התורה קובעת שיש לחלק את ארץ ישראל ליוצאי הצבא . אבל איך בדיוק לחלק - כמה בדיוק יקבל כל אחד?

(במדבר כו נג): "לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה, בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת"

(במדבר כו נד): "לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ, אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ"

(במדבר כו נה): "אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ, לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ"

(במדבר כו נו): "עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ, בֵּין רַב לִמְעָט"

על-פי הפשט, נראה שהנחלות חולקו לשבטים או למשפחות, לפי מספר השמות שיש בכל שבט: לרב - לשבט שיש בו הרבה אנשים - תרבה נחלתו - תיתן נחלה גדולה יותר; ולמעט - לשבט שיש בו מעט אנשים - תמעיט נחלתו - תיתן נחלה קטנה יותר; וכן בתוך השבט, יש לחלק את הנחלה למשפחות ולבתי-אב לפי גודלם - איש לפי פקודיו יותן נחלתו. כך, בסופו של דבר כל אדם יקבל קרקע באותו גודל. 

אולם, לפי חכמי התלמוד, החלוקה לא היתה לפי גודל, אלא לפי שווי כלכלי: " "ולא נתחלקה אלא בכסף, שנאמר בין רב למעט (כלומר: וצריך לדקדק בין רב למעט, להוסיף דמים הרב למעט: שהזיבורית קרי ליה 'מעט' והעידית קרי 'רב'). אמר רבי יהודה: סאה ביהודה שוה" "חמש סאין בגליל... למאי? אילימא לשופרא וסניא - אטו בשופטני עסקינן?!" "אלא לקרובה ורחוקה. כתנאי: רבי אליעזר אומר: בכספים העלוה; רבי יהושע אומר: בקרקע העלוה" " ( בבלי בבא בתרא קכב. ) . חז"ל למדו מהפסוק האחרון, שיש לחלק את הנחלות על-פי גורל, אבל אחרי שהסתיימה ההגרלה, יש להעביר פיצויים בין מי שקיבל נחלה בעלת ערך רב, למי שקיבל נחלה בעלת ערך מעט.

איך נקבע ערכה של הקרקע? חכמי התלמוד מציינים שני גורמים: האיכות החקלאית שלה (עידית או זיבורית, שופרא או סניא), והמיקום המרחבי שלה (קרובה או רחוקה - כנראה ממקום המקדש או מהגבול). האיכות החקלאית של הקרקע נכנסה כבר ליחידת המידה, שהרי רבי יהודה מדבר על קרקע של "סאה" או של "חמש סאין", ומסתבר שהכוונה לקרקע המניבה סאה או חמש סאין של תבואה (ויש לעיין, מה הקשר בין מידה זו לבין המידה "בית סאה", המציינת שטח קבוע של 2500 אמות רבועות - כחצי דונם) . רבי יהודה מציין את היחס בין השווי החקלאי לבין השווי המיקומי - קרקע שנמצאת ביהודה (קרוב לירושלים) שווה פי 5 מקרקע באותה איכות שנמצאת בגליל.

כמו כן, הם דנים בשתי דרכים לוודא שהחלוקה תהיה שווה: פיצוי בקרקע (- מי שקיבל קרקע בשווי נמוך יותר, מקבל שטח גדול יותר) או פיצוי בכסף (- מי שקיבל קרקע בשווי נמוך יותר, מקבל פיצוי כספי ממי שקיבל קרקע בשווי גבוה יותר). כך למשל, לפי רבי יהודה: " "מי שנפל גורלו בגליל - נוטל חמש סאין, כנגד סאה שחבירו נוטל" "ביהודה... אי נמי... סאה" "ביהודה שוה חמש סאין בגליל בשביל שיהודה קרוב לירושלים וגליל רחוק יותר, וצריך להעלות כספין שוה ד' סאין לסאה שבגליל" " (רשב"ם שם) .

הבעיה העקרונית בגישה זו היא, שהשווי של קרקע אינו קבוע - הוא משתנה בהתאם לתקופה ובהתאם לתרבות. הנה כמה דוגמאות:

• בתקופת שלמה, אנשים מכל העולם רצו לבוא לירושלים, לבקר בבית המקדש, לשמוע את חכמתו של המלך ולראות את עושרו; ומסתבר שהקרקעות באיזור ירושלים היו יקרות יותר מבכל אזור אחר בארץ. אולם בתקופת נחמיה אנשים לא רצו לגור בירושלים, העיר היה ריקה והיה צריך לבקש מאנשים שיתנדבו למלא אותה, (נחמיה יא ב): "וַיְבָרֲכוּ הָעָם לְכֹל הָאֲנָשִׁים הַמִּתְנַדְּבִים לָשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִָם". כך גם בימינו, מייד לאחר מלחמת ששת הימים, אנשים עדיין פחדו לגור ברובע היהודי, והממשלה חילקה דירות בחינם לכל מי שרצה לקחת; היום הדירות הללו שוות מיליונים ב"ה.
• בחברה חקלאית, ערך הקרקע נמדד ע"פ כמות הזרע שאפשר לזרוע בה, ואולי גם ע"פ כמות הגשמים שיורדים באותו איזור; אבל בחברה של רועי צאן הגורם הזה פחות חשוב, הרי אפשר לרעות צאן גם במדבר.
• בחברה תעשייתית, באר נפט המתגלה בשדה מעלה את ערכה באופן משמעותי, אבל בחברה עתידנית - שבה כל צרכי האנרגיה מסופקים ע"י תאי שמש - באר נפט עשויה להיחשב למטרד ולהוריד את ערך הקרקע.

למעשה, יש כל-כך הרבה גורמים המשפיעים על ערך הקרקע, שאין שום אפשרות לחשב אותו באופן אובייקטיבי - הדרך היחידה לדעת מה "ערך" הקרקע בתקופה מסויימת היא להעמיד את הקרקע למכרז, ולראות מה המחיר המירבי שאנשים מוכנים לשלם עליה.

אפשר לבצע באופן זה גם את חלוקת הארץ: כל נחלה מועמדת למכרז, ונמכרת למרבה במחיר. כל התשלומים נאספים, ומחולקים שווה בשווה בין כל הזכאים לקרקע. כך, מי שבחר קרקע שהביקוש עבורה הוא נמוך, ישלם סכום נמוך יותר מהסכום שיקבל, ומי שבחר קרקע שהביקוש עבורה הוא גבוה, יצטרך לשלם סכום גבוה יותר מהסכום שיקבל. כך, מי שמקבל קרקע יקרה מפצה את מי שקיבל קרקע זולה, כאשר ערך הקרקע נקבע לפי רמת הביקוש.

אולם כאן ישנה בעיה אחרת: החלוקה הזאת היא טובה רק ברגע שמבצעים אותה. מכאן והלאה, ערכי הקרקעות משתנים כתוצאה משינויים במצב הבטחוני, כלכלי, חברתי ועוד. בשנת היובל הבאה, כאשר הקרקעות יחזרו לבעליהן המקוריים, הן כבר לא יהיו שוות בערכן! 

אם מטרתה של מצוות היובל היא להחזיר את החלוקה השיוויונית, אז יש לבצע חלוקה מחדש של הקרקעות, לפי הערך החדש שלהן, בשנת היובל. אולם, כאן כבר לא נוכל להשתמש במכירה פומבית, שכן ערך הקניה של קרקע נובע לא רק מהקרקע עצמה אלא גם מהשיפורים שנבנו עליה. לדוגמה, אם בעל הקרקע הקודם בנה מגדל משרדים, אנשים יסכימו לשלם הרבה יותר על הקרקע. מכיוון שאי אפשר למכור קרקע בנפרד מהבניין שעליה, אי אפשר גם למדוד את הערך הגולמי של הקרקע! בעיה זו מהווה נושא לדיון ומחקר במספר מדינות בעולם המטילות מס-ערך-קרקע. מדינות אלה מסתמכות בדרך-כלל על הערכתם של שמאים אנושיים, ועל מודלים סטטיסטיים ממוחשבים (ראו ויקיפדיה, Land value tax ), אולם אלה קירובים בלבד שאינם מייצגים את הערך האמיתי.

בעיה נוספת היא, שאם נבצע מכרז מחודש בכל שנת יובל, הרבה אנשים יצטרכו לעזוב את אדמתם או לוותר על חלק ממנה. גם אם לא מבצעים חלוקה מחדש של הקרקעות, אלא רק גובים פיצוי ("מעלים בכספים"), ייתכן שאנשים יצטרכו לעזוב את אדמתם: אם, למשל, אדם בעל הכנסה נמוכה קיבל קרקע זולה, ובשנת היובל התברר שערך הקרקע שלו עלה באופן משמעותי, ייתכן שלא יוכל לעמוד בתשלום הפיצויים המעודכנים, ויצטרך לוותר על הקרקע.

אולם, התורה מדגישה, דווקא בהקשר של מצוות היובל, את חשיבות הקשר בין האדם לאדמתו, (ויקרא כה י): "יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ", (במדבר לו ז): "וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה, כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". מכאן, שחלוקה מחדש של הקרקעות אינה מתאימה לתורה. התורה, כנראה, מחשיבה יותר את הקשר לאדמה, מאשר את השיוויון.

אם כך, ייתכן שאין בכלל צורך לבצע הערכה ראשונית של שווי הקרקע, ממילא ההערכה הנוכחית כבר לא תהיה רלבנטית בזמן היובל הבא. אם כך, ייתכן שהחלוקה המקורית צריכה בכל-זאת להסתמך על הגודל בלבד - כפי פשוטם של הפסוקים שהבאנו למעלה. כל אדם יקבל חלקה בגודל קבוע, ייתכן שתהיה פחות טובה מקרקע של מישהו אחר, אבל לפחות תהיה לו וודאות שהקרקע תישאר שלו לתמיד. כך תהיה לו מוטיבציה לבנות, להשקיע ולהגדיל את ערך הקרקע שלו.

לפני 100 שנה, דונם בתל אביב היה שווה בערך כמו דונם בנגב; האנשים שהתיישבו שם ופיתחו את המקום גרמו לעליה משמעותית בערך הקרקע. אם אנשים חרוצים יילכו ליישב את הנגב, ייתכן שבעוד 100 שנה דונם בנגב יהיה שווה אפילו יותר מדונם בתל אביב, "וגם הנגב עוד יהיה פורח".

במדבר כו נג: " לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה, בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת "

מודדים את שטח אדמת הארץ כל נחלת ישראל ומחלקים למספר שמות יוצאי הצבא

-- daian moshe, 2012-01-01 10:42:47