קטגוריה:בראשית כד נט

העבד בקש: "שַׁלְּחֻנִי לַאדֹנִי" - ואחרי הבקשות והמענות הם שלחו אותם.

לא נאמר כמה זמן עבר עד שהם שלחו אותו. בכל אופן לא נערכה מסיבה או משתה. לא הזמינו אורחים. לא ניגנו ושרו לרבקה. לבן לא ארגן ליווי לשיירת העבד למרחק מה. לבן, אביו ואימו שלחו את רבקה תוך זמן קצר, באותו היום, לאחר שארזו את חפציה והכינו את הגמלים והאנשים למסע חזרה.

ככל שרבקה לקחה יותר נערות וחפצים, כך העבד היה צריך לפרוק את הגמלים ולהשאיר יותר מתנות ללבן ואימו. כך העבד שילם עבור רבקה במשקלה.

"יְַשַׁלְּחו"ּ מופיע בלשון רבים, כלומר, לפחות מדובר בלבן ואמו, אך ייתכן שגם מדובר בשאר אנשי הבית.

נאמר "ויְַשַׁלְּחו אֶּת רִבְקָה אֲחֹתָם", אולם לפי הכתוב יש לרבקה רק אח אחד, לבן. אם כן, מדוע נאמר "ויְַשַׁלְּחו"ּ ו-"אֲחֹתָם" בלשון רבים?

המילה "אח" היא יותר רחבה מאשר הפירוש הביולוגי המוחלט של ילד מאותו אב ואם. אחים שהם רק אחים מאב אבל לא מאם נקראים אחים בקיצור (ביאור:בראשית כ יב). בכל סיפור יעקב ולבן אנשים נקראים אחים, למרות שהם לא באמת אחים (ביאור:בראשית כט ד), (ביאור:בראשית לא כג), (ביאור:בראשית לא מו).

במשפחות רבות הילדים קוראים לאימם בשם 'אמא', ולאב הם קוראים 'אבא'. כך קורה שכל המשרתים ואנשי הבית קוראים לאב המשפחה ולאשתו בשם 'אבא' ו'אמא'. כך רבקה, שהיתה האחות היחידה של לבן, נקראה 'אחות' – ולכן כל בני הבית קראו לא 'אחות', ורבקה היתה אחותם של כל בני הבית.

בזמנו מינקת היה מקצוע חשוב.
לפני שהיו תחליפים לחלב, כדי להבטיח תזונה טובה לתינוקות, גבירות נאלצו לחפש מינקות לתינוקותיהן. לשם כך עמדו לרשותן מספר אפשרויות:

• למצוא אישה שמניקה את תינוקה ומוכנה להניק עוד תינוק.
• למצוא אישה שתינוקה הפסיק לינוק או מת ושעדיין יש לה חלב.
• לדאוג שמשרתת תלד לפני או זמן קצר לאחר הולדת תינוק לגבירתה.

המשרתת שהתאימה לתפקיד והניקה את התינוק של הגבירה בילתה עמו את כל הזמן, נקשרה אליו ועם הזמן הפכה להיות כמו אם מאמצת, וזאת כדי שלגבירה יהיה זמן פנוי לבעלה ולהתעסק בעניינים אחרים.

לבן ואמו שלחו עם רבקה מינקת אהובה שכזו כדי שתהיה לרבקה חברה, מדריכה, עוזרת ומילדת. אפילו אם למינקת היתה משפחה, היא בכל זאת היתה חייבת לעזוב אותה וללכת עם רבקה, אלא אם לבן שלח גם את יתר משפחתה עמה. לא נאמר שרבקה לקחה איתה לכנען גברים או ילדים.

לפי חוקי חמורבי מספר 184 - בת, שלא קיבלה נדוניה מאביה לחתונתה, זכאית לקבל חלק שווה כמו הבנים מהמטלטלין (צאן) בירושת אביה. כאשר רבקה עזבה את בית בתואל, בתואל נעלם ולא נתן מתנה או אפילו ברכה לרבקה. לבן, אחי רבקה, ואימו שלחו את מניקתה של רבקה עם רבקה. המילה "וַיְשַׁלְּחוּ" לא מעבירה בעלות לרבקה על המינקת שלה, ובכל מקרה המינקת היתה שייכת לאימה של רבקה ולא לאביה, וכך נוצר מצב שרבקה לא קיבלה דבר מאביה, ולבן נשאר חייב חצי מצאנו לרבקה במות בתואל אביו, וליעקב היתה זכות לדרוש את נדונית אימו.

גם הבעלות על הנערות שבאו עם רבקה לכנען אינה ברורה, ולא בטוח שהן היו שייכות לבתואל, או שרבקה לא קיבלה את הנערות האלה עוד לפני חתונתה, ולכן אין כאן תהליך של נתינת מתנה, כנדוניה, מאב לבתו לכבוד חתונתה, כי כתוב: "וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ, וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים, וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ" (ביאור:בראשית כד סא). ובנוסף, בשלב הזה רבקה רק אמרה שהיא תלך, ואין בטחון שרבקה תתחתן ולא תחזור הביתה עם הנערות והמינקת שלה.

חז"ל מעלים שהמינקת שרבקה לקחה היא דבורה שבאה ליעקב בשליחות של רבקה.

רבקה היתה מעל גיל 20 כשעזבה את חרן כאישה חזקה ועצמאית, והמינקת שלה היתה מבוגרת ממנה ב-15 או 20 שנים לפחות. לפי סדר הסיפורים, לאחר שיעקב נולד כשרבקה היתה כבת 35, וחזר עם בניו מחרן, והם גדלו לגברים והרגו את מלך שכם, יוצא שדבורה היתה מעל גיל 150 במותה (ביאור:בראשית לה ח). אולם אפשרי שדבורה היתה מינקת אחרת, והיא היתה המינקת של רבקה אשר עזרה לה להניק את עשו ויעקב, ויתכן שדבורה היתה צעירה יותר מרבקה.