נדרים עז ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
בקיטונא דבי רב עומד יחידי ובלילה אמר רבה אמר רב נחמן הלכה נשאלין נדרים עומד יחידי ובלילה ובשבת ובקרובים ואפי' היה להן פנאי מבעוד יום עומד והתניא ירד ר"ג מן החמור ונתעטף וישב והתיר לו נדרו רבן גמליאל סבר פותחין בחרטה מיעקר נדר' בעינן ובעי עיוני אהכי ישב ורב נחמן סבר אין פותחין בחרטה ואפילו מעומד א"ל רבא לרב נחמן חזי מר האי מרבנן דאתא ממערבא ואמר איזדקיקו ליה רבנן לבריה דרב הונא בר אבין ושרו ליה נדריה ואמרו ליה זיל ובעי רחמי על נפשך דחטאת דתני רב דימי אחוה דרב ספרא כל הנודר אע"פ שהוא מקיימו נקרא חוטא אמר רב זביד מאי קרא (דברים כג, כג) וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא הא לא חדלת איכא חטא תניא האומר לאשתו כל נדרים שתדורי אי אפשי שתדורי אין זה נדר לא אמר כלום יפה עשית ואין כמותך ואם לא נדרת מדירך אני דבריו קיימין:
לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטיל ליכי כדרך שאומר לה בחול אלא אומר לה טלי ואכלי טלי ושתי והנדר בטל מאליו א"ר יוחנן וצריך שיבטל בלבו תניא בש"א בשבת מבטל בלבו בחול מוציא בשפתיו ובה"א אחד זה ואחד זה מבטל בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו א"ר יוחנן חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם לא אמר כלום דתני' (במדבר ל, ב) זה הדבר החכם מתיר ואין בעל מתיר שיכול ומה חכם שאין מפר מתיר בעל שמפר אינו דין שמתיר ת"ל
רש"י (ריב"ן)
עריכהוהתניא - במסכת עירובין (דף סד:):
ירד ר"ג וישב כו' - אלמא דבעי . שיבה:
ר"נ סבר פותחין בחרטה - דצריך החכם לפתוח לו בתחלת הנדר ולהעמיד תחילת הנדר בטעות שיהא מתחרט על כך כדאמרינן אילו היו עשרה בני אדם שיפייסוך באותה שעה דהשתא עקר ליה לנדריה לגמרי דכמאן דלא הוי נדר דמי הלכך הואיל ולא אפשר בהיתר אי לאו דמיעקר נדרא בעי עיוני טפי למיעקרי' ואהכי ישב:
ורב נחמן סבר אין פותחין בחרטה - ואי לא אמר בפירו' מיחריטנא שרינן ליה ולא בעי לעיוני ויכול להפר אפילו מעומד:
ואמרו ליה זיל בעי רחמי אנפשיך - כך פתחו לו בחרטה:
הלא לא חדלת - אלא נדרת אית בר חטא:
אי אפשי שתידור לא אמר כלום - דאין הפרה בלשון הזה: ואם בא לקיימו ואמר לה יפה עשית שנדרת ואין כמותך אשה חשובה לפי שנדרת ואם לא נדרת אני הייתי מדירך שכל כך ישר בעיני:
דבריו קיימין - דאין לך קיום גדול מזה:
טלי ואכלי טלי ושתי - להכי נקט הכי משום דהוו דברים שיש בהם עינוי נפש וצרכי שבת נינהו:
וצריך שיבטל בלבו - שיאמר בלבו מופר. ליכי:
חכם שאמר בלשון בעל - מופר ליך:
ובעל שאמר בלשון חכם - מותר ליך:
ר"ן
עריכהבקיטונא דבי רב. בחדר של בית המדרש:
ה"ג ר"ג סבר אין פותחין בחרטה. אלא צריך למצוא פתח מתוך הנדר ולפי שצריך לעיוני בפתחא ירד מן החמור וישב:
ורב נחמן סבר פותחין בחרטה. הלכך אפילו מעומד ולא פירש כן רש"י ז"ל בפרק הדר (ערובין סד:) וכתב הרשב"א ז"ל דלדידן דקיימא לן פותחין בחרטה כיון דמעיקרא דמילתא פותחין בחרטה ולא בעינן יושב אפילו לא נתחרט ואנו צריכין לחזר אחר פתחים להתירו לא בעיא יושב דכיון דעיקר דינא מעומד סוף דינא מעומד ולפי שלא ירדתי לטעמו איני אומר כן:
חזי מר ההוא צורבא מרבנן דקאמר. דבמערבא אמרי שהנודר חוטא הוא:
תניא האומר לאשתו. אחר שנדרה כל נדרים שתדורי אי אפשי שתדורי אין רצוני שתהא נודרת מכאן ואילך אף על גב דמשמע ממילתיה דמאי דנדרה עד השתא ניחא ליה ומקיים להו לנדריה שנדרה עד עכשיו אפילו הכי לא אמר כלום שאין זו הקמה ואילו רצה אח"כ להפר ביום שמיעה רשאי אבל אם אמר לה יפה עשית (אין כמותיך) כשנדרת נדרים הללו אי נמי דאמר לה אין כמותיך אי נמי דאמר לה אם לא נדרת אני מדירך דבריו קיימין דכל הני לישני הקמה משמע ולפי פי' זה כולה ברייתא בהקמה אלא דלישנא דרישא לא מהני בה והני לישני דסיפא מהני בה ולהאי פירושא לא גרסינן בהך ברייתא אין זה נדר לא אמר כלום דלישנא דאין זה נדר לא משמע אלא בנדרים שנדרה כבר ומאן דגריס ליה מפרש לברייתא הכי האומר לאשתו בנדרים שעברו אי אפשי שתדורי כלומר אי אפשי בהן אי נמי דאמר לה אין זה נדר לא אמר כלום דבהפרה לשון מפורש בעיא וכי קתני כל נדרים שתדורי עתיד במקום עבר הוא ושנדרת קאמר ואשכחן טובא דכוותיה אי נמי שתדורי דוקא ואליבא דר"א דאמר בעל מפר נדרים שלא חלו וסיפא קתני דנהי דבהפרה בעיא לשון מפורש בהקמה בחד מהנך לישני דתני בתר הכי סגי ונראה בעיני דטעמא דמילתא דכיון דתניא לקמן קיים בלבו קיים לא גרעי הני לישני מקיים בלבו אבל בהפרה כיון דקי"ל הפר בלבו אינו מופר אף כשהוא מוציא בשפתיו צריך שיהא ברור:
תניאלא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטל ליכי כדרך שאומר לה בחול. הא דאסרינן למימר הכי לאו משום גזירה דהיתר נדרים דחכם הוא דהא כיון דאמר לה טלי אכלי לצורך השבת הוא ואפילו בשאלה שרי אלא טעמא דמילתא דכיון דאפשר לשנוי משנינן:
וצריך שיבטלנו בלבו. דאע"ג דאמר לה טלי ואכלי צריך שיאמר בלבו שיהא הנדר בטל:
ובחול מוציא בשפתיו. אם נדרה בחול צריך להוציא ההפרה בשפתיו:
אחד זה ואחד זה. אחד שבת ואחד חול מבטל בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו כיון שאמר לה טלי ואכלי טלי ושתי דהך ברייתא נמי אאידך קיימא ואית דגרסי ולערב בחול מוציא בשפתיו וכולה אנדרה בשבת קאי דנהי דבשבת משתריא בביטול שבלב לערב בחול צריך שיוציא בשפתיו ולא נהירא דאי הכי מאי אחד זה ואחד זה דקאמרי ב"ה אלא ודאי לא גרס לערב ומקשו הכא היכי אמרי ב"ה אחד זה ואחד זה מבטל בלבו וא"צ להוציא בשפתיו נהי דאמר לה טלי ואכלי טלי ושתי מי עדיף לישנא מאין כאן נדר ואי אפשי שתדורי דאמרינן לעיל לפום פירוש בתרא דכתבינן בההיא דלא מהני בהפרה וכ"ת שאני התם שלא בטלו בלבו הא תניא לקמן דהפרה בלב לא מהניא והא לאו קושיא היא דכי אמר לקמן הפר בלבו אינו מופר ה"מ היכא דלא אמר לה טלי ואכלי טלי ושתי אבל היכא דאמר לה הכי בבטול שבלב מהני דנהי דאי אפשי שתדורי ואין זה נדר לא מהני טפי עדיף בטול בלב כל היכא דאמר לה טלי ואכלי טלי ושתי מהיכא שלא בטל בלבו ומוציא בשפתיו לשון גרוע דהיינו אי אפשי שתדורי ואין זה נדר כך העלו בתוספות ויש לרמב"ם ז"ל בזה דרך אחרת שאינה מחוורת וכבר השיגו בה הראב"ד ז"ל וכי קתני בברייתא דלעיל לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטל ליכי כדרך שאומר לה בחול לאו למימרא דבחול צריך למימר הכי דהא אמרי ב"ה דבין בשבת בין בחול כל שאמר לה טלי ואכלי ובטל בלבו סגי אלא כדרך שהוא רגיל לומר לה בחול קאמר:
אמר ר' יוחנן חכם שאמר בלשון בעל. דהיינו מופר ליך ובעל שאמר בלשון חכם שאמר מותר ליך לשון בעל מפורש הוא בכתוב דהיינו לשון הפרה ולשון חכם דהוי מותר ליך משמע ליה מדכתיב לא יחל דברו כלומר לא יעשה דבריו חולין ודרשינן אבל אחרים מוחלין לו שעושין אותו חולין ובחולין מותר שייך למימר בהו
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/נדרים/פרק י (עריכה)
נט א טוש"ע י"ד סימן רכח סעיף ז:
ס ב שם סעיף ד:
סא ג טוש"ע י"ד סי' רג סעי' א:
סב ד ה מיי' פי"ג מהל' נדרים הלכה ג, סמג לאוין רמב, טוש"ע י"ד סימן רלד סעיף לז:
סג ו ז מיי' פי"ג מהל' נדרים הל' ח, סמג לאוין רמב, טוש"ע י"ד סימן רלד סעיף כד ולח:
סד ח מיי' שם הלכה ז, טוש"ע שם סעיף מ:
סה ט מיי' שם הל' ב ופ"ז מהלכות שבועות הל' ה, סמג לאוין רמא, טוש"ע י"ד סימן רלד סעי' לז וסימן רכח סעיף ג:
ראשונים נוספים
בקיטונא דבי רב. חדר ויבא החדרה מתרגמין ועאל לקיטונא (בראשית מג):
ר"ג סבר אין פותחין בחרטה. אלא צריך למצוא פתח לעקור הנדר מעיקרו הלכך ירד ונתעטף לישב באימה כמו דיין:
חזי מר האי מרבנן כו'. כמה הם מקפידין על נודרי נדרים:
וא"ר יוחנן וצריך שיבטל בלבו כו'. ומתניתא דקתני כדרך שאומר לה בחול דמשמע דבחול בעי אמירה ה"ק אם בא לומר בשבת לא יאמר כדרך שהוא רגיל לומר בחול והוא הדין דבחול נמי אין צריך אמירה אלא אורחא דמילתא נקט לפי שדרך אדם להפר באמירה דאם לא כן לא תדע האשה דהפר לה וא"ת ולר' יוחנן דאמר וצריך שיבטל בלבו א"כ למה ליה למימר טלי ואכלי וי"ל כדי להודיע לה שהפר בלבו אי נמי פלוגתא דב"ש וב"ה קאי אהיכא דא"ל טלי ואכלי ומילתא דר' יוחנן אתיא ככ"ע אבל היכא דלא אמר טלי ואכלי לא מהניא הפרה בלב אלא עם טלי ואכלי מהניא הפרה בלב לב"ש בשבת ולב"ה אפי' בחול והר"א ממי"ץ פי' דטלי ואכלי לאו הפרה היא אלא להודיע שהפר בלבו דאי הויא הפרה אמאי קא"ר יוחנן וצריך שיבטל בלבו דכיון דאמר לה טלי ואכלי בודאי חשב בלבו שיהא מופר שאינו רוצה להאכילה דבר האסור לה אלא ודאי כי ה"ג לא הויא הפרה ולכך א"ר יוחנן וצריך שיבטל בלבו כלומר שיאמר בלבו מופר ליך אבל בשפתיו לא יוציא בקול רם כי ההיא דפרק היה קורא (ברכות טו:) לא יברך ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא דהיינו שבירך ולא השמיע לאזנו:
חכם שאמר בלשון בעל. בלשון הפרה לא אמר כלום דהפרה משמע מכאן ולהבא ובא טעם כמו ואת בריתי הפר וכן בעל שאמר בלשון התרה לא אמר כלום כדי ליתן חילוק בין הפרת בעל להתרת חכם:
שיכול ומה חכם שאין מפיר מתיר. ק"ו לרווחא דמילתא בעלמא הוא דאי לא כתיב מיעוטא ממילא היו למדין זה מזה ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה ועוד אי לאו מיעוטא דזה הדבר מנא לן דחכם אינו מפר:
ורב נחמן סבר פותחין בחרטה: ולא בעינן עיוני ומידק במלתא והלכך אפילו מעומד, ומסתברא דכיון דעיקרא דמלתא פתחינן בחרטה ולא בעינן למיתב, אפילו לא נתחרט דבעינן לעיוני בפתחיה, כיון דמעיקרא אפילו מעומד בסוף נמי אפילו מעומד דלא דמי לדין, אבל לר' גמליאל לעולם לא שרינן אלא בפותחין ומעיקרא בעינן עיוני, הלכך מיחזי כדינא, ובעינן מיושב כדין ולא מעומד.
כל נדרים שתדורי אי אפשי בהם: יש מפרשים שאם נדרה אשתו ורצה להקים לה, ואמר לה כל נדרים שתדורי, כלומר מכאן ולהבא אי איפשי בהם, מכלל דאלו שנדרה עכשיו אפשי בהם ויהיו מקיימין, דלעולם אינו הקם עד שיקיים אלו בפירוש, אבל אמר לה [יפה _ לפי השי"מ] עשית אין כמותיך, ואם [יפה _ לפי השי"מּ] נדרת מדירך אני דבריו קיימין, אף על פי שלא אמר בפירוש קיים ליכי, והפירוש הזה נאות לפשטא דמשנתינו, דהויא סיפא מסקנא דרישא. אבל אינו נראה כן דלשון זה לשון היתר הוא לנדרים שכבר נדרה, ולא בא כאן אלא ללמד דאף על גב שלשון זה לענין הזקן הוי היתר, לענין בעל ולא הויא הפרה.
והכין איתא בירושלמי דגרסינן התם [שם] רב אבהו בשם רבי יוחנן הבעל שאמר אין כאן נדר אין כאן שבועה לא אמר כלום, אלא זה כהלכתו וזה כהלכתו, הבעל אומר מופר ליך בטיל ליך, וזקן אומר אין כאן שבועה, ולאו דוקא תדורי, דהא כל שלא בא לכלל הפר אליבא דרבנן אפילו באומר מופר ליך אינו מופר, אלא כל נדרים שאת נודרת עכשיו קאמר.
לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליך בטל ליך כדרך שאומר לה בחול, אלא טלי ואכלי טלי ושתי, והנדר בטל מאליו: איכא למידק והא אפילו באומר לה אי איפשי בהן אין כאן נדר לא אמר כלום, ואם כן היאך יועיל טלי ואכלי בלבד, ובגמרא נמי דקאמרינן בית שמאי אומר בשבת מבטלו בלבו ובחול מוציא בשפתיו. ובית הלל אומרים אחד זה ואחד זה מבטלו בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו ונראה שזה הביאו להרמב"ם שכתב (פי"ג מהל' נדרים ה"ה) שהפרה והבטול שני ענינים, דבמפר אינו כופה לאכול, אלא אם תרצה לאכול אוכלת ואם לאו אינו כופה, אבל כשהוא מבטל לה הרי זה כופה לאכול מה שאסרה עליה. ולדידיה מפרשינן דכשהוא מיפר צריך להוציא בשפתיו, ואם הפר בלבו אינו מופר, וכדאמרינן בגמרא חומר בהקם מבהפר, קיים בלבו מקויים, הפר בלבו אינו מופר, והלכך בשבת אינו מופר לה, אלא כשהוא מבטל לה אינו צריך לבטל בשפתיו אלא בלבו [וכופה במעשה, והיינו דבשבת מבטל בלבו _ לפי השי"מ] וכופה לאכול ואפילו בחול [אילו רצה לבטל _ לפי השי"מ] מבטל בלבו, נותן לה ואומר לה טלי ואכלי טלי ושתי.
אבל הראב"ד ז"ל [שם בהשגות על הלכה ז'] תפס עליו מדתנן בנזיר [סא, א] נשים ועבדים יש להם נזירות, חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה לאשתו. דאלמא שמע מינה שהאיש צריך להפר לאשתו ולומר לה מופר ליכי בטיל ליכי, אבל אינו יכול לכפותה סתם. ופירש הוא ז"ל שלא התירו אלא בשבת בלבד והוא שיבטל [בלבו. לפי השי"מ] ולפי סברא זו הוצרכו לפרש בגמרא, בית שמאי אומרים בשבת מבטל בלבו, בחול מוציא בשפתיו, כלומר ולמוצאי שבת חוזר ואומר לה בטיל ליכי מופר ליכי.
ואינו מחוור בעיניט כלל, דכשהוא חוזר ואומר לה למוצאי שבת בטל ליך מאי מהני, והלא אין הפרת נדרים אלא כל היום, ואי משום דלא ליטעו בה לבטל בחול (בלבד) [בלב _ לפי השי"מ], אדרבה איכא למיגזר בה טפי דאתי למימר דהפרת נדרים מעת לעת, ועוד לאחר שמילאו כריסה חוזר ומבטיל לה. ועוד דאם כן מאי אחד זה ואחד זה מבטל בלבו דקאמרי בית הלל, דלא הוה להו למימר אלא בית הלל אומרים אין צריך לחזור ולהוציא בשפתיו, אלא ודאי נראה דהכי פירושו בית שמאי אומרים בשבת, כלומר מי שפר לאשתו בשבת מבטיל בלבו ודיו, ומי שמבטל לה בחול צריך להוציא בשפתיו, ובית הלל סברי דאפילו כשמפר לה בחול אין צריך להוטציא בשפליו אלא מבטל בלבו ודיו.
ונראה לי מתוך דברי התוספות, דמדאורייתא כל שמוציא בשפתיו צריך הוא לומר מופר ליכי בטיל ליכי, הא אמר בלשון החרת כגון אי אפשי בו וכיוצא בזה לא אמר כלום, וכדדרשינן בזה הדבר, אבל אם אינו רוצה להוחיא בשפתיו מבטל או מפר בלבו ודיו, והלכך בשבת אסרוהו מלהוציא בשפתיו, כיון דאפשר לבטל ולהפר בלבו, אבל בחול אלו _ לפי השי"מ] רצה מוצאי בשפתיו רצה מבטיל בלבו, ומיהו כשהוא מבטל בלבו צריך שיאמר לה טלי ואכלי טלי ושתי, כדי להראותה שכבר הפר לה בלב, ומדרבנן הוא שהוצרכוהו בכך,[והא דתנן בית הלל אומרים אחד זה אחד זה מבטל בלבו, אטלי ואכלי ואטלי ושתי קיימי, והא דאמרינן הפר בלבו אינו הפרה היינו מדרבנן, ובשלא אומר לה טילי ואכלי טלי ושתי _ לפי השי"מ] והא דתנן הכא לא יאמר לה מופר ליך [בטיל ליך _ לפי השי"מ] שאומר לה בחול, לאו כדרך שהוא חייב לומר לה בחול קאמר, אלא כדרך שהוא רגיל לומר לה בחול קאמר.
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נדרים/פרק י (עריכה)
רבן גמליאל סבר פותחין בחרטה וכיון דחכם פותח בחרטה תחלה לפיכך צריך לישב כדי שתהא דעתו מיושבת עליו. דמעקר נדרא בעינן לעקור את הנדר לגמרי ולהתיר. ורב נחמן סבר אין פותחין בחרטה אלא שיהא הנודר עצמו מתחיל בחרטה ואם אינו מתחיל בחרטה אין מתירין לו. והיכא דאתחיל נודר עצמו בחרטה לא צריך לחכם כל כך לעיוני הילכך מתיר אפילו מעומד. פירוש.
חזי מר האי מרבנן וכו'. הא תימא מאחר שקיים נדרו עד שעה שהתירו לו במה חטא. והוא השיב לו דיפה אמרו לו דכל הנודר אף על פי שמקיים נדרו נקרא חוטא. הרי"ץ ז"ל.
מתני' האומר לאשתו ויש גורסין תנו רבנן. הריטב"א ז"ל האומר לאשתו. השתא מפרש התלמוד לשון הפרה ולשון קיום כל נדרים שנדרת אי איפשי שתדורי לא אמר כלום אין זה לשון הפרה שצריך שיאמר מופר ליך בהדיא שמשמעות הפרה אינה הפרה אבל משמעות קיום הוי קיום שאם אמר יפה עשית ואין כמותיך ואם לא נדרת היית מדירך דבריו קיימין הרי זה קיום ולא יוכל עוד להפר אף על פי שלא אמר לה בהדיא קים ליכי דלחומרא אמרו בהפרה ובקיום. לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטל ליכי כדרך שעושה בחול שנראה כהתר נדרים שאף על פי שהחמירו בחול לומר לה מופר ליך בהדיא מפני כבוד השבת דלא ליתי לאיחלופי בשאלת נדרים דאסורים לישאל אם לא לצורך השבת העמידוהו על דין תורה לעשות ידות הפרה כהפרה. אמר רבי יוחנן וצריך שיבטל בלבו שיחשוב בלבו לשון הפרה וביטול.
תניא בית שמאי אומרים בשבת מבטל בלבו ולכשיגיע לחול יוציא בשפתיו ויבטל הנדר שביטל בלבו בשבת ובית הלל אומרים אחד זה ואחד זה אחד שבת ואחד חול לכשיגיע אינו צריך שיוציא בשפתיו. לפי לשון זה לא אתי שפיר אחד זה ואחד זה. ונראה לפרש הכי בשבת מבטל בלבו אם בא להפר בשבת לא יפר בפיו אלא יאמר טלי ואכלי ומבטל בלבו ואם בא להפר בחול יוציא הביטול (בשבת) בשפתיו. ובית הלל אומרים אחד זה ואחד זה בין בא להפר בשבת בין בא להפר בחול אינו צריך להוציא בשפתיו. ועל זה הפירוש יש נמי לתמוה היאך יתירו בית הלל בחול בלא הוצאת שפתיו. ועוד דמוקמת למתני' כבית שמאי דאי כבית הלל אפילו בחול בטלי ואכלי. ונראה דלא גרסינן בדברי בית הלל אחד זה ואחד זה. ופירוש ראשון עיקר. הרא"ם ז"ל.
אמר רבי יוחנן וצריך שיבטל בלבו כלומר שיגמור בלבו שבמה שאומר לה טלי אכלי לענין הפרה אף על פי שאינו מוציא בשפתיו שאם לא הסכים בלבו להפרה אינה מותרת במה שנדרה במאי דאמר לה טלי אכלי. תניא בית שמאי אומרים בשבת מבטל בלבו ובערב בחול מוציא בשפתיו כלומר ולמוצאי שבת צריך לחזור ולפרש לה לשון הפרה גמורה. ואף על פי שכבר בטל בלבו היום והועיל לה אפילו הכי לערב צריך לחזור ולפרש לשון הפרה מפני מראית העין שלא יהו סבורין דגם בחול מועיל טלי אכלי טלי ושתי. ובית הלל אומרים אחד זה ואחד זה מבטלו בלבו ואינו צריך להוציא בשפתיו כלומר אחד בשבת ואחד לערב למוצאי שבת די לו במה שיבטלו בלבו. פסקא דמלתא בחול צריך להפר בלשון הפרה גמור ולא יועיל טלי ואכלי טלי ושתי ואפילו יבטל בשפתיו. ובשבת יספיק בלשון טלי אכלי טלי ושתי ובבטול הלב ואינו צריך לחזור ולהפר למוצאי שבת.
והרב רבי משה הספרדי זצ"ל יש לו דרך אחרת בענין זה שההפרה ענין אחר והביטול ענין אחר שההפרה היא לשון מפורש להפרה כגון שיאמר מופר ליכי בטל ליכי וכיוצא בהן והביטול הוא שאינו אומר לה כלום אלא שכופה אותה סתם לאכול ולשתות בלשון טלי אכלי טלי ושתי והוא מסכים בלבו לבטל והניר בטל מאיליו. ועל דרך זה כך פירוש הברייתא. לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי כדרך שאומר לה בחול אלא אומר לה טלי אכלי וכו' כלומר אין עושין הפרה בשבת אלא בטול דהיינו טלי אכלי טלי ושתי. והדר פליגי בית שמאי ובית הלל בברייתא אם ענין הביטול מספיק בחול כמו שמספיק בשבת דבית שמאי סברי בשבת מועיל ביטול ובחול צריך הפרה גמורה ולא גריס ובערב בחול מוציא בשפתיו אלא הכי גרסינן ובחול מוציא בשפתיו. ובית הלל אומרים אחד זה ואחד זה כלומר אחד בשבת ואחד בחול מבטל בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו.
וכבר הקשה עליו הראב"ד ז"ל מסוגיא דנזירות נשים ועבדים יש להם נזירות חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו. כלומר כופה את עבדו שנדר בנזיר לומר טול שתה מן היין ואינו כופה את אשתו בכך אלא צריך הוא להפר לה. וחומר בעבדים מבנשים שהוא מפר את נדרי אשתו ואינו מפר את נדרי עבדו. וכתב רבינו ז"ל מתני' בנזירות נשים ועבדים יש להם נזירות חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו חומר בעבדים מבנשים שהוא מפר את נדרי אשתו ואינו מפר נדרי עבדו הפר לאשתו הפר עולמות הפר לעבדו ויצא לחירות משלים נזירותו כלומר לאחר שיצא לחירות. עבר מכנגד פניו רבי מאיר אומר לא ישתה רבי יוסי אומר ישתה. ותנו רבנן למה רבו כופהו לנזירות אבל לא לנדרים ולא לשבועות והוינן בה מאי שנא לגבי נזירות ומאי שנא גבי נדרים. ותירץ אביי דהכי קתני למה רבו צריך לכפותו לנזירות דכתיב ואמרת אליהם לרבות את העבדים ואינו צריך לכפותו לנדרים ולא לשבועות מאי טעמא דאמר קרא להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות כלומר שיש לו רשות להרע לעצמו באיסר יצא להרע לאחרים שאין הרשות בידו כגון העבד שהוא משועבד לרבו לעשות לו מלאכה ואין לו רשות לכוף עצמו ולאסור על עצמו אכילה ושתיה ושאר דברים שיש בהם ענוי נפש משום דבהא מלתא קא מרע למריה וכל שכן אם נדרים שעשה להתבטל ממלאכה. ושמעינן ממתניתין ומגמרא דילה שהאיש צריך להפר נדרי אשתו לומר לה מופר ליכי בטל ליכי אבל אינו יכול לכפותה סתם לאכול ולשתות אלא בשבת וצריך שיבטל בלבו. ובעבדים כל שאר נדרים חוץ מנזירות אם היה בהם ענוי נפש ואין צריך לומר בנדרים שיש בהם ביטול מלאכה לרב אין הנדר חל עליו כלל אלא הוא עצמו אוכל ושותה ועושה מלאכה כבתחלה דהדעת אחרים היא כי היכי דלא ליכחוש. ואם יצא לחירות משלים את נדרו. ונדרים שאין בהם ענוי נפש ולא ביטול מלאכה אין הרב יכול להפר ולא לכוף וכן הדין בשבועות. (הרא"ם) אמר המגיה נראה לי דצריך לומר: הרנב"י ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטיל ליכי כדרך שאומר לה בחול אלא טלי ואכלי טלי ושתי והנדר בטל מאליו. איכא למידק והא אפילו באומר לה אי איפשי בהן אין כאן נדר לא אמר כלום ואם כן היאך יועיל טלי ואכלי בלבד ובגמרא נמי דקאמרי' בית שמאי אומרים בשבת מבטלו בלבו ובחול מוציא בשפתיו ובית הלל אומרים אחד זה ואחד זה מבטלו בלבו ואין צריך להוציא ~שפתיו.
ונראה שזה הביאו לרמב"ם ז"ל שכתב שההפרה והביטול שני עניינים דכשמפר אינו כופה לאכול אלא אם תרצה לאכול אוכלת ואם לאו אינו כופה אבל כשהוא מבטל לה הרי זה כופה לאכול מה שאסרה עליה ולדידיה מפרשינן וכשהוא מפר צריך להוציא בשפתיו ואם הפר בלבו אינו מופר וכדאמרינן בגמרא חומר בהקם מבהפר קיים בלבו קיים הפר בלבו אינו מופר. והילכך בשבת אינו מפר לה אלא כשהוא מבטל לה אינו צריך לבטל בשפתיו אלא בלבו וכופה במעשה והיינו דבשבת מבטל בלבו וכופה לאכול ואפילו בחול אלו רצה לבטל מבטל בלבו ונותן לה ואומר לה טלי ואכלי טלי ושתי אבל הראב"ד ז"ל תפס עליו מדתנן בנזיר נשים ועבדים יש להן נזירות חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה לאשתו דאלמא שמע מינה שהאיש צריך להפר לאשתו ולומר לה מופר ליכי בטל ליכי אבל אינו יכול לכפותה סתם. ופירש הוא ז"ל שלא התירו אלא בשבת בלבד והוא שיבטל בלבו. ולפי סברא זו הוצרכו לפרש בגמרא בית שמאי אומרים בשבת מבטל בלבו בחול מוציא בשפתיו כלומר ולמוצאי שבת חוזר ואומר לה למוצאי שבת בטל ליכי מופר ליכי.
ואינו מחוור בעיני כלל דכשהוא חוזר ואומר לה למוצאי שבת בטל ליכי מאי מהני והלא אין הפרת נדרים אלא כל היום ואי משום דלא ליטעו בה לבטל בחול בלב אדרבה איכא למיגזר בהא טפי דאתי למימר דהפרת נדרים מעת לעת ועוד לאחר שמילא כריסה חוזר ומבטל לה ועוד דאם כן מאי אחד זה ואחד זה מבטל בלבו דקאמרי בית הלל דלא הוה להו למימר אלא בית הלל אומרים אינו צריך לחזור ולהוציא בשפתיו. אלו ודאי נראה דהכי פירושו בית שמאי אומרים בשבת כלומר מי שמפר לאשתו בשבת מבטל בלבו ומי שמבטל לה בחול צריך להוציא בשפתיו ובית הלל סברי דאפילו כשמפר לה בחול אין צריך להוציא בשפתיו אלא מבטל בלבו ודיו.
ונראה לי מתוך דברי התוספות דמדאוריתא כל שמוציא בשפתיו צריך הוא לומר מופר ליכי בטל ליכי הא אמר בלשון אחרת כגון אי אפשי בו וכיוצא בזה לא אמר כלום וכדדרשינן בזה הדבר. אבל אם לא רצה להוציא בשפתיו מבטל או מפר בלבו ודיו. והילכך בשבת אסרוהו מלהוציא בשפתיו כיון שאיפשר לבטל ולהפר בלבו אבל בחול אלו רצה מוציא בשפתיו רצה מבטל בלבו. ומיהו כשהוא מבטל בלבו צריך שיאמר לה טלי ואכלי טלי ושתי כדי להראותה שכבר הפר לה בלב ומדרבנן הוא שהצריכוה בכך. והא דתנן בית הלל אומרים אחד זה ואחד זה מבטל בלבו אטלי ואכלי טלי ושתי קיימי. והא דאמרינן הפר בלבו אינו הפר היינו מדרבנן ובשלא אמר לה טלי ואכלי טלי ושתי. והא דתנן הכא לא יאמר לה מופר ליך בטיל ליך כדרך שאומר לה בחול לאו כדרך שהוא חייב לומר לה בחול קאמר אלא כדרך שהוא רגיל לומר לה בחול קאמר. עד כאן.
וכתב רבינו ז"ל והיכא דנדרה אשה מן מידי ואתיא חברתה ואתפיסא בנדרה כגון דאמרה ואני ואתא אב או בעל והפר לה היא שריא וחברתה אסירא פירוש אף על גב דאתפיסא נדרה בחברתה. מה שאין כן בחכם פירוש כדאיתא בפרק ואלו מותרין. מאי טעמא חכם מעקר עקר ליה לנדר כלומר מעיקרו וכאלו לא נדר דמי וכיון דנדר אין כאן התפסה בטלה בבטולו. בעל מיגז גאיז ליה מכאן ולהבא פירוש ומה שהיה קודם התפסה נשאר קיים. והיכא דאתפיס בעל גופיה בנדרא כלומר בנדר אשתו כגון דאסרה לעצמה בשר ויין ואמר איהו ואני תו לא מצי מפר לה דכמאן דקימיה לנדריה דאמי. פירוש דהא גלי דעתיה דניחא ליה בנדרא דהא אתפיס להו בנדרה. הרנב"י ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה