בבא מציעא צ ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
דגנבין ארמאי ומגנחין יתהון מהו אשלח להו הערמה אתעביד בהו אערימו עלייהו ויזדבנון אמר רב פפא בני מערבא סברי לה כר' חידקא דאמר בני נח מצווין על הסירוס וקא עברי משום (ויקרא יט, יד) ולפני עור לא תתן מכשול סבר רבא למימר ימכרו לשחיטה א"ל אביי דיין שקנסת עליהם מכירה בפשיטא בנו גדול כי אחר דמי בנו קטן מאי רב אחי גאסר ורב אשי שרי מרימר ומר זוטרא ואמרי לה הנהו תרי חסידי מחלפי אהדדי בעי רמי בר חמא הושיב לה קוץ בפיה מהו הושיב לה חסימה מעלייתא היא אלא דישב לה קוץ בפיה מהו הרביץ לה ארי מבחוץ מהו הרביץ לה חסימה מעלייתא היא אלא הרבץ לה ארי מבחוץ מהו והעמיד בנה מבחוץ מהו זהיתה צמאה למים מהו חפרס לה קטבליא על גבי דישה מהו פשוט מהא חדא דתניא טרשאי בעל פרה להרעיב פרתו כדי שתאכל מן הדישה הרבה יורשאי בעל הבית להתיר פקיע עמיר לפני הבהמה כדי שלא תאכל מן הדישה הרבה שאני התם דקא אכלה איבעית אימא רשאי בעה"ב להתיר פקיע עמיר לפני בהמה מעיקרא כדי שלא תאכל הרבה מן הדישה בעא מיניה רבי יונתן מרבי סימאי חסמה מבחוץ מהו שור בדישו אמר רחמנא והא לאו בדישו הוא או דלמא לא תדוש בחסימה אמר רחמנא א"ל מבית אביך אתה למד (ויקרא י, ט) יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם בבואכם הוא דאסור הא מישתא ומיעל שרי (ויקרא י, י) ולהבדיל בין הקדש ובין החול אמר רחמנא אלא מה התם בשעת ביאה לא תהא שכרות הכא נמי כבשעת דישה לא תהא חסימה תנו רבנן להחוסם את הפרה מוהמזווג בכלאים פטור ואינו לוקה אלא דש ומנהיג בלבד איתמר חסמה בקול והנהיגה בקול ר' יוחנן אמר נחייב ריש לקיש אמר פטור רבי יוחנן אמר חייב עקימת פיו הויא מעשה ריש לקיש אמר פטור קלא לא הוי מעשה איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש
רש"י
עריכהומנגחין יתהון - ומסרסין אותם ואח"כ מחזירין לבעלים ומאהבת בעליו ישראל גונבו הנכרי שהוא מכירו ומסרסו כדי שיהא יפה לחרישה:
ויזדבנון - ולא יהנה ישראל בעבירה הוא עשה כדי שיהא יפה לחרוש לפיכך יקנסוהו שלא יחרוש בו אלמא באיסור דלאו נמי אסורה אמירה לנכרי:
בני מערבא - דשלחו ליה לאבוה דשמואל הכי:
סבירא להו כרבי חידקא - בסנהדרין בפרק ד' מיתות (דף נו:):
וקא עבר - זה האומר לסרס:
משום לפני עור לא תתן מכשול - אבל בדבר שאין הנכרי מוזהר עליו אימא לך שרי:
לשחיטה - שלא יועיל סירוסן להעלות בדמיהן אבל לחרישה לא שדמיהן יקרין משום סירוסן:
דיין שקנסת עליהן מכירה - דלא טרח כולי האי אלא שיחרוש בו והא לא תתקיים מחשבתו:
כאחר דמי - ודיו אם מכרו לו:
מחלפו אהדדי - שוורים שלהן שגנבום נכרים מכיריהם וסרסום:
ישב לה קוץ בפיה - ואינה יכולה לאכול מן הדישה:
מהו - מצוה ליטלה או אין מצוה ליטלה:
הרביץ לה ארי - ולאימתו אינה אוכלת:
קטבליא - עור שלוק והבהמה מהלכת על גביו ואינה רואה את הדישה מי קרינא ביה בדישו או לא:
פשוט מהא - מתניתא:
חדא - מהנך בעיי:
בעל הפרה - שהשכיר פרתו לדוש בה:
פקיע עמיר - קשין של שבלין שנדושו והוה כפורס קטבליא ותיפשוט מינה דשרי:
מעיקרא - כדי שתמלא כריסה קשים קודם שתכנס לדישה:
מבחוץ - קודם שתיכנס לדוש:
מבית אביך - כהן היה.:
להבדיל בין הקדש - בתריה כתיב משמע כדי שידע להבחין בין עבודה קדושה למחוללת ואי שתי ועייל מ"מ שיכור הוא ולא ידע להבדיל:
החוסם את הפרה - ולא העבירה על הדישה וחבירו דש בה:
וכן המזווג - שור וחמור לקרון ובא חבירו והנהיג פטור הראשון ואינו חייב אלא הדש דלא תדוש בחסימה קאמר רחמנא (דברים כה) וגבי כלאים נמי לא תחרוש כתיב (שם כב) ואינו לוקה אלא זה המנהיגו:
חסמה בקול - כשהיתה שוחה לאכול היה גוער בה:
והנהיגה בקול - בכלאים ואינו אוחז במרדע:
הויא מעשה - והוה ליה לאו שיש בו מעשה ולוקין עליו:
תוספות
עריכהמחלפי אהדדי שלא מדעתן היו מסרסין אותן ומ"מ היו מחליפין שמא לא יאמינו העולם שהיה שלא מדעתם או משום שלא יאמרו אחרים לנכרי לעשות כן ויאמרו שלא מדעתנו עשו:
ישב לה קוץ בפיה מהו. וא"ת הא אמרינן לקמן לא תדוש בחסימה וי"ל דה"מ כשחסמה בחוץ כדי שלא תאכל אבל הכא שישב לה מאליו בעי דלמא הוי כחלתה:
רבץ ארי מבחוץ. את"ל ישב לה קוץ אסור לפי שחסימה בגופה אבל ארי שהיה רחוק ממנה לא הוי חסימה ואת"ל דארי נמי הוי חסימה היינו משום דמפחד הארי אינה אוכלת אפילו היא רעיבה הרבה אבל בעמד בנה בחוץ אינה נחסמת כל כך:
עמד בנה מבחוץ מהו. אית ספרים דגרסי העמיד ואפילו הכי לא פריך חסימה מעלייתא היא משום דאינה מנחת כל כך מלאכול בשבילו כמו מפחד הארי כדפרישית:
רבי יוחנן אמר חייב עקימת שפתיו הוי מעשה. תימה דבפ' ג' דשבועות (דף כא.) אמר רבי יוחנן אומר היה רבי יהודה משום ר' יוסי הגלילי כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם והלא רבי יוחנן גופיה קאמר הכא דעקימת שפתיו הוי מעשה א"כ נשבע ומימר ומקלל חבירו בשם אמאי מחשיב אותן לאו שאין בו מעשה וי"ל דלא קאמר רבי יוחנן דעקימת פיו הוי מעשה אלא הכא משום דבדיבוריה קעביד מעשה שהולכת ודשה בלא אכילה כדאמרינן בריש תמורה (דף ג:) אההיא דחוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו אמר ליה רבי יוחנן לתנא לא תיתני מימר דבדבוריה קעביד מעשה ולהכי פריך הכא ר"י לריש לקיש ממימר דחשיב מעשה משום דבדבוריה קעביד מעשה אבל נשבע לא עביד בדיבוריה מעשה כדמוקי לה התם באכלתי ולא אכלתי וא"ת דבסוף פרק ד' מיתות (סנהדרין דף סה ושם: ד"ה הואיל) קאמר ר' יוחנן דעקימת שפתיו דמגדף לא הוי מעשה משום דישנו בלב ופריך והתניא יצאו עדים זוממים שאין בהן מעשה ומשני אלא שאני מגדף הואיל וישנו בקול ופריך וקול לר' יוחנן לאו מעשה הוא והא חסמה בקול לרבי יוחנן חייב ומשני שאני עדים זוממים דישנן בראייה והשתא היכי פריך מחסמה בקול אמגדף דלא עביד מעשה בדיבוריה וי"ל דלאו אמגדף פריך אלא אעדים זוממין פריך דבההוא שנויא דמשני שאני מגדף הואיל וישנו בקול שני נמי אעדים זוממין ועלייהו פריך וקול לר' יוחנן לאו מעשה הוא דבדיבורייהו מתעביד מעשה שמתחייב הנדון ומשני שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראייה אבל מגדף הוי טעמא דלא חשיב מעשה הואיל וישנו בקול דלא עביד בדיבוריה מעשה ואין צריך תו לטעמא שכן ישנו בלב והיינו טעמא נמי דמסית ומדיח ומקלל אביו דממעט להו בת"כ מועשה דהתם אינו לא בלב ולא בראייה אלא על כרחך משום דישנן בקול ואע"ג דבפ"ק דכריתות (דף ד.) לא קאמר טעם דמגדף דישנו בקול אלא קאמר מגדף ישנו בלב ועדים זוממין ישנן בראייה אסוגיא דסנהדרין סמיך ובקונטרס גריס שאני עדים זוממין הואיל וישנן בקול ולא גריס שאני מגדף משום דאי הדר ביה מטעמא קמא דהואיל וישנן בלב אם כן לפי המסקנא דסתר טעמא דהואיל וישנן בקול הוה ליה למיהדר לטעמא קמא ולמימר שאני מגדף הואיל וישנו בלב ואין נראה דלמסקנא נמי לא סתר טעמא דהואיל וישנו בקול לענין מגדף ומסית ומדיח כדפרשינן דבדיבורייהו לא מתעביד מעשה:
ריש לקיש אמר פטור עקימת שפתיו לא הוי מעשה. ואם תאמר והא בריש אלו הן הלוקין (מכות דף יג:) אמרינן הא דבעינן לאו שיש בו מעשה משום דכולהו לאוי גמרינן מלאו דחסימה משום דסמיך ליה ארבעים יכנו לא יוסיף וחסימה יש בה מעשה והשתא לריש לקיש דחסמה בקול לית בה מעשה נימא דלקי ונילף בכולהו דלקי אלאו שאין בו מעשה ואמאי פטר הכא בחסימה גופה כי אין בה מעשה ויש לומר דסבר ריש לקיש דעיקר קרא לא איירי אלא בסתם חסימה דאית בה מעשה אי נמי נפקא לריש לקיש כאידך שנויא דמכות (שם) דדריש מלעשות דאין לוקין אלא בלאו שיש בו מעשה ואם תאמר דבאלו הן הלוקין (שם טו:) פליג רבי יוחנן וריש לקיש בשבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה דר' יוחנן פטר ליה משום לאו שאין בו מעשה ור"ל פטר ליה משום התראת ספק אבל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וליכא למימר דאליבא דר' יהודה קאמר וליה לא סבירא ליה כדמשמע בתר הכי דפליגי אמילתא דר' יהודה דאמר גבי לא תותירו ממנו עד בקר בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו דדייק ר' יוחנן טעמא דבא הכתוב הא לא בא הכתוב לוקין עליו דהתראת ספק שמה התראה וריש לקיש דייק טעמא דבא הכתוב הא לא בא הכתוב לוקין אלמא לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ואי אליבא דרבי
עין משפט ונר מצוה
עריכהנט א ב ג מיי' פט"ז מהל' איסורי ביאה הלכה י"ב, סמג לאוין קכ, טור ושו"ע אה"ע סי' ה' סעיף ד':
ס ד ה ו ז ח מיי' פי"ג מהל' שכירות הלכה ג', סמ"ג לאוין קפד, טור ושו"ע חו"מ סי' של"ח סעיף ו':
סא ט י מיי' פי"ג מהל' שכירות הלכה ו', טור ושו"ע חו"מ סי' של"ח סעיף ט':
סב כ מיי' פי"ג מהל' שכירות הלכה ב', טור ושו"ע חו"מ סי' של"ח סעיף ג':
סג ל מיי' פי"ג מהל' שכירות הלכה ב', טור ושו"ע חו"מ סי' של"ח סעיף ד':
סד מ מיי' פ"ט מהל' כלאים הלכה ז', סמג לאוין רפד, טור ושו"ע יו"ד סי' רצ"ז סעיף י"א:
סה נ מיי' פ"ט מהל' כלאים הלכה ז', ומיי' פי"ג מהל' שכירות הלכה ב', ועי' במגיד משנה, סמג לאוין רפד וסימן קפד, טור ושו"ע יו"ד סי' רצ"ז סעיף י"א, וטור ושו"ע חו"מ סי' של"ח סעיף ג':
ראשונים נוספים
הא דאמר ר' יוחנן חסמה בקול והנהיגה בקול חייב. קשיא לן והא"ר יוחנן משום ר' יוסי הגלילי כל לא תעשה שבתורה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם אלמא בלאו דחסימה לא לקי וניחא לן דהאי לישנא לא סבירא ליה לר' יוחנן דגרסי' בתמורה בפ' הכל ממירין א"ל ר' יוחנן לתנא לא תיתני מימר דדיבורא דאית ביה מעשה הוא פי' ולאו שיש בו מעשה מיקרי וכל לאוין שבתורה שיש בהן מעשה כיוצא בו לוקין עליהן והאי נמי דבורא דאתי לידי מעשה הוא דהא חסים לה לפרה ומחמת חסימתו אינה אוכלת ומתנהגת בקול שלו ודמי לחסימה תדע דכי אקשי' ליה לריש לקיש ממימר לא פריק שאני מימר דאתי לידי מעשה אלמא דבור חסימה כדבור מימר ושניהן באין לידי מעשה כל דהו ומאן דתני מימר דחשיב ליה לאו שאין בו מעשה סבירא ליה דאין לוקין בלאו דחסימה ור' יוחנן לא תני מימר.
[ואי] תיקשי לן הא דאמרי' פ"ק דשבועות (ג' ב') ועיקרא בפר' אלו הלוקין שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה וא"ר יוחנן אינו לוקה משום דלאו שאין בו מעשה הוא וריש לקיש אמר אינו לוקה משום דהתראת ספק הוא ולא שמה התראה משמע דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו והכא אפי' בלאו דחסימה שיש בו מעשה זוטא פטר איכא למימר התם אליבא דר' יהודה וה"ק אפי' לר' יהודה דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו פטור משום דהוה ליה התראת ספק וזהו שאמרו בפר' אלו הלוקין ותרוויהו אליבא דר' יהודא.
וקי"ל דלאו דחסימה לוקין עליו כר' יוחנן וקי"ל נמי כוותיה דכל לא תעשה שבתורה לאו שיש בו מעשה לוקין עליו שאין בו מעשה ואינו בא לידי מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומקלל את חבירו בשם, וכן פסק רבינו משמיה דגאון ז"ל ואע"ג דאיהו תני מימר לאו דוקא אלא כדמוקים לה ר' יוחנן גופיה בדוכתא.
והוי יודע שאי אפשר לחסימה ולהנהגה בלא עקימת פה שאלו היה אפשר אע"פ שעקם פטור כדאמרי' התם שאני עדי' זוממין שישנו בראיה בפ' ד' מיתות זה פי' הראב"ד ז"ל.
ואין פירוש' נכון כלל, אלא שיש לומר דכי אמרי' הואיל דוקא לענין קרבן דכתיבא עשייה ועשה מאחת מהנה להוציא דיבור שאין בו מעשה לעולם דכיון דעיקרו אדבור הוא דמחייבין ליה מיעט הכתוב דבור שיש בו הקצת שפתים כדבור שאין בו הקצ' שפתים דבעי' תורה או לעושה בשגגה אבל חסימה בקול לענין מלקות כל היכא דאיכא הקצת שפתי' חייב ולא עשו בו דיבור שיש בו מעשה זוטא כדבו' שאין בו מעש' כלל דחיובי' דהאי לאו אדבורי' הוא לעול' ובכה"ג לא מיעט רחמנ' ממלקות. כך נ"ל:
וכתב הרשב"א דאין תירוצו מחוור דא"כ אמאי א"ל לתנא לא תתני מימר, הל"ל לא תתני חדא מהני דהא אית בהו מעשה דעקימת פה, ואם אפילו לר' יוסי קאמר א"כ מ"ש מימר, ואי משום דמימר דאתי מיניה מעשה וכמו שכתבו בתוס', א"כ אין קושיא לר' יוחנן מהנך, דר' יוחנן עקימת פה דאית ביה מעשה קאמר כחסימה והנהגה וכל בעקימת פה דאתי מיניה מעשה כמימר וחוסם ומנהיג קאמר, משא"כ בשנשבע ומקלל וכמו שכתבו בתוס'. ומעתה מה שאמרו במסכת שבועות בגמ' דבני מערבא (פ"ב ה"י) בענין המקלל את עצמו ואת חברו בכלן עובר בל"ת, הא ללקות אינו לוקה משום דה"ל לאו שאין בו מעשה, כך הלכה דכל לאו שאין בו מעשה ואין מעשה בא ממנו אין לוקין עליו. והראב"ד הלך בזו לשטתו וכתב דלר"י דאמר דעקימת שפתים חשיב מעשה אף ללקות לוקה, ואינו מחוור וכמו שכתבנו. (שיטמ"ק).
ד' קבין לפרה וג' לחמור: דוקא ליום א' ולדישה מרובה וכן לפי חשבון זה בכל יום קאמר, שאין הפרה אוכלת כ"כ בשעה אחת שהרי אוכלת וחוזרת ואוכלת היא. [נמוק"י בשם רבינו].
פשיטא בנו גדול כאחר דמי: כלומר ומותר למכרו לו. בנו קטן מאי. פירוש ולא גדול ממש או קטן ממש אלא כל שאינו סמוך על שולחנו זהו גדול והסמוך על שולחנו זהו קטן. ויש שפירשו דבגדול ממש וקטן ממש תליא מילתא וכן דעת הגאונים. הריטב"א.
פשוט מיהא חדא: פירוש בתרייתא דפירש קטבליא דתניא רשאי בעל הבית להתיר פקיעי עמיר וכו' וקסלקא דעתין דקתני שמתיר פקיעין על הדישה עצמה לנסותה דהא הוה ליה כקטבליא של עור. ומהדרינן שאני התם דקא אכלה פירוש דזימנין דאכלה אפילו מן הדישה ומאן דקארי לה סבר דאפילו הכי כיון שמונעה מלאכול בו כל צרכה אם איתא דקטבליא אסור הא נמי אסור דסוף סוף חסימה איכא אלא שהוא נותן לה שום דבר לאכול שיעלה למזונותיה. ובעיין לא איפשיטא ואיסורא דאורייתא הוא ולחומרא. ומיהו שינויא דעבדינן לברייתא הלכתא היא שרשאי להתיר פקיפי עמיר מעיקרא והכי מוכח לקמן בפירקין ובכלהו אסור לכתחלה ומיהו לענין תשלומין בדיעבד פטור מלשלם שהמוציא מחברו עליו הראיה. ומסתברא דבעל הפרה שחסם פרתו ודש בה מחל ואין לו עוד לבעלים כלום כשלא התנה ואינו יכול לומר שעשה על דעת להשתלם. הריטב"א.
החוסם את הפרה והמזווג בכלאים פטור: פירוש פטור ממלקות אבל איסורא דרבנן איכא. הריטב"א.
איתמר חסמה בקול והנהיגה בקול: פירוש כשהיתה רוצה לשחות ראשה כדי לאכול מן הדישה היה מפחידה ומבהלה בקולו. אי נמי זיווג פרה וחמור שנתן העול בצואריהם והיה הקמה והדיש מזומן לדוש לפניהם וכשצעק להם נכנסו בגרן ודשו מי מחייב אף על גב דלא קעבד מעשה או לא. ה"ר יהונתן.
איתמר חסמה בקול: הוה ליה למנקט דש כשעת חסימה בקול אלא שם המצוה נקט דהיינו שם המצוה דכתיב לא תחסום. תוספות שאנץ.
רבי יוחנן אמר חייב וכו': קשיא לי והא אפשר לקול בלא עקימת פיו וכיון דאפשר לקול בלא עקימת פיו לא הוי מעשה אף על גב דאיכא נמי עקימת פיו כדאמרינן לענין מגדף הואיל וישנו בלב ולענין עדים זוממים הואיל וישנן בראיה אלמא כיון דאפשר בלא עקימת שפתים אף על גב דאיכא עקימת שפתים לא חשיב מעשה והכא נמי הואיל ואפשר בקול בלא עקימת פיו אמאי חשיב ליה מעשה. ואיכא למימר כיון דאמרינן בעלמא נזהא דתורא הן הן נזהא דגמלא דא דא אי אפשר לחסימה דתורא בלא עקימת פה דנזהא דגמלא לא מיחסם תורא וכן כל בהמה יש לה נזהא ידועה וכולן יש בהם עקימת פה.
ואי קשיא לך מאי דאמרינן התם בסנהדרין שאני עדים זוממים הואיל וישנן בקול כלומר צריכים הם לקול ואקשינן עלה וקול לרבי יוחנן לא הוי מעשה והא איתמר חסמה בקול רבי יוחנן אמר חייב אלמא קול הוי מעשה והכא אמרינן משום דאיכא עקימת שפתים. לא קשה מידי דהכי נמי קאמר ועקיצת שפתים שהיא צריכה לקול לרבי יוחנן לא הוי מעשה והא איתמר חסמה בקול וכו' אלמא כיון שהקול צריך לעקימת פה חייב והכי נמי גבי עדים זוממין הא איכא קול וצריך לעקימת שפתים ושני ליה דגבי עדים זוממין לא צריך עקימת שפתים כלל הואיל וישנן בראיה שהן אותיות הגרון. הראב"ד ז"ל.
אבל הרמב"ן ועל כתב וזה לשונו: והוי יודע שאי אפשר לחסימה ולהנהגה בלא עקימת פה שאלו היה אפשר אף על פי שעקם פטור כדאמרינן התם שאני עדים זוממין שישנו בראיה זה פירוש הראב"ד ז"ל. ואין פירושו נכון כלל אלא שיש לומר דכי אמרינן הואיל דוקא לענין קרבן דכתיבא עשייה ועשה מאחת מהנה להוציא דיבור שאין בו מעשה לעולם דכיון דעיקרו אדבור הוא דמחייבינן ליה מיעט הכתוב דבור שיש בו הקצת שפתים כדבור שאין בו הקצת שפתים דבעינן תורה אחת לעושה בשגגה אבל חסימה בקול לענין מלקות כל היכא דאיכא הקצת שפתים חייב ולא עשו בו דיבור שיש בו מעשה זוטא כדבור שאין בו מעשה כלל דחיוביה דהאי לאו אדבוריה הוא לעולם ובכהאי גוונא לא מיעט רחמנא ממלקות כן נראה לי. עכ"ל.
עוד כתב הראב"ד ואי קשיא לך הא דאותביה רבי יוחנן לריש לקיש ממימר ולימא ליה שאני מימר הואיל ובדיבורו עשה מעשה כדאיתא במכות. לא קשיא דכיון דחסמה בקול הרי בקולו עשה מעשה כי התם. וקשיא לי לריש לקיש דאמר עקימת שפתים לא הוי מעשה והא איהו לא בעי מעשה כדאיתא במכות לענין בטלו ולא בטלו בשבועה שאוכל ככר זה היום ולא אכלה. ואיכא למימר דהכא לדעת רבנן קאמר דבעו מעשה ואיהו כרבי יהודה סבירא ליה כדאיתא התם אלא הא קשיא לי הא דאמר רבי יוחנן משום רבי יוסי הגלילי כל לא תעשה שבתורה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם וכיון דאמר רבי יוחנן עקיצת שפתיו הוי מעשה נשבע ומימר נמי הרי יש בהן עקימת שפתים. ויש לומר דההיא משום רבי יוסי הגלילי הוא דאמר לה רבי יוחנן דסבירא ליה דעקיצת שפתים לא הוי מעשה אבל לרבי יוחנן גופיה הנך נמי לאו שיש בו מעשה נינהו. עד כאן.
וכתב הרשב"א דאין תירוצו מחוור דאם כן אמאי אמר ליה לתנא לא תתני מימר הוה ליה למימר לא תתני חדא מהני דהא אית בהו מעשה דעקימת פה ואם אפילו לרבי יוסי קאמר אם כן מאי שנא מימר ואי משום דמימר דאתי מיניה מעשה וכמו שכתבו בתוספות אם כן אין קושיא לרבי יוחנן מהנך דרבי יוחנן עקימת פה דאית ביה מעשה קאמר כחסימה והנהגה וכל בעקימת פה דאתי מיניה מעשה כמימר וחוסם ומנהיג קאמר מה שאין כן בשנשבע ומקלל וכמו שכתבו בתוספות. ומעתה מה שאמרו במסכת שבועות בגמרא דבבי מערבא בענין המקלל את עצמו ואת חבירו בכולן עובר בלא תעשה הא ללקות אינו לוקה משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה כך הלכה דכל לאו שאין בו מעשה ואין מעשה בא ממנו אין לוקין עליו. והראב"ד הלך בזו לשטתו וכתב דלרבי יוחנן דאמר דעקימת שפתים חשיב מעשה אף ללקות לוקה ואינו מחוור וכמו שכתבנו. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: מעתה מה שאמרו בירושלמי במסכת שבועות בענין המקלל עצמו וחבירו בכלן עובר בלא תעשה הא ללקות אינו לוקה משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה הנה לרבי יוחנן לאו שיש בו מעשה הוא ואפילו בכנויין נמי לוקה. עד כאן.
רבי יוחנן אמר עקימת שפתים הוי מעשה וכו': ככתוב בתוספות. ואתיא שפיר השתא גירסת הספרים הישנים דגרסי התם כדפריש אלא אמר רבא שאני מגדף הואיל וישנו בקול. ולא צריך לגרוס כגירסת רש"י דגריס שאני עדים זוממין הואיל וישנן בקול משום דסלקא דעת רש"י דהאי דפריך מחסמה למגדף נמי קא פריך וקשיא ליה כדמשני בתר האי פרכא אלא אמר רבא שאני עדים זוממים הואיל וישנן בקול הוה ליה למימר ומגדף ישנו בלב דמעיקרא כיון דלא מצינן לשנויי ביה הואיל וישנו בראיה דהשתא לא קא מיירי דהא לא אקשינן מחסמה בקול אלא בעדים זוממין כדפירשתי וכי משני הואיל וישנן בראיה בעדים זוממין דוקא הוא דמשני אבל מגדף ישנו בקול כדאוקימנא ליה.
ולפירוש הקונטרס דהתם קשה דכי משני שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה המגדף ישנו בלב כדאוקימנא ליה תינח מגדף ועדים זוממין אתי שפיר כדקא משני להו אלא מקלל אביו ואמו ומסית ומדיח דחשיב בתורת כהנים בהדי עדים זוממין היכי משני להן הא לא שייך למימר הואיל וישנן בלב והואיל וישנן בראיה דליכא לשנויי בהו הואיל וישנן בקול דהא קול לרבי יוחנן מעשה הוא אפילו היכא דבדיבוריה לא מתעביד מעשה לפירוש הקונטרס דהתם אבל לפירוש ר"י אתי שפיר דאיכא למימר טעמא הואיל וישנן בקול דקול לרבי יוחנן לאו מעשה הוא אלא היכא דבדבוריה מתעביד מעשה כדפירשתי.
ויש תימה לפירוש רש"י (ר"י) מה אנו צריכין לטעם דישנו בלב הא בלאו הכי לא חשיב מעשה כיון דבדיבוריה לא מתעביד מעשה הא לא חשיב רבי יוחנן לקול מעשה אלא היכא דבדיבוריה מתעביד מעשה כמו שהוכחנו בתחלת תמורה ופירש דלהכי פריך בשמעתין ממימר על ריש לקיש דבחסמה בקול נמי בדבוריה מתעביד מעשה והואיל וכן מה אנו צריכין לטעם דישנו בלב וכן במקלל אביו ואמו ומסית ומדיח דחשיב להו בהדי עדים זוממין אפילו מצינן למימר בהו טעם דישנן בלב מה אנו צריכין לו ואף על גב דבפרק קמא דכריתות כי משני מעיקרא שאני מגדף הואיל וישנו בלב ופריך לה מברייתא דקתני בה על מסית ומדיח ומקלל אביו ואמו ועדים יצאו אלו שאין בהן מעשה לא משני כההיא סוגיא כלל הואיל וישנן בקול אלא משני עלה שאני עדים זוממים הואיל וישנן בראייה ומשמע נמי לכאורה שתירוץ דישנו בלב שתירץ על מגדף איתיה נמי בכולהו בר מעדים זוממים אין לפרש כן שהרי לפי האמת אין אנו צריכים לטעם דישנו בלב לא במגדף ולא בשאר כדפירשתי.
אלא יש לומר דסוגיא דכריתות לא חששה להאריך וסמכה לקצר על מה שמפורש בסנהדרין. אי נמי יש לגרוס לכולה מלתא בכריתות כמו ששנה בסנהדרין ממש תירוץ לרבי ופירש הואיל וישנו בלב דהתם לא ידע רבי מהן דאי הוי כפירוש הקונטרס דפריש התם הואיל וישנו בלב שמתחייב בלבו שיכול לחשב בלבו דבר שלא יתחייב כשהוא מגדף כגון דמסיק (לאבן) שם וקאמר יכה יוסה את יוסה אם כן השתחוה לעבודה זרה נמי הויא לה בלב שאם נתכוון לשמים פטור. מפי רבי.
צריך ליתן טעם למה לא מנה מוציא שם רע ועדים זוממים בהדי נשבע ומקלל חברו בשם. ויש לומר דלהכי לא חשיב דדיבורא דאית ביה מעשה הוא כדאמרינן בבבא קמא בתחלתו דלא מיחייב אלא לאחר בעילה לרבי אליעזר בן יעקב. ועוד דרבי יהודה גופיה דהכא לא מיחייב ליה בפרק נערה שנתפתתה עד שישכיר עדים דהיינו מעשה ולהכי לא חשיב ליה אף על גב דבהוצאת שם רע גופיה לית ביה מעשה וגם רבי יהודה גופיה חשיב ליה לאו שאין בו מעשה בפרק קמא דמכות ועדים זוממים רחמנא קרייה מעשה כדאמרינן בבבא קמא.
ועוד דכדיבוריה מעשה כדפירשתי לעיל ולא חשיב אין בו מעשה אלא משום דישנו בראייה. ועוד יש לומר בלא שום טעם לא קשה מידי דהאמר רבי יוחנן בבכל מערבין אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ ואף על פי שיש שמותיב בתמורה עלה דההיא דחוץ מנשבע אף המקדים תרומה לבכורים ואף על פי שיש בו מעשה כגון במימר שאין לשנותו בחוץ מנשבע וכו' משום דבדיבוריה מתעביד מעשה אפילו הכי אין לוקין משום דהוי ניתק לעשה אבל על נשבע ומקלל לא בא להוסיף מקדים תרומה כו' כי גם תנא קמא שייר במוץ שהוא אומר ומודה הוא שעוד יש להוסיף מוציא שם רע ועדים זוממים. תוס' שאנץ.
וכן בגליון תוספות וזה לשונו: והא דלא מפיק בהדי נשבע ומקלל מוציא שם רע ועדים זוממין דהוו לאו שאין בו מעשה ולקי דהא מנייהו יליף רבי יהודה בפרק קמא דמכות דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ואף על גב דעדים זוממין רחמנא קרייה מעשה ובדיבוריה אתעביד מעשה מכל מקום חשיב לאו שאין בו מעשה הואיל וישנו בראיה כדאמרינן בסנהדרין ומוציא שם רע נמי אף על גב דאינו חייב אלא כשבעל או עד שישכיר עדים לא חשיב ליה מעשה גמור ושמא משום הכי לא חשיב לפי שיש בהם מעשה קצת כדפירשתי ולא מני אלא הנהו דלית בהו שום מעשה בעולם. אי נמי לא מנה להו לפי שמלקות מפורש בהם ויסרו אותו והיה אם בן הכות אי נמי אין למדין מן הכללות אף על פי שנאמר בהם חוץ. עד כאן.
איתיביה רבי יוחנן וכו'. אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים: ואם תאמר תיקשי ליה לרבי יוחנן גופיה דהא פירש לעיל דרבי יוחנן גופיה לא אמר דעקימת פיו הויא מעשה אלא היכא דבדיבוריה איתעביד מעשה ובמימר מאי מעשה איכא. ויש לומר דאיכא שפיר ביה מעשה דעל ידי דבורו הויא הקדושה נתפסה על הבהמה. תלמיד הר"פ.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה