פתיחת התפריט הראשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | הריטב"א | הרשב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


תוכן עניינים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן אעריכה

שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים. בכשירין ובפסולין. בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד מפי עצמו. ומפי אחרים אין חייב עד שיכפור בו בב"ד. וחכמים אומרים בין מפי עצמו בין מפי אחרים כיון שכפר בו חייב. וחייב על זדון שבועה ועל שגגתה עם זדון הפקדון ואינו חייב על שגגתה גרידתא ומה חייב על זדונה אשם בכסף שקלים:

סימן בעריכה

ירושלמי וכחש בעמיתו לכשיצא בדין בשבועה פרט למכחש בא' מן השותפין. פרט למכחש בעדים ובשטר. א"ר יוסי הדא אמרת שנים שלוו מאחד אע"פ דלא כתבו זה לזה אחראין ערבאין זה לזה. ולא עבדין כך. שנים שהפקידו כא' ובא האחד ליטול את שלו אין שומעין לו יעשה ככופר על חלקו ויהא חייב. אחד שהפקיד לשנים כפר בו זה חייב כפר בו זה חייב. הפקיד להם שוה פרוטה לא נמצא מביא קרבן על חצי פרוטה. תמן כל שבועה חלה על פרוטה. הכא שבועה חלה על חצי פרוטה. ופירש הרמב"ן ז"ל וכיחש בעמיתו לכשיצא בדין בשבועה כלומר שיצא ונפטר מהודאתו באותה שבועה שאילו הודה היה חייב לשלם ובשבועה זו נפטר ממנו פרט למכחש באחד מן השותפין כגון שבא אחד מן השנים שהפקידו אצלו ותבע והוא כפר בו ונשבע פטור מפני שלא היה חייב ואין רשאי ליתן לאחד מהן חצי מן הממון עד שיבא חבירו עמו ויתן לשניהם כדמפרש ואזיל ונמצא שלא היתה הודאתו מחייבתו ליתן לו כלום עד שיבא עמו חבירו הלכך לא נתחייב בשבועתו. א"ר יוסי הדא אמרה שנים שלוו מאחד אע"פ שאין כותבין אלא פלוני ופלוני לוינו מפלוני מנה חייב כל אחד לשלם הכל. פירוש הדא אמרה דכי היכי דאמרי' בשנים שהפקידו אצל אחד שאם בא האחד ליטול את שלו אין שומעין לו ולא יכול למימר לזה כל א' ממנו נתחייב' בחלקו אלא יכול לומר לא נתחייבתי אלא לשניכם. אף שנים שלוו מאחד יכול לומר לשניכם הלויתי ואין אחד מכם נפטר בחלקו אלא כל אחד מכם חייב לשלם הכל ולא עבדין כן פירוש לא נהגו לעשות כן אלא כולן כותבין אחראין וערבאין זה לזה לשופרא דשטרא והדר מפרש לברייתא שנים שהפקידו כאחד ובא האחד ליטול את שלו אין שומעין לו האי אין כמו אי. כלומר אם היה דין ששומעין לו יעשה ככופר על חלקו של זה ויהא חייב שהרי בבית דין יצא ידי שבועה מזה וכשיבא חבירו או יודה לו בחלקו או יכפור שהרי כל אחד שלו הוא תובע ולזה אין בחלק זה דין ודברים שהרי כל אחד מכיר את חלקו ונוטל. אלא מדקפטר ליה בברייתא ש"מ שאין שומעין לו. א' שהפקיד לשנים כפר בו זה חייב כפר בו זה חייב שכל אחד מהן מחייב על הכל הלכך כופר בממון הוא. ופריך אם אתה אומר שחייב כל אחד ואחד נמצאת אומר שאם הפקיד אצלם פרוטה והשביע את זה וחזר והשביע את זה כל אחד חייב נמצא שמתחייב קרבן כל אחד על פחות מש"פ והתורה אמרה לאשמה בה פרט לפחות מש"פ בירושלמי פרק שבועת הדיינין ושני תמן כל שבועה חלה על ש"פ שהרי כל אחד חייב על הכל. אבל במפקיד חצי פרוטה שבועה חלה על חצי פרוטה בתמיה ורב אלפס הביא הך דר' יוסי בקוצר. ור"ח ז"ל פסק כן. ושמעינן מינה דשנים שהפקידו אצל אחד ובא אחד ליטול חלקו אין שומעין לו. אלא אי איתיה לחבריה במתא ושמע ולא אתא שליחותיה עבד ובכולהו משתעי דינא בהדיה. ואי מודה יהיב ליה כוליה ממונא כיון דידע חבריה דהא תבע ליה ולא אתי אלמא לא קפדי אהדדי וניחא להו במאי דעביד כל חד מנייהו. וה"ר אפרים היה דוחה הירושלמי משום דבגמרא דידן לא אשכחן כופר באחד מן השותפין דפטור בכה"ג. אלא כגון דאתו תרוייהו ואמר מתרוייהו יזפת. ולאו דחויא הוא דתרתי מתניתין נינהו ההיא דגמרא דידן תני פרט למודה אלמא משום הודאתו הוא פטור הלכך לא משכחת ליה אלא דאתו תרוייהו ומודה לאחד וכפר לאחד. והתם תנא פרט למכחש אע"פ שעכשיו אין מודה לחבירו. ויש מקשים מהא דתניא בתוספתא פ"ק דבבא מציעא שנים שלוו בשטר אחד ופרע אחד שלו השטר עומד במקומו והלה כותב לו התקבלתי את שלך מדקתני את שלך מכלל דלא מחייב בחלק חבירו. ולא קשה דהתם מיירי כשפירשו פלוני לוה מנה ופלוני לוה מנה. וכן משמע הלשון. והראב"ד ז"ל פי' הירושלמי הדא אמרה מדקאמר פרט למכחש באחד מן השותפין דהוה ליה כפירת דברים. שהרי חבירו יכול לתבוע את הכל. אישתכח כי היכי דשנים שהלוהו אחד מהן יכול לתבוע כל החוב הכי נמי שנים שלוו ונמצא אחד מהן פורע הכל. ואינו מחוור לי שאין הירושלמי מתפרש לו יפה ועוד דודאי אם אחד מהן יכול לתבוע הכל כיון שקדם זה ותבע נפטר הלה משניהם בשבועה כיון שתבע זה ונשבע שלא הפקדתה אצלי אין חבירו יכול לתבוע אלא חלקו. ואפילו בחלקו נמי אם תבעו ונתחייב לו שבועה הראשונה אין חוזר ונשבע אלא נפטר בשבועה ראשונה דאמר שבועה לאחד שבועה למאה כדאיתא פרק מי שהיה נשוי (דף צד.) כל זה רובו מדברי הרמב"ן ז"ל. וכן כתב רבינו אבי העזרי אלא שכתב שנתחייב האחד בכל מדין ערב ולא יגבה מן אחד הכל אלא א"כ לא ימצא לגבות מחבירו חלקו. אבל לפי דברי הרמב"ן יגבה ממי שירצה וכן נראה הלכה למעשה:

סימן געריכה

אמר רבי יוחנן הכופר בממון שיש עליו עדים חייב בשטר פטור ומסיק טעמא משום דהוה ליה שטר שיעבוד קרקעות ואין מביאין קרבן על כפירת שיעבוד קרקעות. הקשו התוס' מ"ש שטר מעדים דעדים נמי שעבוד קרקעות הוא דהא ר' יוחנן הוא דאמר בפרק גט פשוט (דף קעה:) דמלוה על פה גובה מן היורשין ומן הלקוחות משום דשיעבודא דאורייתא ועוד קשה דלמ"ד שיעבודא דאורייתא מודה מקצת דחייב רחמנא שבועה וכן ע"י עד אחד היכי משכחת לה הא הוה ליה כפירת שיעבוד קרקעות ותירץ כגון שמחל לו השיעבוד או כגון שאין לו קרקע והרמב"ן ז"ל כתב דהא בורכתא דכל מודה מקצת שאין בו עדים כאן חייב דאפי' תבעו נמי מנה לי בידך בשטר ואבד ממני השטר והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים בשטר חייב הוא שבועה דאורייתא כיון דאמר דאין השטר כאן ואין יכול לגבות בו מן המשועבדין לאו שעבוד קרקעות מקרי. ואין דבריו נראין לי דכיון דשיעבודא דאורייתא אפי' מלוה על פה נמי נשתעבדו נכסיו והא דלא גבי מיתמי ומלקוחות משום דאין המלוה ידוע כיון שאין עדים בדבר ואפילו הלוה מודה דחיישינן לקנוניא () ואם היה הלוקח מודה בהלואה היה גובה ממנו הלכך אין שיעבוד קרקעות תלוי לא בעדים ולא בשטר למאן דאית ליה שיעבודא דאורייתא אלא על כל הלואה נשתעבדו נכסי הלוה:


הדרן עלך שבועת הפקדון