גור אריה על רש"י בראשית מח

<< · גור אריה על רש"י · בראשית · מח · >>

פסוק א

[א] וי"א אפרים וכו'. ולא סגי לומר שהוא קצור לשון המקרא כמו שמפרש לקמן על "ויגד" (פסוק ב), כי לקמן נוכל לפרש 'ויגד המגיד' מי שהיה, שהרבה בני אדם היו נכנסים אל יעקב והיו אומרים לו "הנה בנך יוסף בא אליך" (שם), ולכך על "ויגד" לא דרשו כלום, אבל יעקב שהיה רחוק מיוסף, ולא שייך לפרש המגיד מי שהוא, שהרי אין שכיחים רבים שיבאו מגושן למצרים למקום שהיה יוסף, ולא שייך לומר 'אחד מן המגידים' על דבר שלא נמצא שנעשה ברגילות ושכיח שיהיה, לכך הוצרכו לדרוש (תנחומא ויחי, ו) שהיה אפרים, ולא סגי בפירוש הראשון. ומה שאמרו דווקא אפרים ולא מנשה, כי אחר שאפרים יהיה יותר חשוב מן מנשה - מסתמא לזה היה מלמד תורה:

פסוק ד

[ג] קהל ועמים. אין הפירוש כי "קהל" אחד ו"עמים" נמי אחד - הרי ב', דלא כתיב 'קהל ועמים' אלא "קהל עמים". ועוד דבפרשת וישלח דכתיב (לעיל לה, יא) "קהל גוים" לא הוסיף וי"ו, רק מן "גוים" בעצמו משמע שנים, ואם כן גם כאן מן לשון "עמים" משמע שנים, ויראה דודאי מן לשון "עמים" משמע שנים, אלא שהוסיף וי"ו על לשון 'ועמים' כדי שלא תאמר כי פירושו 'קהל של עמים', ויהיה פירושו יותר משני עמים, כי שנים לא יקראו 'קהל של עמים', לכך פירש שכך פירושו 'קהל ועמים', והשתא לא יהיה פירושו רק שני עמים. אבל לעיל בפרשת וישלח (שם) על "גוי וקהל גוים" לא הוצרך להוסיף וי"ו על 'וגוים', שלא תפרש אותו 'קהל של גוים' רוצה לומר הרבה גוים, שזה אי אפשר, דאם כן למה אמר "גוי" - לכתוב "קהל גוים" בלחוד, ויהיה הרבה גוים, וכיון דכתיב "גוי" בפני עצמו שמע מינה דבלשון "קהל גוים" לא יכלל רק שני גוים, ופירושו "קהל" והם "גויים", שהקהל הם משני גוים, ולכך לא הוצרך לפרש. ופירוש 'קהל ועמים' שהקב"ה הבטיח אותו שיהיה לקהל, והקהל הוא מעמים, וזה שפירש 'קהל ועמים', כאילו כתיב קהל יהיה ועמים יהיה, והשתא לא הוי רק שני עמים. והרא"ם שבש הגירסא בפרשת וישלח, ואין דבריו צריכין:

פסוק ה

[ד] לפני בואי אליך. כלומר שאין הכוונה כאן שנולדו עד שבא יעקב אליו, שהרי נולדו הרבה שנים קודם שבא יעקב אל יוסף, אלא רוצה לומר שנולדו לפני בואו אליו, לאפוקי אחר באו, וזה נקרא "עד בואי". ומפני שכל "עד" יש לו תמיד זמן שמתחיל בו, ועליו אומר '[מ] זמן פלוני עד זמן פלוני', הוצרך להוסיף 'משפרשת ממני וכולי', דהשתא שייך לומר "עד בואי" (כ"ה ברא"ם):

[ה] ליטול חלק בארץ איש כנגדו. ואם תאמר מאי מהני להם דבר זה, סוף סוף לא יהיה להם יותר מלשאר שבטים, יש לומר דמהני להו שפיר, דאמרינן בפרק מרובה (בבא קמא דף פא:) דלא היה שבט מישראל שלא היה לו בהר ובשפילה ובנגב, לכך מהני שיהיה לאפרים כל הדברים האלו וכן למנשה, וזהו שבח גדול להם, דיש ניחא ליה בהאי ויש ניחא ליה בהאי, וכאשר נתנו לאפרים בהר ובשפילה ובנגב לקח כל אחד ואחד מה דניחא ליה, ואם היה שבט אחד, אף על גב שאם היו רבים היו נותנים לו הרבה - היה מרבה לו בהר או בשפילה, דלא היה צריך רק שיהיה להם נחלה הרבה, כך יש לומר. והרמב"ן הקשה על פירוש רש"י (פסוק ו) שאמר שלא היה הבכורה ליוסף רק שיהיו נקראים שבטים - שהרי הכתוב אומר (פסוק ו) "בנחלתם", ובכל מקום אמרו יוסף היה בכור לנחלה, ועוד דהעלה בגמרא בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קכב.) דלשבטים איפלוג, פירוש שכל השבטים נטלו בשוה - אותו שהיה שבטו מרובה כאותו שהיה שבטו מועט, כך הקשה הרמב"ן. ואינו קושיא מה שאמר כי יוסף היה בכור לנחלה, דודאי אף רש"י מודה בזה, שהרי בפירוש אמר (רש"י פסוק ו) 'ולא יהיה להם שם בשבטים לענין נחלה', מכלל דאפרים ומנשה היה להם שם בשביל נחלה, אלא הרב מפרש דחילוק יש אף על גב דכל אחד נטל חלק בשוה, כיון דמסקינן (בבא קמא דף פא:) דלא היה שבט שלא היה לו בהר ובשפילה כדאמרינן למעלה, היה מועיל להם שהיו ב' שבטים, דהשתא היה לכל אחד ואחד בהר ובשפילה, ואם לא שהיו ב' שבטים לא נתנו להם. ועוד לענין שלא תסוב הנחלה משבט זה אל שבט אחר יש חילוק ביניהם, דלכל אחד היה לו נחלה בפני עצמו, ולא יסוב משבט לשבט. והרי כך צריך לומר למאן דאמר לקרקפתא איפלוג אפילו לפירוש הרמב"ן ז"ל. ומה שפירש דאם נאמר דחלקו אותן לגלגולת היה בכורה של יוסף שנתנו להם כפלים כשאר השבטים, דבר זה אין הדעת מקבל, באיזה מקום נזכר זה בכתוב שיהיה לבני יוסף כפל לכל אחד ואחד, ולמה היה ליעקב לומר "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי", לא הוי ליה רק לומר שיתן לו הבכורה שיקח כל אחד שני חלקים בארץ - אם היינו מפרשים דהיו נותנים לבני יוסף לכל אחד ב' חלקים - חלק בכורה וחלק פשוט, אלא על כרחך לא היה ב' חלקים, רק שנקרא אפרים שבט בפני עצמו כמו ראובן ושמעון, והשתא איך יאמר דהיה הבכורה ליוסף אם נחלק לקרקפתא, אלא על כרחך כמו שפירש רש"י לענין זה, דהיה נוטל חלק בפני עצמו שלא תסוב משבט אפרים למנשה הנחלה כדאמרינן למעלה, והיה לכל אחד בהר ובשפילה. ומה שהקשה על זה דהרי בגמרא מסיק דלשבטים איפלוג ולא לקרקפתא, רש"י מפרש דאף אם נאמר דאפלוג לשבטים לא נטל כל שבט (יותר) [בשוה], רק כל אחד ואחד לפי שהוא מרובה באוכלוסין נתנו לו חלק רב ולמועט נתנו לו חלק קטן, ולא מבעיא ליה שם רק באיזה ענין היה חלוקה, אם לי"ב חלקים היה הגורל, או שהיו מטילין גורל על כל אחד ואחד. אלא דקשיא מאי דמסיק התם דלעתיד תהיה הארץ נחלקת לי"ג חלקים, פירוש חלק אחד לנשיא, וזה אי אפשר לפרש רק שתהא הארץ נחלק בשוה לי"ג חלקים, דאם נאמר כל אחד לפי מה שהוא - מה יהיה מגיע לנשיא, אלא על כרחך לי"ג חלקים שוים קאמר, והכי נמי הא דאמרינן דארץ ישראל נחלק לי"ב חלקים הוא לחלקים שוים, אם לא שנדחק לפרש דמתחלה נחלקה לי"ג חלקים שוים, ונוטל הנשיא חלק אחד, ואחר כך יחזרו ויחלקו הי"ב חלקים של שבטים כל אחד כפי מה שהוא, וזה לא משמע מן הברייתא. וראיה לזה דקאמר בגמרא כי בעי למפשט דלשבטים נחלק - קתני מיהא שמתחלה נחלק לי"ב שבטים, ומאי ראיה היא זאת, שמא הכי קאמר - מתחלה לא היה נחלק לי"ג חלקים כמו שיהיה לעתיד שיהיה גם כן חלק אחד לנשיא, אלא לי"ב שבטים בלבד, ולא בא לאשמועינן רק דהיו חולקים אותו לי"ב חלקים ולא לי"ג, אלא עיקר ראיתו מדקתני ברישא עתידה שתחלק לי"ג חלקים שוים הכי נמי הא דקאמר 'לי"ב חלקים' רוצה לומר לי"ב חלקים שוים, דודאי 'לי"ג חלקים' משמע חלקים שוים נטלו. והשתא הוי שפיר נמי 'קתני מיהת וכו דמשמע דמרישא בלחוד דייק ולא מסיפא, ואדרבה מסיפא דייק טפי אי לא מיבעי רק באיכות החלוק אם היה הגורל על כל אחד ואחד או על השבטים, דבהדיא קתני 'אם ראובן עלה - חלק פלוני יהיה עולה עמו', ובהדיא מוכח דלשבטים איפלוג, והווא ליה למימר 'קתני מיהא אם ראובן עולה כו, ולא הוי ליה למימר 'קתני מיהא שמתחלה נחלק לי"ב שבטים', אלא כמו שאמרנו דדייק מרישא. ועוד דאי לקרקפתא דגברא אחלוק האי דקאמר "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" באיזה ענין קאמר, כיון דהגורל היה על כל איש ואיש בטל לגמרי לפי זה "כראובן ושמעון יהיו", בשלמא אם נאמר דאף לאותה סברא ד'לקרקפתא דגברא איפלוג' סבירא ליה דהחלוק לא היתה רק לשבטים, ולשבטים היו מפילים גורל, והיו נותנים לאפרים נחלה בפני עצמו, ולמשנה בפני עצמו, ולעולם היו נותנים לפי רבוים ולפי מיעוטם - שפיר, אבל אם נאמר דהיה הגורל על כל איש בפני עצמו - מאי מהני לאפרים ומנשה, דדוחק לומר דהיה מהני שהיה בא בגורל חלק אפרים ביחד וחלק מנשה ביחד, דאם כן היה הבכורה על מידי דהוא בידי שמים ולא בידי אדם, והרי יעקב נתן הבכורה ליוסף לא שיהיה כן בגורל. אבל אם נפרש 'לשבטים' רוצה לומר לחלקים בשוה, ו'לקרקפתא' כל שבט לפי מה שהוא, ומכל מקום כל שבט ושבט היה לו תחום בפני עצמו - ניחא. אבל מה שפירש הרמב"ן ולמאן דאמר ל'קרקפתא דגברא' היו נוטלים כל אחד מבני יוסף ב' חלקים - כלל אין לומר כך, כמו שנתבאר למעלה. ועוד איך יתכן זה, דלא נתן יעקב הבכורה רק לאפרים ומנשה, לא לכל אחד ואחד מבני יוסף. ועיין בפרשת פנחס (במדבר כ"ו, נ"ד) עוד, ושם הארכתי לפרש הסוגיא:

פסוק ו

[ו] אם תוליד עוד. שאין לומר שכבר נולדו לו כמשמעות הלשון, שאם כן למה לא לקח אותם לברכם - כמו שלקח אפרים ומנשה לברך אותם (כ"ה ברא"ם). וקשיא הרי לא נולדו ליוסף בנים עוד, ומה כתב לך - כיון שלא היו לו בנים עוד, ואפשר לומר כי היו לו בנים אחרים גם כן, וכיון שהם "על שם אחיהם יקראו בנחלתם" לא הזכירם הכתוב, ובכל מקום שמונה אפרים ומנשה - הם נכללים במספרם. אבל קשיא דלא ידעינן למנות אותם - אם יהיו נמנים עם שבט מנשה או עם שבט אפרים, לכך יש לפרש כי כן פירוש הכתוב - אם אתה רוצה להוליד עוד, שלא יחשוב - אחר שבני הם במנין השבטים, אקח עוד נשים להוליד שבטים כדי שיהיו בני במנין השבטים, לפיכך אמר - אם אתה רוצה להוליד עוד בנים - לא יהיו במנין השבטים, לכך הוצרך יעקב לומר זה כדי שלא יחשוב יוסף שבניו יהיו במנין השבטים וישא נשים. ואילו לא אמר זה - לקח יוסף עוד נשים והיה מוליד. ואפשר עוד לומר כי יעקב הוצרך לומר זה, אף על גב דידע יעקב ברוח הקודש שלא יהיו ליוסף עוד בנים, היה יוסף אומר דאפרים ומנשה הם כראובן ושמעון - וחלקי לא אבדתי, ואם יהיו לי בנים אחרים הם יורשים את נחלתי כמו שאר שבטים, דבשביל שאפרים ומנשה בניו במנין השבטים - עדיין חלק יוסף במקומו עומד לשאר בניו שיוליד, ואף על גב דבסוף לא יוליד בנים, הרי יאמרו אפרים ומנשה - אם היו בנים ליוסף אבינו בניו היו יורשים חלק יוסף, עכשיו דאין לו בנים אנו יורשים חלק יוסף אבינו, ויהיה לנו ג' חלקים, אמר יעקב "ומולדתך וגומר", אם תוליד עוד יהיו על שם אחיהם - לא על נחלתך, ואם כן אין ליוסף חלק בפני עצמו. וכדי שלא יהיו אומרים בני אדם שלא ידע יעקב שלא יהיו עוד ליוסף בנים, אמר "אשר הולדת" לשון עבר, כלומר כמו שאין לך בנים כבר - כך לא תוליד עוד, אלא עיקר דבר זה שלא ירשו בני אפרים ומנשה חלק עוד, ומה שלא אמר דלא יהיה ליוסף עוד חלק, דזה הוה גנאי ליוסף, ויהיו סוברים כי אין ראוי יוסף ליטול חלק בארץ, ונתן לבניו אפרים ומנשה, ולכך אמר "ומולדתך אשר תוליד על שם אחיהם", כלומר דנחלת אפרים ומנשה הוא נחלתך, ולכך "על שם אחיהם יקראו בנחלתם", דאם לא כן באיזה מקום תמצא שיקרא האח על שם אחיו בנחלתו, וזה נכון למדקדק:

[ז] ואף על פי שנחלקה הארץ לגלגולת. פירוש ואם כן מאי רבותא דאפרים ומנשה על שאר בני יוסף, שהרי לפי הגלגולת נחלק, ומתרץ דלא נקראו שבטים רק אלו, ויהיה פירוש הכתוב "על שם אחיהם יקראו בנחלתם" שלא יקראו שאר הבנים שבטים. והקשה הרא"ם דאפילו נאמר שלא נחלקה הארץ רק לגלגולת - אכתי איכא טובא, דלא נתנו לשאר בני יוסף שום חלק כלל, כדמשמע מקרא דכתיב (במדבר כ"ו, נ"ג) "לאלה תחלק הארץ" והם אפרים ומנשה, ואם כן טובא איכא. והם דברים תמוהים, חדא - דאפילו אם היה זה בא רש"י ליישב - מה מעלת אפרים ומנשה כנגד שאר שבטים שאמר הכתוב "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי", ומפני שאמר שיהיה להם שם בשבטים לענין הנחלה, ועל זה אמר מה שם שייך באפרים ומנשה משאר שבטים. ועוד כי איך יתכן שלא יהיה נותן לבני יוסף חלק כלל, ובין למאן דאמר ליוצאי מצרים נחלק ובין למאן דאמר לבאי הארץ נחלק - סוף סוף יוצאי מצרים היו או באי הארץ היו, ואיך לא יהיה נותן להם חלק, דממה נפשך אם היו ליוסף בנים עוד זולת אפרים ומנשה היו נכללים במנין אפרים ומנשה, כדכתיב "על שם אחיהם יקראו בנחלתם", והוא הדין לענין מספר לצורך הנחלה "על שם אחיהם" היו, ו"לאלה" (שם) גם כן עליהם קאי, או שלא היו לו ליוסף עוד בנים כלל, ולפיכך לא הוצרך לכתוב בפרשת פנחס (במדבר כ"ו, כ"ח-ל"ז) מספר שאר בני יוסף זולת אפרים ומנשה:

פסוק ז

[ח] אעפ"י שאני מטריח עליך וכו'. דאם לא כן למה הוצרך יעקב לומר זה ליוסף, דגם יוסף ידע שלא נקברה בארץ. וקשה דלמה לא אמר יעקב זה ליוסף כשהשביעוהו על הקבורה (לעיל מז, לא), ולמה אמר זה עתה, ויש לומר כי דיו לצרה בשעתה (ברכות דף ט:), ולא הקדים הפורענות שעתיד לבא (מגילה דף ה.), ולכך לא היה רוצה לגלות עד יום מותו, דאם לא עכשיו אימתי, ועל כל פנים ראוי שלא יהיה נשכח לגמרי, דהוא מן הדברים הנעלמים. וזה היה גם כן שלא היה מגלה את הקץ עד יום מותו (רש"י מט, א), דאם לא עכשיו אימתי:

[ט] עת הגריד. שנת היובש:

[י] שהארץ חלולה ככברה. אף על גב דאפקיה לשם מדת הארץ, מכל מקום מדאפקיה בלשון "כברת" שמע מינה תרתי (כ"ה ברא"ם):

[יא] להכניסה לארץ. אף על גב דודאי בארץ נקברת, דכתיב "מתה עלי רחל בארץ כנען" (קושית הרמב"ן), אלא רוצה לומר שלא הכנסתיה לארץ מיושבת - להכניסה לבית לחם לעיר, כך פירש הרא"ם:

[יב] אבל דע לך וכו'. מדכתיב "ואקברה שם", ולא הוי למכתב רק "בדרך", אלא "שם" פירושו דווקא היה ראוי לקבור אותה שם בדרך - ולא במקום אחר, והיינו טעמא כמו שמפרש ואזיל. ואם תאמר ולמה רחל בוכה יותר משאר אמהות, ובמדרש איכה רבתי (פתיחתא סוף אות כד) אמר שם לפי שרחל אמנו אומרת להקב"ה מה עשו בני שכך הבאת עליהם פורענות, אם בשביל עבודה זרה שנקאת 'צרה', הלא אהבתי אישי יעקב ועבד בי ז' שנים (לעיל כט, כ), ולבסוף נתן אבי לו את אחותי לאשה (שם שם כד), וקבלתי אהבתי לבעלי ומסרתי הסימנים לאחותי. אני בשר ודם - ואתה מלך רחמן על אחת כמה וכמה שתרחם עליהם, והקב"ה משיב "יש שכר לפעולתך ושבו בנים מארץ אויב" (ר' ירמיה לא, טו). וביאור ענין זה כי בשביל שידעה רחל שיעקב ראוי שישא שתי נשים, כי אין העולם הזה - שהוא עולם החלוק והפירוד - ראוי שיהיה הכל באחדות, ואם לא היה ליעקב רק אשה אחת היו ישראל אחד, ולא היה יהודה מלאה ואפרים מרחל, כמו שלא יחצו לעתיד לימות המשיח, ומפני שראתה רחל דבר זה - קבלה באהבה, ולפיכך גם כן ראוי שימחול השם יתברך לישראל, כי מפני שאין האחדות בעולם הזה, ועדיין העבודה זרה בעולם - זהו שגורם לישראל לחטוא, שזהו מחסרון שהוא בעולם וממנהגו, ולכך רחל היא מבקשת רחמים, שהרי בה נראה שעולם הזה מסוגל שיהיה [בו] שניות וצרה בעולם הפירוד, שאינו מסוגל לאחדות. ועוד שכך אמרה - שאם לא היה מסדר העולם וענין שהוא נוהג להיות בו צרה - לא היה דבר זה לאבות, שהרי האבות לפי שהם אבות העולם [הם] עיקר מציאות העולם, וכמו שנתבאר בפרשת וישלח יעקב מלאכים (לעיל לב, ג סוף אות ב) שהאבות הם עיקר העולם וסדר של עולם, וכיון שמצאנו שהיה ענין שלהם להיות להם צרה כמו שהיה לרחל, אם כן ענין זה ראוי לעולם הזה, ולפיכך רחל מבקשת רחמים בלבד, והבן זה היטב. ועוד יש במדרש (ב"ר עא, ב) "רחל מבכה על בניה" (ירמיהו ל"א, י"ד) ישראל נקראים על שם רחל, ולא על שם רחל אלא על שם בנה, שנאמר (ר' עמוס ה, טו) "אולי יחנן ה' צבאות שארית יוסף", ולא על שם בנה אלא על שם בן בנה "הבן יקיר לי אפרים" (ירמיהו ל"א, י"ט). וזהו המדרש יש לו סוד יותר, כי קרא כנסת ישראל 'רחל', לפי שרחל עקרת הבית של יעקב והכל טפל אצלה, ולכך היא כמו בית יעקב, ונקראת כנסת ישראל - שהם בית יעקב - על שמה, ובזכות רחל ישובו לגבולם להתחבר בהקב"ה. כי פירוד זה שישראל נפרדים מעל הקב"ה מפוזרים בכל הארצות - יש להם כח המקשר והמקבץ אותם, שהרי רחל היא 'בית יעקב' מחברת אותם, ובזכותה יהיה להם קבוץ גמור לשוב לגבולם, ולפיכך נקברה רחל בדרך. כי דבר זה הוא שלא תהיה נקברת רחל במערה אצל האבות רק תהא עם בניה, שהיא מתיחסת אל בניה, לפי שרחל היא היתה 'בית יעקב' גם כן, ולפיכך כאשר הוגלו ישראל היתה רחל מבקשת רחמים, שאין ראוי שיהיה לישראל פירוד, כי היא קיבוץ לבית יעקב. והקב"ה משיב לה כי אף על גב שהוגלו לשעה, בזכותה שהיא מחברת ומאחדת הכל - ישובו לגבולם. כי יש כח קבוץ עוד בישראל ואחדות, שבזכות אותו קבוץ ואחדות ישובו הם לגבולם להתאחד. ולפיכך נקברה רחל בדרך, כי אחר שישראל הם בגלות חוץ למקומם, נמצא אצלם כח קבוץ שלהם המקבץ ומאחד אותם - שם, הוא בית יעקב, ובשביל אותו קבוץ מתכנסים מן הארץ אשר הוגלו ונפזרו לשם. ועל פי זה הסוד תרגם יונתן בן עוזיאל הפסוק הזה "קול ברמה נשמע קול נהי רחל מבכה על בניה" - על כנסת ישראל, שנקראת "רחל":

פסוק ח

[יג] בקש לברכם וכו'. דאם לא כן וכי עד השתא לא ראם שכתוב "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי הם", ואפרים רגיל היה בתלמודו לפני יעקב (רש"י פסוק א):

פסוק יא

[יד] לא מלאני לבי וכו'. פירוש כי "לא פיללתי" הוא לשון מחשבה ועצה כמו שפירש אחר זה (ד"ה פללתי), ומפני שלא יתכן לומר 'ראות פניך לא חשבתי' כי משמע שהיה זה בשביל שלא מחשב עליו, אמר 'לא מלאני לבי לחשוב מחשבה שאראה עוד פניך':

פסוק יב

[טו] לסמוך ידיו עליהם ולברכם. ואף על גב שמתחלה אמר יעקב שאינם ראוים לברכה (רש"י פסוק ח), ואם כן מהיכן היה יודע יוסף שיברך אותם, שאחר שראה שנשק אותם (פסוק י) אחר שאמר "מי אלה" (פסוק ח) שמע מינה שחזר רוח הקודש לברך אותם, שאם לא כן לא נשקם. וזהו שפירש רש"י 'לאחר שנשקם', כלומר שבזה ראה שדעת אביו לברכם:

[טז] כשחזר לאחוריו וכו'. שזה דרך כבוד למי שנפטר מגדול:

פסוק טז

[יז] מלאך הרגיל. מפני שלשון "גואל" משמע לשון הוה, ולא היה גואלו עתה שיאמר "המלאך הגואל", הוצרך לפרש 'המלאך הרגיל', ולפיכך נקרא "הגואל" בלשון הוה:

[יח] יברך את הנערים וכו' מנשה ואפרים. לא שיהיה פירושו "הנערים" שילדו לבסוף, שכן משמע הלשון שברך את יוסף כדכתיב (פסוק טו) "ויברך את יוסף", ולא כתיב 'ויברך אפרים ומנשה', ומשמע שיברך את בניו שיהיו לו לבסוף מיוסף עצמו, וזה לא יתכן, שאם כן היה לו לומר 'יברך את זרעך' מאי "הנערים":

פסוק יז

[יט] הרימה מעל לראשו ותמכה. פירוש הא דכתיב "ויתמוך יד אביו להסיר אותה" וכאשר יתמוך יד אביו בזה לא יסיר אותה, והוצרך לפרש שהרימה מעל ראש אפרים ויסמוך אותה וכו'. ופירוש "ויתמוך יד אביו להסיר" רוצה לומר כי במה שתמך יד אביו נשארה היד מוסרה ולא תחזור על ראש אפרים ומנשה:

פסוק יט

[כ] ידעתי בני ידעתי שהוא הבכור גם הוא יהיה לעם וכו'. פירוש שאין "ידעתי בני ידעתי" דבוק אל "גם הוא יהיה לעם", שאם כן לא היה נופל הלשון "ידעתי בני ידעתי" רק 'ידעתי בני כי גם הוא יהיה לעם', כי כפל הלשון הוא לחזק, לפי שיוסף היה סובר כי לא ידע זה יעקב, לכך כפל הלשון שידע זה. ועוד מאי "גם", דהא לא נזכר לפני זה שיהיה אפרים לעם שיהיה קאי על ש"גם" מנשה יהיה לעם, ולפיכך צריך לפרש כך - "ידעתי בני ידעתי" שהוא הבכור, ולא לבד שהוא הבכור - אלא "גם יהיה לעם", ולפיכך הוסיף וי"ו על 'וגם', לומר שהוא מחובר למעלה:

[כא] כל העולם יתמלא וכו'. דאם לא כן לא יתכן לומר "וזרעו יהיה מלא הגוים", שאיך יהיה זרעו מלא הגוים, אלא בצאת שמעו:

פסוק כ

[כב] הבא לברך. פירוש שאין זה מצות עשה, שאין יעקב מצוה מצות לישראל, אלא שכל כך יהיו אפרים ומנשה חשובים - עד שמי שבא לברך את בנו יברך אותו כך:

[כג] בברכתו לפני מנשה. אבל מה שאמר יעקב למעלה (פסוק ה) "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" והקדים את אפרים לפני מנשה, שמא חשב יוסף שעשה זה יעקב להקדים את אפרים לפני מנשה כדי לטול בכורה מראובן ולא יהיה בכורה למנשה, שאם אמר 'מנשה ואפרים יהיו כראובן ושמעון' יסבור יוסף כמו שראובן הוא בכור גם כן מנשה הוא כמוהו, שגם הוא בכור ליוסף, ולראובן תהיה בכורה וגם למנשה, ולפיכך אמר "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" שלא יהיה בכורה למנשה וגם לראובן לא תהיה לו בכורה, שהרי משוה לו אפרים דלא שייך בו בכורה, והשתא יהיה מנשה כשמעון, אבל אפרים ליכא למיטעי שהרי אינו בכור. אי נמי כי אפרים בודאי חשוב יותר לפי שלמד תורה מפי יעקב, כמו שפירש לעיל (רש"י פסוק א), וראוי להקדים אותו בדבור, אבל בברכה דלא תליא בחשיבות כלל שלמד תורה, אלא אותו שהוא יותר ראוי לברכה, והבכור בשביל שהוא בכור יותר ראוי לברכה, אפילו הכי בברכה הקדים אפרים בשביל שהוא מזומן לברכה:

פסוק כב

[כד] אתה טורח בקבורתי וכו'. אבל למעלה כשאמר "ואני בבואי מפדן" (פסוק ז) לא אמר זה וליתן לו שכם, מפני שעתה בא לחלק הארץ לכל השבטים וליתן לכל אחד ברכתו הראויה לו (רש"י להלן מט, כח), נתן לו גם עתה שכם:

[כה] הוא חכמתו ותפלתו. שהחכמה נקרא 'חרב' שהוא חריף וחד כמו חרב, והתפלה נקרא 'קשת', שהלשון - שבו תלוי התפלה - נקראת חץ בהרבה מקומות, ותפילת הצדיק עולה למעלה קורעת עליונים ותחתונים - כמו החץ מן הקשת. אבל אונקלוס תרגם 'בצלותי ובבעותי', פירש הוא החרב - תפלה, והקשת - הוא תחנונים. קרא אונקלוס התפלה של הצדיק 'חרב' דהיא קורעת עליונים ותחתונים. והתחינה 'קשת', מפני שהוא מתקשה מאד בתפלתו, ולפיכך התחינה היא יותר, והולכת כמו חץ. אמנם יש עוד דבר נעלם לקרא התחינה "בקשתי":