ביאור:בראשית כד נה
בראשית כד נה: "וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר אַחַר תֵּלֵךְ."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית כד נה.
תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר
עריכהוַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ
עריכהלבן ואימו מדברים. רבקה סיפרה ללבן ואימו מה קרה לה בבאר, ורק לבן ואימו קיבלו מתנות מהעבד.
איפה בתואל?
הוא מת החליטו החכמים. קשה לקבל שבתואל מת כי המשפחה לא התאבלה ולא ספדה לו.
- ראה: האם בתואל מת?
ייתכן שבתואל היה זקן, שמו של לבן מופיע לפני שמו. אבל בנושאי נישואין של אחות האחים מקבלים עדיפות על האב, כפי שהיה בסיפור דינה ואחיה.
ייתכן שבתואל לא הסכים לעכב את רבקה ולחזור בו מהבטחתו.
ייתכן שבתואל לא רצה לתת לה נדוניה או מתנה קטנה, וכך היא תפסיד את חלקה בירושתו, ולכן הוא אפילו לא ברך אותה.
ייתכן שאימו של לבן, שהיתה גם האם של רבקה, היא זאת שהתנגדה ולא רצתה לתת לרבקה ללכת כל כך מהר בלי פרידה מכובדת. יתכן שלבן גם הוא היה מאוד רגיש ואוהב, וכך הוא גם כעס והצטער כאשר יעקב ברח ממנו ולא נתן לו הזדמנות להפרד מבנותיו ונכדיו (ביאור:בראשית לא כז).
לבן פעל מאהבתו לרבקה, או בגלל שהוא רצה לתת לה נדוניה.
תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ
עריכהבקשתו של העבד "שַׁלְּחֻנִי לַאדֹנִי" היתה שינוי בהסכם. העבד לא ציין בדבריו שהוא רוצה לצאת מיד.
לא שהם היו מתנגדים אם העבד היה אומר שהוא ייקח אותה מיד בבוקר, אבל לבן חשב שזה מהר מדי לאחר לילה אחד.
לבן מודע לחוק חמורבי מספר 16 הפוסק עונש מוות לאיש המסרב לשחרר עבד של איש אחר לפי דרישת הרשות. לבן נזהר לא לסרב. הוא רק מבקש דחייה.
- הבעיה של לבן נוצרה כאשר הוא הכניס את העבד לביתו ונתן לו את רבקה, באומרו: "קַח וָלֵךְ"
- העבד כלל את רבקה עם פמלייתו שלו כאשר הוא השתמש במילה "שַׁלְּחֻנִי".
- לבן ניסה להפריד בין העבד ורבקה באומרו: "תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ ... אַחַר תֵּלֵךְ", כלומר, לבן ניסה להגיד: 'אתה, העבד, חופשי ללכת, אני רק מחזיק את רבקה זמן מה ואחר כך אני אשלח אותה לאברהם.'
יָמִים אוֹ עָשׂוֹר
עריכהמקובל מאוד להפציר באורח להישאר, וזה כדי לכבדו וכדי להראות לו שהוא לא היה למעמסה. אולם ניתן לראות מה קרה לאיש שכיבד את מארחו, ככתוב בפילגש בגבעה: "ויַָּקָם הָאִישׁ, לָלֶכֶת; ויִַּפְצַר בּוֹ חֹתְנוֹ, ויַָּשָׁב ויַָּלֶן שָׁם. ויַַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי לָלֶכֶת, ויַֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה סְעָד נָא לְבָבְךָ, וְהִתְמַהְמְהו עַּד נְטוֹת הַיּוֹם; ויַֹּאכְלו שְּׁנֵיהֶם.” ([[שופטים יט ח]), ואז האיש לקח את הפילגש ויצא בערב, ופושעים משבט בנימין אנסו את פילגשו בגבעת בנימין.
רש"י טען שמדובר בפרק זמן ארוך מאוד של עשרה חודשים או שנה שלמה.
קשה לקבל את טענתו של רש"י, וסביר להניח שמדובר בפרק זמן קצר של יום או עשרה ימים, וזאת כדי לערוך משתה מכובד. ייתכן שבגלל גילו המתקדם של העבד, לבן קיווה שמשהו יקרה והוא ישתחרר מהבטחתו לתת את רבקה. רואים שלבן אהב את רבקה ושהיא גם אהבה וכיבדה אותו, ולכן בעתיד היא תשלח את בנה האהוב אליו.
הנדוניה של רבקה
עריכהלפי חוקי חמורבי מספר 184, בת שלא קיבלה נדוניה מאביה, אם בגלל שהיא לא התחתנה או שהתחתנה בלי לקבל דבר, זכאית לקבל חלק שווה עם הבנים מהמטלטלין - במקרה של בתואל - חצי מצאנו של בתואל. החובה לתשלום הזה מוטלת על האחים של הבת.
בתואל לא נתן דבר לרבקה, וכך במותו, רבקה זכאית לקבל חצי מצאנו.
כאשר רבקה עזבה את לבן ובתואל, היא קיבלה ברכה מלבן בלבד. בתואל לא נתן לה דבר, אפילו לא ברכה. כך לבן נשאר בעל חוב לרבקה ויורשיה לאחר מות בתואל. לבן לא גילה זאת ליעקב ונתן לו לעבוד שנים רבות.
אולם ניתן להבין שרבקה עדיין לא הסכימה להנשא ליצחק כאשר היא ענתה "אֵלֵךְ" (ביאור:בראשית כד נח), וכך גם חשב לבן, ולכן החובה לתת לה נדוניה לא נוצרה, כי היא עוד לא הסכימה להתחתן, והיתה יכולה לחזור לחרן לאחר שהיא היתה רואה את יצחק.