רבינו בחיי על במדבר כו

פסוק ב

שאו את ראש. מה שצוה למנותן עתה, משלו רז"ל משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות. ועוד שבתחלה נמנו כשיצאו ממצרים עכשיו שהגיע עת פטירתו והוצרך להחזיר לו צאנו מחזירן במנין.

לבית אבותם. על שבט האב מיחסן ולא על שבט האם.

פסוק ה

חנוך משפחת החנוכי. פירש רש"י ז"ל לפי שהיו האומות מבזין אותן ואומרין על מה אלו מתיחסים על שבטיהם לבית אבותם, סבורין הם שלא שלטו המצריים בנשותיהם, לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהם ה"א בתחלה ויו"ד בסוף, לומר מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם, וזהו שמפורש על ידי דוד ע"ה (תהלים קכב) ששם עלו שבטים שבטי י"ה עדות לישראל, השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם. ולפיכך בכלן כתיב החנוכי הפלואי הכרמי החצרוני, אבל בימנה לא הוצרך להזכיר הימני לפי שהשם קבוע בו יו"ד בתחלה וה"א בסוף.

פסוק י

ותבלע אותם ואת קרח במות העדה באכול האש. הכניס הכתוב קרח באמצע בין ותבלע ובין באכל האש, ומכאן שהיה קרח נבלע ונשרף, וכבר הזכרתי זה.

ויהיו לנס. לאות שלא יחלוק שום חולק על הכהונה.

פסוק יא

ובני קרח לא מתו. דרשו רז"ל מקום נתבצר להם בגיהנם וישבו עליו. מקום הבליעה שהוא מקום המשפט נקרא גיהנם, או יהיה גיהנם ממש שנתקרב שם פתחה של גיהנם הקבוע בארץ כדעת רז"ל. ומצינו בני קרח שהיו משוררים בביהמ"ק, וזהו שכתוב (תהלים פד) לבני קרח מזמור, (שם מח) שיר מזמור לבני קרח.

פסוק יב

בני שמעון למשפחותם. ואח"כ בני גד בני יהודה בני יששכר בני זבולן בני יוסף, כשהגיע לאפרים הוסיף ואמר אלה בני אפרים, וכן בבני דן, אלה בני דן ולמה שינה הכתוב הסדר בשבט אפרים ובשבט דן יותר משאר השבטים להזכיר בהן אלה. ויתכן שבא לרמוז בלשון אלה על ענין עבודה זרה שהיה ירבעם משבט אפרים ועשה שני עגלים (מלכים א יב) את האחד נתן בבית אל ואת האחד נתן בדן, ולכך הוסיף אלה באפרים ודן לרמוז על (שמות לב) אלה אלהיך ישראל. גם המשפחות תחלתן אות שי"ן בין בשבט אפרים ובשבט דן שהוא מתחיל לשותלח לשוחם, ויש בו התעוררות למלת שור, גם אות שי"ן ירמוז למדת הדין ממה שנאמר בספר יצירה מ"ם דוממת שי"ן שורקת.

וכדי להורות כי העון ההוא נמחל, וכל השבטים י"ב שהם שבטי יה ראוי להשרות עליהם שכינה בארץ, לכך אמר לאלה תחלק הארץ, כלומר אלו נאבדו ומתו במדבר, כענין שכתוב ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן, אבל אלה אחרים הם, לאלה תחלק הארץ, הזכיר בהם לשון אלה כלשון אלה האמור בלוים שהיו נקיים מאותו עון, הוא שכתוב ואלה פקודי הלוי והשוה אותן יחדיו להורות שהכל נמחל.

פסוק נא

שש מאות אלף ואלף שבע מאות ושלשים. דע כי המספר הזה גם אותו שבמדבר סיני שעלו שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים לא נכלל בו כל ישראל, כי אין להם סוף ותכלית ולא ידענו מזה מספר כל ישראל, שהרי ישראל לא נמנו כאן וכאן אלא מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל, ובודאי היו בישראל אותם (שהם מבן עשרים שנה ולמטה,) (ו)שהם מבן עשרים שנה ומעלה כמה זקנים וכמה חולים וחלושי הכח ואינם מן המנין לפי שלא היו ראויין לצבא ואינן בכלל יוצאי צבא, ואם כן מספר בני ישראל לא נזכר בכתובים בשום מקום ולא ידענוהו כלל, כי מעת שירדו למצרים בשבעים נפש נשתלחה הברכה בהם שעלו לששים רבוא שיצאו משם הגברים לבד מטף, והם הם שקבלו התורה בחדש השלישי לצאתם, ונשתלחה הברכה בהם עוד בחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים שעלו לששים רבוא מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא.

ולמדנו מזה שבהר סיני כשקבלו התורה היה להם מספר ידוע ובזמן מועט כמו עשרה חדשים ממתן תורה עד שנמנו במדבר סיני עלה מספרם לאין סוף. והאמת שאין ישראל באין בגדר חשבון ומעולם לא נודע מנינם בכל הדורות ולא נחקר מספרם על הכוון באחד מהזמנים, כי מי יוכל לספור מה שחדל לספור ואין לו מספר, והנה הם בהבטחת (בראשית לב) ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרוב, וכן אמר הקב"ה לאברהם (שם טו) וספור הכוכבים, והבטיחו ואמר לו כה יהיה זרעך, וכן מצינו במשה שאמר להם בשנת הארבעים (דברים א) והנכם היום ככוכבי השמים לרוב, גם בלעם מקטרג שלנו העיד עלינו ואמר מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל, ומצינו בדוד ע"ה כשצוה ליואב למנותם שעלו אלף אלפים ושלש מאות אלף איש שולף חרב, הוא שכתוב (שמואל ב כד) ויתן יואב את מספר מפקד העם אל המלך ותהי ישראל שמונה מאות אלף איש חיל שולף חרב ואיש יהודה חמש מאות אלף, וידוע שאם אנשים וגבורים שולפי חרב עלו לחשבון העצום הזה אין ספק שאין סוף ותכלית למספר ההמון ודלת העם והנערים והזקנים, והנה השכל מעיד על זה, גם הכתובים מוכיחים כן שהם עדות ברורה יותר מן השכל. וכן מצינו לעתיד שהבטיחנו ישעיה הנביא ע"ה שיהיו ישראל ברבוי העם עצום יותר מכל אומות שבעולם, הוא שאמר (ישעיה נד) כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה', ושיתקבצו מארבע כנפות הארץ ברבוי גדול עד מאד, הוא שאמר (שם מט) הנה אלה מרחוק יבאו והנה אלה מצפון ומים ואלה מארץ סינים, ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה גולה וסורה ואלה מי גדל הן אני נשארתי לבדי אלה איפה הם, הזכיר הנביא ע"ה שלש פעמים אלה לרמוז שתחזור עמהם השכינה הכלולה משש קצוות כי כן כנגדה הזכיר דוד במזמור אחר שש פעמים שמירה.

פסוק נד

לרב תרבה נחלתו. לשבט שהיה מרובה באוכלוסין נתנו חלק רב.

פסוק נה

אך בגורל יחלק את הארץ. ענין הגורל היה מפני החלק היפה והחלק הרע, מי שבא לחלקו חלק יפה ע"פ הגורל היה לו, ומי שבא לחלקו חלק רע ע"פ הגורל היו מעלין לו בכספים, ומי שהיה לו חלק יפה היה מעלה לו כספים למי שבידו חלק רע.

והנה חלוקת הארץ היתה בסדר הזה, אלעזר היה מלובש באורים ותומים וכל ישראל עומדין לפניו וקלפי שבטים וקלפי תחומים מונחין לפניו, והיה מכוון ברוה"ק ואומר אם זבולן עולה תחום עכו עולה עמו, טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו זבולן טרף בקלפי של תחומין עלה בידו תחום עכו, והיה מכוון עוד ברוה"ק ואומר אם נפתלי עולה תחום גינוסר עולה עמו, טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו נפתלי טרף בקלפי של תחומין ועלה תחום גינוסר, וכן כל שבט ושבט. והשבט היה מחלק חלקו לבתי אבות לפי יוצאי מצרים, והשבט שהיו רבים בתי אבות בצאתם ממצרים נטלו חלקים הרבה ואע"פ שהם עתה מעטים, שנאמר לשמות מטות אבותם ינחלו אלו יוצאי מצרים, ולהוציא הגרים.

פסוק נו

על פי הגורל תחלק נחלתו. דרשו רז"ל זה שאמר הכתוב (משלי יח) מדינים ישבית הגורל ובין עצומים יפריד, ובא לשבח חלוקת הגורל כי מדה חשובה היא לחלוק מפני שהוא משבית מדינים וסיבה למניעת החמדה שלא יחמוד שום אדם מעתה חלק חברו כיון שע"י גורל באה לו אלא יאמר מאת ה' היתה לו, וכענין שכתוב (שם טז) בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו. ובין עצומים יפריד, בין המחלוקות והמריבות, כלשון (ישעיה מא) הגישו עצומותיכם.

פסוק נז

ואלה פקודי הלוי למשפחותם לגרשון. התחיל מן הבכור, והזכיר לבני בנו ולא הזכיר שמעי, כי לא היו לו בנים, או היו לו ומתו בלא בנים.

פסוק סב

ויהיו פקודיהם שלשה ועשרים אלף כל זכר מבן חדש ומעלה. כבר בארתי בתחלת סדר נשא מאיזה טעם נמנו הלוים מבן חדש ומעלה.

פסוק סה

כי אם כלב בן יפונה. הקדים כלב ליהושע כי כן יקדימנו הש"י לעולם על שהקדים עצמו יותר מיהושע בקנאתו של הקב"ה בענין המרגלים, הוא שכתוב (במדבר יג) ויהס כלב את העם, ועוד שקראו (שם יד) עבדי. אבל משה יקדים יהושע לעולם קודם לכלב, וזה למעלת החכמה. ומה שאמר ולא נותר מהם איש דרשו רז"ל איש ולא אשה, מכאן שלא היו הנשים בגזרת המדבר. ומזה נסמכה פרשת בנות צלפחד לפקודי ישראל ממה שאמרו במדרש האנשים היו שונאין את הארץ ואמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה אבל הנשים מחבבות את הארץ ואמרו תנה לנו אחוזה, לכך נסמכה כאן פרשת בנות צלפחד.