רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/כתובות/פרק ה

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה את הכל ראב"ע אומר מן הנשואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה. שאלו את רבינו אליהו ז"ל היאך יכול האדם לשעבד לו עצמו על מאה מנה כיון שאין לו עכשיו וגם אינו מחוייב בהן בשלמא כשהוא מחוייב ממון יכול לשעבד לו הואיל וגופו מחוייב דאע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם משעבד הוא דבר שלא בא לעולם הואיל וכתב דאנא עתיד למיקני כדאמרי' בפ' מי שמת (דף קנז.) דאקני קנה ומכר משתעבד וגם אם היו לו נכסים היה יכול לשעבד לחוב זה שחייב לאח"כ אבל זה שאין לו נכסים וגם אין משעבד עצמו לחוב זה שיתחייב מיד אלא לכשתתאלמן או תתגרש ומתני' דהכא איכא לאוקומי בדאית ליה אבל קשה על המנהג שלנו דנהגו לשעבד עצמו בכתובה גדולה אע"פ שאין לו כלום והשיב דמצינו כענין זה בפ' השוכר את הפועלים (דף צד.) מתנה שומר חנם להיות כשואל ופריך במאי ומשני כשקנו מידו ומשמע דאיירי בכל ענין אפי' אין לו נכסים עכשיו וגם אינו חייב לו כלום עד שיבא האונס ומשעבד עצמו לכשיתחייב. ואין זה קנין דברים דלא מיקרי קנין דברים אלא כי ההוא דריש ב"ב שותפין שהתנו לחלק שאין לו לקנין על מה לחול אבל הכא הוא משעבד עצמו לחוב גמור מעכשיו והנכסים כשיקנה חל עליהם השעבוד וי"מ הואיל וכותב סתמא ושעבדתי לו כל נכסי הרי הודה שיש לו נכסים אע"פ שאנו יודעין בבירור שאין לו אמרי' הודאת בעל דין כמאה עדים דמי מידי דהוה אמה שאנו כותבין בשטרות והקניתי לו ד' אמות קרקע בחצירי אע"פ שאנו יודעין בבירור שאין לו קרקע ואומר ר"ת ז"ל דהיינו טעמא דהואיל ומודה שיש לו הודאת בע"ד כק' עדים דמי ונ"ל שאין טעם זה מספיק לנכסים הידועים שלא היו לו באותה שעה והראשון עיקר:

גמ' רצה לכתוב לא קתני אלא להוסיף מסייע ליה לרבי איבו דא"ר איבו א"ר ינאי תנאי כתובה ככתובה דמי למאי נ"מ למוכרת למוחלת ולמורדת ולפוגמת ולתובעת ולעוברת על דת ולשבח ולשבועה ולשביעית ולכותב כל נכסיו לבניו ולגבות מן הקרקע ומן הזיבורית וכל זמן שהיא בבית אביה ולכתובת בנין דיכרין. תנאי כתובה ככתובה דמי פרש"י תוספת שהוא נותן לה וכן מזונות וכל הנך דתנן בפירקין לעיל (דף נב) ולא היה לו להזכיר הני דבפ' דלעיל דאמר ר"י למנ"מ למוכרת ואמרי' בפרקא דלעיל (דף נג.) מכרה כתובתה יש לה כתובת בנין דיכרין הלכך אין להזכיר כאן אלא תוספת כתובתה ונדוניא נמי דמיקריא כתובה כדאמר לעיל (דף מז.) קבורתה תחת כתובתה אין דינו ככתובתה וכל הנ"מ דאמרי' לקמן (דף קא:) אם היא זינתה נכסים מי זינו ועוברת על דת יש לה נדוניא ואין לה כתובה וגם יש דברים שתוספת כתובתה אינם ככתובה כגון אלמנה לכ"ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט וממזרת ונתינה לישראל אין להן כתובה ויש להן תוספת ולהכי פרט כל הדינין ולא אמר בסתם תנאי כתובה ככתובה: למוכרת כיצד מכרה כתובתה לבעלה או לאחר אינה יכולה לומר לא מכרתי התוספת אלא עיקר וכן אם מחלה כתובתה מחלה גם התוספת. מורדת ועוברת על דת איבדו כתובתן ואיבדו התוספת. ולפוגמת אם פגמה כתובתה נשבעת אף על התוספת ואפי' הכתובה בשטר אחד והתוס' בשטר אחר דאי שניהם בשטר אחד אפילו לא הוי תוספת כתובה ככתובה כך הדין בכל השטרות הפוגם שטרו לא יפרע אלא בשבועה. ולתובעת ל"ש תובעת כתובתה בב"ד ול"ש תובעת תוספת אין לה מזונות כך פירשו רב אלפס ורש"י ז"ל ולא נהירא דקי"ל כרבנן בפ' אלמנה (דף צז:) דאמרה מכרה או משכנה או נתנה מקצתה יש לה מזונות הלכך נראה לפרש שאם תבעה מנה או מאתים ושיירה תוספת כאילו לא תבעה אלא מקצת מנה או מאתים וניזונת בשביל התוספת א"נ אם תבעה כתובתה בסתם התוספת בכלל ואבדה מזונותיה. ולשבח אין האשה גובה כתובתה משבח שהשביחו בנכסי אביהם. אבל ב"ח גובה את השבח כדאיתא בבכורות פ' יש בכור (דף נב.) ותוספת ככתובה לשבועה כשם שאינה נפרעת כתובתה אלא בשבועה כך אינה נפרעת תוספת אלא בשבועה וקשיא דא"נ לאו ככתובה דמיא כל שטרי חובות אין נפרעין מן היתומים אלא בשבועה: וכן אם עד אחד מעיד שהיא פרועה והנפרעת שלא בפניו. ומפרש ר"ת שאם נשבעה בסתם על הכתובה התוספת בכלל ואינה צריכה לשבע שנית כשתבעה לגבות התוספת וה"ר מאיר הלוי ז"ל פירש דאם לא תוספת ככתובה לא היתה צריכה לישבע על התוספת כשנפרעת מן היתומים דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דבעל חוב ולא מטא זימניה בחיי הלוה גבי בלא שבועה דקי"ל כר"ל בפ' השותפין (דף ה:) דאפילו מיתמי אמרינן חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו וגבי כתובה הוא דתקינו רבנן שבועה משום דלא ניחא ליה שתתבזה בב"ד וחיישינן דלמא אתפסה צררי ותוספת כתובה ככתובה לעניין שבועה זו: לשביעית שאם פגמה הכתובה ולא פגמה התוספת משמטת הכל כאילו פגמה גם התוספת. ולכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה וגם התוספת. לגבות מן הקרקע ואפילו מיניה דאילו הוה תוספת כשאר חוב גבי מגלימא דעל כתפיה וכתובה אינה נגבית אלא מן הקרקע אפילו מיניה כדמוכח בנדרים (דף סה:) בההיא דא"ל ר"ע אפילו אתה מוכר שער ראשך אתה נותן כתובתה ומוקי לה כר"מ דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה אבל לרבנן לא. וכן מן הזיבורית ולא בבינונית כבעל חוב. וכל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם וכן התוספת כך פירש רב אלפס ז"ל. וקשה דהיינו דלא כהלכתא דקי"ל כרבנן דכשהיא בבית אביה אינה גובה אלא עד כ"ה שנים ועוד דלענין לגבות לעולם כ"ש דאם הוא כשאר חוב דגובה וי"ל שהספר הביא תחלת המשנה כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם וכו' דברי ר"מ ואסיפא קא סמיך דאמרי רבנן כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה עד כ"ה שנים ואשמעינן דאם שהתה כ"ה שנים מחילתה מחילה גם התוספת. לענין בנין דיכרין שיורשין בניה גם התוספת:

סימן ב

איתמר כתובת בנין דיכרין פומבדיתאי אמרי לא טרפא ממשעבדי ירתון תנן בני מתא מחסיא אמרי טרפא ממשעבדי יסבון תנן והלכתא לא טרפא ממשעבדי ירתון תנן. מטלטלי ואיתנהו בעיניוהו בלא שבועה ליתנהו בעינייהו פומבדיתאי אמרי בלא שבועה בני מתא מחסיא אמרי בשבועה והלכתא בלא שבועה והוא דידיע דהני מטלטלי מחמת מטלטלי קמאי נינהו פירוש שייחד לה ממטלטלי דהא עיסקא והיה נושא ונותן בהן ומכרן וקנה בהם סחורה אחרת אבל אי ליכא מידי אחרינא מחמתייהו לכ"ע צריכה שבועה ולישנא דליתנהו בעינייהו משמע הכי דהני ליתנהו בעינייהו אבל איתנהו לאחריני דאתו מחמת קמאי ורש"י פירש דליתנהו כלל כגון שנגנבו ואבדו ואפ"ה גובה אותן בלא שבועה כיון דאבדו אותן שייחד לה תו לא עביד דמיוחד אחריני. ולפי' רב אלפס קשה מאי טעמייהו דבני מתא מחסיא דאמרי צריכה שבועה מה לי מטלטלי קמאי מה לי מטלטלי אחריני דאתו מחמתייהו:

סימן ג

ייחד לה ארעא בארבעה מצרנהא בלא שבועה בחד מצרנא פומבדיתאי אמרי בלא שבועה בני מתא מחסיא אמרי בשבועה והלכתא בלא שבועה. כתב הראב"ד ז"ל שלא אמרו פטור שבועה בייחד לה מטלטלי ואיתנהו בעינייהו וארעא בארבעה מצרנהא אלא בכתובה לפי שאינו עשוי להתפיסה צררי אחריני על הסמך הזה אבל בב"ח חוששין לפירעון וכן כתב הר"ר יונה ז"ל:

סימן ד

אמר לעדים כתבו וחתמו והבו ליה קנו מיניה לא צריך לאימלוכי ביה לא קנו מיניה פומבדיתאי אמרי לא צריך לאימלוכי ביה בני מתא מחסיא אמרי צריך לאימלוכי ביה והלכתא צריך לאימלוכי ביה. הא דאמר כתבו וחתמו והבו ליה וקנו מיניה לאו משום רישא איצטריך דכיון דקנו מיניה אע"ג דלא אמר כתבו והבו ליה לא צריך כדאמרי' בחזקת הבתים (דף מ.) קנין בשנים ואצ"ל כתובו דסתם קנין לכתיבה עומד אלא משום סיפא נקטיה דאע"ג דאמר כתבו וחתמו והבו ליה צריך לאימלוכי ביה. ואע"פ שאם אמר אדם לשלוחו תן חפץ זה לפלוני מסברא לא צריך לאימלוכי ביה שאני הכא דאיכא רגלים לדבר שהוא רוצה שימלכו בו מדלא הקנה מיד בקנין חליפין ש"מ דאין דעתו להקנות לו מיד. ירושלמי א"ל רב לחייא בריה כד אמרי לך הב מידי לפלניא אי איניש עשיר הוא אימלך בי תניינות ואי אינש מסכן הוא הב ליה מיד:

סימן ה

רבי אלעזר בן עזריה וכו' אמר שמואל הלכה כר"א בן עזריה. כ' הרמב"ם ז"ל בפ' עשירי מהל' אישות המארס את האשה וכתב לה כתובה ולא נכנסה לחופה עדיין ארוסה היא ואינה נשואה שאין הכתובה עושה נשואין ואם מת או גירשה גובה עיקר כתובתה מבני חרי ואינה גובה תוספת כלל הואיל ולא נשאה. נראה שהוא מפרש שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה שהכתיבה אינה כלום כל זמן שלא כנסה ומנה או מאתים גובה כמלוה על פה ומיהו אהני כתיבה דאית לה כתובה דהא איהו גופיה כתב בחיבורו דארוסה אין לה כתובה אם לא שכתב לה ואין דבריו נראין דלמה לא תהא כתובת מנה או מאתים כשאר מלוה בשטר לגבות ממשעבדי נהי דתוספת לא כתב לה אלא ע"מ לכונסה מ"מ שטר גמור הוי לענין מנה או מאתים ואע"ג דאמרי' בפירקין דלעיל (דף מד.) והלכתא אחד זה ואחד זה מן הנשואין מיירי דחזר וכתב לה בשעת נשואין דאמרינן אחולי אחליה לשיעבודא קמא ונתרצה לגבות מזמן הכתוב בשטר בין עיקר בין תוספת ועוד משמע דגובה מן האירוסין ממשעבדי נמי כמו מן הנשואין:

סימן ו

בעי ר' אבין נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה ואיפשיטא חיבת חופה קונה מדתני רב יוסף שלא כתב אלא על חיבת לילה הראשונה ואע"ג דמקשין עלה הא פרקא לההוא קושיא אבל בעיא דרב אשי נכנסה לחופה ופירסה נדה עלתה בתיקו הלכך אינה קונה ומדבעי רב אשי שהוא בתראה ש"מ דחיבת חופה קונה ס"ל אע"ג דאת"ל קאמר. וכן פסק ר"ח וכן פסק רב אלפס ז"ל חופה דחזיא לביאה אין דלא חזיא לביאה לא: כתב הרמב"ם ז"ל בפ' עשירי מהלכות אישות משתיכנס לחופה נקראת נשואה אע"פ שלא נבעלה והוא שתהא ראויה לבעילה אבל אם היתה נדה אע"פ שנכנסה לחופה ונתייחד עמה לא גמרו הנשואין עדיין והרי היא כארוסה עדיין ונראה שדקדק זה מהך דשמעתין ומפרש כך את"ל חיבת חופה קונה חיפת חופה דחזי לביאה מיקרי חופה או דלמא ל"ש ועלתה בתיקו הלכך לא הויא חופה וקשה דמ"ש דמיבעיא לרב אשי על חופה דהכא אמאי לא מיבעיא ליה אמתני' דאין האשה אוכלת בתרומה עד שתיכנס לחופה נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו שתאכל בתרומה וכן בכ"מ שנזכרה לחופה בש"ס מצי למיבעיא הך בעיא חופת נדה הוי חופה אי לאו והמדקדק בשמועה זו יבין דפשיטא ליה דחופת נדה הוי חופה אלא דמיבעיא ליה את"ל דלרבי אלעזר בן עזריה זכתה בחיבת חופה בלא ביאה חופת נדה מהו חופה דמתחזיא לביאה אין דמסתמא על חופה דחזיא לביאה כתב לה ולא על חופה דלא חזי לביאה דאע"ג דחופתה חופה לא כתב לה אדעתא דחופה שאינה ראויה לביאה דמסתבר דעיקר האומדנא על קירוב דעת של חיבת ביאה ודי לנו אם נאמר אדעתא דחופה דחזיא לביאה ואין לומר דשאני הכי דפרסה נדה אח"כ מ"מ נהי דראיה אין כאן דחזי לחופה כשהיא נדה גם להם אין ראיה דלא חזיא לחופה. ועוד על כרחין הכי פי' נכנסה לחופה וכבר פרסה נדה דאי פרסה נדה אח"כ כבר קנאה בתחילת חופה דסוף חופה היא תחילת ביאה נמצא דחופה קונה בתחילתה ועוד כתב שם ולא תנשא עד שתטהר ואין מברכין לה ברכת חתנים עד שתטהר ונראה דראייתו היא מההיא דריש מכילתין (דף ב.) לפיכך חלה הוא או שחלתה היא או שפרסה נדה אין מעלה לה מזונות אלמא דפרסה נדה אינה יכולה לכנוס כמו בחלתה ולאו ראיה היא דההוא דחשיב ליה אונס לא בשביל שיהא אסור לכנוס אלא משום דבהגעת זמן הנשואין מיחייב הבעל במזונותיה משום שיש לו ליכנוס ומצי למימר למה אכנוס מאחר שאינה ראויה לביאה הכל יודעין למה כלה נכנסה לחופה ומאחר שאונס מעכבה שאינה ראויה לביאה אינו חייב במזונותיה ועוד מביאין ראיה מפרק בתרא דנדה (דף סו.) רבינא איעסק לבריה בי רב חביבא אמר להו לארבעה לכתוב כתובה כי מטא לארבעה א"ל לנטור עד ארבעה אחרינא א"ל מ"ט עבד מר הכי א"ל לא סבר מר להא דרבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה ז' נקיים אלמא אפילו בספק נדה אסור לכנוס ולברך ברכה נשואין. ונראה לי שאין ראיה משם לאסור אלא שלא רצה לישא כל זמן שאינה ראויה לביאה משום תוחלת ממושכה אבל איסור אין ללמוד משם וכן ראיתי בכל המקומות שאינן חוששין לברך ברכת חתנים לכלה נדה אבל אינה נכנסת עמו לסתר אלא הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים:

סימן ז

מתני' ר' יהודה אומר אם רצה כותב לבתולה שטר של מאתים והיא כותבת לו התקבלתי ממך מנה לאלמנה מנה והיא כותבת לו התקבלתי חמשים רמ"א כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות:

גמ' כל הפוחת ואפילו בתנאה והכי קאמר רבי מאיר לרבי יהודה לא מיבעיא אם כתבה לו התקבלתי דאז אין לה כתובה כיון דמחלה דהוי בעילת זנות אלא אפילו הפוחת בתנאה בשעת הקדושין דתנאו בטל הוי בעילת זנות דכיון דאמר לה לית ליך אלא מנה לא סמכה דעתה והויא לה בעילת זנות וכן אשה שהפסידה כתובתה בעלה צריך לכתוב לה כתובה אחרת כראשונה ואע"ג דאית לה בתנאי ב"ד לא סמכה דעתה דלמא אמר פרעתי כי הא דאחתיה דרמי בר פפא אנסיבא לרב אויא אירכס כתובתה אתא לקמיה דרב יוסף א"ל הכי א"ר יהודה אמר שמואל זו דברי ר' מאיר אבל חכמים אומרים משהה אדם את אשתו שתים ושלש שנים בלא כתובה א"ל אביי והא אמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כר"מ בגזירותיו א"ל אי הכי זיל כתוב לה:

סימן ח

מתני' נותנין לבתולה י"ב חדש משתבעה הבעל לפרנס את עצמה כשם שנותנין לאשה כך נותנין לאיש לפרנס את עצמו ולאלמנה ל' יום הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו ואוכלת בתרומה ר' טרפון אומר נותנין לה הכל תרומה ר' עקיבא אומר נותנין לה מחצה חולין ומחצה תרומה. ירושל' הוא אלמון והיא בתולה והוא בעי למיסב יכולה לומר חיבתו עלי יתירה מן הבחור בחור והיא אלמנה והיא בעיא למיסב יכול הוא לומר חיבתה עלי יותר מן הבתולה עשתה ו' חדשים בפני הראשון ואח"כ בא השני אין אומרין כבר המתינה יכולה למימר חיבתו עלי יותר מן הראשון:

גמ' מה"מ א"ר חסדא תשב הנערה אתנו ימים או עשור מאי ימים אילימא תרי יומי ומי משתעי איניש הכי אמר להו תרי יומי וא"ל לא הדר אמר להו עשרה יומי אלא מאי ימים שנה כדכתיב ימים תהיה גאולתו:

סימן ט

א"ר זירא תנא קטנה בין היא בין אביה יכולין לעכב בשלמא איהי מצי מעכבא דא"ל לא יכילנא בבעל אלא אביה איאיהי ניחא לה אביה מאי נפקא ליה מינה סבר השתא לא ידעה ולמחר מימרדא ואתיא ונפלה עלואי:

סימן י

אמר רבא בר ליואי אין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה אבל פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא גדולה ולא חיישינן דילמא עייל בה פחדא מהשתא:

סימן יא

ת"ר המארס את הבתולה בין שתבע הבעל והיא מעכבת בין שתבעה היא והבעל מעכב נותנים לה שנים עשר חדש משעת תביעה ולא משעת אירוסין בגרה הרי היא כתבועה כיצד בגרה יום א' ונתקדשה נותנין לה י"ב חדש משעת בגר ולארוסה שלשים יום מאי ולארוסה שלשים יום א"ר פפא ה"ק ארוסה בוגרת שעברו עליה י"ב חדש בבגרותה ונתקדשה נותנין לה ל' יום כאלמנה משעת תביעה:

סימן יב

מתני' היבם אינו מאכיל בתרומה עשתה ששה חדשים בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם ואפילו עשתה כולם בפני הבעל חסר יום אחד (או כולו) בפני היבם אינה אוכלת בתרומה זו משנה ראשונה. ב"ד של אחריהם אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה וכן היבמה נמי עד שתבעל אפילו נפלה מן הנשואין והלכה כמשנה אחרונה:

סימן יג

המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת המותר רבי מאיר אומר הקדש ר' יוחנן הסנדלר אומר חולין:

גמ' אמר שמואל הלכה כר' יוחנן הסנדלר דקסבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם:

סימן יד

אמר רב הונא אמר רב יכולה האשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה קסבר דתקינו רבנן מזוני עיקר ומעשה ידיה משום איבה וכי אמרה איני ניזונת ואיני עושה הרשות בידה וגרסינן בהדיא בפ' שני דייני גזירות (דף קז:) הלכה כרב הונא אמר רב דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה:

סימן טו

תנן התם בנדרים (דף פה.) קונם שאני עושה לפיך איני צריך להפר רבי עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו רבי יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו כי אתא רבין אמר בהעדפה שלא על ידי הדחק כולי עלמא לא פליגי דבעל הוי כי פליגי בהעדפה שעל ידי הדחק רבנן סברי דבעל הוי ור' עקיבא סבר דאשה הויא. איכא מ"ד הלכה כר' עקיבא ואיכא מאן דאמר הלכה כרבנן ואנן סבירא לן כרבנן דר' יוחנן בן נורי סבר כרבנן דהעדפה דבעל הוי. אמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן נורי ואע"ג דאמר שמואל הלכה כר' יוחנן הסנדלר דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם מוקי לה באומרת יקדשו ידי לעושיהן ואף על גב דהשתא מיהא לא מיגרשא ומשעבדי ידיה לבעלה:

סימן טז

אמר רב אשי קונמות קאמרת שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו כדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד ותקדוש מהשתא אלמוה רבנן לשעבודא דבעל. וא"ת א"כ על ידי קונם יפקיע אדם כל בעלי חובות לאסור עליהם אשר לו בקונם וי"ל שיכולים בעלי חובין ללוות מאחרים ויפרעו ממנו מדר' נתן אע"פ שיכול לאסור גם עליהם זה לא יעשה שיהא מודר הנאה לכל העולם. ותימה הא דפריך בריש המדיר לקמן (דף ע.) וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה אמאי לא משני כשהדירה על ידי קונם ויש לומר דסבראהוא דכי היכי דאלמוה לשעבודא דבעל אלמוה נמי לשעבוד דאשה וכן נמי יש לומר בבעל חוב דמשום נעילת דלת אלמוה רבנן לשעבודיה שלא יוכל לאסור נכסיו על בעלי חובין אפילו בקונם:

סימן יז

מתני' אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת ואופה ומכבסת ומבשלת ומניקה את בנה ומצעת לו המטה ועושה בצמר הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת שתים אינה מבשלת ואינה מניקה את בנה שלש אינה מצעת המטה ואינה עושה בצמר ארבע יושבת בקתדרה ר' אליעזר אומר אפי' הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זימה. ירושלמי תני שבע גופי מלאכות מנו והשאר לא הוצרכו למנותן:

גמ' טוחנת ס"ד אימא מטחנת ואיבעית אימא בריחיא דידא. ומניקה את בנה ירושלמי אמר רבי חגי לא אמרו אלא אחד אבל תאומים לא ולא בן חבירתה כדקתני בירושלמי ואין הגירסא כך כמו שהביאה רב אלפס אלא הכי גרסינן א"ר חגי לא אמרו אלא בנה אבל תאומים לא ולמה אמרו בנה שלא תניק בן חברתה וה"פ הא תאומים לא בתמיה והלא יכולה להניק שניהם למה לא תניקם אלא ודאי חייבת להניק שניהם וא"כ למה אמרו בנה למעוטי בן חבירתה ואפילו הוא בן בעלה. ת"ר נדרה שלא להניק ב"ש אומרים שומטת דד מפיו וב"ה אומרים כופה ומניקתו נתגרשה אינו כופה ואם היה מכירה כופה ומניקתו ונותן לה שכרה. בן כמה הוא מכירה א"ר ירמיה בן ג' חדשים ורבי יצחק א"ר יוחנן נ' יום א"ר שימי בר אשי הלכה כרבי יצחק שאמר משום ר' יוחנן פי' פחות מבן חמשים הוא בחזקת שאינו מכירה ולא בעי בדיקה ואפי' הוא נראה כאילו אינו רוצה לינק מאחרת אקראי בעלמא הוא ולבסוף הוא יונק ולא בעי בדיקה אבל בן חמשים אם אינו רוצה לינק בעי בדיקה אבל אם רוצה לינק מאחרת אפילו בן שנה אין כופה ואם אינו רוצה לינק מאחרת אפילו קטן הרבה כופה ומניקתו מפני הסכנה. סומא מנא ידע א"ר אשי בריחא וטעמא. ההיא דאתיא לקמיה דשמואל הוה יתיב קמיה רב דימי בר יוסף א"ל לרב דימי בר יוסף זיל בדקה אותבה בדרא דנשי ושקליה לבנה וקא מהדר עילויה כי מטא לגבה קא מסוי לאפה כבשיתינהו לעינה מיניה א"ל נטוף עיניך קום דרי בנך:

סימן יח

ת"ר יונק תינוק והולך כ"ד חדש מכאן ואילך כיונק שקץ דברי ר"א ורבי יהושע אומר אפי' ד' וחמש שנים פירוש ד' לבריא וה' לכחוש מכאן ואילך כיונק שקץ פירש לאחר כ"ד חדש וחזרהרי זה כיונק שקץ וכמה פרישתו שלשה ימים: ירושלמי רבי אבהו בשם ריב"ל שלשה ימים מעת לעת בד"א שפירש מתוך בוריו אבל פי' מתוך חוליו מחזירין אותו כשאינה של סכנה אבל של סכנה אפילו אחר כמה ימים מחזירין אותו:

סימן יט

תניא דם שעל הככר גוררו ואוכלו משום דאתי לאיחלופי בדם אחר כיון שפירש שבין השנים מוצצו ובולעו דם מהלכי שתים מותר וחילופיהם בחלב אם לא פירש אסור דאתי לאיחלופי בחלב בהמה טמאה אבל פירש מותר וכן נראה בבשר מהלכי שתים לחתוך ממנו ולאוכלו אסור דאתי לאיחלופי בבשר בהמה טמאה משום דאין דרך לאוכלו מיחלף בטמאה אבל פירש מותר:

סימן כ

ת"ר מניקה שמת בעלה בתוך עשרים וארבעה חדשים הרי זו לא תינשא ולא תיארס עד כ"ד חדש דברי רבי מאיר ר' יהודה מתיר בי"ח חדש וקי"ל בהא כר' מאיר דרב ושמואל דאמרי תרווייהו צריכה להמתין כ"ד חדשים חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו ואפילו נתנה בנה למניקה או גמלתו אסורה להינשא עד כ"ד חדש דחיישינן שמא תמהר לגומלו כדי שתנשא ויסתכן הוולד וכן נתנו למניקה חיישינן שמא תחזור בה המניקה והא דשרא רב נחמן לנשי דבי ריש גלותא אלמים וחזקים היו ולא היו רשאות לחזור ודבר ידוע ולא אתי למישרי באשה אחרת אבל שאר נשים אפי' נשבעה המינקת או הדירה על דעת רבים שלא תחזור בה אסור דאתו למיחלף ולמישרי היכא דלא נשבעה. מר בריה דרב אשי אמר אפילו מת נמי חיישינן דלמא קטלא ליה הוה עובדא וחנקתיה ולא היא ההיא שוטה הואי דלא חנקן נשי לבנייהו. והיכא שגמלתו בחיי בעלה נראה שמותרת לינשא דליכא למיגזר מידי ולא גזרינן אטו לא גמלתו בחייו דכי האי גוונא לא גזרינן דא"כ היכי שרא לדבי ריש גלותא לגזור אטו לא נתנהו למינקת אלא לא גזרינן אלא שמא תחזור בה המינקת או שתמהר לגומלו דוודאי מינכר בין נתנה למניקה ובין לא נתנה למניקה ובין גמלתו ללא גמלתו וכן משמע הלשון מינקת שמת בעלה שהיתה מניקתו כשמת בעלה ומטעם זה נמי נראה להתיר אשה שדדיה צמקו ואינה רגילה להניק לעולם או שפסק חלבה בחיי בעלה ושכרו לו מינקת בחיי בעלה וה"ר שמשון הזקן ז"ל היה אומר דגרושה אינה צריכה להמתין עשרים וארבעה חדש שאין עליה להניק את בנה הואיל ובעלה קיים והביא ראיה מההיא דלעיל (דף נט:) נתגרשה אינו כופה ואין חילוק בין נדרה ללא נדרה אבל כשמת בעלה אע"פ שאינה מחוייבת להניקו מ"מ כיון שאין לו אב עשו חכמים תקנה שתניק האם ור"ת אומר דאסורה לינשא מדתנינן בפ' החולץ (דף מב.) לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו קפסיק ותני ל"ש נתגרשה ול"ש לא נתגרשה. ועוד הביא ראיה מדמפרש התם (דף מב:) משום דסתם מעוברת למניקה קיימא דמשמע היינו טעמא דמניקה היינו טעמא דמעוברת ולמאי דהוה מפרש מעיקרא דטעמא דמעוברת משום דחסא אין שייך לחלק בין מעוברת גרושה לשאינה גרושה ואע"ג דהדר מההוא טעמא מדמפרש טעמא משום דסתם מעוברת למניקה קיימא מגופא דמילתא דמעוברת דאיירי אפילו בגרושה לא הדר ביה וכן כתב בשאלתות בפרשת וירא דאילו איתתא דפטרה בעלה או דמית בעלה בעי לאמתוני כל יומי מניקותא:

סימן כא

ת"ר הרי שנתנו לה בן להניק הרי זה לא תניק עמו לא בנה ולא בן חברתה פסקה קימעא אוכלת הרבה ולא תאכל עמו דברים הרעים לחלב. פסקה קימעא אוכלת הרבה מהיכא אמר רב ששת משלה:

סימן כב

א"ר פפא בדיק לן רב הונא בר חיננא היא אומרת להניק והוא אומר שלא להניק שומעין לה דצערא דידה היא הוא אומר להניק והיא אומרת שלא להניק מהו ופשטנא כל היכא דהיא לאו אורחה שומעין לה היא אורחה והוא לאו אורחיה עולה עמו ואינה יורדת עמו ומסתברא דה"ה בשאר כל המלאכות אינה חייבת בהן עד שיהא אורחיה ואורחה ונקט הנקה שיש בה צד דפעמים היא רוצה והבעל אינו רוצה:

סימן כג

הכניסה לו שפחה א"ר חגי ואיתימא ר"ש בר נחמני לא שהכניסה ממש אלא כיון שראויה להכניס אע"פ שלא הכניסה פי' שהכניסה לו ממון ) שראוי לכל אדם שיש לו ממון כזה שיקנה ממנו ארבע שפחות לשמשו. תנא אחת שהכניסה ואחת ) שמצאתה משלו ארבע שפחות או ממון ראוי לארבע שפחות. ד' יושבת בקתדרה אמר רב יצחק בר חיננא אמר רב הונא אע"פ שאמרו יושבת בקתדרה אבל מוזגת לו כוס ומרחצת לו את פניו ידיו ורגליו ומצעת לו את המטה ):

סימן כד

אמר רב יצחק בר חיננא אמר רב הונא כל מלאכות שאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו הצעת המטה אמר רבא לא אמרן אלא בפניו אבל שלא בפניו לית לן בה מזיגת הכוס דביתהו דשמואל מחלפא ליה בידה דשמאלה דביתהו דאביי מנחא ליה אפומא דכובא דרבא אבי סדיא דרב פפא אשרשיפא. רבינו שמעיה כתב שרש"י היה נזהר שלא לקבל מפתח מיד אשתו נדה ומכאן אין ראיה דדווקא מזיגת הכוס שהיא דרך חיבה לא היתה נותנת לידו אלא דרך שינוי אבל שאר דברים אין נראה שיהא אסור ולי נראה דהכא במזיגת הכוס לא היתה נותנת הכוס לידו אפילו דרך שינוי דלא איירי הכא כמו הושטת הכוס לידו אלא מוזגת לו הכוס כדרך שנותנין מים בכוס של יין ומניחין על השלחן ומגביה את הכוס ושותה כשהוא צמא ומזיגה זו דרך חיבה הוא כשהאשה מוזגת לבעלה ודביתהו דשמואל היתה מוזגת המים ביין ביד שמאל ומנחת הכוס על השלחן ואינך היו מוזגות בימין ולא היו נותנין הכוס על השלחן אבל להושיט חפץ לידו מיזהר זהירי כולי עלמא. ורבינו שמעיה הביא סעד לדבריו מההיא עובדא דפ"ק דשבת (דף יג.) שקרא ושנה הרבה וכו' ואמרינן בתנא דבי אליהו ששאל אליהו לאשתו שמא הבאת לו את הפך שמא הבאת לו השמן ונגע בך באצבע קטנה אמרה לו חס ושלום שאפילו באצבע קטנה לא נגע בי אלמא משמע שאסור לקבל חפץ מידה ואין ראיה משם דהכי קאמר שמא בשעה שהבאת לו את הפך לא נזהר מליגע בך ומתשובתה משמע כן שאמרה אפי' באצבע קטנה לא נגע בי אבל שלא הביאה את הפך לא אמרה. ולי נראה ללמוד מכאן איסור כי לפי שהיתה קוראת תגר על מדת הדין רצה אליהו להוציא מפיה שתתודה שלא היה נזהר במה שנוהגין שאר אנשים כי היה סומך על זהירתו שהיה יכול להזהר שלא יגע בה לכך אמר לה שמא בשעת הושטת הפך והשמן אי אפשר לו ליזהר שלא יגע בך ולא היה לו להקל בזה השיבה לו שמרוב זהירתו היה נשמר יפה אבל לכל אדם אסור שמא יגע בה. ורש"י פי' מיחלפא ליה בידא דשמאלא בימי ליבונה משמע שיש להקל יותר בימי ליבונה מבימי נדותה ואין נראה לר"ת דאין חילוק בזמן הזה אע"ג דקאמרינן בפ"ק דשבת בימי ליבוניך מהו אצליך בימי נדותיך מהו אצליך שמא היו רגילין לטבול אחר שבעה ימי נדות כשפוסקת קודם שתשב שבעה נקיים בשביל טהרות דלא אסירא השתא אלא מדרבנן אבל האידנא שאין רגילין לטבול עד שתשב שבעה נקיים ימי ליבונה כימי נדותה כדאמרינן במסכת שבת (דף סד:) בנדותה תהא עד שתבא במים:

סימן כה

אמר רב יצחק בר חיננא אמר רב הונא הכל משהין בפני השמש חוץ מבשר ויין אמר רב חסדא בשר שמן ויין ישן אמר רבא בשר שמן בכל השנה כולה ויין ישן בתקופת תמוז אמר רב ענן בר תחליפא הוה קאימנא קמיה דמר שמואל ואייתי ליה תבשילא דארדי ואי לא יהיב לי מיניה איסתכנית רב פפא אמר אפילו תמרתא דהינוניתא כללא דמילתא כל דאית ליה ריחא ואית ליה קיוהא אבוה בר איהי ובנימין בר איהי חד ספי מכל מינא ומינא וחד ספי מחד מינא מר משתעי אליהו בהדיה ומר לא משתעי בהדיה:

סימן כו

ועושה בצמר בצמר אין בפשתים לא מתניתין מני ר' יהודה היא דתניא אין כופין אותה לא לעמוד בפני אביו ולא לעמוד בפני בנו ולא ליתן תבן לפני בהמתו אבל כופה ליתן תבן לפני בקרו ה"ג רש"י ופירש בהמתו סוסים וחמורים משום רביעה ורב אלפס ז"ל גורס ולא ליתן תבן לפני בקרו אבל כופה ליתן תבן לפני בהמתו ויש לפרש לפני בהמתו שהוא רוכב עליה. רבי יהודה אומר אף אינו כופה לעשות בפשתן מפני שהפשתן מסריח את הפה ומשרביט את השפתים והני מילי בכתנא רומאה:

סימן כז

ר' אליעזר אומר אם הכניסה לו אפילו מאה שפחות כופה לעשות בצמר מפני שהבטלה מביאה לידי זימה וכו' אמר רב מלכיו אמר רב אדא בר אהבה הלכה כר' אליעזר:

מתני' רשב"ג אומר אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה יוציא ויתן כתובה מפני שהבטלה מביאה לידי שעמום:

גמ' היינו תנא קמא איכא בינייהו דמטללא בגורייתא קיטניתא ונרדשיר משום שעמום ליכא משום זימה איכא וכבר איפסיק הלכתא כר' אליעזר ואינה ראיה כל כך דפסיק הלכתא כרבי אליעזר במאי דפליג אתנא קמא אבל במאי דפליג ארשב"ג כ"מ ששנה רשב"ג הלכה כמותו:

סימן כח

מתני' המדיר את אשתו מתשמיש המיטה ב"ש אומרים שתי שבתות ובית הלל אומרים שבת אחת התלמידים יוצאין שלא ברשות שלשים יום והפועלים שבת אחת עונה האמורה בתורה הטיילים בכל יום והפועלים שתים בשבת והחמרים אתת בשבת והגמלים אחת לשלשים יום והספנים אחת לששה חדשים דברי ר"א:

גמ' ב"ש ילפי מיולדת נקיבה ובית הלל מנדה במאי קמיפלגי מר סבר ילפינן מידי דשכיח ממידי דשכיח ומר סבר ילפינן מידי דהוא גרם ממידי דהוא גרם לה אמר רב מחלוקת במפרש אבל בסתם יוציא ויתן כתובה לאלתר ושמואל אמר אפי' בסתם נמי ימתין שמא ימצא פתח לנדרו והלכתא כשמואל:

סימן כט

התלמידים יוצאין ללמוד תורה וכו' איבעיא להו ברשות כמה כמה דיהבי ליה רשותא אלא אורחא דמילתא בכמה שלא ישאל ממנה דבר של צער דשמא אע"פ שנותנת לו רשות ע"י פיוסו או ע"י שמתביישה ממנו לבה מצטערת והני רבנן דנפקי טובא כתב הראב"ד ז"ל לפי שהיתה תורתן אומנתן ולא חשו לאורחא דמילתא. אמר רב חדש אחד כאן וחדש אחד בביתו שנאמר לכל דבר המחלקות הבאה והיוצאת חדש בחדש לכל חדשי השנה ורבי יוחנן אמר חדש אחד כאן ושנים חדשים בביתו שנאמר חדש אחד בלבנון ושנים חדשים בביתו וכתב ה"ר מאיר הלוי ז"ל דמסתברא כרבי יוחנן דגמר מבנין בית המקדש ולי נראה כיון דלית כאן אלא אורחא דמילתא והיא קא יהבי רשות עבדינן להקל כרב. והטיילים בכל יום מאי טיילים אמר רב כגון רב שמואל בר שילת דאכל מדידיה ושתי מדידיה וגני בטולא דאפדני ולא חליף פריסתקא דמלכא אבביה. הפועלים שתים בשבת והתניא הפועלים אחת בשבת לא קשיא כאן בעושה מלאכה בעירו כאן בעושה מלאכה בעיר אחרת ובאים בכל לילה ולנים בביתם ומחמת טורח הדרך בצירא להו חד עונה והא דקתני מתניתין הפועלים שבת אחת שיוצאין שבעת ימים וביום השמיני באים לביתם מיירי בפועלים שאינם לנים בביתם בלילות: החמרין אחת בשבת א"ל רבא בר חנין לאביי איכפל תנא לאשמועינן טייל ופועל לענין המדיר את אשתו דהא ליכא מאן דמיחייב בעונה בתוך השבת אלא הנך אמר ליה אכולהו והא ששה חדשים קאמר אמר ליה אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. א"ל רבא בר רב חנן לאביי חמר ונעשה גמל מאי אמר ליה רוצה אשה בקב ותפלות מתשעה קבין ופרישות וכן כולם לבד מטייל ונעשה תלמיד חכם דכיון דמצוי אצלה תמיד בעיר וגם שהוא לומד אינה מקפדת דברי רבי אליעזר. אמר רבא הלכה כרבי אליעזר אמר רב אדא בר אהבה זו דברי רבי אליעזר אבל חכמים אומרים יוצא אדם לתלמוד תורה שתים ושלש שנים שלא ברשות אמר רבא סמכי רבנן אדרב אדא בר אהבה ועבדי עובדא בנפשייהו. רב אלפס לא הביא דברי רב אדא בר אהבה משום דסבר דהלכה כרבי אליעזר והרמ"ה פסק כרב אדא בר אהבה מדקאמר סמכי רבנן אדרב אדא בר אהבה וקא עבדי עובדא בנפשייהו דאע"ג דהלכתא הכי לא מיבעי לעגוני לנפשייהו כולי האי דמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה ודמיא להא דאמרי' לעיל דאורחא דמילתא בכמה דאע"ג דיהבא ליה רשותא עצה טובה קמ"ל שלא יעגנה אע"פ שהוא ברשות: עונה של תלמידי חכמים אימתי אמר רב יהודה מערב שבת לע"ש שנאמר אשר פריו יתן בעתו אמר רב יהודה זה המשמש מטתו מערב שבת לערב שבת:

סימן ל

מתני' המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת רבי יהודה אומר שבעה טרפעיקין ועד מתי הוא פוחת עד כדי כתובתה רבי יוסי אומר לעולם הוא פוחת והולך שאם תפול לה ירושה ממקום אחר יחזור ויגבה ממנה וכן המורד על אשתו מוסיפין לה על כתובתה שלשה דינרין בשבת ר' יהודה אומר ג' טרפעיקין:

סימן לא

גמ' מורדת ממאי רב הונא אמר מתשמיש ריב"ח אמר ממלאכה רב הונא אמר מתשמיש אבל ממלאכה לא הויא מורדת רב הונא לטעמיה דאמר לעיל (דף נח:) יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה ור"י בר' חנינא סבר כריש לקיש דאמר שיכול לכופה למעשה ידיה הלכך נקראת מורדת וא"ת וכיון שיכול לכופה למלאכה אמאי נקראת מורדת לפחות מכתובתה יכפוה בשוטים עד שתעשה מלאכה וי"ל דאפילו הכי הויא מורדת הואיל ואינה עושה מלאכה אלא ע"י כפיה ואין לומר דשפיר סבר ר' יוסי בר' חנינא כרב הונא דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה אפילו הכי מורדת ממלאכה דלרב הונא נמי כשאומרת איני ניזונת ואיני עושה לא מיפטרה אלא מעשיית צמר אבל כל שאר המלאכות היא מחוייבת לעשות ובהא פליגי ר' יוסי בר' חנינא סבר דבשאר מלאכות מיקריא נמי מורדת לפחות מכתובתה ורב הונא סבר דלא מיקריא מורדת משאר מלאכות וכן היה נראה קצת מדאמר לעיל (דף נט.) מידי דקיץ ממידי דקיץ אבל אי אפשר לומר כן דתנן לקמן (דף סד.) אם היתה מניקה פוחתין ממעשה ידיה ולאו דוקא נקט מניקה אלא ה"ה טוחנת ואופה וכל שאר מלאכות דפוחתין לה והאי דנקט מניקה משום דאיירי במשרה אשתו ע"י שליש דאינה לא טוחנת ולא אופה דכיון דאינה בבית היאך תעשה צרכי הבית אלא ודאי לא אמרו שהאשה עושה חמש סלעים אלא במשרה אשתו ע"י שליש שאינה עושה שום מלאכה:

סימן לב

תנן וכן המורד בשלמא למ"ד מתשמיש כי היכי דאיהי משעבדא ליה איהו נמי משעבד לה אלא למ"ד ממלאכה למלאכה מי משעבד לה אין באומר איני זן ואיני מפרנס. מכאן היה רוצה להוכיח רבינו אליהו ז"ל שאדם מחוייב להשכיר את עצמו לעשות מלאכה לפרנס את אשתו מדקאמר באומר איני זן ואיני מפרנס משמע דהוי מורד ממלאכה שהוא משועבד לה לעשות כדי לזונה ולפרנסה וגם מספר כתובתה הוא מוכיח שכתוב בה אנא אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס יתיכי ור"ת אומר מהכא אין ראיה דהכי פירושא באומר איני זן ואיני מפרנס דהיינו מרד האיש כנגד מרד האשה דמרד האשה היינו במלאכה שתחת מזונותיה ומרד האיש הוי ממזונות שהן כנגד מעשה ידיה ומכתובתה אין להוכיח דאפלח אינו רוצה לומר שכירות אלא עבודה שדרך האיש לעבוד בביתו כגון לחרוש ולזרוע. והאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה כלומר מה תוספת שייך הכא הואיל וצריך לגרשה מיד ותימה דמשמע דלשמואל ניחא דאמר לקמן בשילהי פרק המדיר (דף עז.) עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון ולדידיה נמי קשה הואיל וכופין אותו לזון מיד מאי תוספת שייך הכא וי"ל דלדידיה (נמי) ודאי ניחא הואיל ואינו רוצה לזונה אלא בכפייה נקרא מורד ומוסיפין לה על כתובתה דאין אדם דר עם נחש בכפיפה מידי דהוה אכל מורד דחייב לזונה וגם מוסיפין לה על כתובתה ואע"ג דאמר רב הונא דמורדת ממלאכה לא הויא מורדת משום דמצי למימר איני ניזונת ואיני עושה אבל איש דלא מצי למימר איני זן ואיני מפרנס ואיני מקבל מלאכתיך נקרא מורד אם אינו זן אם אינה מספקת במעשה ידיה מוסיפין לה על כתובתה אע"פ שכופין אותו לזון וא"ת דמשמע דלא פריך אלא למאן דאמר ממלאכה אבל למאן דאמר מתשמיש ניחא דפשיטא דכי היכי דאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה הכי נמי מתשמיש וכי מה בצע לה שיוסיפו לה על כתובתה והיא תתעגן כל ימיה ועוד אמרינן לעיל (דף מח.) האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה וכ"ש מונע ממנה תשמיש וי"ל דאין ה"נ דמצי למימר וליטעמיך ולפי המסקנא ניחא דקאמר ולאו לאימלוכי בה בעי אם היא רוצה כופין לאלתר ואם היא רוצה ימתינו שמא יחזור בו ובינתים מוסיפין על כתובתה וכן לשמואל אע"פ שכופין אותו לזון מוסיפים על כתובתה כדפרישית וכן מורדת מתשמיש אפי' שהבעל משמש עמה בע"כ פוחת מכתובתה והלכתא כרב הונא דאמרינן לקמן היכי דמי מורדת אמר אמימר דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה שמעינן מינה דמתשמיש הויא מורדת כרב הונא. ואין נ"ל ראיה דאמימר אליבא דכו"ע קאי ועוד משום דבעי לסיומי למילתיה אבל אי אמרה מאיס עלי. ולמאי דפרישית דרב הונא לטעמיה דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה הוי ראייה דהלכתא כוותיה נמי בהא והראב"ד ז"ל כתב מדאמר ליה ר' חייא בר יוסף לשמואל נדה בת תשמיש היא אלמא דסבירא להו דדוקא מתשמיש הויא מורדת:

סימן לג

ת"ר המורדת על בעלה פוחת לה מכתובתה שבעה דינרים בשבת רבי יהודה אומר שבעה טרפעיקין ורבותינו חזרו ונמנו שיהו מכריזין עליה ד' שבתות זו אחר זו ושולחין לה מב"ד הוי יודעת שאפי' כתובתך ק' מנה הפסדת אחת לי ארוסה ונשואה אפי' נדה ואפי' חולה ואפי' שומרת יבם א"ל ר' חייא בר יוסף לשמואל נדה בת תשמיש היא א"ל אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. ואפי' נדה. ירושלמי במה אנו קיימין אי כשמרדה כשהיא נדה (מן התורה) המרידתה עליו אלא כך אנו קיימין שמרדה עליו עד שלא באתה לנדה ובאתה לנדה אז פוחתין אף בימי נדותה לפי שאין לו פת בסלו וכן חולה אם יכולה לסובלו אף בתוליה הויא מורדת ואם אינה יכולה לסבול צריך שיתחיל המרד בימי הבריאות. והאי דפריך נדה בת תשמיש היא פירוש למה עולין ימי נדותה לארבעה שבתות של הכרוז ופירוש זה דחוק הוא דכיון שהתחיל המרד קודם הנדות והכריזו בב"ד למה יפסיד ההכרזה בימי נדותה כיון שאם תחזור בה לא הפסידה כלום ונראה כדברי המפרשים בגמרא דידן דחשיב לנדה פת בסלו ופליג אירושלמי ואף בימי נדותה חשיב מרד כיון דאין לו פת בסלו מידי דהוה אגמל ואספן שהדירו נשותיהן יותר משבת אחת יוציא ויתן כתובה לפי שאין לו פת בסלו: ואמר רמי בר חמא כשמכריזין עליה אין מכריזין אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אמר רמי בר חמא פעמיים שולחים לה מב"ד אחת קודם הכרזה ואחת לאחר הכרזה פי' ר"ת דרמי בר חמא בא להוסיף על רבותינו דשליחות דקודם הכרזה לא מיתניא בברייתא והוא אומר דקודם הכרזה נמי שולחים לה דטוב הוא להודיע קודם שיכלימוה אולי תחזור בה: דרש רב נחמן בר רב חסדא הלכה כרבותינו שלא הצריכו שליחות קודם ופליג אדרמי בר חמא. אמר רבינא האי בורכתא אלא הלכה כרמי בר חמא ואינהו כמאן סברי כי הא דאיתמר רבא אמר רב ששת הלכה נמלכין בה. ה"ג בספרים ישנים ובה"ג. ולא קאי אדרב נחמן בר רב חסדא ואדרב נחמן בר רב יצחק שהרי אמרה רב נחמן משמיה דרבי יוסי בר' חנינא שהיה גדול יותר מרב ששת אלא ארמי בר חמא ורבא ומייתי להו ראיה מרב ששת דאמר נמלכין בה פי' קודם הכרזה. וכן פי' רב שרירא גאון. ופסק ר"ת אע"ג דדרש רב נחמן בר רב חסדא הלכה כרבותינו מ"מ הלכה כרבא שאמר משמיה דרב ששת נמלכין בה דרבא ורמי בר חמא דאינון בתראי קיימי כוותיה ורש"י פי' בענין אחר ופירוש ר"ת עיקר:

סימן לד

היכי דמיא מורדת אמר אמימר דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה אז ודאי כייפינן לה עד שתפחות כל כתובתה וזו היא כפייתה שתתעגן כי הבעל לא יגרשנה עד כלות כתובתה ולרבותינו להכלימה בהכרזה ד' שבתות דכיון דאמרה בעינא ליה משהינן לה אולי תחזור בה אבל אמרה מאיס עלי לא הוא ולא כתובתו בעינא ודאי לא תחזור בה ולא כייפינן לה בשהייה אלא אם ירצה יגרשנה בלא כתובה מיד ורשב"ם ז"ל פי' אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה שתשהה ותמתין עד כלות כתובתה ז' דינרין בשבת אלא יגרשנה מיד בע"כ. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ד מהל' אישות ה"ח) דבמאיס עלי כופין אותו להוציא דאינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה. ואין נראה לר"ת דהא אמרינן בפרק בתרא דנדרים (דף צ.) בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני וכו' חזרו לומר שמא נתנה עיניה באחר ומקלקלת על בעלה ועוד אמרינן בפרק המגרש (דף פח:) דגט מעושה אפי' בדין פסול ע"י עובדי כוכבים משום שלא תהא כל אחת תולה עצמה בעובד כוכבים ומפקעת עצמה מיד בעלה ואי מאיס עלי כייפינן ליה להוציא א"כ כל אשה שתתן עיניה באחר תאמר מאיס עלי. ויש דוחין דדוקא היכא דיוצאת ונוטלת כתובתה חיישינן דנתנה עיניה באחר ולאו דיחויא הוא דאם נתנה עיניה באחר אינה חוששת על מנה ומאתים שלו כי תתן עיניה בבעל ממון. וחזינא במשנה כי אמרה טמאה אני לך ונטולה אני מן היהודים כופין אותה להיות תחתיו ומשמשתו אע"ג דלפי דבריה אסורה לו משום דחשו שמא נתנה עיניה באחר כ"ש הכא דבשביל מעט ממון של כתובה שהיא מפסדת לא תניח מליתן עיניה. ועוד ראיה מההיא דנדרים (דף צא.) ההוא גברא דהוה מהרזיק בביתא הוא ואיתתא אתא מריה דביתא פרטיה נואף להוצא וערק אמר רבא איתתא שריא דאם איתא דעבד איסורא אירכוסי הוה אירכס והשתא מה צריך רבא להך טעמא פשיטא דאין האשה נאסרת על בעלה בסתירה בלא קנוי אלא ודאי מיירי כשאמרה האשה שנבעלה ומסתמא ברצון הוה ובאשת ישראל מדהוו מהרזקי יחד בביתא ולהכי מייתי הך עובדא התם אמתני' דהאומרת טמאה אני לך דחיישינן שמא נתנה עיניה באחר וזו האשה לא היה לה כתובה לפי דבריה כיון שהיא אומרת ברצון נבעלה והשתא מה הועילו במאי דאמר איתתא שריא ולא תפקיע עצמה מבעלה במה שניאפה והא מצי למימר מאיס עלי ורבינו תם פי' היכי דמיא מורדת כגון האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה פי' בעינא ליה אם לא יגרשני ויתן לי כתובתי ומצערנא ליה עד כלות כתובתי והתוספת בשבעה דינרין בשבת וזימנין דבחמש ושש שנים לא יכלו וכל זמן דאגידא ביה לא יהבו ליה איתתא אחריתי אבל אם אמרה מאיס עלי ולא בעינא לא הוא ולא כתובתי אבל אני מוחלת הכל לא הויא כמחילה בטעות ולא כייפינן להשהותה אולי תחזור בה ויכול לגרשה בלא כתובה ומחילתה מחילה. מר זוטרא אמר כייפינן פי' כופין אותה שתשהה אולי תחזור בה כדין ובעינא ליה ומצערנא ליה וכיון דמחמת מרד מוחלת לא הויא מחילה ואם רצה לגרשה יתן לה כתובתה ואם אינו רוצה תשהה עד כלות כתובתה. הוה עובדא ואכפייה מר זוטרא נפק מיניה רב חנינא מסורא ולא היא התם סייעתא דשמיא הוה ומאיס עלי לא הוה מורדת. כלתיה דרב זביד אימרדא פי' דאמרה מאיס עלי מדמייתי עלה שהפסידה בלאותיה דמשמע לאלתר דאילו במרד דבעינא ליה ומצערנא ליה לא שייך בה למימר הפסידה בלאותיה מיד דהא אית לה כתובה כל זמן שלא כלתה והכריזו עליה הוה תפסה חד שיראי הוה יתיב אמימר ומר זוטרא ורב אשי יתיב רב גמדא גבייהו ויתבי וקאמרי מרדה הפסידה בלאותיה קיימין. ובעי לאפוקי מינה חד שיראי דהוה תפסה אמר להו רב גמדא משום דרב זביד גברא רבה מחנפיתו ליה והאמר רב כהנא מיבעיא בעי ליה רבא ולא איפשיטא איכא דאמרי יתבי וקאמרי מרדה לא הפסידה בלאותיה קיימין ובעי למיתב אף שיראי אחרינא דלא הוה תפיסה. אמר להו רב גמדא משום דרב זביד גברא רבה הוא אפכיתו לדינא עילויה והאמר רב כהנא מבעיא בעי ליה רבא ולא איפשיטא והשתא דלא איתמר לא הכי ולא הכי דתפסה לא מפקינן מינה לא תפסה לא יהבינן לה. בלאותיה היינו נכסי צאן ברזל שהכניסה לו מטלטלין אבל קרקע שהכניסה לו בחזקתה קאי לעולם וכן נכסי מלוג ברשותה קיימי אבל מנה ומאתים ותוספת אין לה ואפילו בגדים שקנה לה יפשיט מעליה דאדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה ומשהינן לה תריסר ירחי שתא ולית לה מזוני מבעל. תקנה זו נעשית בימי האמוראים האחרונים כאשר ראו כי גבהו בנות ישראל ודעתם וזחה עליהם וכאשר היה להם כעס עם בעליהן היו אומרות לא בעינא ליה והבעל מגרשה מיד כיון שפטרתו מכתובה ושוב היו הנשים מתחרטות תקנו שתשהה שנה ואם יגרבשנה בתוך השנה שלא תהא מחילתה מחילה ויצטרך ליתן לה כתובה אולי יתפייסו בתוך השנה וכיון שתקנו כך לאומרת מאיס עלי שהיתה ראויה להתגרש מיד בלא כפייה כל שכן למורדת. ואינה ניזונת אותה שנה אבל הוא אוכל פירות וחייב בפרקונה דבמזונות קנסו אותה דרוב נשים אין מספיק מעשה ידיהם למזונותיהן אבל היתה חפצה שלא יאכל הבעל פירות נכסיה וולא יתחייב בפרקונה לאו כל כמינה הלכך הוא אוכל פירות וכיון שאוכל פירות חייב גם בפרקונה ויראה שחייב בקבורתה כיון שאינו יכול לגרשה בלא כתובה בתוך השנה:

סימן לה

הדין הוא דינא דגמ' במורדת אבל האידנא דייני בבי דינא דמתיבתא כדאתיא ואמרה לא בעינא ליה להאי גברא ניתיב לי גיטא יהבינן לה גיטא לאלתר ואי תפסה מידי מכתובתה מפקינן מינה ויהבינן ליה לבעל ונכסי מלוג אם ישנן בעין או דבר אחר הבא מכחן כגון שמכרו בתים וקנו בדמים שדות שקלה להו אבל כלו לגמרי לא מיחייב בעל לשלומי אבל נכסי צאן ברזל כל שישנו בעין מהן אפילו כלו הרבה שקלה להו ואפי' נפחתו מדמיהן הרבה אינו משלם הפחת. ובלבד שיהו ראוין להשתמש בהן מעין מלאכתן ראשונה אבל אינן ראוין להשתמש מעין מלאכתן הראשונה חייב לשלם כל דמיהן כל שכן אם נגנבו או נאנסו משום דברשותיה קיימי כדתנן (יבמות דף סו.) אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו. וחזינן לגאון דאמר דיהיב לה עיקר כתובה מנה או מאתים לחוד כי היכי דלא להויין בנות ישראל הפקר אבל מאי דכתב לה מדיליה בין תוספת בין מתנה לא יהבינן לה מידי. הדין הוא דינא דמורדת דנהיגי בה רבנן דמתיבתא כמה שנין עד השתא ואפשר לפי שראו הקלקול בבנות ישראל וכי משהו להו תריסר ירחי שתא תולות עצמן בעובדי כוכבים ויוצאות לתרבות רעה בטלו שהייה ונתנו רשות לבעל לגרשה מיד בלא שהייה אבל לא שיכפוהו לגרשה דאף במונע ממנה תשמיש או מזונות אין כופין אותו להוציא כדאיתא בירושלמי אין מעשין אלא לפסולות כ"ש כשהיא מונעת לעצמה שלא תקנו להרבות ממזרין בישראל מוטב שבנות ישראל הרעות יתגרשו ולא שיוסיפו רעה על רעתן. והדין תקנתא ליתא אלא היכא דאימרדא איתתא בבעלה דבעיא למיפק מיניה משום דלא בעיא ליה אבל אם חלתה או שהיה בה חשש מיתה ורוצה להפקיע עצמה מתחת בעלה כדי שלא יירשנה ליתא להא תקנתא ולא עבדינן בה עובדא ובכי האי מילתא איכא למימר היכא דמיעקרא נחלה דאורייתא לא תקון רבנן. ואע"ג דחזינן בהאי מילתא פלוגתא דרבוותא. מסתברא כמ"ד לא עבדינן תקנתא בהאי מילתא ולדברי הכל כל מאן דכייפינן ליה בין מעיקר דינא כדתנן ואלו שכופין אותו להוציא ומאי דדמי להו ובין מעיקר תקנתא אי מיתא הך איתתא מקמי דתיפוק מיניה דבעל בגט בעלה ירית דלא מיפקעת ירושה דבעל אלא בגירושין גמורין וכן הלכתא וכן היה דן רבינו מאיר ז"ל בדינא דמתיבתא אבל היה מצוה להחרים אם השיאה שום אדם עצה כדי להוציא נדונייתה מבעלה וכשהיה נראה לו ערמה בדבר לא היה מצוה להחזיר לה אפילו נדונייתה הלכך לא היה דן דין מאיס עלי אם לא שתתן אמתלא לדבריה למה אינו מקובל עליה או שהיה מכלה כל הממון:

סימן לו

אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל כותבין איגרת מרד על ארוסה ואין כותבין איגרת מרד על שומרת יבם ואסקינן דהך דשמואל כמשנה אחרונה דתנן בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה היו אומרים מצות יבום קודמת למצות חליצה ועכשיו שאין מתכוונים לשם מצוה חזרו לומר מצות חליצה קודמת למצות יבום: וכתב רב אלפס ז"ל דליתא למשנה אחרונה הלכך ליתא נמי להא דשמואל ואני כתבתי בפ' החולץ (סי' יז) בשם ר"ת דהלכה כמשנה אחרונה ואיתא נמי להא דשמואל וכן עמא דבר:

סימן לז

רבי יהודה אומר שלשה טרפעיקין. תניא רבי יהודה אומר שלשה טרפעיקין שהן תשע מעין מעה וחצי ליום. א"ל רב חייא בר יוסף לשמואל מאי שנא איהו דיהבינן ליה דשבת ומ"ש איהי דלא יהבינן לה דשבת אמר ליה איהו דמפחת קא פחית לא מיחזי כשכר שבת אבל איהי דאוסופי קא מוספי מיחזי כשכר שבת ואע"ג דשכר שבת מותר ע"י הבלעה כדאיתא בפרק הזהב (דף נח.) אם היה שכיר שבת שכיר חודש שכיר שנה נותנין לו שכר שבת מיהו הכא אסיר דלא הוי הבלעה דאין מוסיפין אלא מה שיעלה בכל יום לרבי יהודה מעה וחצי ולרבנן שלש מעין ואם יתפייס בתוך ימי השבוע אין מצרפין כל ימי השבוע ביחד הלכך לא הוי הבלעה:

סימן לח

מתני' המשרה אשתו ע"י שליש לא יפחות לה משני קבין חטין או מארבעה קבין שעורין. א"ר יוסי לא פסק שעורין אלא ר' ישמעאל שהיה סמוך לאדום ונותן לה חצי קב קטנית וחצי לוג שמן וקב גרוגרות או מנה דבילה ואם אין לו פוסק לעומתן פירות ממקום אחר. ונותן לה מטה ומפץ ואם אין לו מפץ נותן לה מחצלת ונותן לה כיפה לראשה וחגור למתניה ומנעלים ממועד למועד וכלים של חמשים זוז משנה לשנה ואינו נותן לה חדשים בימות החמה ולא שחקים בימות הגשמום אלא נותן לה כלים של חמשים זוז בימות הגשמים והיא מתכסה בבלאותיה בימות החמה והשחקים שלה ונותן לה מעה כסף לצרכיה והיא אוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת ואם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה. ומה היא עושה לו משקל חמש סלעים שתי ביהודה שהן עשר בגליל או משקל עשר סלעים ערב ביהודה שהם עשרים בגליל ואם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה בד"א בעני שבישראל אבל בעשיר הכל לפי כבודו:

גמ' ואלו יין לא קאמר מסייע ליה לר' אלעזר דאמר ר"א אין פוסקין יינות לאשה והני מילי בדלא רגילה אבל רגילה פוסקין לה דאמרינן דביתהו דרב יוסף בריה דרבא אתאי לדינא קמיה דרב נחמיה בריה דרב יוסף אמרה פסוק לי מזוני פסק לה פסוק לי חמרא פסק לה אמר ידענא בהו בבני מחוזא דשתו חמרא. דביתהו דרב יוסף בריה דרב מנשיא מדויל אתת לקמיה דרב יוסף אמרה פסוק לי מזוני פסק לה פסוק לי חמרא פסק לה פסוק לי שיראי אמר לה שיראי למה ליך אמרה לך ולחברך ולחברורך: ת"ר מותר מזונות לבעל מותר בלאות לאשה מותר בלאות לאשה למה לה אמר רב פפא שמתכסה בהם בימי נדותה כדי שלא תתגנה על בעלה אמר אביי נקטינן מותר בלאות אלמנה ליורשין התם כדי שלא תתגנה על בעלה הכא תתגנה ותתגנה. מאי אוכלת רב נחמן אמר אוכלת ממש ורב אסי אמר תשמיש כדכתיב אכלה ומחתה פיה והלכתא כרב נחמן בדיני:

סימן לט

אמר רב הונא מנין לאכסנאי שאסור בתשמיש שנאמר וישיכימו בבקר וישתחוו לפני ה' וישובו ויבואו אל ביתם הרמתה וידע אלקנה את חנה אבל מעיקרא לא:

סימן מ

ואם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה דרש עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה אע"פ שאמרו אין אדם זן בניו ובנותיו קטנים אבל זן אותם קטני קטנים ועד כמה עד בן שש כדאמר רב אשי קטן בן שש יוצא בעירוב אמו ומתני' מסייע ליה דתנן אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה משום דבעי למיכל בהדה. איתמר אמר רבי יהושע בן לוי מוסיפין לה יין שיין יפה לחלב:

הדרן עלך אף על פי