ויקיטקסט

רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/שבת/פרק יד

< רבינו אשר על הש"ס‏ | פסקי הרא"ש/שבת
(הופנה מהדף רבינו אשר על הש"ס/שבת/פרק יד)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א עריכה

שמונה שרצים האמורין בתורה הצדן והחובל בהן חייב. ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור. פי' כל זמן שלא יצא דם. אבל שמונה שרצים אם נצרר הדם אע"פ שלא יצא חייב לפי שיש להן עורות והעור מעכב הדם שלא לצאת וסופו לנקב העור ולצאת. אבל שאר שקצים ורמשים אין להן עורות ואם נעקר הדם היה יוצא הלכך אינו חייב עד שיצא מהן. והצדן לצורך חייב שלא לצורך פטור. חיה ועוף שברשותו החובל בהן חייב והצדן פטור. הצד פרעוש בשבת פטור אבל אסור וההורגו חייב לד"ה. פי' ה"ר פורת ז"ל הא דצדן אסור היינו על גבי קרקע דוקא או על גבי בגדיו מבחוץ אבל אם הוא על בשרו ונושכו מותר ליקחנו ולהשליכו מעליו דאינו כמתכוין לצודו אלא כמתעסק שלא ישכנו ואין בו משום איסור טלטול מידי דהוה אקוץ בר"ה דשרינן בפרק כירה דף מב. לטלטלו ולהוליכו פחות פחות מד' אמות:

גמ' אמר שמואל השולה דג מן הים כיון שיבש בו כסלע חייב. א"ר יוסי בר אבין ובין שני סנפיריו. רב אשי אומר לא תימא יבש ממש אלא אפי' מכי דייב ריריה. אמר רב ששת האי מאן דתלש כשותא דמסגי מהיזמי או מהיגי חייב משום עוקר דבר מגידולו. אמר אביי האי מאן דתלש פיטרא מאונא דחצבא חייב משום עוקר דבר מגידולו:

סימן ב עריכה

מתני' אין עושין הלמי בשבת אבל עושה הוא מי מלח וטובל בהן פתו. אמר רבי יוסי והלא הוא הלמי בין מרובה בין מועט ואלו הן מי מלח המותרין נותן שמן לכתחלה לתוך המים או לתוך המלח:

גמ' שם ע"ב מאי קאמר אמר רב יהודה הכי קאמר אין עושין מי מלח מרובים אבל עושה הוא מי מלח מועטין תטא נמי הכי אין עושין מי מלח מרובים לתת לתוך הכבשין שבתוך הגיסטרא אבל עושה מי מלח מועטין וטובל בהן פתו ונותן לתוך התבשיל. אמר רבי יוסי וכי מפני שהללו מועטין והללו מרובין הללו מותרין והללו אסורין יאמרו מלאכה מרובה אסורה מלאכה מועטת מותרת אלא אלו ואלו אסורין ואלו הן מי מלח המותרין נותן שמן ומלח או שמן ומים ובלבד שלא יתן מים ומלח לכתחלה. ולית הלכתא כר' יוסי אלא כת"ק בפ"ק דעירובין דף יד: אמר רב יוסף אין הלכה כר' יוסי לא בהלמי ולא בלחיים אע"ג דלא סמיך התם אהאי פיסקא בלחיים דקאמר פוק חזי מאי עמא דבר איכא למימר בהלמי קי"ל כהך פסקא דרב יהודה בר חביבא ורבה ורב יוסף דלא אסרי אלא מי מלח עזין משמע דסבירא להו כרבנן. וגם רש"י רב אלפס פי' פוק חזי מאי עמא דבר וכבר נהגו להתירו ודלא כרבי יוסי. תני רב יהודה בר חביבא אין עושין מי מלח עזין. ורבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו כל שהביצה צפה בהן וכמה אמר אביי תרי תלתי מילחא ותלתא מיא. למאי עבדי לה למורייסא. ותני רב יהודה בר חביבא אין מולחין צנון וביצה בשבת. רב חזקיה משמיה דאביי אמר צנון אסור וביצה מותרת. וכן הלכה. אמר רב נחמן מריש הוה מלחנא פוגלא בשבת אמינא אפסודי קמפסידנא דאמר שמואל פוגלא חורפא מעלי. כיון דשמעתיה להא דכי אתא עולא ואמר במערבא מלחי כשורי כשורי. מימלח לא מלחנא טבולי ודאי מטבילנא. יין לתוך העין אסור. על גב העין מותר. ורוק תפל אפילו על גב העין אסור. וכן הלכה. אמר מר עוקבא אמר שמואל שורה אדם קלורין מע"ש ונותן על גב עינו בשבת ואינו חושש. בר ליואי הוי קאי קמיה דמר עוקבא חזייה דהוה עמיץ ופתח. א"ל כולי האי ודאי לא שרי מר שמואל. תניא רבי מונא בשם ר' יהודה אומר טפת צונן שחרית ורחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית עדיף מכל קלורין שבעולם:

סימן ג עריכה

הוא היה אומר יד לעין תקצץ יד לחטם תקצץ יד לפה תקצץ יד לאזן תקצץ יד לחסודה תקצץ יד לאמה תקצץ יד לפי הטבעת תקצץ יד לגיגית תקצץ יד מסמית יד מחרשת יד מעלה פוליפוס:

סימן ד עריכה

אמר ר' יהושע מעלין אונקלי בשבת. מאי אונקלי א"ר אבא איסטומכא דליבא. פירוש פוסא"ר מעיר"ה. ע"ז פ"ב דף כח. אמר אביי האי פדעתא סכנתא ומחללין עליה את השבת. אמר רב ספרא האי ענבא פרונקא דמלאכא דמיתותא הוא. אמר רבה האי סימטא פרונקא דאישתא הוא:

סימן ה עריכה

אמר רב שמן בר אבא א"ר יוחנן שם מכה של חלל אין צריכה אומד והאי אישתא צמירתא כמכה של חלל דמי ומהיכן היא מכה של חלל פי' ר' אמי מן השפה ולפנים. גרסינן בפ"ק דע"ז דף יב: נימא של מים מותר להחם לו מים בשבת. ומעשה באחד שבלע נימא של מים והתיר לו ר' נחמיה להחם לו חמין בשבת. אדהכי והכי אמר רב הונא בריה דרב יהושע נגמע חלא . תנן במסכת יומא דף פד: ועוד א"ר מתיא בן חרש החושש בפיו מטילין לו לתוך פיו סם בשבת מפני שהוא ספק נפשות וכל ספק נפשות דוחין את השבת. לאיתויי מאי לאיתויי ספק שבת אחרת. היכי דמי כגון דאמדוה לתמניא יומי ויומא קמא שבתא מהו דתימא ניעכבי עד אורתא כי היכי דלא ניחול עליה תרי שבי קמ"ל. תניא נמי הכי מחממין חמין לחולה בשבת בין להשקותו בין להברותו ואין אומרים נמתין לו שמא יבריא אלא מחמין לו מיד וספקו דוחה את השבת. ולא ספק שבת זו אלא אפי' ספק שבת אחרת. ואין עושין דברים הללו לא ע"י נכרים ולא ע"י קטנים אלא ע"י גדולי ישראל. ואין אומרים לעשות דברים הללו לא ע"י כותיים ולא ע"י נשים מפני שמצטרפות לדעת אחרת: ת"ר מפקחין פיקוח נפש בשבת והריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין כיצד ראה תינוק נופל. לבור עוקר חוליא ומעלהו לים פורס מצודה ומעלהו והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין אע"ג דצייד כוורי ראה תינוק שנפל לבור עוקר חוליא ומעלהו אע"ג דקמתקן דרגא לחול. ננעל דלת בפני תינוק שובר דלת ומוציאו אע"ג דמיתבר ליה ציבי. מכבין ומפסיקין בפני הדליקה כו' אע"ג דקממכיך מכוכי וצריכי כולהו כדאיתא ביומא:

סימן ו עריכה

אמר מר עוקבא מי שניגפה ידו או רגלו צומתא ביין ואינו חושש איבעיא להו חלא מאי אמר ליה רב הלל לרב כי הוינא בי רב כהנא אמר לן חלא לא. אמר רבא הני בני מחוזא כיון דמפנקי אפילו חמרא נמי מסי להו. ואסיר. רבינא איקלע לבי רב אשי חזייה דדרכא ליה חמרא אגבא דכרעיה וקצמית ליה בחמרא אמר ליה ולא סבר לה מר הא דאמר רבא הני בני מחוזא כיון דמפנקי אפי' חמרא מסי להו ומר נמי הא מפנק. אמר ליה גב היד וגב הרגל שאני דאמר רב אדא בר מתנא אמר רב גב היד וגב הרגל הרי הן כמכה של חלל ומחללין עליה את השבת:

סימן ז עריכה

ת"ר רוחצים במי גרר ובמי חמתן ובמי עסיא ובמי טבריא אבל לא בים הגדול ולא במי משרה ולא במימי של סדום בים הגדול אוקימנא במים הרעים שבו אבל במים היפים שבו רוחצין. ולא במי משרה אוקימנא דאישתהי ביה אבל לא אישתהי ביה רוחצין:

סימן ח עריכה

מתני' אין אוכלין אזוב יון לפי שאינו מאכל בריאים אבל אוכל הוא את יועזר ושותה הוא את אבוב ראה. כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכל המשקין שותה הוא לרפואה חוץ ממימי דקלים וכוס של עיקרין מפני שהן לירוקה. אבל שותה הוא מי דקלים לצמאו וסך שמן של עיקרין שלא לרפואה:

סימן ט עריכה

גמ' כל האוכלין אוכל אדם לרפואה לאתויי טחול לשינים וכרישין לבני מעיים. וכל המשקין לאתויי מאי. לאתויי מי צלף בחומץ. אמר רבינא לרבא מהו לשתות מי רגלים בשבת. אמר ליה תניתוה כל המשקין הוא שותה ומי רגלים לא שתו אינשי:

סימן י עריכה

תניא מנין לסירוס באדם שהוא אסור שנאמר ובארצכם. לא תעשו בכם לא תעשו. ואפילו מסרס אחר מסרס חייב דאמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב שנאמר לא תאפה חמץ ולא תעשה חמץ. במסרס אחר מסרס שהוא חייב שנאמר ובארצכם לא תעשו ומעוך וכתות ונתוק וכרות אם על כרות חייב על נתוק לא כל שכן אלא להביא נותק אחר כורת שהוא חייב. בשאלתות דרב אחאי כתוב אסור לשתות סמא דמעלי לגופא ומיעקר משום דכתיב ובארצכם לא תעשו קרי ביה לא תיעשו. ודוקא לרבי יהודה הוא דאסור דאית ליה דבר שאין מתכוין אסור. אבל לרבי שמעון מותר כיון שאין מתכוין לסירוס אלא לרפואה. והא דקי"ל כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר הני מילי במילי דשבת אבל בכל התורה כולה קי"ל כרבי יהודה דדבר שאין מתכוין אסור. ואין דבריו נראין בזה דבכל התורה קי"ל כר' שמעון כדמשמע לעיל פרק המוציא דף פא: גבי נזיר חופף ומפספס דמינה פסיק רבי יוחנן הלכה כר' שמעון כסתם משנה וכן בפ' כל פסולי המוקדשין בכורות דף לד. עלה דאין מקיזין דם לבכור דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי שמעון ופריך אהייא אילימא רבי שמעון דמתני' עד השתא לא אשמעינן שמואל דהלכה כרבי שמעון והאמר רב חייא בר אשי כו' ומאי פריך אע"ג דאשמעינן שמואל הלכה כרבי שמעון בשבת אכתי איצטריך לאשמעינן בעלמא. אלא ודאי אין חילוק בין שבת לשאר איסורין. והיכא דשתי סמא לרפואה ומיעקר אסור אפילו לר' שמעון דמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות. ולא שייכי כאן דברי בעל הערוך דאמר לא אסר רבי שמעון פסיק רישיה אלא היכא דניחא ליה. דהיינו דוקא לענין שבת דבעינן מלאכת מחשבת אבל בשאר איסורים לא בעינן דניחא ליה מדפריך הש"ס בפרק כל התדיר זבחים דף צא: גבי המתנדב יין מזלפו על גבי האישים והא קמכבה אע"ג דלא ניחא ליה כבוי. ועוד מסיק בשאלתות מהו לסרוסי כלבא וכל דבר טמא מי אמרינן בבהמה טהורה דוקא איירי קרא דחזי לקרבן או דלמא לענין עשיית סירוס לא שנא. ת"ש שאלו את בן זומא מהו לסרוסי כלבא אמר להו כתיב ובארצכם לא תעשו מכדי חובת הגוף היא מה לי בארץ מה לי בחוצה לארץ אלא האי בארץ לכל אשר בארץ:

סימן יא עריכה

מתני' החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ אבל מטבל הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא. החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן ולא שמן ורד. בני מלכים סכין על גבי מכותיהן שמן ורד שכן דרכן לסוך בחול רבי שמעון אומר כל ישראל בני מלכים הם:

גמ' ולא יגמע בהן את החומץ והתניא ולא יגמע ויפלוט אבל מגמע ובולע כי תנן במתני' לא יגמע ויפלוט תנן. בתוספתא פי"ג אין לועסין מצטכי בשבת אימתי בזמן שמתכוין לרפואה לא ישוף אדם סם בשיניו בזמן שמתכוין לרפואה ואם מפני ריח הפה מותר. החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ והוא פולט אבל מגמע ובולע. ומטבל כדרכו ואינו חושש:

סימן יב עריכה

החושש בגרונו לא יערענו בשמן אבל נותן שמן לתוך אניגרון ובולע. ברכות דף לו.: החושש במתניו כו' רבי שמעון אומר כל ישראל בני מלכים הם אמר רב הלכה כרבי שמעון ולאו משום טעמיה דאילו לרבי שמעון אע"ג דלא שכיח שרי ורב אי שכיח אין אי לא שכיח לא וכן הלכתא:

הדרן עלך שמונה שרצים
אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=רבינו_אשר_על_הש%22ס/פסקי_הרא%22ש/שבת/פרק_יד&oldid=2706783"