פתיחת התפריט הראשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | הריטב"א | הרשב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן אעריכה

שבועת הדיינין הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה. ואם אין הודאה ממין הטענה פטור כיצד שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור שתי כסף ופרוטה יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה חייב. האי שתי כסף מפרש בירושלמי שתי מעין דגרסי' התם תני הטענה ב"ש אומרים מעה כסף וב"ה אומרים שתי מעה כסף ומפרש טעמא דב"ה דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף אם ללמד שאין ב"ד נזקקין לפחות משוה פרוטה כבר כתב לאשמה בה פרט לפתות משוה פרוטה. מכאן (עד) שיש כאן יותר מכסף. וכמה הוא שתי מעין. או כסף פרוטה יותר מכסף שתי פרוטות סוף מטבע כסף מעה פי' שאין מטבע כסף בשקל צורי פחות ממעה והוא גרה המוזכר בתורה ותהא מעה או כלים מה כלים שנים אף כסף שנים. והפרוטה כתבו ר"ח ורב אלפס ז"ל שהיא חצי שעורה ואמרינן בפ"ק דקדושין (דף יב.) דקצ"ב פרוטות יש בדינר נמצא בשתי מעין ס"ד פרוטות שהן ממשקל ל"ב שעורות של כסף נקי ובפחות מכאן לא מחייב שבועה:

גמ' היכי משבעינן ליה אמר רב חסדא משביעין אותו בשבועה האמורה בתורה דכתיב ואשביעך בה' אלהי השמים. א"ל רבינא לרב אשי כמאן כר' חנינא בר אידי דאמר בעינן שם המיוחד א"ל אפילו תימא רבנן דאמרי אפילו בכינוי חייב ומאי שבועה האמורה בתורה לאתפוסי חפצא בידיה כאליעזר עבד אברהם דכתיב וישם העבד את ידו תחת ירך אברהם וישבע לו וכדרבא דאמר רבא האי דיינא דאשבעי' בה' אלהי השמים ולא אתפסי' לנתבע חפצא בידיה נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר וא"ת מ"ש דרבנן ילפי מהתם לחצאין וי"ל דרבנן סברי כיון דכתיב אלהי השמים היינו נמי כנוי ורבי חנינא בר אידי סבר כיון דכתיב ה' אלהי השמים הוי שם המיוחד כלומר ה' שהוא אלהי השמים אי נמי הא דבעי' אנקוטי חפצא לאו דילפינן מהתם אלא אסמכתא בעלמא היא ותקנת חכמים להטיל אימה על הנשבע לכן נותנין לו הספר תורה או חפץ של מצוה בזרועו ושליח ב"ד משביעו בשם או בכנוי ולהאי שינויי' ניחא דלא בעי אנקוטיה חפצא בשבועת עדות וביטוי ופקדון כשהוא מושבע מאחרים:

סימן בעריכה

וכתב רב אלפס ז"ל בתשובה כופר הכל שהשביעוהו שבועת היסת בלא אנקוטי חפצא ואח"כ מצא התובע עד אחד משביעו אותו שנית שבועה דאורייתא באנקוטי חפצא ורש"י כתב ובדורותינו בטלו הראשונים שבועה לפי שעונשה גדול ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה דהא אמרינן (לעיל דף לו.) ארור בו שבועה: ואמר רב פפא האי דיינא דאשבע בתפילין נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר. והלכתא כוותיה דרבא ולית הלכתא כוותיה דרב פפא. הלכתא כוותיה דרבא דהא לא נקיט מדעם בידיה ולית הלכתא כוותיה דרב פפא דהא נקיט מדעם בידיה. שבועה מעומד דכגמר דין דמיא ות"ח מיושב דכבוד תורה עדיף. שבועה בס"ת ות"ח לכתחלה בתפילין: ת"ר שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה פירוש בכל לשון שהוא מבין ואומר לו הוי יודע שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא וכל עבירות שבתורה נאמר בהן ונקה וכאן נאמר לא ינקה וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן נפרעין ממנו וממשפחתו שנאמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואין בשרו אלא קרוביו שנאמר ומבשרך לא תתעלם. כל עבירות נפרעין ממנו וכאן נפרעין ממנו ומכל העולם כולו שנאמר אלה וכחש ורצח וגנוב ונאוף וכתיב בתריה על כן תאבל הארץ אומלל כל יושב בה. כל עבירות שבתורה יש לו זכות תולין לו עד שנים ושלשה דורות וכאן נפרעין ממנו לאלתר שנאמר והוצאתיה נאם ה' והוצאתיה לאלתר ובאה אל הגנב זה הגונב דעת הבריות שאין לו ממון אצל חבירו וטוענו ומשביעו ואל בית הנשבע בשמי לשקר כמשמעו ולנה בתוך ביתו וכלתו את עציו ואת אבניו הא למדת דברים שאין אש ומים מכלים אותו שבועה מכלה אותו:

סימן געריכה

ואם אומר איני נשבע פוטרין אותו מיד פרש"י שלא יחזור בו קודם שיצא מב"ד והא דאמרינן בפרק המפקיד (דף לד.) אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם מהו מיהדר קהדר ביה היינו קודם שיצא מב"ד אי נמי אפי' אחר שיצא אי דעתו למיהדר אע"ג דלא מצי לא מקני ליה כפילא כיון דבעי אטרוחיה לבי דינא כההוא עובדא דהתם דאפקיד כיפי וכן מוכח התם דאי מצי למיהדר ביה אמאי אית לן למימר דלדחויי קמיכוין דעומד וצווח איני משלם אלא ודאי כיון דלא מצי למיהדר ביה אנו תולין דלדחויי קמיכוין ודלא כר"ת שפירש שיכול לחזור ודחק בכאן לפרשה פוטרין אותו מיד כלומר וממהרין אותו לפרוע כדי שלא יחזור בו וההיא דפרק יש נוחלין (דף קכח.) עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי רצונך השבע לי וטול ונשבע אין יכול לחזור משמע דוקא כשנשבע אבל קודם שנשבע יכול לחזור לעולם דאי לאחר שיצא מן ב"ד אין יכול לחזור לאשמועינן רבותא טפי דאפי' קודם שבועה אחר שיצא מב"ד אין יכול לחזור בו הלכך נראה כספרים דגרסי נשבע אין יכול לחזור בו ומיירי אחר שיצא מב"ד ואם אמר הריני נשבע העומדים שם אומרים סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה וכשמשביעין אותו אומרים לו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתנו ועל דעת ב"ד:

סימן דעריכה

הטענה שתי כסף אמר רב כפירת טענה שתי כסף ושמואל אמר הטענה עצמה שתי כסף אפילו לא כפר אלא בפרוטה ולא הודה אלא בפרוטה מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב. כך כתוב בספרים ורש"י גורס אף כל דבר חשוב. דבכלים אמרי' לקמן (דף מ:) דאפי' בכפירת מחט. ואין נראה דמחט נמי דבר חשוב שיש עליו חשיבות כלי ואתי לאפוקי מרוקא כדאמרי' פרק הזהב (דף מז.) במנא דכשר למיקני' ביה לאפוקי מדשמואל דאמר קונין במרוקא. אי נמי בכלי בעינן שוה פרוטה. והכי אמרי' בירושלמי טענו שתי מחטין והודה לו בא' מהן חייב א"ר חנינא והן יפות שתי פרוטות כדי שתהא טענה פרוטה והודאה פרוטה. ודלא כרב האי גאון ז"ל שכתב בשערי שבועות טענו שתי מחטין חייב ואע"פ שאין שוות פרוטה אלא ודאי בעינן שתהא כל אחת ואחת שוה פרוטה וכיון שיש בה חשיבות ממון וראוי למלאכה חשוב כשאר דבר ששוה מעה. תנן שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור מאי לאו משום דחסרה לה טענה מי סברת שוה קטעין ליה פי' מי סברת הטוען בסתם שתי כסף לי בידך שר"ל שוה שתי כסף ומכל דבר שיודה לו הוי ממין הטענה לא דוקא קתני. אבל רב סבירא ליה דהטוען שתי כסף בסתם שוה כשתי כסף קאמר. אבל אין לפרש מי סברת שטען שוה כסף בפי' דוקא קתני כלומר שאמר בסתם שתי כסף הוי דוקא לכ"ע א"כ הא דקאמר לקמן תא שמע דינר זהב זהוב יש לי בידך וכו' טעמא דאמר דינר זהב זהוב הא סתמא שוה קטעין ליה ופריך מינה לשמואל תקשה נמי לרב דהא איהו נמי סבר דסתמא דוקא קטעין אלא ודאי בהא פליגי רב ושמואל דרב סבר דשתי כסף בסתם ודינר זהב בסתם שוה קטעין ושמואל סבר דוקא קטעין וכן פירש הראב"ד והרמב"ן ז"ל. וכיון דקי"ל כרב שמעי' מינה דמאן דתבע לחבריה ב' כסף יש לי בידך הלוואה והלה אומר לא כי אלא פרוטה ואפילו אומר אין לך בידי אלא כך וכך חטין ושעורין שהלויתני הוי הודאה ממין הטענה וחייב אבל בפקדון אי אפשר לומר שוה כסף קטעין אלא דוקא ואהלואה נמי לא אמרי' אלא בתובע מטבע היוצא בהוצאה כגון דינר זהב או כסף או מעות שאדם עשוי לשום כל דבר במטבע והוא נעשה דמים באחר אבל בליטרא זהב או כסף או מטבע שאין יוצא כגון של מלכים הראשונים דוקא קטעין ליה: ה"ג דינר זהב זהוב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף פטור וכן מוכח בירושלמי והשתא פריך בפשיטות הא סתמא שוה קתני וחייב ושמעי' מינה דמאן דתבע לחבריה דוקא כגון ליטרא זהב או דינר זהב זהוב ואודי ליה בשוה דא"ל שוה שתי כסף יש לך בידי לא אמרי' שוה שתי כסף זהב קאמר והוי הודאה ממין הטענה דהא קי"ל כרב דדינר כסף בסתמא שוה קאמר' ואפ"ה פטור והיינו טעמא כיון דאיהו טעין דוקא ואידך אודי בשוה ה"ק אין לך בידי כלום בדוקא אלא אני חייב לך שתי כסף או שוויין איזה מהן שאתן לך. ומיהו בתובע בשוה אע"פ שהודה לו בדבר שהוא דוקא חייב וכן הדעת נוטה דבכלל התביעה הויא ההודאה והיינו סיפא דמתני' דקתני כור פירות יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית חייב דהא טענה דפירות דומיא דשוה הוא דהא כור מכל הפירות טען ואיהו אודי בדוקא וחייב וכל זה דקדק הרמב"ן ז"ל. ומה שכתב אם תבעו ליטרא זהב או דינר זהב זהוב והשיב לו שוה שתי כסף לי בידך לא אמרי' שוה שתי כסף זהב קאמר והוי הודאה ממין הטענה משמע מתוך דבריו אם אמר בפירוש שוה ב' כסף זהב הוי הודאה ממין הטענה וחייב והא ליתא דהטוען לחבירו. דינר זהב זהוב יש לי בידך אין יכול להשיבו שום טענה שיתחייב עליה שבועה אם לא שטענו דינר זהב (זהוב) מטבעות כפר"ח אפילו אם הודה לו במטבע שהוא חצי דינר זהוב פטור דהוי כמו מנורה גדולה וקטנה. ולא דמי למנורה בת עשר ליטרין ובת חמש ליטרין דהתם יכול לגוררה אבל מטבע טבוע אינו יכול לגוררה כ"ש אם הודה לו בזהב שאין טבוע שוה ב' כסף דלא הוי הודאה ממין הטענה. ומ"ש בתובע שוה והודה לו בדבר שהוא דוקא דחייב והביא ראיה מכור פירות לי בידך אין לך בידי אלא לתך קיטנית חייב. אין הנדון דומה לראיה דקיטנית נקראין פירות אבל שוה ודוקא תרי מיני נינהו . אבל נ"ל כדבריו מטעמא !אחרינא דכשהתובע טוען שוה כסף כל מה שישיב הנתבע חייב דהוי הודאה ממין הטענה שאין לך דבר דאין שוה כסף אבל כשהתובע טוען דוקא כל מה שישיב הנתבע לא הוי ממין הטענה אם לא מנורה בת עשר ליטרין ובת חמש ליטרין מפני שיכול לגוררה ולהעמידה על חמש ליטרין ולא תשתנה צורתה כיוצא בזה הטוען את חברו הפקדתי בידך ק' דינרין ממטבע פלונית והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים ממטבע אחרת לפרש"י שפירש שכל מיני מטבע חשובים כמין אחד חייב ולפר"ח שפירש מטבעות השוה דינר זהב פטור ופר"ח הוא עיקר כדמפורש בתוס'. תני רבי חייא לסיועיה לרב סלע לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא סלע חסר שתי כסף חייב חסר מעה אחת פטור וכן הלכתא ועוד דרב פפא דהוי בתראה סבר כדרב ועוד דמתני' דהכא ומתני' דהזהב דייקי כרב ומתני' דקתני כיצד שתי כסף יש לי בידך ארישא דמתני' קאי הטענה שתי כסף ולאו אמאי דסליק מינה ואם לא הודה ממין הטענה. אמר רב נחמן אמר שמואל לא שנו אלא בטענת מלוה והודאת לוה אבל טענת מלוה. והעדאת עד אחד אפילו לא טענו אלא בפרוטה וכפר בו חייב דכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה ואמר מר כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה וכן הלכתא:

סימן העריכה

יש מדקדקין מדקאמר אבל טענת מלוה וקאמר נמי אפילו לא טענו וכו' אלמא אין נשבעין בעד א' אלא בטענה וכפירה כלומר בטענת ברי אבל לא בטענת שמא. כגון שאמר לו עד אחד אמר לי שנטלת משלי מנה והלה כופר והביא את העד פטור משבועה הואיל ולא טענו טענת ברי וכן היה אומר ה"ר אפרים ז"ל תלמידו של רב אלפס ז"ל. והביא ראייה מדאמרינן בריש בבא מציעא (דף ד.) הצד השוה שבהן שע"י טענה וכפירה הן באין אלמא בטוענו ברי דוקא ולא בטוענו שמא. ולאו ראייה היא דטענה וכפירה פרש"י שזה תובע וזה כופר ואפי' כטענת שמא מ"מ תובע הוא. והר"ר יוסף הלוי גם הוא כתב כן שאין נשבעין ע"פ עד אחד אלא בטענת ברי. ורב אלפס לא סבירא ליה הכי כי הביא מעשה אחת לקמן בפרק כל הנשבעין בעסק חד גברא דאמר ליה לחבריה אית לי חד סהדא דאתית לביתאי ופתחת ליה דלא באנפי ושקלת מיניה חד טעונא דכיתנא וא"ל אין פתחית ושקלית ודידי שקלית דאת אמרת למישקליה מחושבנא דאית לך גבאי ופסק דהוה ליה מחויב שבועה שאין יכול לישבע ומשלם. ואע"ג דטענת שמא הוא הואיל דלאו באפי' שקליה ולא ידע אלא ע"פ העד וקרא ומתני' דייקי הכי קרא דכתיב לכל עון ולכל חטאת הוא דאין קם אבל קם הוא לשבועה ומשמע בכל ענין דומיא דשנים. מתני' דתניא בהדיא כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון עד א' מחייבו שבועה ושנים מחייבין ממון אפי' בטוען טענת שמא כגון שאמר גזלתני שלא בפני אי נמי בטוענו קטן מנה לאבי בידך הלכך גם אחד מחייב שבועה ומה שאומר אין למידין מן הכללות אין דבריו נכונים שלא אמר אין למידין אלא היכא דמוכח' מילתא במתני' או בגמרא אבל אנן לית לן לשבושי כלל גדול שמסרו לנו רבותינו ז"ל דא"כ אין לדבר סוף ולא נסמוך על הש"ס הערוך בידינו שהרי רובו כללות ובירושלמי מקשה אהך כללא והרי ב' מחייבין אותו קרקע שנייא היא שאין נשבעין על הקרקעות. והרי מחייבים אותו קנס שנייא היא שאין נשבעין בקנס. פי' רבינו שמואל ה"ק בכל דבר שנשבעין עליו עד א' מחייבו שבועה אבל דבר שאין נשבעין עליו כגון קרקעות וקנס שאם אפילו יודה פטור אין עד א' מחייבו שבועה ואם איתא הוה ליה לאקשויי והרי שנים מחייבין אותו בשמא אלא ודאי כלל זה אמת חוץ מאותן שני דברים שהקשה בירושלמי קרקעות וקנס. הרמב"ן:

סימן ועריכה

ושבועת שומרין איכא פלוגתא ביני רבוואתא איכא מ"ד דלא מיחייב אלא בכפירת שתי כסף דכי כתיב כסף או כלים בשבועת שומרין כתיב ואיכא מ"ד דלא בעינן כפירה שתי כסף אלא במודה מקצת ואע"ג דכתיב כסף או כלים עירוב פרשיות כתוב כאן וכי היכי דשדינן כי הוא זה אמלוה ולא אפקדון הכי נמי כסף או כלים אמלוה הוא דכתיב. וסברא קמא עדיפא חדא מדאמר שמואל אבל טענת מלוה והעדאת עד אחד לא לאשמועינן נמי בשבועת שומרין דהוי רבותא טפי דהא כסף או כלים גבי שומרין כתיב ותו דהא כסף או כלים מדרש בכלל ופרט לענין שבועת שומרין כדאיתא לקמן בפירקין (דף מג.) ואמאי לא נדרש נמי למה כלים שנים אף כסף שנים לשבועת שומרין ומה שאמרו עירוב פרשיות כתוב כאן לאו כלום הוא דלא אמרינן עיקור פרשיות כתוב כאן אלא עירוב פרשיות שאנו מערבין הפרשיות יחד לומר מה שכתב בפרשה זו קאי נמי אפרשה אחרת דכי הוא זה הכתוב בפרשת שומרין קאי נמי אפרשה אם כסף תלוה את עמי ולא שאנו עוקרין אותו ממקומו דהא בפקדון נמי כופר הכל פטור הלכך כסף או כלים נמי לא עקרינן משבועת שומרין. ועוד ראייה מהא דאמר לקמן בשילהי כל הנשבעין (דף מח:) גבי שותפין ואריסין והוא שיש ביניהם כפירת טענה שתי כסף והנהו דמי לשומרין ומשום הכי תקנו להו רבנן שבועה כעין דאורייתא בכפירת שתי כסף דאי סלקא דעתך בשומרין גופייהו לא בעינן שתי כסף אמאי אצרכוה בהני שתי כסף הרמב"ן ז"ל וכן בעל המאור:

סימן זעריכה

אמר רב נחמן אמר שמואל טענו חיטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב א"ל ר' יצחק יישר וכן א"ר יוחנן. וכן הלכה דהא רב פפא דהויא בתראה קאמר לקמן טענו כלים ופרוטה כפר בכלים והודה בפרוטה חייב כפר בפרוטה והודה בכלים פטור חדא כרב דאמר כפירת הטענה שתי כסף וחדא כשמואל דאמר טענו חטין ושעורין והודה לו בא' מהן חייב. וגרסינן בפ' שנים אוחזין (דף ה.) ולמ"ד הילך פטור קרקע אמאי איצטריך קרא למעוטי משבועה הא כל קרקע הילך הוא אמר לך כי איצטריך קרא להיכא דחפר בה בורות שיחין ומערות אי נמי דטענו כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעות. אי אמרת בשלמא כה"ג חייב היינו דאיצטריך קרא למעוטי אלא אי אמרת פטור אמאי איצטריך למעוטי הא כל טענת חיטין ושעורין והודה לו באחד מהן פטור אלא לאו ש"מ !מדקא משנינן הכי גבי קרקע ש"מ דהיכא דטענו חיטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב: ת"ש טענו חיטין והודה לו בשעורין פטור ור"ג מחייב וגרסי' בפרק המניח (דף לה:) אמר רבה בר נתן טענו חיטין והודה לו בשעורין פטור לימא מסייע ליה טענו חיטין והודה לו בשעורין פטור אי מהתם ה"א מאי פטור מדמי חיטין אבל חייב בדמי שעורין קמ"ל דפטור לגמרי ואקשי' עלה ופרקינן. וקי"ל הא דרבה בר נתן הלכתא כוותיה ושם הארכתי ועיין שם: אמר רב ענן אמר שמואל טענו חיטין וקדם והודה לו בשעורין כלומר בעודו מבקש לומר ושעורין קדם הוא והודה בשעורין וחזר ואמר התובע גם שעורין הייתי מבקש לטעון אם כמערים שמרגיש בו הדיין שמיהר להשיב קודם שיגמור זה טענתו חייב דחזינן ליה כאילו כבר טענו חיטין ושעורין והודה לו בשעורין ואם כמודה דלפי תומו עשה פטור ואע"ג שאחר הודאה בתוך כדי דבור תבעו גם שעורין פטור דלא חשיב מודה במקצת הטענה אלא כשהודה במקצת במה שטען כבר קודם הודאתו. טענו שתי מחטין והודה לו באחת מהן חייב לכך יצאו כלים למה שהן והוא שיהיו שוין שתי פרוטות:

סימן חעריכה

מתני' מנה לי בידך אין לך בידי פטור מנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשים דינר חייב מנה לאבא בידך אין לך בידי אלא נ' דינר פטור מפני שהוא כמשיב אבידה מנה לי בידך א"ל הן למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב פרש"י כגון שאומר להד"מ רצונו לומר שפירש דבריו ואמר אין לך בידי מעולם אבל אם אומר סתם אין לך בידי לא הוחזק כפרן דמצי למימר אין לך בידי עתה קאמינא שהרי פרעתיו לך ומתרץ דיבוריה הוי ואין סותר דבריו הראשונים:

גמ' אמר מנה לי בידך וכו' אמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת שבשבועה זו מסיתין אותו לפרוע כי לא ישבע על שקר מ"ט חזקה אין אדם תובע אלא א"כ יש לו ואידך אישתמוטי קמישתמיט הלכך רמו רבנן שבועה עליה כי היכי דלודי. רב חביבא מתני לה אסיפא מנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל תניהו לי נתתיו לך פטור אמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת מאן דמתני ארישא כ"ש אסיפא ומאן דמתני אסיפא אבל ארישא לא מ"ט סיפא איכא דררא דממונא רישא ליכא דררא דממונא והלכתא כלישנא קמא. בפ"ק דב"מ גבי ההוא רעיא דכל יומא הוו מסרי ליה חיותא בסהדי ביארתי יפה:

סימן טעריכה

מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן תימה אמאי לא קאמר אנקוטי חפצא דבשבועה דאורייתא בעי אנקוטי חפצא ובדרבנן לא בעינן אנקוטי חפצא כי כך פרש"י בכתובות פרק הכותב (דף פח.) גבי הא דאמרי' אי פיקח שמעון מייתי ליה לידי שבועה דאורייתא ופרש"י דנ"מ דבדאורייתא בעי' אנקוטי חפצא וכן כתבו הגאונים דבשבועה דאורייתא בעי' אנקוטי חפצא ובשבועת היסת לא בעי אנקוטי חפצא אבל הנשבעין ונוטלין דפרק כל הנשבעין בעו אנקוטי חפצא כעין דאורייתא דמשום דהנך נוטלין בשבועה החמירו בשבועתן. ויש לומר משום דהכא לא בעי על תקון השבועה אלא נפקותא לענין דינא קבעי. איכא בינייהו מיפך שבועה בדאורייתא אם אמר נתבע ישבע הוא ויטול ואמר התובע איני נשבע בדאורייתא לא מפכינן אלא אומרים לנתבע הואיל והטילה התורה עליך שבועה השבע או צא תן לו אבל בדרבנן הואיל ומדאורייתא פטור בלא שבועה יכול לומר לתובע השבועה שהטילו חכמים עלי אני מהפכה עליך השבע וטול אם לא רוצה לישבע מוקמינן לנתבע אדאורייתא ופטור בלא שבועה. ולמר בר רב אשי דאמר בדאורייתא נמי מהפכינן מאי איכא בינייהו בעל הלכות כתב דלית הלכתא כמר בר רב אשי וכן כתב בסדר תנאים ואמוראים וכך כתב ר"ח ז"ל ובפרק הכותב (דף פז:) פרש"י גבי הא דסבר רמי בר חמא למימר שבועה דאורייתא ונ"מ לאפוכי שבועה אלמא קסבר דבדאורייתא לא מפכינן. ובתשובת רבינו גרשון מאור הגולה יש שמהפכין שבועה דאורייתא ורב האי גאון הביא ראייה דבאורייתא מפכינן מדקאמר לקמן בשמעתין דמאן דאפיק שטרא על חבריה אי א"ל אישתבע לי דלא פרעתיך א"ל זיל אישתבע ליה ומה התם דאית ליה עליה ממון גמור מדאורייתא בשטר יכול להטיל עליו שבועה היכא דלית ליה עליה אלא שבועה לכ"ש דמצי למימר אישתבע לי את. ונראה דאינה ראייה דהתם יש טעם לדבר למה תקנו שצריך לישבע דזימנין דפרעיה ואישתייר שטרא בידיה כדאיתא בפ"ק דב"מ (דף יז:) דאישתמוטי קמישתמיט דאמר ליה למחר יהיבנא לך השתא ליתא גבאי א"נ אפשיטי דספרא זייר ליה אבל בשבועה דאורייתא למה יתקנו חכמים שיוכל להפכה וכן מסתברא שאין להפך שבועה דאורייתא דמחויב שבועה ואין רוצה לישבע משלם. וכך פסק רב אלפס ז"ל: איכא בינייהו למיחת לנכסיה. בדאורייתא לא בעי לאישתבועי נחתינן לנכסיה בדרבנן לא נחתינן לנכסיה ולרבי יוסי דאמר מציאת חש"ו גזל גמור מדבריהם ואמר רב חסדא להוציאו בדיינין אלמא בדרבנן נמי נחתינן לנכסיה איכא בינייהו אם הנתבע חשוד על השבועה בדאורייתא ישבע שכנגדו ויטול: בדרבנן תקנתא הוא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן ולרבנן דסברי מציאת חש"ו יש בהן גזל מפני דרכי שלום אבל אין מוציאין בדיינין דבדרבנן לא נחתינן לנכסיה מאי עבדי' ליה משמתינן ליה ונטרינן תלתין יומין עד דמטא זמן !נגדיה ומנגדינן ליה ושבקינן ליה:

סימן יעריכה

אמר רב פפא האי מאן דאפיק שטרא אחבריה וא"ל שטרא פריעה הוא אמרי' ליה לאו כל כמינך זיל שלים ואי אמר לישתבע לי אמרינן ליה זיל אישתבע ליה. א"ל רב אחא בריה דרבינא לרב אשי וכי מה בין זה לפוגם שטרו. א"ל התם אע"ג דלא טעין טענינן ליה הכא זיל שלים אמרי' ליה ואי אמר לישתבע לי אמרי' ליה זיל אישתבע ואי צורבא מרבנן הוא בעל השטר לא מזדקיקנא להשביעו לחושדו שהוא תובע שטר פרוע ואי תפס משל הלוה שבקינן ליה בידיה בלא שבועה ואי לא תפיס ואמר לפני ב"ד נשבע אני כדי שלא אפסיד חובי משבעינן ליה איכא מ"ד האי שבועה דרבנן היא ואיכא מ"ד כעין שבועה דאורייתא היא וסבירא לן כמ"ד דכעין שבועה דאורייתא היא דדמיא לפוגם שטרו ולא מפכינן לה ובעא אנקוטי חפצא:

סימן יאעריכה

מתני' מנה לי בידך אמר לו הן א"ל אל תתנהו לי אלא בפני עדים למחר א"ל תניהו לי נתתיו לך חייב מפני שצריך ליתנו לו בעדים. ובלבד שיקבל עליו תנאי זה כי יכול הוא לומר איני רוצה לקבל תנאי זה עלי כי חושש אני שמא אשכח תנאי זה ואפרע לך שלא בעדים ותגבה ממני ושמא לכך אתה מתכוין ויראה אם בשעת הלואה אמר ליה אל תפרעני אלא בעדים אפי' שתק וקבל המעות ושתיקה הויא קבלה דאדעתה דהכי קבל מעותיו. אבל שלא בשעת הלואה כההיא דמתני' צריך לקבל עליו בפירוש. ושתיקתו לא הויא קבלה כיון דמתחלה הימניה לא חשש זה להשיב. אבל אם נתחייב אדם לחבירו בב"ד והתרה בו אל תפרעני אלא בעדים אפילו אמר איני מקבל עלי תנאי זה לאו כל כמיניה כיון דהוצרך להביאו בפני בית דין בשביל ממון זה והתרה בו בפני בית דין הויא התראתו התראה:

סימן יבעריכה

ליטרא זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא ליטרא כסף פטור. דינר זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף וטריסית ופונדיון ופרוטה חייב. שהכל מין מטבע אחד. כור תבואה יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך קיטנית פטור. כור פירות יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית חייב שהקטנית בכלל פירות. טענו חיטין והודה לו בשעורין פטור ור"ג מחייב. הטוען את חברו כדי יין וכדי שמן והודה בקנקנים אדמון אומר הואיל והודה ממין הטענה ישבע. וחכ"א אין זו הודאה ממין הטענה. אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון. טענו כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעות הודה בקרקעות וכפר בכלים כפר בכלים והודה במקצת קרקעות פטור כפר בקרקעות והודה במקצת כלים חייב שהנכסים שאין להן אחריות זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן:

סימן יגעריכה

גמ' אמר רב פפי משמיה דרבא הלכתא המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים. ורב פפא משמיה דרבא אמר א"צ לפורעו בעדים. והלכתא כרב פפא דהאמר רבי אבא בפרק גט פשוט (דף קע.) והא קי"ל המלוה את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים ורבא ורמי בר חמא נמי סבירא להו הכי בפ' כל הנשבעין (דף מה:). ואם א"ל אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים ואם אמר פרעתיך שלא בעדים אפי' שבועה אינו צריך דהא הימניה בדיבוריה כל זמן שלא יביא עדים ואם א"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים נאמן הכי גרס ר"י בעל התוספות ז"ל. והרמב"ם ז"ל כתב שחקר אחר גמרות ישנות ומצא בספרים שנכתבו לפני חמש מאות שנה והיה כתוב בהן נאמן ואי תקשה לך כיון דנאמן לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים או מתו יהא נאמן לומר פרעתיך ביני לבינך במיגו דאי בעי אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ומתו וי"ל דאין זה מיגו טוב דיותר נוח לומר פרעתיך ביני לבינך ושכחתי התראה שהתרית בי לפורעך בעדים ממה שיאמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ומתו כי יאמרו העולם הרוצה לשקר ירחיק עדיו ותימה לעיל דפריך לשמואל ממתני' אמאי לא שני מתניתין איירי באומר נתתי לך ביני לבינך משום הכי לא מהימן ולעולם אימא לך אי טעין פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים נאמן ויש לומר דמשמע ליה לישנא דמתניתין מפני שצריך ליתן לו בעדים שצריך לברר ע"י העדים שנתנם לו ושמואל ורב פפא סברי כרבי יהודה בן בתירה. ורב אלפס ז"ל גריס אינו נאמן ויותר מסתבר דגרס נאמן שהרי הוא אומר שקיים תנאו ופרעו בפני עדים וסוף העדים למות וכי בשביל זה יפסיד ולא היה מחויב לכתוב שובר ולשומרו לעולם וגם שמואל סבירא ליה הכי ואפשר דרב אסי לא פליג עליה בהא וכיון דהספרים חולקין ראוי להכריע כסברת שמואל:

סימן יד / טועריכה

ההוא דאמר ליה לחבריה כי פרעת לי פרע לי באנפי ראובן ושמעון פרעיה באנפי סהדי אחריני אמר אביי באפי סהדי א"ל באפי סהדי פרעיה. רבא אמר להכי א"ל ראובן ושמעון כי היכי דלא לידחיה. פרש"י והמלוה טוען דסהדי שקרי נינהו וקשה לאו כל כמיניה למיפסל סהדי. וצריך לומר לפירושו דכיון דקבל תנאו נעשה כאומר לו מהימנת לי כל אימת דאמרת דלא פרעתי עד שיעידו ראובן ושמעון ולישנא דהש"ס לא משמע הכי מדקאמר להכי קאמר ראובן ושמעון כי היכי דלא לידחייה ומה דחוי שייך להזכיר כאן כיון דמייתי סהדי דפרעיה הוה ליה למימר להכי אמר ראובן ושמעון כי היכי דלא להימני שאר סהדי. על כן נראה לפרש דאמר פרעתי בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים וכן פר"ח ונראה מתוך פי' דגרסינן דאם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים נאמן והאי דינא אלים טפי דכיון דייחד לו עדים נתכוין שלא יוכל לדחותו ולומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים אבל אם פרעו בפני עדים אחרים והם בפנינו מהימני' ורב אלפס כתב דאם פרעו בפני עדים אחרים לא מהימני' לפי שקבל עליו שכל עדים יהיו פסולים להעיד בפרעון זו חוץ מראובן ושמעון והביא ראיה מהאי עובדא דבסמוך באפי תרי דתנו הלכתא ופרעיה באפי סהדי אחריני וקאמר ליה רב נחמן כיון דקמודית דשקלתינהו מיניה הוי פרעון משמע הא לא מודה אע"ג דפרעיה באפי סהדי לא מהימני' כיון דלא תנו הלכתא. ולאו ראייה היא דר"ח לא גריס בההוא עובדא פרעיה באפי סהדי אלא פרעיה סתם וכן כתב הרמב"ן ז"ל שמצא בספרים ישנים וה"ג פרעיה ביניה לבין דיליה אבל אם באו עדים שפרע נאמנים. וכן מסתברא שלא פסל שאר עדים ולא דמי להא דאמרינן לקמן מהימנת לי כבי תרי דהתם א"ל בפירוש שיהא נאמן יותר משאר עדים אבל הכא יחוד העדים אינו אלא כדי שלא יוכל לדחותו ולומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים אבל לא פסל עדים המעידים לפנינו: ההוא דא"ל לחבריה כי פרעית לי פרע באפי תרי דתנו הלכתא אזל פרעיה באפי סהדי ואתניסו אתא לקמיה דרב נחמן א"ל אין קבולי קבלתינהו ואמינא ליהוו פקדון בידי עד דמייתי תרי דתנו הלכתא א"ל כיון דקמודית דקבלתינהו הא פרעך מאי אמרת לקיומי תנאיה זיל אייתינהו דהא אנא ורב ששת דגמרי' הלכתא סיפרא וסיפרי ותוספתא וכולה הש"ס האי דא"ל הא אנא ורב ששת לבדיחותא בעלמא הוא דקאמר ולא שהיה צריך לכך כי כבר פרעו ונסתלק הימנו:

סימן טזעריכה

ההוא דא"ל לחבריה הב לי מאה זוזי דאוזפיתך אמר ליה להד"מ אתו סהדי דאוזיף ופרע אותה הלואה עצמה שתבעו אמר אביי הא מסהדי סהדי רבא אמר כל האומר לא לויתי כאילו אומר לא פרעתי דמי. ואע"ג דמסהדי סהדי דפרע איהו מהימן טפי לחייב עצמו ודוקא דאסהידו סהדי דאוזפיה אבל אם טען מתחלה לא לויתי ושוב אמר פרעתי נאמן דעל פיו לא הוחזק כפרן:

סימן יזעריכה

ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך אמר ליה ולאו פרעתיך בפני פלוני ופלוני אתו פלוני ופלוני ואמרו להד"מ אמר רב ששת הוחזק כפרן אמר רבא כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה:

סימן יחעריכה

ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי שית מאה זוזי דאוזפיתך. א"ל ולא פרעתיך מאה קבי עפצי דקיימא בשיתא שיתא. א"ל לאו בארבע ארבע הוו קיימי אתו סהדי ואמרי אין בארבע ארבע הוו קיימי אתא לקמיה דרבא חייביה. אמר ליה רמי בר חמא והא את הוא דאמרת כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה א"ל רבא קצותא דתרעא מידכר דכירי אינשי. מכאן משמע שהאומר לחבירו פרעתיך אין צריך לברר במה פרעו והיאך פרעו דהכא אע"ג דאכחישו יתיה עדים בפרעון סבר רמי בר חמא למימר כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה ורבא לא חייביה אלא משום דקצותא דתרעא מידכר דכירי אינשי אבל מעיקרא לא בעי לברורי:

סימן יטעריכה

ההוא דא"ל לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא אמר ליה פרעתיך א"ל הנהו סיטראי נינהו. אמר רב נחמן איתרע שטרא רב פפא אמר לא איתרע שערא. ולרב פפא מ"ש מההוא דא"ל לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא א"ל ולא אתורי יהבת לי ואתית ויתיבת אמסחתא וקבילת זוזי א"ל הנהו סיטראי נינהו ואמר רב פפא איתרע שטרא. הכי השתא התם כיון דקא מודה דאתורי יהיב ומתורי שקל איתרע שטרא הכא אימר סיטראי נינהו. מאי הוי עלה רב פפא אמר לא איתרע שטרא ורב שישא בריה דרב אידי אמר איתרע שטרא והלכתא איתרע שטרא האי איתרע פר"ת וצריך בעל השטר שבועה. והא דאמר בפרק אלו נערות (דף לו:) האי שטרא ריעא לא מגבינן ביה דוקא כי האי ריעותא דהתם דהוה מהדר אזיופא דאימר זיופי זייף וכתב. וקשה לר"ת והא אמרינן בפרק הכותב (דף פה.) כגון אבא מר ברי דקים לי בגויה מרענא שטרא אפומיה ואי ריעותא דשטרא בכל דוכתא הוי להטיל שבועה עליה מאי רבותא דאבא מר דקים ליה בגויה כל עד שהיה מעיד שהוא פרוע היה מזקיקו לישבע. ותירץ ר"ת דהתם מיירי באומר שטר אמנה ושטר פסים הוא ואפילו תרי סהדי לא מהימני בהכי כדאיתא בפרק האשה שנתארמלה (דף יט.) ומיהו קשה מההיא שטרא דאתא לקמיה דרבא אמר רב פפא ידענא ביה דפריע א"ל איכא איניש אחרינא בהדי דמר וקאמר התם לא יהא רב פפא כבת רב חסדא דהא מרע שטרא אפומה ואי בשטרא ריעא לא אמר אלא שיצריך לישבע אמאי בעי אחריני בהדיה ולקרעו לא קאמר כדקאמר התם קרענא ס"ד על כן נראה דבשטרא ריעא לא מיקרע קרעינן ליה ולא מיגבא מגבינן ביה כדאמרינן בפרק אלו נערות. ורב אלפסי ז"ל כתב האי איתרע שטרא איכא מ"ד דלא איבטיל ליה לגמרי אבל אי אית ביה נאמנות איתרע הך נאמנות ולא גבי אלא בשבועה ודייק מדקאמר איתרע שטרא ולא קאמר איבטל שטרא והן הן דברי ר"ח ז"ל ורב האי ורב שרירא ז"ל אמרו דאיבטיל שטרא לגמרי ומשתבע שבועת היסת דליכא גביה להאי מלוה ולא מידי ומיפטר והביא ראיה לדבריהם מהא דאמרינן לאו אתורי יהבת לי ומתורי שקלת ואמר רב פפא איתרע שטרא והתם כיון דאתורי יהב ומתורי שקל ודאי פרעון השטר הוא ונמחל שיעבודו וליכא למימר בהאי שטרא כדקאי קאי אלא ודאי איבטל לגמרי ואיתרע שטרא דרב נחמן נמי הכי הוה מדפריך מיניה. ונראה דלאו ראייה היא דאתורי יהיב ומתורי שקל אפשר שהלוה לו מעות לקנות לו שוורים וכתב שטר עליהם כדי שיפרע לו בדמי השוורים מלוה על פה שהיה לו עליו ודמי השוורים ישארו עליו בשטר והוכחה לדבר שהניח השטר בידו ועוד הביא ראייה מהא דקאמר וה"מ דפרעיה באפי סהדי ולא אידכר שטרא דמיגו דלא יכול למימר להד"מ לא יכול למימר סיטראי נינהו וכיון דלא יכול למימר סיטראי נינהו ודאי איבטיל שטרא לגמרי דהוה ליה שטרא פריעא הלכך משתבע ליה שבועת היסת דלית ליה למלוה גבי כלום ומיפטר גם זו אינה ראייה דאף ע"ג דלא יכול למימר להד"מ יכול למימר סיטראי נינהו ולא איבטיל שטרא. ודתיקשי לך אמאי צריכין להאי מיגו אמאי אינו נאמן לומר סיטראי בלא מיגו כמו להד"מ דמה לי טעמא דסיטראי ומה לי טעמא דלהד"מ וצ"ל דטעמא דסיטראי נינהו אינה כל כך טענה ברורה ומחוורת. דחזקה לא שביק אינש מלוה בשטר עליו ופרע מלוה על פה הלכך כשיש עמו מיגו דלהד"מ טענה בריאה הוא ומגבינן בהאי שטרא אבל פרעיה באפי סהדי דליכא מיגו לאו טענה ברורה הוא לגבות בו וגם לא איבטיל שטרא אלא איתרע שטרא לא מיקרע קרעינן ולא מיגבא מגבינן וכן עיקר. וה"מ דפרעיה באפי סהדי ולא אידכר ליה שטרא. כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל ודוקא דמסהדי סהדי דבתורת פרעון יהבה ניהליה ולא ידעי אי מהאי שטרא אי משטרא אחרינא דהשתא ודאי אמרי' איתרע שטרא דליכא מיגו אבל אי מסהדי דיהב ליה זוזי ולא ידעי אי בתורת פרעון או פקדון או מתנה לא איתרע שטרא ויכול למימר סיטראי נינהו במיגו דאי בעי אמר במתנה יהבינא ניהלי' כדאמר בפרק שבועת העדות (דף לד:) מנה נתתי לך בפני פלוני ופלוני והעדים רואין אותו מבחוץ מהו אמר ליה רב המנונא והלה מה טוען אי דקאמר להד"מ הוחזק כפרן אי דקאמר במתנה נתנם לי כי עדים רואין אותו מאי הוי אלמא אע"ג דאיכא עדים דיהיב דמי קמייהו כיון דלא ידעינן אי לשם מתנה אי לשם הלואה מהימן למימר לשם מתנה נתנם וכי תימא לא דמי התם נאמן במיגו להחזיק מה שבידו אבל הכא מיגו להוציא הוא כי דייקת ביה שפיר לאו להוציא הוא דהני סהדי לאו אגופא דשטרא קמסהדי דפריע הוא אלא במקומו השטר עומד ואדמי דעלמא דיהב באנפייהו קמסהדי ולא ידעי לשום מה קיהיב להו הלכך השטר במקומו עומד לגבות ועל המעות מהימן במיגו להחזיק המעות בידו והרמב"ן ז"ל לא הודה לו דמנלן דמהימן לומר במתנה נתנם לי עד דמהימנינן ליה לומר סיטראי במיגו דבמתנה נתנם לי אדרבה יותר גריעה טענת מתנה מטענת סיטראי דאדם יותר ברצון פורע חובותיו ממה שיתן שלו במתנה ולא דמי לההיא דפרק שבועת העדות דהתם לא היה חייב לו תחילה כלום ועל המעות שנתן לו בפני עדים זה אומר לשם הלואה וזה אומר לשם מתנה נאמן שהמוציא מחבירו עליו הראייה אבל הכא שהיה חייב לו מעות ויהיב ליה מעות בסתם בפני עדים כיון דלא מהימנא ליה לומר סיטראי נינהו כ"ש דלא מהימן למימר במתנה נתנם ליה דודאי לשם פרעון השטר נתנם ונראין דבריו דמתנה לא שכיחא וגריעא טענת מתנה מטענת סיטראי אבל פרעינהו בין דיליה לדיליה מיגו דיכול למימר להד"מ יכול למימר סיטראי נינהו וכדאבימי בריה דרבי אבהו כדמפרש בכתובות בפרק הכותב (דף פה:):

סימן כעריכה

ההוא דאמר ליה לחבריה מהימנת לי כל אימת דאמרת לא פרענא אזל פרעיה באפי' סהדי אביי ורבא דאמרי תרוייהו הא הימניה מתקיף לה רב פפא נהי דהימניה טפי מדנפשיה טפי מסהדי מי הימניה והלכתא כרב פפא. ההוא דאמר ליה לחבריה מהימנת לי כבי תרי אזל פרעיה באפי תלתא אמר רב פפא כבי תרי הימניה כבי תלתא לא הימניה מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע כי אזלינן בתר רוב דעות ה"מ באומדנא דכמה דנפישי בקיאי טפי אבל לענין עדות תרי כמאה ומאה כתרי אבל אי א"ל כבי תלתא ואזיל ופרעיה באפי ארבעה כיון דנחית לדעות נחית וכן הלכה:

סימן כאעריכה

מתני' אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן ואין משביעין את הקטן אבל נשבעין לקטן ולהקדש:

סימן כב / כגעריכה

גמ' והא אמרת רישא אין נשבעין אמר רב (כהנא) בגדול הבא בטענת אביו עסקינן ואמאי קרי ליה קטן דלגבי מילי דאביו קטן הוא ומתניתין רבי אליעזר בן יעקב היא דתניא ראב"י אומר פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו וחכ"א אינו אלא כמשיב אבידה ופטור וראב"י לית ליה משיב אבידה פטור אלא בדרבה קמיפלגי דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו והאי בכוליה בעי דליכפריה והאי דלא כפר ליה דאין אדם מעיז ובכוליה בעי דלודי ליה והאי דלא אודי ליה אישתמוטי הוא קמישתמיט עד דהוה ליה זוזי ופרענא ליה הלכך רמי רחמנא שבועה עליה כי היכי דלודי ליה בכוליה ראב"י סבר לא שנא בו ולא שנא בבנו אינו מעיז הלכך לאו משיב אבידה הוא ורבנן סברי בו הוא דאין מעיז אבל בבנו מעיז ומדלא העיז משיב אבידה הוי. והלכתא כראב"י דאמרינן משנת ראב"י קב ונקי. ועוד דסוגיא דפירקין דלקמן (דף מז.) כוותיה דאמרינן תני רבי אמי שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין היכי דמי אי דאמר ליה מנה לאבא ביד אביך וא"ל חמשין אית לי וחמשין לית ליה מה לי הוא מה לי אבוה והאי סוגיא אליבא דראב"י דלרבנן אבוה מיחייב דהוה ליה מודה מקצת הטענה אבל בנו פטור כיון דיכול להעיז משיב אבידה הוי ושמעינן מינה דהלכה כר' אליעזר בן יעקב דהא סוגיין כוותיה כדאמרינן במסכת סנהדרין (דף לג.) היכי דמי שיקול הדעת כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי בהדי הדדי ולא איפסיק הלכתא כחד מינייהו וסוגיא דעלמא כחד מנייהו ואזיל איהו עבד כאידך היינו טעה בשיקול הדעת ופלוגתא דהכא הוי בשיקול הדעת הלכך אי אמר ברי לי שמנה לאבא בידך ואמר ליה אידך חמשין אית ליה וחמשין לית ליה חייב אבל אי לא אמר ברי לי פטור דהיינו דתניא מנה לי לאבא בידך אין לך בידי אלא חמשין פטור ואוקי רב להא מתניתא בדלא אמר ברי לי. ואע"ג דחזינא לרבואתה דפסקי הלכה כרבנן דאמרי משיב אבידה הוא אנן כתבינן מאי דסבירא לן וטעמי דפרישינן טעמי דברירא אינון ולית בהו ספיקא: ושמואל אמר לעולם מתניתין רבנן היא ומאי נשבעין לקטן ליפרע מנכסי קטן. להקדש ליפרע מנכסי הקדש. תני אביי קשישא יתומים שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים בין לשבועה בין לזיבורית. וכן הלכה. כתב ה"ר יוסף ז"ל הא דתנן אין נשבעין על טענת קטן מסתברא לן דדוקא שבועת התורה אבל שבועת היסת מיהא מחייב ושבועת התורה נמי דוקא שבועה הבאה מחמת הטענה כגון מודה מקצת ועד אחד דטענת קטן לאו כלום היא אבל שבועת שומרין שאינה באה מחמת טענה דהא טענת שמא היא כך צריך לישבע לקטן כמו שנשבע השומר לגדול וכן נמי הנשבעין מדרבנן בטענת שמא כשותפין והאריסין ודדמו להו דינן כשומר וב"ד מעמידין אפוטרופס לקטן ומשביע אותם וכן שבועת היסת דלית ביה אודיתא דלא שייך למימר משיב אבידה היא נשבעין לקטן ואע"ג דכי יתן איש בשומרין כתב שדייה אכי הוא זה דעירוב פרשיות כתוב כאן ואפילו בקטן שלא הגיע לפעוטות נשבעין שבועות היסת על טענתו דלענין מקח וממכר הוא דבעינן קצת חכמה וחריפות אבל לענין טענה שטוען מנה לי בידך לא בעינן חריפותא ואין הנתבע יכול להפך את השבועה על הקטן כיון דקטן לאו בר אישתבועי הוא ואם תובעין את הקטן במידי דמטיא הנאה לידיה כגון משא ומתן ודדמי ליה וקמודה קטן קמן מחייבינן ליה למפרע ואי לא קמודה נטרינן ליה עד דגדל ומשתעי דינא בהדיה ומשבעינן ליה ואי במידי דלא מטי ליה הנאה קא תבעי ליה כגזילות וחבלות ודדמי להו אפילו מודה לא מחייב ואפילו לכשיגדיל הקטן דפגיעתו רעה דדוקא בעבד ואשה הוא דתנן (ב"ק דף פז.) נשתחרר העבד נתגרשה האשה חייבין לשלם אבל קטן לאו בר עונשין הוא על מה שעשה בקטנותו. והרמב"ן ז"ל הקשה על מה שכתב דנשבעין לקטן שבועת שומרין דהא כתיב כי יתן איש אל רעהו בשומר שכר וע"כ משבועת שומרין מעטיה דהא לא כתיב כי הוא זה התם ועוד הא דמקשינן מרישא לסיפא ליתרץ מאי נשבעין לקטן שבועת השומרין דלישנא נמי הכי דייקא דלהקדש נמי מתוקם בשבועת שומרין דתקנת חכמים הוא שלא יזלזלו בהקדשות כדמפרש בבא מציעא (דף נח.) ונראין דבריו וגם כתב דדוקא כשהגיע לפעוטות הוא דנשבעין על טענתו שבועת היסת וכן בטענת שמא כגון השותפין והאריסין:

סימן כדעריכה

מתני' ואלו דברים שאין נשבעין עליהם העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות ואין בהן תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה שומר חנם אין נשבע נושא שכר אין משלם. הא דתנן שומר חנם אין נשבע משום דקרא כי יתן דכתיב בשומר חנם איירי בשבועה וה"ה דאין משלם החיוב דידיה דהיינו פשיעה כי היכי דשומר שכר פטור מחיוב דידיה דהיינו גניבה ואבידה וכן מוכח בהדיא בשילהי החובל (דף צג.) גבי ההוא גברא דאפקידו גביה ארנקי של צדקה פשע ביה חייביה רב יוסף לשלומי ומעיקרא בעי למיפטר משום דכתיב לשמור ולא לחלק לעניים אלמא כל הני דמימעטין מהאי קרא אפילו מפשיעה ממעטי. ואפילו שומר שכר נראה דפטור אפילו מפשיעה דההוא דאפקידו גביה ארנקי של צדקה שומר שכר הוה בההיא הנאה דרב יוסף דאמר לקמן דשומר אבידה שומר שכר הוי בההיא הנאה דלא בעי למיתב ריפתא לעני והוי מצי למימר שומר שכר אין נשבע שמתה או שנאנסה אלא נקט פטור שבועה בשומר חנם ופטור תשלומין בשומר שכר משום דבהאי לישנא כתיבי בקרא וה"ה כולם פטורין משבועה ותשלומין. והוה מצי למימר שואל אינו משלם אונסין ובגניבה ואבידה דאיתקש לשומר שכר דכתיב וכי ישאל איש וי"ו מוסיף על ענין ראשון כדדרשי' פרק השואל (דף צה.) אלא כיון דתנא פטור שבועה בשומר חנם ופטור תשלומין בשומר שכר ה"ה בכולן ועוד משום הכי לא תני שואל משום דלא שייך בהקדש. אבל הרמב"ן והראב"ד ז"ל כתבו דשומר שכר חייב בפשיעה בכל אלו. אבל רב אלפס ז"ל כתב בתשובה המפקיד שטרות אצל חבירו ומודה שפשע בהו ונאבדו פטור מלשלם והדברים נראים דכיון דהוציא הפסוק אלו מכלל פרשת שומרין אין לחייבו אלא מטעם אדם המזיק ופושע בדבר ונאבד לא חשיב אדם המזיק שהרי פשיעה בבעלים פטור אלא ודאי לא מיקרי אדם המזיק כיון דלא אפסידיה בידים אלא שבפשיעה שלא שמרו כראוי נפסד אלא שמדין שומר חייבתו תורה הלכך בבעלים פטור וכיון שהוציאה תורה את אלו מדין שומרין פטורין אף מפשיעה והא דאין נשבעין על אלו ה"מ בפני עצמן אבל ע"י גלגול נשבעין דתנן (קדושין דף כו.) נכסים שאין להם אחריות זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן ובפני עצמן נמי לא אמרן דאין נשבעין עליהן אלא שבועה דאורייתא אבל מדרבנן נשבעין עליהן דה"ג בפרק הכותב (דף פז:) בענין הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה סבר רמי בר חמא למימר שבועה דאורייתא וכו' אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין והיא נשבעת ונוטלת ועוד אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות אלא אמר רבא מדרבנן דפרע דייק דמיפרע לא דייק ורמו רבנן שבועה עליה כי היכי דלידק: רבי מאיר אומר יש דברים שהן כקרקע ואינן כקרקע ואין חכמים מודים לו כיצד עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר אינן אלא חמש ר' מאיר מחייב שבועה וחכמים אומרים כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ואוקימנא דבענבים העומדות ליבצר קמיפלגי דר' מאיר סבר כבצורות דמיין ורבנן סברי לאו כבצורות דמיין:

סימן כהעריכה

אין נשבעין אלא על דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין. כיצד א"ל בית מלא פירות מסרתי לך כיס מלא מעות מסרתי לך והלה אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל פטור:

סימן כועריכה

זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון חייב. הא דאין נשבעין אלא על דבר שבמדה אין לפרש דמכסף נפקא שהוא דבר מסויים שתי מעות דהא לרב משמע לעיל דאייתר כסף לכפירה ופי' ריב"א דנפקא לן מההוא דרשא דבריש מרובה שלמה למעוטי דבר שאין מסויים והיינו שלא במדה ובמשקל ומנין ובמכילתא מפרש ליה מכסף או כלים מה כסף שדרכו להמנות אף כלים שדרכן להמנות מכאן אמרו כל טענה שאין במדה וכו':

גמ' אמר אביי לא שנו אלא דאמר בית סתם אבל א"ל בית זה ידיע טענתיה רבא אמר אפילו בית זה פטור ואין חייב עד שיטעננו דבר שבמדה ומשקל ומנין ומודה לו דבר שבמדה ומשקל ומנין. תניא כוותיה דרבא כור תבואה יש לי בידך אין לך בידי פטור מנורה גדולה יש לי בידך אין לך בידי אלא מנורה קטנה פטור אזור גדול יש לי בידך אין לך בידי אלא אזור קטן פטור כור תבואה יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך חייב מנורה בת עשר ליטרין יש לי בידך אין לך בידי אלא בת חמש ליטרין חייב. כללו של דבר אין חייב עד שיטענו דבר שבמדה ושבמשקל ומנין ויודה לו דבר שבמדה ומשקל ומנין. כללו של דבר לאתויי מאי לאתויי בית זה דלא מ"ש מנורה גדולה ומנורה קטנה דפטור מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו בת עשר ובת חמש נמי מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו אמר רבי אבא בר ממל שאני מנורה הואיל ויכול לגורר' ולהעמידה על חמש ליטרין:

סימן כזעריכה

מתני' המלוה את חבירו על המשכון ואמר סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה פטור סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו וג' דינרין היה שוה חייב סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה פטור סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתך עליו וה' דינרים היה שוה חייב מי נשבע מי שהפקדון אצלו שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון. כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל היכא דאמר מלוה אנא לא ידענא כמה היה שוה אבל ידענא שהיה שוה יותר ממה שהיה לי עליו ואין יודע כמה הוה ליה מחויב שבועה ואין יכול לישבע ומשלם כדאמר בפרק דלקמן (דף מז:) מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם אבל אם רצה הנתבע להחרים סתם על שנוטל ממונו ולא היה לו ליטול אין מונעין אותו בכך אבל שבועה לא מחייבינן. ויש מקשים על דבריו דכיון דלא ידע כמה היה שוה לא מיחייב שבועה דהא לא מודה בדבר שבמדה ומשקל ומנין והוה כההיא דתנן אלא מה שהנחת אתה נוטל והיכי דמי מחויב שבועה ואין יכול לישבע כגון מנה לי בידך וא"ל חמשין ידענא וחמשין לא ידענא ועוד שהרי אינו כופר בשתי כסף שהוא אומר שאין יודע כמה הוא שוה ומיהו כל הגדולים הסכימו לדברי ה"ר יוסף ז"ל שהרמב"ם כתב בהלכות שאלה ופקדון פ"ה (פ"ה מהל' שאלה ופקדון) המפקיד פירות אצל חבירו שאינן מדודין וערבן עם פירותיו ולא מדדן הרי זה פושע. בעל הפקדון אומר כך וכך הוו והשומר אומר איני יודע ישלם בלא שבועה שהרי חייב בעצמו בתשלומין ואין יודע כמה הוא חייב ונמצא מחויב שבועה שאין יכול לישבע וכזה הורו רבו הר"ר יוסף ז"ל ורבו. והרמב"ן תי' ודבריו אין מובנים ונראה דלא קשה דכיון שאומר יודע אני שהיה שוה יותר ממה שיש לי עליו הודה ששוה פרוטה יותר שפחות משוה פרוטה אין נחשב שוויו בחפץ אחד ואם לא יגיע לשוה פרוטה אינו מונה אותו הלכך זה שאומר שהיה שוה יותר מסלע ע"כ בפרוטה הודה הרי יש כאן הודאת ממון וכיון שהודה בסתם אין בכלל הודאה זו אלא פחות שבממון ואין יכולין להוציא ממנו אלא בפרוטה והוי כאילו הזכיר בפירוש שוה פרוטה יותר הלכך על כל השאר יאמר שאיני יודע ואילו כפר על השאר יש כאן כפירת שתי כסף וכיון שאמר אין יודע הוי מחויב שבועה שאין יכול לישבע ולא דמי לבית מלא מסרתי לך והלה אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל דהתם אין הנתבע משיב שמא אלא כך הוא אומר מה שאמרת שבית מלא הפקדת אצלי מזה לא נתתי לבי לידע אם היה ממש מלא וגם הטענה אינה כל כך בריאה שכן מורגל בלשון מלא שבית שהוא קרוב להיות מלא קורין אותו בית מלא פירות אבל זה אני יודע בודאי שכמו שהנחת אתה נוטל הלכך אין כאן הודאה כלום כיון שלא טען ולא השיב דבר שבמדה ומשקל ומנין שהרי לא טען עליו אלא חסרון פירותיו והלה אומר שלא חסרו:

סימן כחעריכה

אבל האומר כך וכך פירות הפקדתי אצלך והלה אומר פירות הפקדת אצלי ואיני יודע כמה היו אם לפי טענת המפקיד היו שוין שתי כסף והנפקד אומר יודע אני שהיו שוין פרוטה ואיני יודע כמה היו שוין יותר יש כאן חיוב שבועה אבל אם אמר פירות סתם ולא הודה בשוה פרוטה אין בהודאתו משמעות של שוה פרוטה שאף בפחות משוה פרוטה קרוין פירות והרמב"ן ז"ל הביא ירושלמי לקיים דברי הגדולים והכי איתא בירושלמי בשילהי דהאי פירקא (ירושלמי שבועות, ו) סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה פטור וכו' והלה אומר איני יודע. דרבא בר יונה בש"ר יאות לית את ידע אהין ידע ר' יהושע דרומי בעי קומי דר' מנא תמן איתמר לית את ידע אהין ידע וכה איתמר הכי תמן יש חילול שבועה וכה אין חילול שבועה פירוש א"ל סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר איני יודע כמה שוה יותר על חובו רבא בשם רב חייא שאם הוא אין יודע חבירו יודע ונוטל שלא בשבועה. ופריך תמן איתמר נוטל בלא שבועה שאם זה אין יודע שכנגדו יודע וכה איתמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור ולא אמרינן אם זה אין יודע שכנגדו יודע ולשון הירושלמי משונה דאיפכא הוה ליה למימר במקום תמן כה ובמקום כה תמן ומשני תמן יש חילול שבועה. וכו' פירוש הכא השבועה חלה לפי שהוא מחויב שבועה וכיון שאין יכול לישבע משלם אבל במנה לי בידך שאמר על הכל אין יודע לא תחול שבועה עליו הלכך פטור. עוד הקשה ה"ר יוסף על דבריו מתוך הירושלמי דפרק הכונס חד בר נש אפקיד גבי חבריה חד שק צרור אירעו אונס וכו' ונדחק הרבה לפרש ואין עניינו לכאן כלל דבירושלמי מייתי לה על עשו תקנת נגזל באשו. ובפרק הכונס (סי' טז) פירשתיו:

גמ' (מי נשבע מי שהפקדון אצלו) אהייא אילימא אסיפא תיפוק ליה דשבועה גבי מלוה הוא אמר שמואל ארישא וכן אמר רבי יוחנן ארישא מאי רישא סיפא דרישא. סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרין היה שוה חייב דשבועה גבי לוה היא ואמור רבנן לישתבע מלוה שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון רב אשי אמר זה נשבע וזה נשבע. פירוש הלוה צריך לשבע דג' דינרין היה שוה והמלוה צריך לשבע שאינה ברשותיה דחיישינן שמא נתן עיניו בה כדאמרינן בפ' המפקיד (דף לד:) והכי קאמר מי נשבע תחלה מלוה נשבע תחלה שאין ברשותו ואח"כ ישבע הלוה כמה היה שוה שאם ישבע הלוה תחלה כמה היה שוה שמא יוציא המלוה את המשכון ונמצא שם שמים מתחלל.

סימן כטעריכה

אמר שמואל האי מאן דאוזפיה אלפא זוזי לחבריה ואנח ליה קתא דמגלא עלויה אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי. אבל תרתי קתתא לא אמרי' אם אבד חד אבד פלגא. אבל אי אבדו תרוייהו אבד אלפא זוזי ורב נחמן אמר אפי' תרתי קתתא אבד חד אבד חמש מאה אבד אידך אבד חמש מאות. אבל קתא ונסכא לא. פרש"י כיון דנסכא מידי דפרעון הוא לא קבליה עליה אלא לפרעון. כיון דיהבי' בהדי קתא דלאו מידי דפרעון הוא ודאי נסכא יהיב לפרעון וקתא למשכון. אבל בחד נסכא או בתרי נסכי מודה רב נחמן דהוי משכון כמו חד קתא או תרי קתי דאל"כ מאי פריך ממתניתין לשמואל אליבא דרב נחמן. אי נמי ה"פ אבל קתא ונסכא לא אמרינן אבד קתא אבד פלגא אלא כל חד לפי שווייו אם הנסכא שוין עשר קתי אבד נסכא אבד עשרה חלקים אבד קתא אבד חלק אחד עשר. תנן סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרין היה שוה חייב ואמאי לימא הא קבילתיה מתניתין בדפירש כי קאמר שמואל בדלא פירש זו היא גירסת רוב הספרים וכן גרס רש"י. ור"ח ור"ת גרסי איפכא ומוקי דשמואל בדפירש שאם יפסיד המשכון יפסיד החוב ואפי' הכי תרי קתי לא כי לא היה התנאי אלא אם כן אם הפסיד כל המשכון וכי תימא מאי אתא שמואל לאשמועינן פשיטא דכל תנאי שבממון קיים ויש לומר דאתא לאשמועינן דלא הוי אסמכתא דלא דמי לאם אוביר ולא איעביד אשלם אלפא זוזי ב"מ (דף קד.) ושאר אסמכתות שקונס את עצמו כדי להבטיח את חבירו ולהסמיכו על דבריו ולא כוון מעולם להקנות אלא כדי שיאמינו חבירו אומר כך אבל הכא מה לו לתנאי זה אם אין בדעתו לקיים ור"ח פירש הא דאוקימנא להא דשמואל בדפירש לא שפירש בהדיא שיפסיד כל החוב אלא בדאומר אע"פ שאין שוה כל החוב קבלתיה ואשמועינן דבכה"ג הוי קבלה כנגד כל החוב ור"ח פסק דלא כשמואל מדקאמר בשמעתין בדלא שוי שיעור זוזי כ"ע ל"פ דלית להו דשמואל וכן כתב בה"ג וליתא לדשמואל ואין נראה לר"י הזקן דקיימא לן הלכה כשמואל וכרב נחמן בדיני ונהרדעי סברי כוותיה ולא נחלק עליהם אדם. וקשיא דמתניתין תירץ לה שפיר בדפריש ועוד דלרבה דפליג עליה דרב יוסף בשומר אבידה דקיימא לן הלכתא כוותיה וקצת מהראיות כתבתי (בפ"ב דב"מ סי' יז) ואוסיף לכתוב דבפ' אלו מציאות (דף כט.) אמרינן דלרבה דאמר שומר אבידה שומר חנם בהנאת שימושה שהתירו לו להשתמש בדמי אבידה נעשה שומר שכר ולרב יוסף דהוי שומר שכר בהנאת שימוש נעשה שואל וחייב באונסין ובפרק המפקיד (דף מג.) גבי המפקיד מעות אצל שולחני מותרין ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן מוכח דסבירא ליה לרב נחמן נאנסו לא מיחייב באונסין והלכתא כרב נחמן בדיני. ויש רוצים לדחות דגבי נפקד שדינו להיות שומר חנם בשכר הנאת שימוש תעליהו מעלהו אחת ויהיה שומר שכר דהואיל ונהנה מהנה אבל באבידה שהיה מתחלה שומר שכר בשכר הנאת שימוש תעליהו מעלה אחת דהואיל ונהנה מהנה ומתחייב באונסין ולאו דיחוי הוא דכל הנאת שימוש שוה לזה כמו לזה ואם באבידה נתוספת לו פרוטה דרב יוסף וכי בשביל תוספת שכר יתחייב באונסין אין חילוק בשומר שכר בין ששכרו מרובה בין ששכרו מועט. ויש שמביאין ראייה דהלכה כרב יוסף מדקאמר בשמעתין לא דכ"ע אית להו דרב יוסף ודרבה כתנאי וכי מוקי נמי מילתיה כתנאי מוקי לה כרבי אליעזר וקיימא לך דר' אליעזר שמותי הוא ולאו ראייה היא דמסקנא דשמעתין לפום האי דקאמר דכ"ע לית להו לדשמואל ורבא קאמר דבדשמואל קמיפלגי ולא שייכא מילתייהו אמילתיה דרבה. ורבה ככ"ע וכי תימא מ"מ סוגיין דשמעתין מוקי מילתיה דרב יוסף ככ"ע ודרבה כתנאי וכרבי אליעזר אע"ג דרבה מצי לאוקמיה דבדשמואל קא מיפלגי מכל מקום סתמא דהש"ס לא משמע ליה לאוקמי פלוגתייהו בהכי הא לאו מילתא היא דכל סוגיא זו עיקר בנויה על יסוד זה דקאמר לימא בדלא שוי שיעור זוזי קמיפלגי ואורחא דהש"ס בכל דוכתא לדחות מאי דבעי למימר ואי הוה מצי למימר לא בדלא שוי שיעור זוזי דכ"ע אית להו דשמואל הוה אמר הכי אלא זה אי אפשר דאי בדלא שוי אבדו מעותיו כ"ש בדשוי הלכך הוצרך לומר דכ"ע לית להו דשמואל כדי לדחות הא דבעי למימר דבדשמואל קמיפלגי ולפי זה הדחוי הוצרך לומר ולהעמיד פלוגתייהו בדרבה ורב יוסף ומילתא דרב יוסף ככ"ע ורבה כתנאי אבל רבה דהלכה כוותיה מוקי פלוגתייהו בדשמואל ורבי עקיבא כשמואל והלכתא כשמואל ועוד מדקמהדר גמרא לאוקמי סתם מתניתין כוותיה בשילהי השוכר האומנים (דף פב.) אלמא דהלכתא כוותיה ועוד ראייה דמדמי בשמעתין ההוא דאע"פ שאינו שוה אלא פלגא לדשמואל ובפרק הזהב (דף מח:) מדמי לה לדרבי יוחנן דאמר ערבון כנגד כולו הוא קונה ואם כן ר' יוחנן אית ליה דשמואל והלכתא כרבי יוחנן דהתם דרב הוא דפליג עליה ורב ורבי יוחנן הלכה כר' יוחנן ועוד ראייה דלא נוכל לפרש מילתיה כתנאי וסבר כר' אליעזר אבל לר' עקיבא מודה רבה דכשומר שכר דמי דהא בפ' אלו מציאות (דף כט.) גבי פלוגתא דרבי עקיבא ורבי טרפון בדמי אבידה קאמר דאליבא דרבה פליגי רבי עקיבא ורבי טרפון בגניבה ואבידה דלרבי טרפון מיחייב ולר' עקיבא פטור וא"כ לר' עקיבא נמי שומר חנם הוי אליבא דרבה ועוד ראייה דהלכה כרבה דבפ' האומנין (דף פד.) דמוקי מתניתין דלא כרבי אליעזר ואליבא דרב יוסף הוה מצי לאוקמי מתניתין כדברי הכל ובמלוה שאין צריך למשכון אלא משום דלית הלכתא כרב יוסף לא בעי לאוקמי הכי ומכל אלו הראיות ברורות נראה דהלכה כרבה וכדשמואל בדפריש כדברי ר"ח כי כל דבריו דברי קבלה ומ"מ המלוה על המשכון לא שנא משכנו בשעת הלואתו ול"ש משכנו שלא בשעת הלואתו ול"ש הלוהו מעות () ול"ש הלוהו פירות שומר שכר הוי שאם אבד או נגנב והיה המשכון כנגד החוב אין ללוה על המלוה ולא למלוה על הלוה כלום אלא יצא משכנו בחובו ואם החוב יותר על המשכון הלוה נותן למלוה היתרון ואם דמי המשכונות יתירים על החוב () אין המלוה נותן ללוה היתרון ואם אבד באונס נשבע המלוה כדין שבועת שומרין וגובה כל חובו:


הדרן עלך שבועת הדיינין