:

רבי יהודה פוטר שע"מ כן שלחו. ואפילו לאיכא דאמרי שכתב הר"ב במשנה ג' פ"ח דב"מ דשליח שעשאו בעדים לא הוי שלוחו. דה"ק ליה. אינש מהימנא הוא אי בעית לשדורי בידיה שדרי. הכא שאני דכיון שנתן לו פונדיון וצוה לו להביא באיסר שמן הוה כאילו א"ל בהדיא שלח לי על ידו ופטור. כ"כ התוספות פ"ט דב"ק דף ק"ד:

שעל מנת כן שלחו. ואפילו צלוחית שלקח למוד בה לאחרים. לא מחייב בי' ר"י דס"ל דלא הוי אלא שואל. וכי מחזירו למקום ששאלו משם די. והלכך משהחזירו לתנוק פטור. גמרא:

ומודים חכמים לרבי יהודה. היכא דלא נטלה למוד בה לאחרים אפילו נטלה למוד לתנוק. והיינו דקתני בזמן שהצלוחית ביד התינוק שלא מדד בה אלא לצורך התנוק. וא"כ לא אפקה מרשות בעלים. ומש"ה פטור מן הצלוחית. הרשב"ם:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(נא) (על הברטנורא) אבל בחיוב הפונדיון, לא קשיא, דכיון שעיכבו החנוני בידו נתחייב בחליפיו ובתשלומין גמורים כו'. דאם היה מחזיר אותו הפונדיון עצמו ה"נ דפטור. תוספ'. ועתוי"ט:

(נב) (על המשנה) שעל מנת כן כו'. ואפילו צלוחית שלקח למוד בה לאחרים לא מחייב ביה ר"י, דס"ל דלא הוי אלא שואל, וכי מחזירו למקום ששאלו משם די. גמרא:

(נג) (על המשנה) ומודים כו'. היכא דלא נטלה למוד בה לאחרים אפילו נטלה למוד לתינוק כו', וא"כ לא אפקה מרשות בעלים, ומש"ה פטור מן הצלוחית. ר"ש:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

ופונדיון בידו:    כמדומה לי דלא גרסינן במשנה ופונדיון בידו אע"פ שכן הוא האמת וכן בירושלמי וברב אלפס ובהרא"ש ז"ל ליתי' וכן מוכח ג"כ מן הפירוש שהביא רשב"ם ז"ל בשם זקנו אבי אמו מנוחתו כבוד וז"ל בקיצור וא"ת וליתניי' לפונדיון במתניתין לא הוצרך שכן דרך רוב סחורתן ואיסרין לא היו מצויין כפונדיונין ע"כ והכי מוכח נמי ממה שאכתוב עוד בסמוך וכן מצאתי אח"כ שמחקן למלות הללו ר"ש לוריא ז"ל מן הגמרא ותימא על תוי"ט שלא מחקו. בפי' רעז"ל הלכך נעשה גזלן עליה. אמר המלקט ור' יהודה סבר שואל שלא מדעת לא הוי גזלן אלא שואל והלכך משהחזירו לתינוק ששאלו ממנו פטור:

שע"מ כן שלחו:    כי היכי דלישדר לי' חנוני ביד בנו האיסר והשמן. והקשו רשב"ם ותוס' ז"ל דפונדיון נמי אבידה מדעת היא שמשלחו ביד התינוק ותרצו תוס' ז"ל מ"מ כיון שהפונדיון של בעל הבית נשאר ביד החנוני אינו פטור עד שיבאו לידו שוה פונדיון שמן ואיסר ואם הי' מחזיר אותו פונדיון עצמו ה"נ דהוה פטור ע"כ וכן נראה שתירץ נמקי יוסף ז"ל. ורשב"ם תירץ מה שתירץ ועוד כתב במסקנא ואית דמפרשי לה להך סוגיא בתנוני הרגיל אצלו ומסר לו בעל הבית כבר הפונדיון ושלח בשביל השמן והאיסר ולא שלח ביד בנו כי אם הצלוחית לבדה ובכך הסוגיא פשיטה ע"כ וגם מכאן מוכח דלא גרסינן במתניתין ופונדיון בידו וכדכתיבנא:

ומדד החנוני לתוכה:    שהוא פטור מדמי צלוחית אבל בשמן ואיסר חייב. וביד פ"ג דהלכות גזלה ואבידה סימן ט"ו ובפ' שני דהלכות שלוחין ושותפין סימן ב'. ובטור ח"מ סימן קפ"ח וגם מלשון הרמב"ם ז"ל אשר שם וגם מכסף משנה שם משמע דל"ג מלת ופונדיון:

תפארת ישראל

יכין

השולח את בנו:    קטן:

אצל חנוני ופונדיון בידו:    פונדיון ב' איסרין, ושלחו להביא שמן באיסר ולהחזיר לו איסר:

שבר:    התינוק:

חנוני חייב:    לשלם השמן והאיסר, מדמסרן להקטן, דהרי לא אמר לוקח להמוכר בפירוש שישלחם לו על ידו [כב"מ פ"ח סי' י"ז] ואע"ג דהוא עצמו נתן להקטן הפונדיון, ולא חשש שיאבדו. י"ל דמימר אמר דוקא פונדיון שהוא גדול #ב) לא יאבדו הקטן משא"כ האיסר. אבל פטור המוכר מלשלם הצלוחית. מדמסר גם הלוקח ביד הקטן זאת הצלוחית עצמו, אבידה מדעת היא. ואפ"ה משכח"ל דחייב מוכר גם על הצלוחית, כשמדד בו המוכר לאחרי', דהו"ל עי"ז שואל שלא מדעת דהו"ל גזלן, דחייב אז עליו עד שיחזירו חזרה מעלייתא ללוקח [קפ"ח ב']:

שעל מנת כן שלחו:    הלוקח להקטן שיחזיר הכל על ידו, ואפילו השתמש בהצלוחית פטור מלשלמו כשנשבר, דס"ל שואל הוה, והרי החזירו למקום ששאל משם. וקיי"ל כת"ק:

בזמן שהצלוחית ביד התינוק:    נ"ל דהאי ביד תינוק ר"ל ברשותו [כמו ויקח את כל ארצו מידו], דאפילו נטלו מוכר למוד לו לתוכה., כל שלא מדד בה לאחרים, פטור:

בועז

פירושים נוספים