ראשית חכמה/שער היראה/ט
פרק ט
עריכהאחר שבפרקים הקודמים נתבאר מהות הפגם בעצמו, נבוא עתה לבאר כמה הם מיני הפגם שהאדם פוגם, כדי שיירא מלחטוא, בראותו כמה רעה גורם לו ולנפשו ולכל העולמות.
הא'. הוא פגם בגופו, העשוי בחותם תבנית העולמות העליונים, ובהיות אבר מאיבריו פגומים – הוא בעל מום, ואין השכינה שורה בו. וזה נתבאר בתיקונים (תקוני זהר קנט, א) זה לשונו: ובכל אבר ואבר, דאיהו נרא דכל פקודא, בעי בר נש לאמלכא לקוב"ה ולתקנא ליה אתר דכיא ונקייא לשריא ליה תמן. ובגין דא צריך בר נש לבערא מניה מכל אבר ואבר כל מחשבין וכל הרהורין בישין דטנופין דאינון קליפין, וצריך ליקרא לון בכל פקודין דשריין על כל אבר ואבר באינון נרות, דכל פקודא נר אתקריאת. הדא הוא דכתיב: "כי נר מצוה" (משלי ו, כג), "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ, כז), ובה צריך למהוי "חופש כל חדרי בטן" ולבערא מנייהו שאור וחמץ, מוץ ותבן וכו'.
ואמר לקמיה: אבל הקדוש ברוך הוא שולטנותיה בכל אתר כנשמתא דשלטנותה על כל אבר ואבר, מלא כל הארץ כבודו, בכל אתר דקרי ליה בר נש עני ליה, אלא אם ההוא אתר דההוא אבר איהו פגום בחובא דעביד בר נש, קודשא בריך הוא לא שריא בההוא אבר, דעליה אתמר: "כל אשר בו מום לא יקרב" (ויקרא כא, יח). ואברין דבר נש כולהו אינון מסודרין על סדרי בראשית, ובגין דא אתקרי בר נש עולם קטן, ומאן דאמליך לקודשא בריך הוא על כל אבר ואבר, כאלו אמליך ליה על כל עלמא, עכ"ל.
ואמר לקמיה (תקוני זהר קל), שיש מצוות תלויות בפנים, ויש מהם בעינים ובאזנים, ואמר: ידו"ד איהו אשתכח בכל אבר ואבר, הוא אשתכח בד' גוונין דשערא, ובד' גוונין דעינא, ובד' אדרין[1] דאודנא, ובד' גווני דאנפין, ובקלא ובדבורא ובקריאה ואמירה, ובעשיה דידין, ובכל אבר ואבר דגופא איהו ידו"ד ממנא על מצוה ומצוה דביה. מצוה בא"ת ב"ש, מ"צ י"ה פ"ץ ו"ה הא מצו"ה ידו"ד מצפ"ץ, עכ"ל לעניננו.
והנה מזה יראה האדם כמה פגם גדול הוא עושה בפגום אבר מאבריו, שאחר שכל האברים חתומים בשמו יתברך, נמצא פוגם בשם. ואם מקיים מצוה באותו אבר, אשריו, שממליך ידו"ד עליו:
ועוד אמרו בתיקונים (תקוני זהר קלא, ב): זכאה מאן דשריא ליה בכל אבר ואבר דיליה, למעבד אתר לשריא תמן ולאמלכא ליה בכל אבר ואבר דלא יהא אבר פנוי מיניה, דאם חסר חד דלא שריא עליה קודשא בריך הוא, בגין ההוא אבר אתחזר לעלמא בגלגולא עד דאשתלים ליה באברין דיליה למהוי כלהו שלמין בדיוקנא דקוב"ה, דאם חסר חד, לאו איהו בצלם דקוב"ה. פומא עקימא לא שריא ביה קוב"ה דאיהו מום, כל שכן דבורא דיליה עקום, עליה אתמר: "מעוות לא יוכל לתקון" (קהלת א, טו), עכ"ל לענייננו.
ומעין הפגם הזה נתבאר עוד בתיקונים (תקוני זהר קט, ב) זה לשונו: בוודאי כל מאן דחב בגופיה, דתמן עובדא, ובנשמתיה דתמן מחשבה, כאלו חב בההוא דאתברי איהו בדיוקניה. הדא הוא דכתיב: "ויברא אלהים את האדם בצלמו" (בראשית א, כז), עכ"ל לענייננו:
עוד מעניין הפגם הנפגם בגוף האדם עצמו, פירש רשב"י (זוהר פרשת אחרי מות דף עו) בפסוק "ויקם בי כחשי בפני יענה" (איוב יז, ח), זה לשונו: תא חזי, האי מאן דעבר על פתגמי אורייתא, אורייתא סלקא ונחתא ועבדא ביה בבר נש רשימין באנפוי, בגין דיסתכלון ביה עילאי ותתאי, וכלהו אשדן לווטין על רישיה[2], ותאנא: כל אינון עיני ה' דאזלין ושאטין בעלמא למנדע אורחוי דבני נשא, כלהו זקפין עיינין ומסתכלין באנפוי דההוא בר נש וחמאן להו, וכלהו פתחין עליה: ווי ווי, ווי ליה בהאי עלמא, ווי ליה בעלמא דאתי. אסתלקו מסחרניה[3] דפלניא, דהא סהדותא באנפוי ורוחא דמסאבא שריא עלוי. וכל אינון יומין דאשתכח רשימו באנפוי לסהדותא, אי אוליד בר, אשליף ליה רוחא מסטרא דמסאבא. ואלין אינון חייבי דרא תקיפי אנפין[4], דמאריהון שביק לון לשיצאה להו בעלמא דאתי. ותנינן: האי צדיקא זכאה דאשתדל באורייתא יממא וליליא, קודשא בריך הוא משיך עליה חד חוטא דחסד ואתרשים ליה באנפוי, ומההוא רשימא דחלי עלאי ותתאי. הכי נמי מאן דעבר על פתגמי אורייתא משכאן עליה רוחא דמסאבא ואתרשים ליה באנפוי, ומניה ערקין עלאי ותתאי, עכ"ל לענייננו. ולמעלה מזה מבואר, שאם חטא, שיבכה ויעביר הדמעות על פניו, עד שיעבור הרושם. ואני שמעתי שטוב גם כן להעביר הדמעות על מצחו, כי במצח נכתבים העונות, כעניין "והתוית תו על מצחות האנשים" וגו' (יחזקאל ט, ד). ומסוג זה הם העוונות הנכתבים ביד, כדכתיב: "וביד כל אדם יחתום" (איוב לז, ז). וכן פירש בתיקונים (תקוני זהר קמא, א) זה לשונו: ואית חובין דאתמר בהון: "וביד כל אדם יחתום", ומראין להם חתימת ידהא, עכ"ל. וכן פירש גם כן בפרשת לך לך, והעתקנו לשונו לקמן (בפרק יב):
פגם ב' הוא פגם בנשמה, שכפי החטא שחטא כן תרד, עד שישפילה לרגליו. וכן פירש בתיקונים וברעיא מהימנא, בתיקונים (שם קלא, א), תא חזי: אית בני נשא דמללין בנענוע דעיינין ואחרנין בנענועא דידין ואחרנין בנענוע דרישא ואחרנין בנענוע דגופא ואחרנין בנענוע דרגלין, דא איהו בכל אתר דנשמתיה תמן עביד נענועא יתיר בההוא אתר. אמר ליה רבי אלעזר: אבא, וכי נשמתא לא איהו באתר ידיעא בלבא ואתפשטותא בכל אברין דגופא? אמר ליה: ברי, והא כתיב בה "ותגל מרגלותיו ותשכב" (רות ג, ו), כפום עובדוי דבר נש הכי נפיק לה מאתרא ונחית לה לבר מאתרה, כגוונא דשכינתא דאתמר בה "ובפשעיכם שולחה אמכם" (ישעיהו נ, א). ותיובתא שלימתא, מאן דתב לה לאתרהא כמא דהות בקדמיתא, דבזמנא דנשמתא איהי בלבא אתקריאת מטרוניתא, כד נפקת מלבא לא אתקריאת מטרוניתא, כפום חובוי דבר נש הכי נחית לה מדרגא לדרגא ומאבר לאבר עד דנחית לה לרגלוי, וכפום זכוון דיליה הכי סליקת לה עד דסליקת לאתרה, ובגין דא בכל אתר דנחתת תמן עבדת תנועה יתירה בההוא אבר יתיר מאחרנין, עכ"ל. אמרו ז"ל (תקו"ז מג, ב), ונשמתא בגלותא בתראה אתמר בה "ותגל מרגלותיו ותשכב", שכיבת לעפרא. ווי ליה לבר נש דנשמתיה נחיתת תחות רגלוי, דבההוא זמנא אתמר בגינה: "נפלה ולא תוסיף קום" (עמוס ה, ב), ולית ליה עלוי וסליק אלא בידא דקודשא בריך הוא וכו', עכ"ל:
עוד בחינת פגם ג' הוא, כי כפי הפגם שיפגום האדם בנשמתו – כן יפגום בשכינה, עד שתרד במדרגה התחתונה ותגל מרגלותיו. וכן פירש ברעיא מהימנא (פרשת משפטים דף קיז ע"ב) זה לשונו: דמסטרא דרשע וטוב לו, שכינתא ותגל מרגלותיו ותשכב, האי איהו ושפחה כי תירש גבירתה (משלי ל, כג), שפחה יצר הרע נוקבא. וביאר אחר כך עניין הפגם ואמר: אבל שכינתא דאילנא דחייא עליה אתמר "לא יגורך רע" (תהלים ה, ה). ואם תשלוט השפחה, היא בכסא וממנה ולמטה, וזה לשונו: אבל בגין דאתמר "ומלכותו בכל משלה" (תהלים קג, י), מאן דפגים אתר דילה אתחשיב כאילו עביד במטרוניתא קלנא, דקלנא דמטרוניתא איהו מאן דמזלזל אתרהא, וקלנא דמטרוניתא דמלכא איהו, כל שכן מאן דאעבר לה מאתרהא ושוי שפחה באתרה, דבכל אתר דאיהו פגים מטרוניתא לא שריא תמן, אלא שפחה דאיהי פגימא שריא באתר פגים, ופגימו דבר נש, דחובוי פגים בכל אברין דיליה עד דלא אשכחת מטרוניתא אתר לשריא תמן, ולית תיקונא עד דיחזיר לה כל אברין דילה, עכ"ל.
וכן פירש גם כן ברעיא מהימנא (פרשת כי תצא דף רעז ע"ב) זה לשונו, ומלכות דא אצילות, אית לקבלה מלכות דבריאה, ואיהי מלכות למלאכים דבריאה ואיהי נערה דמטרוניתא משמשא דילה, ואיהי דיוקנה דגבירתה דילה כלילא מעשר, האי בחובין דישראל יכילת לאתחללא בין אומין דעלמא. אבל מלכות דאצילות דקוב"ה, עלה אתמר, אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים (ישעיהו מב, ח), לא יהיב לה למאן דמחלל שבתות ויום טוב, אלא למאן דאיהו ברא דמלכא וקיים אורייתא בדחילו ורחימו דמאריה. ולא על מנת לקבל פרס, אלא כבן דאיהו מחויב למעבד צוויי דאבוי, דעליה אתמר: "כבד את אביך ואת אמך" (שמות ב, יב), את אביך דא קוב"ה ואת אמך דא שכינתא. ועם כל דא מאן דמחלל נערה דמלכא אתחשיב ליה כאלו מחלל מטרוניתא דיליה, עכ"ל. וכן נתבאר הקדמה זו עוד בפרשת פנחס (דף רכה ע"ב) ע"ש.
הרי בפירוש פירש במאמר הזה דמיון השכינה כפי מה שאמר בתיקונים בנשמה. והטעם הזה, כי הנשמה היא ממש חלק מהשכינה, כאומרו: "כי חלק ידו"ד עמו" (דברים לב, ט), ונשמותיהם של ישראל הם מסוד הזווג, "בנים אתם לה' אלהיכם" (דברים יד, א). ויש זווג בקב"ה ושכינתיה להוציא נשמה ביום שבת, ויש זיווג ביניהם להוציא נשמה ביומין דחול, שהם נשמה מכסא, רוח מחיה, נפש מאופן. ועל נשמה דיומין דחול הוא הפגם הנזכר במאמר דאעבר לה מאתרה וכו'. ומכל מקום גם לפעמים ימצא פגם במי שיש בו נשמה דאצילות, כמו שכתוב בתיקונים (דף קג) בעניין חטא אדם הראשון, בההוא אתר דאנטילת נשמתיה תמן חב.
והטעם, כי כפי מה שיפעלו הנשמות, שהם הענפים למטה, כן יעוררו בשרפים, ואף על פי שאין חטא בא על ידי מי שיש לו נשמה דאצילות, מכל מקום סילוק הנשמה ממנו הוא שייקרא פגם. וכן פירש בתיקונים (שם דף קנג): בר נש עביד חובין, כפום ההוא בר נש הכי סליק חוביה לאתר דאתגזר נשמתיה, ולא זז מתמן ההוא חובא עד דאתפרע מההוא בר נש. ואם בר נש איהו נשמתיה באורח דאצילות, אם חב – חוביה מטי עד ספירן, ועונשא איהו סגי כפום דרגיה. אמר רבי אלעזר: אבא, וכי חובא איהו תליא בבר נש דנשמתיה מההוא אתר? וכי אית ליה? והא כתיב: "לא יאונה לצדיק כל און" (משלי יב, יט). אמר ליה: אין, הדא הוא דכתיב: "כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם" (ישעיהו כט, ב), מאן מבדילים? אלא דסליק האי נשמתא דאצילותא מניה אתפרש מניה. ורזא דמלה, "ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים" וגו' (בראשית א, ט), אסתלק נשמתיה מיניה ואשתאר גופא יבשא. מאן גופא הכא? דא נשמתא דכרסייא יקרא, דאשתארת יבשה בגין דאסתלקת מניה נשמתא באורח אצילות, דהאי נשמתא איהי גופא לנשמתא עילאה. ואי בעי לאתחזרה לגבי ההיא נשמתא לית ליה רשו לאחזרה לגביה עד דההוא חובא אתעברת מניה, ורזא דמלה, "שובו אלי ואשובה אליכם" (מלאכי ג, ז), עכ"ל. הרי זו הקדמה לכל הפגמים שיתבארו, בסילוק האם מעל הבנים וכו', הכל הוא על דרך זה.
ואפשר לחלק בין יחיד לרבים, ויש דמדומי ראיה בזוהר (פרשת ויקרא דף טו, ב) דקאמר: כד חובי עלמא אסגיאו, אסתים עתיקא קדישא ולא משגיחין אנפין באנפין וכו'.
עוד בפגם השכינה נתבאר בתיקונים (דף נ) זה לשונו: וכד עמודא דאמצעיתא מרחקא מינה איהו משפט וביה כתיב: "כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים" (תהלים עה, ח), זה ישפיל, דגרים לאשפלא לשכינתא מאתרה, וזה ירים, מאן דגרים לסלקא לה לאתרה. דחובין דישראל אינון אשפילן לה לתתא, וזכוון דילהון סלקין לה לאתרה. הא זכאה איהו מאן דעביד זכוון לה לסלקא לאתרה, עכ"ל:
עוד יתבאר פגם האדם בשכינה ובשאר מדריגות שלמטה, במה שפירשו בתיקונים (דף סג, ב). אמר שם, שבשכינה גליפין נשמתין ומלאכין וחיון קדישין, ובה גליפין מה דאתמר: "ודמות פניהם פני אדם" (יחזקאל א, י). קם רבי שמעון ואמר: סבא סבא, והא שכינתא איהי יחודא דקודשא בריך הוא, איך גליפין בה דיוקנין דלתתא דלאו אינון מציאותא? אמר ליה: רבי, למלכא דאיהו יתיב בהיכליה וכמה בני נשא עאלין למחזייה, מנהון מסתכלין בלבושוי ומנהון בגופוי ומנהון מסתכלין בעובדוי, ובודאי בעובדוי אשתמודע מאי ניהו מלכא, דלבושין אינון אשתני בהון לכמה שנויין ולבושין דאיהו לביש בצפרא לא לביש ברמשא ולבושין דלביש יומא חדא לא לביש יומא תניינא, והכי בכל יומא וירחא ושתא ושבתא וי"ט אשתני בלבושין, כגוונא דא שכינתא כמה לבושין אית לה דמנהון ברא קוב"ה כרסיין ומלאכים וחיוון ושרפים ושמיא וארעא וכל מאי דברא בהון, וכל בריין דברא מאלין לבושין דילה רשים לון כלהו וגליף לון בלבושהא בגין לאסתכלא מינה לכל בריין לרחמא עלייהו. ורזה דמלה, "וראיתיה לזכור ברית עולם" (בראשית ט, טז), וראיתיה באלין לבושין, דאינון נהירין בכל בריין, דישראל נהרין לון בעובדין טבין, ובגינייהו קודשא בריך הוא רחים עלייהו, ואי עבדין עובדין בישין, איהי אתלבשת לבושין אחרנין אוכמין דבהון רשימין כל אינון מארי דדינין דאיתקריאו לילית למידן בהו לעלמא, ובההוא זמנא איהי אמרת, "אל תראוני שאני שחרחורת" וגו' (שיר השירים א, ד). ובגין דא אלין מסטרא דלבושין אינון גליפין בה עלאין וכו', עכ"ל. נמצא כי בלבושים האלה מצויירים כל הנמצאות, והם השרשים שבתוכה ממציאות כל העולמות התחתונים. ובהיות השרשים שבתוכה מאירים על ידי המצוות שישראל מתקנים למטה, יש רחמים וטוב בעולם, וכשישראל אינם מתקנים מעשיהם, כל הלבושים שלה יונקים מצד הדין והחשך, ואז אומרת, "אל תראוני שאני שחרחורת".
ובזה יובן אמרם בתיקונים, ונדפס בפרשת בראשית (זהר חלק א כב ב): כל מאן דחב לגבי שכינתא, כאלו אפשיט שכינתא מלבושהא, והאי איהו עונשי דאדם. וכל דמקיים פקודא דאורייתא כאילו הוה לביש לשכינתא בלבושהא, ע"כ. הכוונה, שבעוון תפשיט מלבושיה היפים והמאירים ותלבש בגדי שחרות כמו שנתבאר במאמר הזה. ואמר עוד שם, שהשכינה היא בת עין אוכמא, ואור מאיר בה מבפנים, ועל זה אמר דוד המלך ע"ה: "ה' אורי" (תהלים כז, א), אור י', שהיא היא בת עין. ואמר: ותרין גוונין אית לה, אור מלגאו וחושך מלבר, למהוי שלטא בהו על כל קליפין. הדא הוא דכתיב: "ומלכותו בכל משלה" (תהלים קג, יט), בלבושא דאור איהי שליטת על כל אינון דאתמר בהון: "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם" (שמות י, כג), ובלבושא אוכמא שליטא על חייביא דאתמר בהון: "ורשעים בחשך ידמו" (שמואל א ב, ט), עכ"ל. ומצד שורש הנשמה המושרש בה, האדם מתקן או פוגם, כמו שאמר, דבה גליפין נשמתין. ולכן בפגמו למטה מחשיך שורש נשמתו המושרש בשכינה, ואז בעוונו מונע הטוב ממנו, כי אין לה פנים לשאול שפע בעבורו:
ועל דרך זה יובן הפגם שפוגם, בכל מקום שיפגום, הוא על ידי שורש הנשמה המושרשת בכל המקומות, כי הנשמה בכל מקום שתעבור תשאר צורתה מצויירת. ופירש מורי ע"ה, כי על ידי שורש הנשמה המצוייר שם הוא מה שאדם מעורר מיין נוקבין בתוך השכינה, באומרו: "אליך ה' נפשי אשא" (תהלים כה, א), כמו שפירש בזוהר (פ' תרומה קכט, א). ואם תהיה נפשו פגומה, בלי ספק שלא תכלל בייחוד ולא תעורר דבר, כי מאחר שהענף פגום גם השורש פגום. ועל דרך זה פירש הרשב"י (שם) שיהודיע"ם ממונה על דיוקנאות הצדיקים, ואמר שם על מי שהוא מחזיר את הרשעים בתשובה, שהוא מעורר נפשו למעלה בייחוד באומרו: "אליך ה' נפשי אשא", ויהודיע"ם מוליך דיוקנו למעלה ומברכין אותה בכמה ברכות. וזה לשונו: ביה שעתא אזדמן חד ממנא דאיהו גזברא על דיוקנין דצדיקיא ברזא דשמושא דאתוון, דאתקרי ברזא יהודיע"ם בכתרא דשמושא דשמא קדישא. ורמיז קוב"ה וההוא ממנא אייתי דיוקניה דההוא בר נש דעביד נפשאן דחייביא, וקאים ליה קמי מלכא ומטרוניתא, ואנא אסהדנא עליה שמיא וארעא דבההיא שעתא מסרין ליה ההוא דיוקנא, דהא לית לך כל צדיקא בהאי עלמא דלא חקיק דיוקניה לעילא תחות ידא דההוא ממנא, ומסרין בידיה ע' מפתחן דכל גנזיא דמאריה בהו. כדין מלכא בריך לההוא דיוקנא בכל ברכאן דבריך לאברהם כך עביד נפשאן דחייביא[5] וכו', עכ"ל. ועוד האריכו שם במעלת המחזיר הרשעים בתשובה, ואינו לעניננו פה.
ועוד מבואר בפרשת וישב (זהר חלק א קצא א), שבשכינה מצטיירים כל הדיוקנאות. ואמר שם, שכאשר האדם שלם בדיוקנו, ירצה בפרצוף הנשמה הנקרא אדם, שלא חטא, כל הבריות מתייראים ממנו כדכתיב: "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ" וגו' (בראשית ט, ב); ואמר: והני מילי כד נשמתא ביה, פירוש, שלא פגם בגופו שתסתלק ממנו הנשמה. וכיון שיש פגם בגוף, הנשמה מסתלקת ממנו והוא דומה לבהמה, כאומרו: "ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו" (תהלים מט, יג). ויקר האדם הוא נשמתו, ומי שחוטא וגורם שלא ילין הנשמה בו הוא נמשל כבהמות. והקשה, והרי דניאל שכתוב בו: "אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלוני" (דניאל ו, כג), משמע שהמלאך הוא שסגר ולא דיוקנו? ותירץ שהמלאך עצמו הוא דיוקנו, והכוונה – הדיוקן המתחקק בשכינה הנקרא מלאך. וזה לשונו: אמר ליה, בגין דא לא אתחבל, דהא ההוא דיוקניה דבר נש זכאה – איהו מלאכא ממש דסגיר פומא וקשיר לון לנטרא ליה דלא יחבלון ליה, ובגין כך – "אלהי שלח מלאכיה", ההוא דכל דיוקנין דעלמא מתחקקן ביה, ואיהו אתקיף דיוקניה ביה ולא יכילו לשלטאה ביה וסגר פומייהו. ועל דא "שלח מלאכיה" ודאי. והאי מלאכא דכל דיוקנין מתחקקן ביה, דכתיב, "ידין בגוים מלא גויות" (תהלים קי, ו), איהו דלא אשתנו קמיה כל דיוקנין דעלמא. ועל דא מבעי ליה לבר נש לאסתמרא אורחוי ושבילוי בגין דלא יחטא קמי מאריה ויתקיים בדיוקנא דאדם, עכ"ל.
ואחר שידענו שכל דיוקנאות הצדיקים הם שם, בלי ספק שאם יהיה הדיוקן למטה פגום, לא תראה הדיוקן למעלה לפני כל פמליא של מעלה, כי כל אשר בו מום לא יקרב. וכאשר יסתכל האדם בדבר זה, יבוש ויכלם מעונוותיו, שכל עון ועון הוא נגע ומום בנפשו, ודיוקנו למעלה מתרחק מהקדושה, כמו שאמר הכתוב במצורע: "והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים... ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא" (ויקרא יג, מה), ואמר: "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (שם, מו); והפגם אשר בנשמה והתרחקה מהקדושה העליונה, הוא הגורם שיתרחק הגוף למטה גם כן ממחנה ישראל. ואם האדם ישוב בתשובה לטהר מומיו בקבלת היסורין עליו, הרי הוא מטהר מצרעתו; ואם לאו, הרי הצרעת ההוא קבוע בנפשו, ובעולם הזה ובעולם הבא הוא נרחק מכל פמליא של מעלה עד שיטהר. ולכן דוד המלך ע"ה, פירשו ז"ל שנצטרע ששה חדשים, שמוטב שיעלה הפגם בגוף בעולם הזה יותר משישאר המום והצרעת בנפש ליפרע בגהינם:
עוד נתבאר הקדמה זו בתיקונים (דף סה, ב), היות כל הנשמות מושרשות שם, וכן לעניין הרוח והנשמה, זה לשונם: "שימני כחותם", דא נשמתא, דאיהי רשימו דילה גליפא לעילא, כמא דאוקמוה ביעקב, דיוקנו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד, דכל נשמתין דאינון גזירין מתמן, גליפו דילהון איהו חקוק לעילא ורשימו דילהון לתתא, וההוא גליפו דלעילא איהו חותם, ורשימו דלתתא רשימו דחותם. ומיד דרשימו דגליפו דנשמתא איהי לעילא ורשימו דילה לתתא, אתמר בה (בראשית כח, יב): "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו", סלקין לעילא ומסתכלין בדיוקנא דנשמתא דנהרא בההוא גליפו ומזדעזעין מיניה, נחתין לתתא ומסתכלין ברשימו דההוא דיוקנא דלתתא וחזאן דלא אשתני מדיוקנא דלעילא ודחלין מניה, ע"כ.
הרי שבהיות הדיוקן התחתון כתיקונו בלי פגם, המלאכים יראים ממנו, מפני שלא נשתנה דיוקנו מדיוקן העליון המצוייר בכסא. ואפשר שעל זה נאמר (בראשית ט, ב): "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים". ו"חית הארץ" הם המלאכים דשכינתא, ו"עוף השמים" הם מלאכים דקודשא בריך הוא, על דרך שפירשו בתיקונים (דף ב), "כי עוף השמים יוליך את הקול" (קהלת י, ב), שהוא מטטרון. ובזוהר (פרשת נח, עא, א) פירשוהו "חית הארץ" וכו' כפשוטו, ואמר שבהיות צורת האדם בלי עוון, כל הבריות יראים ממנו; ואם לאו, חס ושלום כולם שולטים בו. ובפיקודין של ר' שמעון (פרשת נשא קנג, ב) נתבאר פסוק זה באופן אחר, זה לשונם: ובגין דכלא אתברי בהאי צולמא, דעל כל ישראל, דאיהו צדיק, אתמר בהון "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים" וגו', ודא ממלל על בני נשא דאינון מתילין לחיון ברא, לבעירן ולעופין ולנוני ימא, דאית בר נש דמזליה שור ומזליה אריה ומזליה נשר ומזליה אדם, וכל אלין למה מתפחדים מהאי דיוקנא? דאינון מתמן אתבריאו, אלא משום דשם ידו"ד שריא עליה, ורזא דמלה (דברים כח, י), "וראו כל עמי הארץ" וגו'. וכל מאן דפגים עובדוי, אתפגים דיוקניה, ושם ידו"ד לא שריא באתר פגום, עכ"ל.
ושם למעלה מעניין זה אמר, שכפי מעשיו של אדם, כך זוכה אל דיוקן הקדושה או תמורתה, וזה לשונו: דכמא דאית דיוקנא טבא על צדיק, ומנהיג ליה על כל עובדין טבין לזכאה ליה לעלמא דאתי, כך אית דיוקנא בישא על רישא דחייביא, לאנהגא לון בעובדין בישין, דירתין גיהנם. ובגין דא אית הבל ואית הבל, אית הבל טב דאתמר: "כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח, ג), ואית הבל ביש דאתמר ביה: "גם זה הבל ורעות רוח" (קהלת א, יד). ותא חזי, בעובדין דבר נש אשתמודע פרצופא דאיהי עליה ובפרצופא דאנפוי, הדא הוא דכתיב: "הכרת פניהם ענתה בם" (ישעיהו ג, ח). בדיוקנא אשתמודע פרצופא דחיה שריא עליה, אם הוא אריה או שור או נשר או אדם, מהמרכבה דקוב"ה ושכינתיה, או מהמרכבה דמלאך שר הפנים, או מהמרכבה בישא דסמא"ל, או מהמרכבה דד' יסודין דעלמא, ולית בהון לא יצר הטוב ולא יצר הרע אלא כבעירן דעלמא. ובגין דא כמה הבלים אית בבני נשא, כל חד למינה. ורזא דמלא, "תוצא הארץ נפש חיה למינה" (בראשית א, כה), ובגין דא, במדה שאדם מודד בה מודדין לו, עכ"ל. ומה שאמר: "אית הבל טב דאתמר כי על כל מוצא פי ה'" וגו', הוא השכינה, וכן מבואר שם בתחילת המאמר, עיין שם:
ונחזור לדרוש. אמר שם עוד בתיקונים (דף סד): "שימני כחותם", דא נשמתא דאיהי חקוקה בכורסייא. בזמנא דאיהי אתערא לתתא בצלותא, כרסייא אתער לעילא. כחותם, דא רוח דאיהו ציורא דשי"ן, חקוקא במלאכיא. בזמנא דאיהי אתערא לתתא בצלותא, מלאכיא אתערון עמה לעילא. על זרועך, דא נפשא דאיהי חקיקא בארבע סטרין דעלמא. בזמנא דאתערא איהי בצלותא לתתא, ארבע סטרין דעלמא מתערין עמה. נשמה איהי חותמא, רוחא – ציורא דאתוון דאינון חקוקין בחותמא, נפשא – רשימו דאתוון בחותמא דאינון רשימין בציורין דבר נש כרשימו דחותמא בפתקא, ובההוא רשומא דנפשא אשתמודע פרצופא בגופא דבר נש מאן אתר איהו, עכ"ל לעניננו:
נשאר עלינו לבאר בפרק זה עניין פגם השכינה שהתחלנו בו. אמר בתיקונים מד, א) זה לשונם: דבר אחר, "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי" (בראשית כז, ד), מפקודין דעשה; ולא כאשר שנאתי, מפקודין דלא תעשה. פקודין דלא תעשה תליין מדחילו דיראה, ואינון לרחקא השטן מינייהו, דלא יתקריב לגבי כרסייא דאיהו לבא, לתבעא דינין על אברין קדישין דאינון ישראל, ולבא שכינתא בינייהו, עכ"ל. והכוונה, שמצות לא תעשה הם כולם גדרים שלא יכנס סמא"ל בתוך הקדושה לעורר דינים.
ונתבאר עוד בתיקונים (מו, ב) זה לשונם בעניין דרגא: תרי טעמי אמר, מאי תרי טעמי? אלא בתר דסליק לדרגיה יימר לישראל: "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי", מפקודין דעשה דכלילן בה"א דאברהם, דכליל רמ"ח פקודין דבהון אתקריב ה' לגבי ו', וקרבנא דא איהו קריבו דקוב"ה עם שכינתיה. ופקודין דעשה אתיהיבו מימינא, ופקודין דלא תעשה משמאלא, ואלין אינון תרי טעמי, ופקודין דעשה אינון מאכלין דקוב"ה, ופקודין דלא תעשה פרנסה דסמא"ל למאן דעבר עלייהו, ואלין הוה קריב עשו ליצחק ואמר ליה: "יקום אבי ויאכל מציד בנו" (בראשית כז, לא), וסמא"ל בגינייהו הוה קריב לשמאלא לאטעמא לקוב"ה מחובין דבנייהו, דאינון מאכלין מרירן דבגינייהו אתמר: "ואת עשו שנאתי" (מלאכי א, ג), עכ"ל.
הרי מבואר, כי המצות עשה הם מאכלין דקוב"ה, מפני כי כל מצוה עושה ייחוד וגורם למשוך שפע רוחני וקדוש מצד החסד. ומי שעובר על לא תעשה – פרץ גדר, וגרם לסמא"ל שיכנס למעלה לעורר מדת הדין מצד הגבורה שיושפע לו חלקו, וכיון שיושפע הדין על ידי השכינה – היא טועמת ממנו, והיינו לאטעמא לקודשא בריך הוא מחובין דבנייהו דאינון מאכלין מרירן, הכוונה שגורמין לעורר מרירות הדין מצד השמאל. וסוד המרירות הזה – סודו הוא במה שפירש מורי ע"ה בשער הצנורות ובשער התמורות, ונתבאר עניין טעימת המרירות הזה:
עוד פירש רשב"י (פרשת אחרי עד,א) זה לשונו: רבי יהודה אמר: בשעתא דאסגיאו זכאי בעלמא, כנסת ישראל סלקא ריחין טבין, ומתברכא ממלכא קדישא ואנפהא נהירין. ובזמנא דאסגיאו חייבין בעלמא, כביכול כנסת ישראל לא סלקא ריחין טבין, ואטעמת מסטרא אחרא מרירא, כדין כתיב: "השליך משמים ארץ" וגו' (איכה ב, א), ואנפהא חשוכאן. רבי יוסי אמר: בשעתא דאסגיאו זכאין בעלמא, כתיב: "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני" (שיר השירים ב, ו); ובזמנא דאסגיאו חייבין בעלמא, כתיב: "השיב אחור ימינו" (איכה ב, ג). רבי חזקיה אמר מהכא: "ונרגן מפריד אלוף" (משלי טז, כח), כלומר: פריש מלכא מן מטרוניתא, הדא הוא דכתיב: "ערות אביך וערות אמך לא תגלה" (ויקרא יח, ז). הרי נתבאר כמה גודל הפגם בבחינות שונות: אם מה שנוגע לשכינה, טעימת המרירות, והיות פניה חשוכים.
וטעם פניה חשוכים, מפני כי "בן כסיל תוגת אמו", כמו שנתבאר שם עוד לקמיה, כי הוא היה ראוי לייסרו כאמרו: "דברי למואל מלך משא אשר יסרתו אמו" (משלי לא, א). ואמר: בגין דמלכא לא אלקי לבר נש לעלמין, אלא שביק כלא בידא דמטרוניתא, לאנהגא היכלא ולאלקאה ברא ולדברא ליה באורח קשוט לקבליה דמלכא. ובהיות הבן מתנהג כשורה – נקרא "בן חכם ישמח אב" (משלי י, א), אב סתם עד למעלה. ואמר שם: כאשר תיקן שלמה המלך שיר השירים – כמה שמחה נעשה למעלה, וכאשר בנה הבית – נעשה יחוד עליון למעלה, והיו כל העולמות בשמחה והארת פנים. ואמר: וכל כך למה? בגין דכתיב: "אשר יסרתו אמו", דדברת ליה לרעותא דמלכא. ואמר: וכד האי בר נש, כמא דאמינא, לא אתדבר לרעותיה דמלכא, כדין הוא ערייתא דכלא ערייתא דכל סטרין, דהא מלכא פריש ממטרוניתא ומטרוניתא אתרחקת מהיכליה, ע"כ. וזו היא בחינת "נרגן מפריד אלוף", שהפגם מגיע גם כן למלך היות נפרד מהיכלו, והיינו "ערות אביך" וגו'.
וכן פירש גם כן בפרשת ויקרא (זהר חלק ג טז ב), זה לשונו: דבר אחר, "איש תהפוכות ישלח מדון" (משלי טז, כח). מהו "ישלח"? ישלח לאינון נטיען מדון, דינקן מסטרא דדינא. "ונרגן מפריד אלוף", כמא דאמרן, חייביא עבדין פגימו לעילא, מפריד, דייחודא לא אשתכח; מפריד למטרוניתא ממלכא ולמלכא ממטרוניתא. ובגין כך לא אקרי אחד, דאחד לא אקרי אלא כד אינון בזווגא חדא, ווי לאינון חייביא דעבדין פרודא לעילא, זכאין אינון צדיקיא דאינון מקיימין קיומא דלעילא, עכ"ל. וזו בחינה ב' בעניין פגם המגיע לת"ת, שכל שש קצוות הנקראות נטיעות – כולם יונקין מן הדין, כאומרו "ישלח מדון":
עוד בעניין פגם המגיע לשכינה הוא מה שכתב רשב"י (זהר פרשת בראשית דף כב), שעניין "בן כסיל תוגת אמו" (משלי י, א) הוא – שעל ידה היתה בריאת האדם מתחילתו, היותו מורכב מטוב ורע, ולכן היא הסובלת הבושה מבנה. עוד נתבאר ברעיא מהימנא (שלהי פרשת קרח) זה לשונו: שכינתא, מאן דגמיל חסד עמה לית ערך לאגרא דיליה; ומאן דחב לגבה, לית ערך לעונשא דיליה, עכ"ל. ועוד ברעיא מהימנא פרשת צו (זהר חלק ג כא ב), בפסוק "אש תמיד תוקד על המזבח" (ויקרא ו, ז), בעניין עבירה אינה מכבה תורה אבל עבירה מכבה מצוה, אמר: ומאן דעבר עבירה דמכבה דאיהי נר, הכי מכבה נר דיליה דאתמר ביה: "נר ה' נשמת אדם". מגופיה הוא כבוי, דאשתאר גופא בחשוכא. והכי מאן דסליק שכינתא מאתרהא גרים כבוי לכל העולם וחשוכא לההוא אתר, וחשוכא איהי עבירה ושפחה כי תירש גבירתה, עכ"ל.
והטעם, כמו שנתבאר לעיל במאמר שהעתקנו מהתיקונים, שהשכינה היא כלולה מכל הספירות העליונות, מכל ההוויות ומכל השמות מכל הנשמות ומהכסא והמלאכים וכו', הכל מצוייר בה. נמצא כי בהיטיב האדם מעשיו עמה – הוא גומל חסד עם כל העולמות הכלולות בה, שכולם מאירים, וענפי הספירה הנטועות בה מעוררים שרשיהם העליונים שבזכר, באופן שיעוררו להמשיך הרחמים והשפע עד מלמעלה מעלה מסבת הכל ית'; ולכן אין ערך לשכרו. וכשחס ושלום פוגם, הפגם מגיע בכל המציאויות שבה, שכולם נהפכים לדין, וגורם כבוי האור לכל העולמות ושישלוט חשך, שפחה במקום גבירתה, ולכן אין ערך לענשו. והאל ברחמיו יזכנו להיות מהגומלים חסד עמה אמן. ובזה נכלל הפרק הזה: