פתיחת התפריט הראשי
הקדמה · המדע · אהבה · זמנים · נשים · קדושה · הפלאה · זרעים · עבודה · קרבנות · טהרה · נזקים · קנין · משפטים · שופטים


<< | משנה תורה לרמב"ם · ספר אהבה · הלכות מילה · פרק ראשון | >>

הגהה על פי כתבי-יד · דפוס וורשא-ווילנא

כלים חיצוניים לפרק זה: נוסח הפרק על פי כתבי יד תימניים (כתיב או מנוקד), ונושאי כלים על פרק זה


ספר המצוות עשה רטו: "המצוה למול את הילדים"

הגההעריכה

נוסח הפרק מוגה על פי כתבי-יד, לפי השיטה המוסברת בויקיטקסט:רמב"ם.

(א) מילה מצות עשה שחייבין עליה כרת, שנאמר: "וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו – ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (בראשית יז יד). ומצוה על האב למול את בנו, ועל הרב למול את כל עבדיו: "יליד בית ומקנת כסף" (בראשית יז יב).

עבר האב או האדון ולא מל אותן – ביטל מצות עשה. ואינו חייב כרת, שאין הכרת תלוי אלא בערל עצמו. ובית דין מצווין למול אותו הבן או העבד בזמנו, ולא יניחו ערל לא בישראל ולא בעבדיהן.

(ב) אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו, אלא אם כן עבר ונמנע למולו, שבית דין מלין אותו על כרחו. נתעלם מבית דין ולא מלו אותו, כשיגדל הוא חייב למול את עצמו. וכל יום ויום שיעבור עליו משיגדל ולא ימול את עצמו – הרי הוא מבטל מצות עשה. אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד.

(ג) אחד עבד שנולד ברשות ישראל, ואחד עבד הנלקח מן הגויים – הכל חייב הרב למולן. אלא שיליד בית נימול לשמונה, ומקנת כסף נימול ביום שנלקח. אפילו לקחו ביום שנולד – נימול ביומו.

(ד) יש מקנת כסף שנימול לשמונה, ויש יליד בית שנימול ביום שנולד. כיצד? לקח שפחה, ולקח עוברה עמה וילדה – הרי זה נימול לשמונה. ואף על פי שלקח העובר בפני עצמו, והרי העובר עצמו מקנת כסף, הואיל וקנה אמו קודם שתלד – נימול לשמונה.

(ה) לקח שפחה לעובריה, או שלקח שפחה על מנת שלא להטבילה לשם עבדות, אף על פי שנולד ברשותו – נימול ביום שנולד, שהרי הנולד הזה כאילו הוא מקנת כסף לבדו, וכאילו היום קנהו, שאין אמו בכלל שפחות ישראל כדי שיהיה הבן יליד בית. ואם טבלה אמו אחר שילדה – הרי זה נימול לשמונה.

(ו) לקח עבד גדול מן הגוים, ולא רצה העבד לימול – מגלגלין עמו כל שנים עשר חודש. יתר על כן אסור לקיימו כשהוא ערל, אלא חוזר ומוכרו לגוים. ואם התנה עליו מתחילה, והוא אצל רבו הגוי, שלא ימול אותו – מותר לקיימו והוא ערל, ובלבד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח, ויהיה כגר תושב. אבל אם לא קיבל עליו שבע מצות – יהרג מיד. ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג.

(ז) גוי שנכנס לקהל ישראל – חייב מילה תחילה. ואם מל כשהיה גוי – צריך להטיף ממנו דם ברית כשיתגייר. וכן קטן שנולד כשהוא מהול – צריך להטיף ממנו דם ברית ביום השמיני. אנדרוגינוס, והוא הילוד שיש לו זכרות כזכר ונקבות כנקבה – צריך למול אותו בשמיני. וכן יוצא דופן, ומי שיש לו שתי ערלות – מלין את שתיהן בשמיני.

(ח) אין מלין לעולם אלא ביום אחר עלות השמש, בין ביום השמיני שהוא זמנה, בין שלא בזמנה שהוא מתשיעי והלאה, שנאמר "וביום השמיני" (ויקרא יב ג) – ביום ולא בלילה. ואם מל משעלה עמוד השחר – כשר. וכל היום כשר למילה. ואף על פי כן מצוה להקדים בתחילת היום, זריזין מקדימין למצוות.

(ט) מילה בזמנה דוחה את השבת, ושלא בזמנה אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב. ובין בזמנה ובין שלא בזמנה דוחה את הצרעת. כיצד? שאם היתה בהרת בעור הערלה – חותכה עם הערלה. אף על פי שקציצת נגע הצרעת בלא תעשה – יבוא עשה וידחה את לא תעשה.

(י) כשם שמילת הבנים דוחה את השבת, כך מילת העבדים שהן נימולין לשמונה דוחה את השבת אם חל שמיני שלהן בשבת. חוץ מיליד בית שלא טבלה אמו עד שילדה, שאף על פי שנימול לשמונה – אינו דוחה את השבת.

(יא) קטן שנולד כשהוא מהול, ומי שנולד בחודש השמיני לעיבורו קודם שתיגמר ברייתו שהוא כנפל מפני שאינו חי, ויוצא דופן, ואנדרוגינוס, ומי שיש לו שתי ערלות – אינן דוחין את השבת אלא נימולין באחד בשבת, שהוא יום תשיעי להן.

(יב) מי שנולד בין השמשות, ספק ביום ספק בלילה – מונין מן הלילה, ונימול בתשיעי שהוא ספק שמיני. ואם נולד ערב שבת בין השמשות – אינו דוחה את השבת אלא נימול באחד בשבת, שאין דוחין (את ה)שבת מספק.

(יג) מי שנולד בחודש השמיני, אם היה שלם בשיערו ובציפורניו – הרי זה ולד שלם, ובן שבעה הוא אלא שנשתהה. ומותר לטלטלו בשבת, ואינו כאבן, ומלין אותו בשבת. אבל אם נולד ושיערו לקוי, ואין ציפורניו שלמין בברייתן – הרי זה בן שמונה ודאי, שלא היה ראוי להיוולד אלא בתשעה, ויצא קודם שיגמר. לפיכך הוא חשוב כאבן, ואסור לטלטלו בשבת. ואף על פי כן אם שהה שלושים יום – הרי הוא ולד של קיימא, והרי הוא כשאר הנולדין לכל דבר, שכל ששהה שלושים יום באדם אינו נפל.

(יד) מי שנולד בחודש השביעי לעיבורו, אם נולד שלם הרי זה ולד של קיימא, ומלין אותו בשבת. ספק בן שבעה ספק בן שמונה נימול בשבת מכל פנים: אם בן שבעה הוא ושלם הוא – בדין שידחה שבת. ואם בן שמונה הוא – הרי זה שמל כמחתך בשר הוא, לפי שזה נפל אם הוא בן שמונה.

(טו) הוציא העובר ראשו חוץ למעי אמו בין השמשות, אף על פי שלא יצא כולו אלא בלילי שבת – אין מלין אותו בשבת. וכל מי שאינו דוחה את השבת אינו דוחה את יום טוב ראשון, ודוחה את יום טוב שני. ובשני ימים טובים של ראש השנה אינו דוחה לא את הראשון ולא את השני. וכן מילה שלא בזמנה אינה דוחה שני של ראש השנה.

(טז) חולה אין מלין אותו עד שיבריא. ומונין לו מעת שיחיה מחוליו שבעת ימים מעת לעת, ואחר כך מלין אותו. במה דברים אמורים? בשחלצתו חמה, וכיוצא בחולי זה. אבל אם כאבו לו עיניו בעת שיתפתחו עיניו וירפאו – מלין אותו מיד. וכן כל כיוצא בזה.

(יז) קטן שנמצא בשמיני שלו ירוק ביותר – אין מלין אותו עד שיפול בו דם, ויחזרו מראיו כמראה הקטנים הבריאים. וכן אם היה אדום ביותר כמי שצבעו – אין מלין אותו עד שיבלע בו דמו ויחזרו מראיו כשאר הקטנים, מפני שזה חולי הוא. וצריך להיזהר בדברים אלו הרבה, ואין מלין אלא ולד שאין בו שם חולי. שסכנת נפשות דוחה את הכול, ואפשר למול לאחר זמן, ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם.

(יח) אשה שמלה בנה ראשון, ומת מחמת המילה שהכשילה את כוחו, וכן מלה את השני ומת כן מחמת המילה, בין מבעל זה בין מבעל אחר – הרי זו לא תמול את השלישי בזמנו, אלא ממתינין לו עד שיגדיל מעט ויתחזק כוחו.

דפוסעריכה

הלכה אעריכה

מילה מצות עשה שחייבין עליה כרת שנאמר וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההוא מעמיה ומצוה על האב למול את בנו ועל הרב למול את עבדיו יליד בית ומקנת כסף עבר האב או האדון ולא מל אותן ביטל מצות עשה ואינו חייב כרת שאין הכרת תלוי אלא בערל עצמו ובית דין מצווים למול אותו הבן או העבד בזמנו ולא יניחו ערל בישראל ולא בעבדיהן.

הלכה בעריכה

אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו אלא אם כן עבר ונמנע למולו שבית דין מלין אותו בעל כרחו נתעלם מבית דין ולא מלו אותו כשיגדל הוא חייב למול את עצמו וכל יום ויום שיעבור עליו משיגדל ולא ימול את עצמו הרי הוא מבטל מצות עשה אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד.

הלכה געריכה

אחד עבד שנולד ברשות ישראל ואחד עבד הנלקח מן הכותים חייב הרב למול אותן אלא שיליד בית נימול לשמנה ומקנת כסף נימול ביום שנלקח אפילו לקחו ביום שנולד נימול ביומו.

הלכה דעריכה

יש מקנת כסף שנימול לשמנה ויש יליד בית שנימול ביום שנולד כיצד לקח שפחה ולקח עוברה עמה וילדה הרי זה נימול לשמנה ואף על פי שלקח העובר בפני עצמו והרי העובר עצמו מקנת כסף הואיל וקנה אמו קודם שנולד נימול לשמנה.

הלכה העריכה

לקח שפחה לעובריה או שלקח שפחה על מנת שלא להטבילה לשם עבדות אע"פ שנולד ברשותו נימול ביום שנולד שהרי הנולד הזה כאילו הוא מקנת כסף לבדו וכאילו היום קנהו שאין אמו בכלל שפחות ישראל כדי שיהיה הבן יליד בית ואם טבלה אמו אחר שילדה הרי זה נימול לשמנה.

הלכה ועריכה

לקח עבד גדול מן העכו"ם ולא רצה העבד למול מגלגלין עמו כל שנים עשר חדש יתר על כן אסור לקיימו כשהוא ערל אלא חוזר ומוכרו לעכו"ם ואם התנה עליו מתחלה והוא אצל רבו העכו"ם שלא ימול אותו מותר לקיימו והוא ערל ובלבד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח ויהיה כגר תושב אבל אם לא קיבל עליו שבע מצות יהרג מיד ואין מקבלים גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג.

הלכה זעריכה

גר שנכנס לקהל ישראל חייב מילה תחלה ואם מל כשהיה עכו"ם צריך להטיף ממנו דם ברית ביום שנתגייר וכן קטן שנולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית ביום השמיני אנדרוגינוס והוא הילוד שיש לו זכרות כזכר ונקבות כנקבה צריך למול אותו בשמיני וכן יוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות מלין את שתיהן בשמיני.

הלכה חעריכה

אין מלין לעולם אלא ביום אחר עלות השמש בין ביום השמיני שהוא זמנה בין שלא בזמנה שהוא מתשיעי והלאה שנאמר ביום השמיני ביום ולא בלילה מל משעלה עמוד השחר כשר וכל היום כשר למילה ואעפ"כ מצוה להקדים בתחלת היום שזריזין מקדימין למצות.

הלכה טעריכה

מילה בזמנה דוחה את השבת ושלא בזמנה אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב ובין בזמנה ובין שלא בזמנה דוחה את הצרעת כיצד שאם היתה בהרת בעור הערלה חותכה עם הערלה אף על פי שקציצת נגע הצרעת בלא תעשה יבא עשה וידחה את לא תעשה.

הלכה יעריכה

כשם שמילת הבנים דוחה את השבת כך מילת העבדים שהן נימולים לשמנה דוחה את השבת אם חל שמיני שלהן בשבת חוץ מיליד בית שלא טבלה אמו עד שילדה שאע"פ שנימול לשמנה אינו דוחה את השבת.

הלכה יאעריכה

קטן שנולד כשהוא מהול ומי שנולד בחדש השמיני לעבורו קודם שתגמר ברייתו שהוא כנפל מפני שאינו חי ויוצא דופן ואנדרוגינוס ומי שיש לו שתי ערלות אין דוחין את השבת אלא נימולין באחד בשבת שהוא יום תשיעי שלהן.

הלכה יבעריכה

מי שנולד בין השמשות ספק ביום ספק בלילה מונין מן הלילה ונימול לתשיעי שהוא ספק שמיני ואם נולד ערב שבת בין השמשות אינו דוחה את השבת אלא נימול באחד בשבת שאין דוחין את השבת מספק.

הלכה יגעריכה

מי שנולד בחדש השמיני אם היה שלם בשערו ובצפרניו הרי זה ולד שלם ובן שבעה הוא אלא שנשתהה ומותר לטלטלו בשבת ואינו כאבן ומלין אותו בשבת אבל אם נולד ושערו לקוי ואין צפרניו שלימין כברייתן הרי זה בן שמנה ודאי שלא היה ראוי להולד אלא בתשעה ויצא קודם שיגמר ולפיכך הוא חשוב כאבן ואסור לטלטלו בשבת ואעפ"כ אם שהה שלשים יום הרי הוא ולד של קיימא והרי הוא כשאר הנולדין לכל דבר שכל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל.

הלכה ידעריכה

מי שנולד בחדש השביעי לעבורו אם נולד שלם הרי זה ולד של קיימא ומלין אותו בשבת ספק בן שבעה ספק בן שמנה מלין אותו בשבת על כל פנים אם בן שבעה הוא ושלם הוא בדין הוא שידחה שבת ואם בן שמנה הוא הרי זה שמל כמחתך בשר הוא לפי שזה נפל אם הוא בן שמנה.

הלכה טועריכה

הוציא העובר ראשו חוץ למעי אמו בין השמשות אף על פי שלא יצא כולו אלא בלילי שבת אין מלין אותו בשבת וכל מי שאינו דוחה את השבת אינו דוחה את יום טוב ראשון ודוחה את יום טוב שני ובשני ימים טובים של ראש השנה אינו דוחה לא את הראשון ולא את השני וכן מילה שלא בזמנה אינה דוחה את שני ימים טובים של ראש השנה.

הלכה טזעריכה

חולה אין מלין אותו עד שיבריא ומונין לו מעת שיבריא מחוליו שבעה ימים מעת לעת ואח"כ מלין אותו במה דברים אמורים בשחלצתו חמה וכיוצא בחולי זה אבל אם כאבו לו עיניו בעת שיפתחו עיניו וירפאו מלין אותו מיד וכן כל כיוצא בזה.

הלכה יזעריכה

קטן שנמצא בשמיני שלו ירוק ביותר אין מלין אותו עד שיפול בו דם ויחזרו מראיו כמראה הקטנים הבריאים וכן אם היה אדום ביותר כמי שצבעו אותו אין מלין אותו עד שיבלע בו דמו ויחזרו מראיו כשאר הקטנים מפני שזה חולי הוא וצריך להזהר בדברים אלו הרבה.

הלכה יחעריכה

אשה שמלה בנה ראשון ומת מחמת מילה שהכשילה את כחו וכן מלה את השני ומת מחמת מילה בין מבעלה הראשון בין מבעלה השני הרי זה לא ימול את השלישי בזמנו אלא ממתינין לו עד שיגדיל ויתחזק כחו אין מלין אלא ולד שאין בו שום חולי שסכנת נפשות דוחה את הכל ואפשר למול לאחר זמן ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם.