פני יהושע/בבא קמא/פרק ז

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | הרשב"א | תוספות רי"ד | מאירי | הריטב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סב עמוד ב

בתוספות בד"ה מי קתני אין בין וכו' והקשה הר"י מאורלייניש מהא דתנן בפרק קמא דמגילה וכו' עד כאן לשונו. במס' מגילה תירצו התוס' עוד תירוץ אחר דמצינו בפ"ק דתענית דאין בין נמי זימנין דלאו דוקא וכו' ע"ש אבל בסוגיא דהכא א"א לומר כן דקאמרינן בהדיא מדקתני אין בין משמע להדיא דאין בין לא שייך תנא ושייר ולפ"ז צ"ל דהא דאמרינן בתענית דף י"ב ותסברא אין בין דוקא היינו דמעיקרא ס"ד הכי משום קושיא דקא שייר תיבה מיהו למאי דאסקינן דתיבה לאו שיורא היא לעולם נימא דאין בין דוקא בכ"מ. ומ"מ יש ליישב תירוץ התוס' דמס' מגילה אף לפי הסוגיא דהכא והיינו למאי דמסקו התוס' בד"ה מרובה קתני בשם יש מפרשים דהיכא דנקט מרובה משייר אף דבר אחד וא"כ י"ל דהא דקאמר מי קתני אין בין היינו דבאין בין נמי שייך תני ושייר אלא שצריך לשייר שני דברים וא"ש בתענית דלמאי דס"ד דשייר נמי תיבה הוי שני דברים וכן במגילה נמי יש לומר דשייר תו מידי אחרינא וכמ"ש מהר"מ כאן ודו"ק:

בד"ה מרובה קתני וכו' לשון ראשון וכו' וא"ת ומאי שייר דהאי שייר עכ"ל. נראה שהקושיא נמשך אחר דבריהם הקודמים דלישנא קמא ולישנא בתרא לא פליגי אלא אי חשיב מרובה כמו אין בין או לא וא"כ מקשו לו יהא דלא חשיב כמו אין בין ויכולין אנו לומר שפיר תנא ושייר כדמצינו בדוכתי טובא בש"ס דאמרינן תנא ושייר היכא דלא קתני אין בין מ"מ בעינן מיהא דלישייר תרי מילי וא"כ מאי שייר הכא דהאי שייר וק"ל:

בא"ד ועוד שמשייר שותף וכו' ושותפים שגנבו וכו' עכ"ל. ויש לדקדק א"כ ללישנא קמא דלא אמרינן תנא ושייר היכא דקתני מרובה א"כ אמאי שייר מילי דשותפים וכה"ג מקשה בהדיא בירושלמי ונראה ליישב משום דללישנא קמא איירי מתני' דהכא בטט"ג כמו בגנב עצמו וא"כ לא מצי למיתני מילי דשותפין משום דשותפין לא מצי למפטר נפשיה בטט"ג מחבריה דשותפים ש"ש הם זה לזה כשנתעסקו כ"א יומו וכשנתעסקו שניהם ביחד כ"ש דלא שייך טט"ג דהא פטור אפילו בפשיעה משום שמירה בבעלים ולא שייך שבועה גביה דלחייב כפל וכן בשותף שטבח שלא לדעת חבירו לא שייך למיתני בטט"ג וכגון ששניהם היו שומרים עליה ואח"כ טבח או מכר אחד מהם דבכה"ג ליכא טעמא למיפטרי' דהא רמיא כוליה נטירותא על זה כמו על זה ולא מיקרי בהכי שותף דעיקר טעמא בשותפים שגנבו היינו משום דעל חלק השותף הוי כמו גונב אחר הגנב כמ"ש ר"י שם ובט"ג לא שייך האי טעמא מש"ה לא פסיקא ליה למיתני אבל הכא איירי התוס' ללישנא בתרא דדחינן דמתני' לית ליה דר' חייא בר אבא וא"כ לא איירי מתני' אלא בגנב עצמו וא"כ הוי שפיר שיור מלתא דשותפין וק"ל:

בא"ד ועוד י"ל דאין לחוש וכו' כיון דלא נחית למניינא עכ"ל. נראה דלאו דוקא היכא דנקט מניינא בהדיא שייך דוקא לדקדק מאי שייר דהאי שייר דהא בפ"ק שנינו חומר בשור מבבור וכו' ולא קתני מניינא ואפ"ה מקשה הש"ס מאי שייר דהאי שייר (משא"כ הכא דלא קתני אלא חדא מלתא כתבו שפיר דאין לחוש) וכהנה רבות בתלמוד אלא כיון דקתני מילי טובא שיש באחד מה שאין בחבירו הוי כמו נחית למניינא וכן בכל דוכתי נקט מילי טובא משא"כ הכא דלא קתני אלא חדא מלתא כתבו שפיר דאין לחוש:

בגמרא מנה"מ דת"ר על כל דבר פשע וכו' אע"ג דהאי קרא לא כתיב אלא בטט"ג ילפינן שפיר אף לענין גנב עצמו מואם ימצא הגנב דרישא דקרא ועל כל דבר פשע נמי קאי עליה כדדרשינן לקמן ואף למאן דיליף גנב עצמו מאם המצא תמצא אפ"ה לא מייתי לה הכא משום דדבר שאין בו רוח חיים לא כתיב התם בהדיא וניחא ליה לאתויי מעל כל דבר פשע דכתיב בהדיא שלמה ואפ"ה הוצרך לאתויי הברייתא ולא מקרא גופיה משום עופות דלא כתיבא בהדיא:

שם אבל עופות לא. הא דלא משני דילפינן שור שור משבת משום דכל היכא דדרשינן כללא ופרטא לא שייך למילף משבת כ"כ התוס' בפרק הפרה דף נ"ד ואף למאי דמסקינן דלא שייך הכא למדרש כללא ופרטא אלא מריבויא דכל מרבינן עופות אפ"ה איצטריך משום דכתיבי כמה פרטי וכולהו צריכי וא"כ סד"א דכל הני פרטי דוקא הם ולא שייך תו למילף משבת כמ"ש שם בפ' הפרה דכל היכא דכתיבי תרי פרטי שייך יותר לומר דקרא דוקא כתיב ולמעט אינן משנאמר דילפינן משבת לכך איצטריך ריבויא דכל וק"ל:

בתוס' בד"ה יצאו קרקעות וכו' וי"ל דאיצטריך להיכא דנשבע ע"י גלגול עכ"ל. ובשטרות נמי שייך גלגול אף למה שכתב בסמוך דאפילו אבדו בידים פטור מדאורייתא וא"כ לא שייך להשביעו אפילו ע"י גלגול שלא פשע ושלא שלח יד דשבועה זו מה טיבה כיון דאפי' אי מודה דפשע מיפטר מ"מ שייך מיהא שבועה שאינו ברשותו ע"י גלגול וכן משמע בש"ע ח"מ סי' כ"ה וע"ש בש"ך שהאריך:

דף סג עמוד א

בתוס' בד"ה רעהו וכו' תימא לר"י ומאי איצטריך רעהו וכו' הא ליכא שבועה בהקדש ולמסקנא דנפיק כפל ושבועה מחד קרא א"ש עכ"ל. לכאורה לשון התוס' תמוה מאד דקשה ממ"נ מעיקרא מאי סברי להקשות דלא לכתוב רעהו דהא לענין שבועה גופא לא ממעטינן הקדש בפ' הזהב אלא מרעהו דהאי קרא גופא וצ"ל דסברי התוס' דתרי רעהו כתיבי והיינו לענין שבועה ילפינן מוכי יתן איש אל רעהו דרישא דקרא דכל האי קרא דרשינן בפ' הזהב לענין שבועה והכא לענין כפל ילפינן מדכתיב ישלם שנים לרעהו בקרא דעל כל דבר פשע דקיימינן ביה בסוגיין לדורשו לענין כפל א"כ לפ"ז קשה היאך כתב דלמסקנא א"ש דילפינן כפל ושבועה מחד קרא דמ"מ תקשה תרי זימני רעהו ל"ל דבשלמא כולהו תרי קראי דכי יתן ועל כל דבר פשע הכל צריכי כמ"ש התוס' בסמוך בד"ה למה לי למהדר אבל מרעהו תרי זימני ודאי קשה ונ"ל ליישב דודאי מעיקרא הוי סברי התוס' דהני תרי זימני רעהו חדא לכפל דטט"ג וחדא לשבועה וע"ז מקשו שפיר למה לי תרי קראי כיון שזה תלוי בזה וע"ז תירצו דלמסקנא באמת הכי הוא דילפינן חדא לשבועה וכפל ואידך לגנב גופא דלא תליא כפל דידיה בשבועה וע"כ דקושטא דמלתא הכי הוא לא מיבעיא למ"ד לקמן דגנב גופא ילפינן כל מילי דידיה מקרא דאם ימצא הגנב דכתיב בהאי עניינא א"כ ע"כ דממעטינן הקדש שפיר מרעהו אלא אפי' לתנא דבי חזקיה דיליף כל מילי כפל דגנב גופא מקרא דאם המצא תמצא מ"מ צ"ל דלענין הקדש יליף מרעהו דכתיב בפ' כי יתן או בפ' דעל כל דבר פשע דהא בקרא דאם המצא תמצא לא מצינו שום דרשא למעט הקדש מכפל דוק ותמצא שכן הוא וכ"נ נכון:

בא"ד וא"ת דלקמן נפקא וכו' מוגונב מבית האיש וכו' עכ"ל. לפמ"ש בסמוך נמשך היטב קושיית התוס' לדבריהם הקודמים דוקא דבלא"ה לק"מ די"ל דהאי דרשא דוגונב מבית האיש איצטריך לגנב גופיה וכתנא דבי חזקיה דיליף כל מילי דגנב גופא מקרא בפני עצמו מאם המצא תמצא ולית ליה שום דרשא בהאי קרא למעט הקדש מכפל אי לאו מוגונב מבית האיש ורעהו דהכא היינו לטוען טענת גנב אבל לדבריהם הקודמים דלטענת גנב לא איצטריך דילפינן משבועה מרעהו דרישא דקרא וא"כ ע"כ דרעהו דסיפא דקרא היינו לגנב גופא וכדכתיבנא א"כ מקשה שפיר הא מוגונב מבית האיש נפקא ודו"ק:

בגמרא א"כ נכתוב רחמנא חד פרטא וכו' יש מקשים א"כ אף למאי דמסיק דכל הני פרטי לאתויי עופות אכתי קשיא לא לכתוב אלא שלמה לחוד וממילא נרבה כל בעלי חיים מכעין הפרט דשלמה וכמ"ש התוס' בד"ה דהא כל חד שזו היא סברת המקשה ונראה ליישב דמ"ש התוספות דבע"ח אתיא משלמה דמשום דהוי ב"ח לא גרע זו הסברא באמת אינה מוכרחת דאדרבה משמע דכל היכא דבעינן כעין פרט בעינן שיהא דומה לגמרי דהא קרקעות נמי מצינן דחשיבי טפי ממטלטלין ואפ"ה ממעטינן להו מכעין הפרט ועוד דהרבה טעמים יש לחלק בין ב"ח לשאר מטלטלי אלא שהתוספות לא כ"כ אלא ליישב סברת המקשה שרוצה למעט עופות ודחינן ליה מעיקרא ואקשינן והא שלמה כתיב ומשלמה יש לרבות עופות ועל זה השיב המקשה שפיר אין בב"ח קאמרינן וכו' כוונתו בזה דע"כ לא שייך לרבות עופות משלמה אלא כל חד באפי נפשה דרשינן כדי למעט עופות דלא נרבינהו משלמה דאלת"ה אלא דב"ח נמי שייך לרבות משלמה א"כ לכתוב שלמה לחוד וכמ"ש התוספות אבל התרצן השיב והוכיח להיפך דע"כ דמשלמה לא שייך לרבות שום ב"ח כיון שאין דומה לו ממש דאלת"ה אלא דב"ח איתרבו משלמה והני פרטי דכתיבי היינו למעט עופות נכתוב חד פרטא בב"ח לבד משלמה כדי למעט עופות אלא ע"כ דאדרבא כל הני פרטי לאתויי עופות באם אין ענין כדכתב רש"י משום דשלמה לא שייך לרבות שום ב"ח כיון שאינו דומה לגמרי וכדכתיבנא וא"כ שפיר איצטריכו כולהו פרטי ודו"ק:

שם אלא כל ריבויא הוא וכו' התוס' נדחקו ליישב הא דדרשי' ליה בברייתא להדיא בל' כלל ופרט ולולי דבריהם היה מקום אתי ליישב דברייתא א"ש אליבא דהלכתא משום דקשיא לי מעיקרא מאי מקשה תלמודא אי מה הפרט דבר שנבלתו מטמא במשא וכו' אבל עופות לא דהא אסקינן בנזיר פ' ג' מינין דכל מידי דאיתא בכלל ופרט מרבינן אפי' מאי דדמי לפרט בחד צד וא"כ מהיכא תיתי למעט עופות כיון דדמי בדבר המטלטל וגופו ממון בשלמא הא דבעינן דבר המטלטל וגופו ממון אע"ג דתרי מילי אינון כבר כתבו התוס' שם דכחד צד חשיבי דהי מינייהו מפקת אבל דבר שנבלתו מטמא ודאי חשיב צד אחר שהרי אין לך דבר שנבלתו מטמא שלא יהא דבר המטלטל וגופו ממון וא"כ ממ"נ אית ליה חד צד דדמי לעולם ואע"ג דלא דמי בהא גופא שנבלתו מטמא אפ"ה אית לן לרבויי אלא דבאמת הא מלתא תליא בפלוגתא בפ' בכל מערבין דמאן דס"ל כללא קמא דוקא בעינן דדמי ליה בתרי צדדים ומאן דס"ל כללא בתרא דוקא מרבה אפילו דדמי בחד צד וא"כ ע"כ הא דמקשה תלמודא הכא למעט עופות היינו למאן דס"ל כללא קמא דוקא ומשום דלא מצינו שום תנא שסובר דכפל אינו נוהג בעופות הוא דפריך הכי וע"ז משני שפיר דהא כולהו תנאי מודו בזה היינו משום דס"ל כל ריבויא הוא אבל באמת אנן קי"ל כמ"ד כללא בתרא דוקא דהכי משמע סוגיא דנזיר שהבאתי ועוד דבההיא דבכל מערבין גופא פסק הרמב"ם כוותיה מכלל דהכי קי"ל דמרבינן אפי' דדמי בחד צד היכא דדרשינן כלל ופרט וכלל וא"כ אתיא ברייתא שפיר אליבא דהלכתא דמכלל ופרט וכלל גופא ילפינן אפילו עופות ועיין בתוספות בפרק בכל מערבין ותמצא כדברי ואף למה שכתבו שם התוספות דהא דמרבינן אף על פי שאינו דומה בשני צדדים היינו היכא שהצד השני גרוע מכל מקום נראה באמת דההיא צד גרוע מיקרי דמה ענין נבלתו מטמא לענין תשלומי כפל ודו"ק כן נראה לי נכון. ומתוך מה שכתבתי ממילא נתיישב שיטת הרמב"ם ז"ל במה שהשמיט בחיבורו דפטור מכפל בדבר שאינו מסויים והיא נגד מסקנת הש"ס דממעטינן ליה משלמה וכה"ג יש לתמוה במה שכ' בפירוש המשניות דמשנתינו דילפינן הא דכפל נוהג בכל דבר בכלל ופרט וכלל והוא ג"כ נגד מסקנת הש"ס וכבר תמה עליו הרש"ל ז"ל בס' ים של שלמה בשניהם ולמאי דפרישית אתי שפיר דהרמב"ם ז"ל לשיטתו שפסק להדיא בהלכות מעשר שני כמ"ד כללא בתרא דוקא וא"כ ילפינן שפיר הכל בכלל ופרט וכלל לרבויי נמי אפי' עופות טמאים כדפרישית. ואי תקשה אכתי כל הני תרי כללי ופרטי למה כיון דע"כ לשיטתו כפל ושבועה שווין לגמרי בכל דבר ממילא בחד כלל ופרט סגי כדמסיק הש"ס א"כ לכתוב רחמנא להני פרטי גבי היאך אלמא דהש"ס חושב לסברא פשוטה דכפל ושבועה חדא מלתא כמו שכתבו התוס' אם כן ממילא אפי' למ"ד כללא בתרא דוקא נמי איתא להך סברא. איברא דלענ"ד לא קשה מידי ובפשיטות מצינן למימר דהשתא דממעטינן להא דר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן דטוען טענת גנב באבידה נמי חייב כפל מקרא דעל כל אבידה תו לא מצי למכתב להנך פרטי לעיל דהא האי קרא דעל כל אבידה לא שייך כלל בתחילת הפרשה בכללא דכי יתן איש אל רעהו דהא באבידה לא שייך כי יתן דקאמר הש"ס להדיא בפ' הגוזל דף ק"ו ועוד דהא הרמב"ם ז"ל פסק להדיא דשומר אבידה כש"ש דמי א"כ לא שייך כלל אבידה בהך פרשה קמייתא דאיירי בש"ח מש"ה איצטריך למכתב על כל אבידה קרא בפני עצמו לחייב שבועה וכפל בטענת ליסטים מזויין וממילא איצטריך כללא ופרטא אחרינא משום אבידה גופיה לאשמעינן דנוהג בכל דבר המטלטל וגופו ממון ולמעוטי עבדים ושטרות וקרקעות דלא תימא כיון דשומר שכר חמיר טפי ונוהג אפי' בהנך כי היכי דמרבינן אבידת קרקע לעיקר השבת אבידה מקרא דלכל אבידת אחיך כדאיתא בב"מ בפ' אלו מציאות והא דלא אמרינן הכי בשמעתין היינו כדפרישית דסוגיא דהכא אזלא למ"ד דכללא קמא דוקא וכה"ג:

שם בגמרא על כל אבדה לכדר' חייא בר אבא דאמר ר' חייא וכו' הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל. לכאורה יש לתמוה אדר' חייא ור' יוחנן מאי קמ"ל דהא פשטא דקרא ודאי הכי משמע ואי אפשר לפרשו בענין אחר דבהאי קרא גופא דכתיב על כל אבידת אחיך סיים קרא בהדיא ישלם שנים לרעהו ועוד קשה בסוגיא דהכא אכתי ריבויא דעל כל אבידת למה לי מיהא בהא מצינן למימר כדפרישית לעיל לשיטת הרמב"ם ז"ל אבל לפירוש רש"י ותוספות ז"ל דלא נחתי להכי קשה ונראה ליישב דאי לאו דאשמועינן ר' חייא בר אבא ור' יוחנן הוה אמינא דבטענת גנב באבידה לחוד אין לחייבו שבועה ולא כפל ופשטא דקרא הוה מוקמינן ליה ע"י גלגול דוקא היכא שכבר נתחייב שבועת שומרין קמ"ל רחב"א משמיה דר"י דבטענת גנב באבידה לחוד נמי מחייב שבועה וכפל ויליף לה מדכתיב על כל אבידה אשר יאמר משמע דעל כל טענות ותביעות באבידה לבד וכמ"ש נ"ל נכון ומוכרח מסוגיא קמא דפרק הגוזל דף ק"ו ושם יבואר יותר בעזה"י:

שם נכתוב רחמנא שור וחמור שה למה לי ויש להקשות דלמא אי לאו דכתב רחמנא שה ה"א דלא חייב רחמנא בכפל בב"ח אלא דומיא דשור וחמור דאית בהו ביטול מלאכה אבל בשה שלא ביטלו ממלאכתו לא חייבו רחמנא דהא אשכחן דמה"ט אקיל רחמנא לגביה בתשלומי ד' לר"מ לקמן בפירקין ומכ"ש שיש להקשות כן אליבא דר"י דאמר התם דהא דאקיל רחמנא בשה מבשור היינו מפני שמרכיבו על כתיפו ובאמת זה הטעם לא שייך בשעת טביחה ומכירה אלא בשעת הגניבה וא"כ אי לאו דכתב רחמנא כפל בשה ה"א הא דחייב ה' בשור היינו תרי על הגניבה וג' על הטביחה ובשה סגי בד' אחד על הגניבה ותלת על הטביחה לכך איצטריך למיכתב בהדיא כפל בשה ויש ליישב וצ"ע:

בפרש"י בד"ה ואי ס"ד כו' לכתבינהו להני פרטי כו' דהא בקרא קמא נמי כפילא כתיב וכו' עכ"ל. ואף למ"ד לקמן דהאי קרא קמא איירי בגנב עצמו וקרא דבתרא איירי בט"ג מ"מ כיון דמצינו דבהדי הדדי כתיבי מסתמא תרווייהו קאי אכלל ופרט דכתיב בריש ענינא וכדאמרינן נמי למסקנא דתרווייהו קאי אכלל ופרט בעל כל דבר פשע דסיפא דקרא:

בא"ד וקרא קמא וכו' לענין שבועה הוא דאתא וכו' עכ"ל. וקשה דא"כ בשבועה גופא תקשה מנ"ל לרבויי ב"ח דכיון דמכללא ופרטא אתיא אין לנו לרבות אלא דומיא דכסף או כלים שאינן ב"ח וליכא למימר דרש"י נחית כאן לסברת תוספות דמשום דהוי ב"ח לא גרע דא"כ תקשה נמי למאי דמסקינן אלא כל ריבויא אכתי ל"ל האי ריבויא וכל הני פרטי כיון דמצינן למילף כולה מילתא מכלל ופרט דכסף או כלים וכקושית התוספות בד"ה ל"ל למיהדר דהא תירוץ תוספ' דשבועה וכפל חדא מלתא לא משמע ליה לרש"י למסקנא וכמו שיתבאר בביאור התוספות בסמוך וליכא למימר דרש"י אזיל לשיטתו דדבר שאינו מסויים היינו שאין לבעלים סימן בו וא"כ ע"כ דלא שייך למעטו מכסף או כלים ומש"ה לא מצינו באמת דפטור בכה"ג משבועה משום דלא ממעטו אלא משלמה דכתיב בפני עצמו לענין תשלומי כפל וא"כ א"ש למסקנא דאיידי דאיצטריך למכתב שלמה ועל כל אבידה נמי איצטריך לכדכתיבנא איצטריך נמי למיכתב הריבויא וכל הני פרטי כי היכי דלא נלמד שלמה ועל כל אבידה במדה אחרת לענין כפל כגון בפרט וכלל ולרבויי כל מילי אפילו קרקעות או בכלל ופרט אי הוי כתיב איפכא ולמעט כל מילי אפילו ב"ח להכי כתב רחמנא בהדיא על כל דבר פשע וכל הני פרטי למידרש כדדרשינן דא"כ תקשה אכתי מנ"ל לתלמודא דהאי כל ריבויא הוא דלמא לעולם כלל ופרט וכלל הוא למעט עופות והא דלא כתב להני פרטי ברישא דקרא היינו משום שלמה ועל כל אבידה דבע"כ הוצרכו לכתוב בפני עצמן לכך כתב נמי הכופ"כ בפ"ע כי היכי דלא נלמד במדה אחרת וכדכתיבנא אע"כ דלא שייך לומר כן משום דעל כל אבידה לא משמע לכלל אלא יותר משמע לכדרחב"א דאיירי מענין אחר לט"ג באבידה (אלא ודאי דלא שייך למילף שום ב"ח מכסף או כלים לכן איצטריבו למיכתב בהדיא אלא מדלא כתיבי ברישא דקרא) א"כ הדרא קושיא לדוכתיה למסקנא ל"ל הריבויא וכל הני פרטי כיון דמצינו למילף הכל מכסף או כלים לבר משלמה דאיצטריך לדבר שאינו מסויים א"ו דלא שייך למילף שום ב"ח מכסף או כלים לכך איצטריכו למיכתב בהדיא אלא מדלא כתיבי ברישא דקרא ונייתר על כל דבר פשע מוכח בגמרא שפיר דעל כל דבר פשע איצטריך משום דאי הוי כתיבי ברישא דקרא הוי דרשי' בכופר"כ ולמעט עופות ועכשיו דכ' על כל דבר פשע ודאי ריבויא הוא לרבות עופות וא"כ לפ"ז הדרא קושיא לדוכתא דעכשיו למסקנא לפרש"י דקרא קמא לענין שבועה איירי מנ"ל לרבות ב"ח לשבועה כיון שהוכחתי דלא שייכי לרבויינהו מכסף או כלים. והנלפע"ד ליישב דלענין שבועה לא צריך לרבויי ב"ח דהא בפרשה שניה דש"ש נמי שבועה כתיב והתם בהדיא כתיבי ב"ח ולענין שבועה אין לחלק בין ש"ח לש"ש דכל מילי דשבועה חדא מלתא היא ותדע דהא אפילו בשבועה דעד א' דלא כתיב כלל בהאי עניינא ואפ"ה ממעטינן קרקעות וכל הני דפטירי משבועת השומרים כמו כן פטרינן משבועה דעד א' ובזה הסכימו כל הפוסקים והוא מוכרע מש"ס פרק הכותב דף פ"ז ולא מצינו שום קרא ע"ז אע"כ דכל דיני שבועה דאורייתא א' הם לענין דברים שנשבעין עליהם או לא מכ"ש שאין לחלק בשבועת השומרים גופייהו ואע"ג דבפרק הזהב מצריכינן כופר"כ בפני עצמו בש"ס היינו לענין תשלומין דוקא אבל לשבועה חדא מילתא היא וא"כ א"ש הסוגיא דידן דאי ס"ד דהני פרטי אתי למעט עופות ניכתבו ברישא דקרא וממילא נאמר דקאי לענין כפל לחוד דמשבוע' א"א למעטו כיון דמצינו דבש"ש חייב בשבועה אפי' עופות והיינו מרבויא דוכל בהמה אע"כ מדכתיב על כל דבר פשע היינו לרבויי עופות אפי' כפל. ואין להקשות אכתי בפשיעה דש"ח מנ"ל דחייב בב"ח דהא לענין תשלומין ודאי לא מצינו למילף מש"ש דכל עיקר חלוקין בתשלומין אף אתה אמור דלענין תשלומין מתרבו שפיר למסקנא מריבויא דעל כל דבר פשע דפשטא דקרא איירי מתשלומי פשיעה ותשלומי כפל בט"ג. מיהו לפ"ז נ"מ לדינא דלרש"י דפי' דדבר שאינו מסויים היינו שאין בו סימן ופטור מכפל א"כ ה"ה דפטור מפשיעה כיון דכחדא נפקי מקרא דעל כל דבר פשע משא"כ משבועה לא שייך לפוטרו כיון דשבועה מרישא דקרא אתיא וצ"ע ודוק היטב. אמנם למה שכתבו הפוסקים דדעת רש"י בפרק הזהב דאף קרקעות ודכוותיה דמימעטו משבועה בש"ח אפ"ה חייב בתשלומי פשיעה כשיטת הרמב"ם ז"ל א"כ בלא"ה אתי שפיר ועי' בחדושינו פ' הזהב:

בתוספות בד"ה למה לי למיהדר וכו' וא"ת ל"ל דכתב רחמנא וכו' לא ליכתוב אלא כסף ומינייהו שמעינן דבר המטלטל וכו'. כל זה לפי שיטתם לעיל דב"ח נמי שייך למילף דמשום דהוי ב"ח לא גרע אמנם אף למש"כ שסברא זו אינה מוכרחת אלא לסברת המקשה דלעיל מ"מ שייך שפיר קושיית התוספות דליכתוב כסף וחד ממיני ב"ח דתו לא שייך כל חדא כלל ופרט באפי נפשיה אלא כולהו פרטי כחדא כמו בבקר וצאן ובכמה דוכתי וא"כ לא שייך למדרש כעין הפרט אלא לדבר המטלטל וגופו ממון אבל ממה שיתבאר בסמוך א"א לפרש כן:

בא"ד וי"ל דאיצטריך כסף או כלים לכדדרשינן כו' עכ"ל. ומ"מ מוכח בגמרא שפיר דכל ריבויא מדלא כתיבי לאינך פרטי ברישא דקרא ואפ"ה הוי ידענא דכסף או כלים אתי להאי דרשא דלכלל ופרט לא צריך דמהנך פרטי לחוד נפקי וכן הוא במהר"ם ובת"ח מיהו אכתי קשה דלמסקנא נמי אכתי ל"ל כל הנך פרטי וריבויא דכל ניכתוב שלמה ברישא דקרא גבי כסף או כלים וממילא ילפינן הכל משלמה לסברת התוספות דב"ח לא גרע וכן למה שכתבתי שסברא זו אינה מוכרחת ואפשר דב"ח לא ילפינן משלמה אכתי ניכתוב ברישא דקרא חד ממיני ב"ח בהדי שלמה בענין דליכא למדרש כל חד באפיה נפשיה וממילא ילפינן הכל וכמו שיתבאר לכך נראה דהא שכ' התוספות דנוכל ללמוד ב"ח משלמה היינו אי הוי כתיב שלמה לחוד אבל השתא דכתיבי כסף וכלים לדרשא וא"כ אי נכתוב שלמה לחוד ממילא משמע מדאכפול קרא תלת מיני במידי דלאו ב"ח ודאי למעוטי ב"ח אתי לכך איצטריך למיכתב נמי מידי דב"ח ואכתי ה"א למעוטי עופות מדפרט כל הני פרטי משמע טפי למדרש כל חד באפיה נפשיה לכך איצטריך ריבויא דכל כי היכי דלא תימא דריבה הכל אפילו עבדים וקרקעות כו' לכך איצטריכו כולהו פרטי וכדמסיק בגמרא ואף לפמ"ש דבלא"ה לא שייך ללמוד מידי דב"ח משלמה יש ליישב כן אלא שאין להאריך והמעיין יבין מיהו כ"ז לשיטת התוספות אבל לפרש"י דג"ש קמייתא דכסף או כלים אכתי במילתיה קאי לענין שבועה אין אנו צריכין לכל זה וכמו שכתבתי באריכות בסמוך בל' רש"י:

בא"ד ולפי מה שפי' דכפל ושבועה כו' ואפילו היכא דנשבע ע"י גלגול בדבר שאינו מסויים פטור מכפל עכ"ל. דבריהם תמוהים מאד דכיון דכפל ושבועה כחדא נפקי בלא גלגול נמי א"ש וכן התמיה מהרש"א ע"ש מה שתירץ ולענ"ד נראה דל' התוספות ואפילו היכא דנשבע כו' לאו לתרוצי קראי כתבו כן דבלא"ה מיתרצי אלא דכ"כ לקושטא דמילתא דמאי דמסקי דכפל ושבועה כחדא נפקי לא תימא משום דחד טעמא לתרווייהו דכפל גופא מחמת שבועה אתא א"כ סד"א היכא דנשבע ע"י גלגול לחייב בכפל לכך כ' דלא אמרינן הכי אלא שמקרא אחד יוצא לשני טעמים ואפילו ע"י גלגול נמי פטור ומה שכתבו כן בדבר שאינו מסויים היינו משום דמיניה סלקי כמסקנת דבריהם וה"ה לאינך כן נ"ל ודע שדברי תוס' בזו הסוגיא הם אליבא דב"ח דגנב עצמו מאם המצא תמצא נפקא ולא איירי בפ' דכי יתן אלא בטוען טענת גנב וק"ל:

בגמרא שלמה למעוטי דבר שאינו מסויים. ואין להקשות מנ"ל הא דילמא שלמה לגופיה איצטריך דאי לאו שלמה ה"א דכל לאו ריבויא הוא אלא כופר"כ ולמעוטי כל מילי דלאו ב"ח ומה"ט נמי לא מצי למיכתב ברישא דקרא גבי כסף או כלים אלא דא"א לומר כן דהא ברישא דקרא נמי כתיב כפל בהדיא ואף למ"ד דרישא דקרא בגנב עצמו איירי מ"מ כאן דבתרי ענייני כתיבי לא משמע לחלק ביניהם ולפמ"ש לפרש בתוספות בכפל ושבועה חדא מילתא היא בלא"ה לק"מ:

דף סג עמוד ב

בפרש"י בד"ה או אינו אלא לדין לפרעון כו' עיין מ"ש מהר"ם בשם הר"ש מקוצי וכן בקיקיון דיונה כתב פירוש ע"ז אבל אין פירושם מתיישב לפי ל' רש"י שלפנינו דבדיבור שלפני זה כתב לשבועה כו' ישבע שנגנבה ויפטר וע"ז כתב או אינו כו' דשומר חינם שטוען נגנבה ישלם כו' והאי לישנא ודאי משמע דבגניבה ממש איירי אם יש לפטור הש"ח או לא. וכן מ"ש דהאי קרא בש"ח איירי כדקאמרינן בהשואל עכ"ל אין לו שום ענין לכאן אם לא שנפרש לענין נגנבה ממש וכמו שיתבאר לכך נראה דאיירי מנגנבה ממש דדוקא בפרק המפקיד פי' רש"י לענין ט"ג שיתחייב כפל אפילו שלא בשבועה משום דליכא לאקשויי א"כ ל"ל דכתב רחמנא כפל בגנב עצמו די"ל כמו שפי' הר"ש מקוצי דבאמת לגנב עצמו לא צריך קרא וקרא דאם המצא תמצא אתיא לכדרבא בר אהילאי לקמן בשמעתין אבל הכא דבהאי שקלא וטריא אכתי לא אסקינן ההיא דרבה ועוד דהא מייתי הכא חדא ברייתא דאם ימצא הגנב בגנב עצמו איירי א"כ לא מצינן למימר דטוען טענת גנב לחייב כפל בלא שבועה לכך הוצרך לפרש דהא דקאמר או אינו אלא לדין היינו דבנגנבה ממש לחייב ש"ח אבל קשה דא"כ דקריבה היינו לדין ולפרעון מאי האי דקמסיים קרא אם לא שלח ידו במלאכת רעהו דכ"ש אי שלח יד דמחייב וי"ל דאי לא שלח יד משלם הקרן לבד אבל אי שלח יד משלם כפל השומר עצמו והיינו קרא דעל כל דבר פשע ובלא"ה צריך לפרש כן משום דלמאי דלא משמע להאי תנא פשטא דקרא דונקרב לשבועה אלא בלא שבועה א"כ אי אפשר לפרש כפל דקרא דעל כל דבר פשע בטוען ט"ג דא"כ בגנב עצמו ל"ל תיתי מק"ו אע"כ היינו מפרשי' דלא איירי כלל מט"ג אלא הכל מדין שומר ממש שאם נגנב משלם הקרן ואי פשע או שלח יד משלם כפל אבל למאי דמסקינן דונקרב בשבועה משמע דרשינן שפיר קרא דאם לא ימצא הגנב בטוען טענת גנב ועליה קאי כפל דעל כל דבר פשע דתו ליכא לאקשויי מידי כן נ"ל:

בא"ד דהאי קרא בש"ח כתיב כדאמרינן בהשואל עכ"ל. וקשה דהא בהשואל גופיה לא מוקמינן האי קרא בש"ח אלא משום דפטר בו על הגניבה עיין שם א"כ למאי דס"ד השתא דבהאי קרא אדרבא חייב על הגניבה א"כ יותר ראוי לומר דהאי קרא בש"ש איירי שכן יש בו חיוב כפל וקרא דפ' שניה אדרבא בש"ח וכדמקשה שם בגמרא ויש ליישב דמ"מ מקשה שפיר או אינו אלא לדין והיינו לחייב על הגניבה וא"כ מנ"ל דש"ח שטוען נגנבה פטור כיון דבשני המקראות משמע לחייב בטענת נגנבה וא"כ יש לחייב ממ"נ בין בש"ח ובין בש”ש וזה כונת התנא עצמו במאי דקאמר או אינו אלא לדין ומנ"ל דש"ח פטור וע"ז מסיק רש"י וכתב דהאי קרא בש"ח איירי כדאמרי' בהשואל כוונתו בזה דהתם משמע דלית לן קרא אחרינא לפטור ש”ח מגניבה אי לאו מהאי קרא א"כ קשה היא גופיה מנ"ל כיון דבהאי קרא נמי חייב על הגניבה כן נ"ל ליישב לשון רש"י:

בגמרא גנב עצמו מנ"ל כו' דיו לבא מן הדין כו'. כל האי קושיא היינו משום דלאו ב"ח דאי ב"ח בהדיא כתיבי בקרא דאם המצא תמצא וכדפי' רש"י בסמוך:

דף סד עמוד א

בגמרא יאמר שור וגניבה כו' אילו כך הייתי אומר מה הפרט כו' לא שייך להקשות דנילף שור שור משבת משום דכל היכא דמצינו למילף בכללא ופרטא לא שייך תו למילף משבת כן כתבו התוס' להדיא בפ' הפרה דף נ"ד עי"ש:

בפרש"י אילו נאמר וכו' הא ודאי ה"ל פרט וכלל ושפיר קשיא ליה ומאי אילו כן קמהדר ליה וכו' ע"כ. ולכאורה יש לתמוה דהיאך מצינו לומר דשפיר קשיא ליה דלכתוב שור וגניבה דא"כ הוי מרבינן כל מילי ואפילו עבדים ושטרות וקרקעות כמידת פרט וכלל בכל דוכתא דבטל הפרט לגמרי ולא ממעיט מידי וא"ל דא"כ הפרט למאי אתי כדי להורות על הכלל שלא נלמד במדה אחרת כן פי' התוספות בפרק ג' מינין ע"ש. ואיברא דלרש"י לישנא דגמרא קשיתיה דקאמר בהדיא וכ"ת אילו נאמר קאמר כו' ומי מצית אמרת מה הפרט מפורש וכו' א"כ משמע להדיא דלא קשיא ליה לתלמודא על מאי דקאמר יאמר שור וגניבה מידי אלא אהא דדחי ומתמה ומי מצית אמרת משמע דהקושיא יאמר שור וגניבה במקומה עומדת אבל לפ"ז קשה באמת אתלמוד גופיה אמאי לא מקשי מרישא דמילתא גופא דקאמר יאמר שור וגניבה דהא א"כ הוי מרבינן נמי עבדים כו' אלא דעל לישנא דתלמודא מצינן למימר דהא דקאמר וכ"ת אילו נאמר קאמר לאו דתנא דברייתא אומר כן בל' קושיא אלא אדרבא שרוצה ללמוד לפי סדר המקראות דלא מרבינן אלא דבר המטלטל וגופו ממון והוכיח זה מדלא כתיב שור וגניבה והוי הכל בכלל אלא ודאי דשאר פרטי אתו למעט עבדים כו' א"כ לפ"ז מקשה שפיר דא"כ מאי האי דקמהדר מה הפרט מפורש ומי מצית אמרת כו' כן יש ליישב ל' הגמ' ואע"ג דבלא"ה לא הוי א"ש סיפא דמילתא דקאמר עוד יאמר שור וחמור ושה כו' מ"מ ניחא ליה לתלמודא להקשות ממה הפרט מפורש דהוי סיפא דרישא אבל ל' רש"י שכתב ושפיר קשיא ליה צ"ע ויש ליישב בדוחק לפי הדרך שכתבתי:

בגמרא אמר רבא תנא אחיים סמיך כו' כשהוא אומר שה כו' מה אני מקיים גניבה לרבות כל דבר ע"כ. ויש לדקדק דלפי הסוגיא בכלל ופרט וכלל לא הוי שייך למימר הא מה אני מקיים גניבה לרבות כו' דהא כללא קמא לאו לרבות אתי אלא למעט וכדכתב רש"י לקמן בסמוך והוא פשוט וטפי הוי שייך למימר הא מה אני מקיים חיים לרבות דהוא כללא בתרא אלא דלא מצי למימר הכי משום דמשמעות דחיים לא משמע לרבות אלא ב"ח ולא שאר מטלטלים וכקושית התוספות אלא ממאי דכתיב גניבה ידעינן שצריך לדחוק ולפרש דחיים משמע כל מילי דאל"כ לא מצינן למדרש מדת כופר"כ כמדתו וא"כ א"ש לישנא דברייתא יאמר גניבה שור וחיים אילו כך הייתי אומר מה הפרט מפורש כו' פי' דחיים דאיהו כללא בתרא לא אתי לרבויי אלא כעין הפרט בדבר הקרב לגבי מזבח כשהוא אומר שה הרי א"א לומר כן דהריבוי אמור ומאי אמרת דאכתי חיים לא אתי לרבויי אלא ב"ח דא"כ תקשה הא מה אני מקיים גניבה דמשור וחיים לחוד הוי ילפינן שפיר כל ב"ח ולמעוטי שאר מילי אלא ע"כ מדכתיב גניבה משמע דחיים משמע אדרבא לרבות כל דבר כמ"ש התוספ' וא"כ איצטריך שפיר גניבה למעט עבדים ודכוותיה ולפ"ז הא דחיים לרבות כל דבר אכתי אמשמעותיה דגניבה קא סמיך דגניבה בא ללמד על חיים לרבות כל דבר וכן עד סוף הסוגיא כנ"ל ועמ"ש בסמוך בל' תוספות וק"ל:

בתוספות בד"ה יאמר גניבה כו' שאל הרא"ש מלוניל היכי ס"ד כו' והשתא בעי לרבויי בכופו"כ טפי ממאי דמשמע כללא בתרא עכ"ל. והיינו משום דמשמעות לישנא דחיים לא משמע אלא ב"ח ויש לדקדק דתיפוק ליה דאפילו אי משמע כללא בתרא דחיים כל מילי אפילו דלאו ב"ח אכתי קשיא היכי ס"ד לומר והכל בכלל כיון דאיכא למימר דלא מרבינן אלא כעין הפרט לגמרי והיינו ב"ח דוקא אלא משום דהאי קושיא לא הוי שייכא אלא בבבא קמייתא אבל במאי דמסיק יאמר גניבה שור וחמור שה וחיים והכל בכלל לא הוי קשיא מידי דכיון דכתיבי כל הני פרטי הוי ס"ד שפיר דמרבינן אפילו מידי דלאו ב"ח וכדמסיק בגמרא להדיא וכמו שיתבאר אבל קושית הרא"ש מלוני"ל שייך אפילו בבבא בתרייתא דכיון דמשמעות דחיים לא משמע אלא ב"ח לא שייך לרבות אפילו באם אינו ענין אלא מידי דשייך בכלל בתרא ולא יותר וע' מה שכתבתי עוד בסמוך:

בא"ד והשיב לו ר"י כו' נמצא שאין כלום בכלל בתרא דחיים יותר מכעין הפרט עכ"ל. כוונתו דבכ"מ קי"ל דכעין הפרט בא למעט מידי דלא נילף מכללא בתרא משא"כ כאן אם נאמר דחיים אינו אלא ב"ח דוקא לא צריכין תו למעט מידי דלאו ב"ח מכעין הפרט וא"כ הפרט ל"ל וכדמסיק לבסוף:

בא"ד והואיל וכן אית לן למימר דחיים כלל הוא כו' כמו גניבה כו' או נפרש חיים לשון חשיבות עכ"ל. וקשה דמה בכך אף אם נאמר דחיים משמע שפיר כל מילי אכתי מאי קאמר והכל בכלל וכן בסיפא דמילתא לרבות כל דבר דהא איכא למימר דכעין הפרט מיהא ממעט כל מילי דלאו ב"ח והנראה מזה דר"י נמי נחית בזה לסברת תירוץ השני של התוס' דהא דקאמר והכל בכלל היינו אף אם נאמר שאין שום מעלה בב"ח משאין ב"ח משום דאכתי לא נחית להאי סברא עד סוף הברייתא אבל מ"מ לא סגי ליה לר"י בהאי שינויא לחוד ליישב קושית הרא"ש מלוני"ל משום דהיא גופא תקשה איך לא הוי ס"ד לחלק בין ב"ח לשאינו ב"ח כיון דבכלל אחד גופא כתיב בהדיא חיים ממילא משמע דקפידא הוא לכך הוצרך ר"י לפרש דחיים נמי משמע כל דבר או ממשמעתו או באם אינו ענין וק"ל ובסמוך אכתוב תירוץ אחר על זה הפלפול עיין עליו:

בא"ד דאם לא בא לרבות מכעין הפרט אלא ב"ח לא ליכתוב שום פרט אלא גניבה וחיים עכ"ל. הא דלא קשיא להו דלא ליכתוב אלא חיים לחוד ונילף כל ב"ח דוקא זו אינה קושיא דהא בכל כלל ופרט דדרשינן אין בכלל אלא מה שבפרט נמי תקשה לא ליכתוב אלא הפרט וכן להיפך בפרט וכלל אלא שכבר כתבו התוס' בנזיר פרק ג' מינין דאי לא הוי כתיב אלא פרט א' או כלל א' היה אפשר לרבות או למעט אף נגד משמעות הכלל או הפרט והיינו באיזה מדה אחרת דבנין אב או בק"ו משום דחדא פרטא או חדא כללא אינו מן המדות לכך איצטריך כלל ופרט או פרט וכלל שזה מן המדה דתו לא שייך ללמוד בוא"כ ה"נ דכוותיה לא שייך להקשות ליכתוב חיים לחוד ואפ"ה הוי מרבינן שאר מילי לכך הוצרכו לדקדק דליכתוב גניבה וחיים והוי כלל ופרט אבל מ"מ יש לדקדק אמאי לא כתב להיפך דאי ס"ד דחיים היינו ב"ח ניכתוב שור וחיים והוי פרט וכלל ומרבינן כל ב"ח ולא ליכתוב גניבה ובזה היה מיושב טפי לישנא דברייתא דקאמר הא מה אני מקיים גניבה וכדכתיבנא לעיל בלשון הגמרא. ונלע"ד דלא מצי לדקדק דלכתוב שור וחיים משום די"ל ההיפך מזה דבאמת חיים משמע לשון חשיבות והיינו כל מילי וא"כ לא מצי למיכתב שור וחיים דא"כ הוי מרבינן כל מילי דלאו ב"ח כמדת פרט וכלל ודלמא באמת אין לנו לרבות אלא ב"ח דוקא ולכך כתב רחמנא נמי גניבה דהוי כופר"כ וא"כ אף אם חיים לשון חשיבות והיינו כל מילי כמו גניבה אפ"ה ממעטינן מידי דלאו ב"ח מכעין הפרט דהוא ב"ח דוקא וכמו שהקשיתי לעיל אליבא דר"י לכך מדקדק ר"י להיפך דע"כ דחיים משמע לרבות אפילו מידי דלאו ב"ח דאלת"ה ליכתוב גניבה וחיים וממילא נלמד מה שבפרט דוקא והיינו כל ב"ח ולא שייך תו למימר דאי הוי כתיב גניבה וחיים הוי משמע חיים לשון חשיבות ולרבות כל מילי אפילו דלאו ב"ח דא"כ בטלת מדת כלל ופרט שהרי חיים הוא כלל גמור כמו גניבה וא"כ תרי כללי דסמיכי להדדי ל"ל לא נכתוב אלא גניבה לחוד ונרבה שפיר כל מילי וליכא למימר משום דכלל א' אינו מן המדה בתורה וא"כ הוי מצינא למעט באיזה מדה אחרת דהא שני כללים הסמוכים בלא פרט נמי אינן מדה בתורה וא"כ דכלל השני לא איצטריך ע"כ נאמר דחיים אינו לשון חשיבות אלא ב"ח ממש דאז הוי שפיר כו"פ ונרבה כל ב"ח דוקא אי ס"ד למימר הכי וא"כ פרטא דשור ל"ל אע"כ מדכתיבא נמי פרטא דשור משמע שרוצה לרבות כל דבר בחיים באם אינו ענין או משום דל' חשיבות הוא ולכך איצטריכו למיכתב כל הכלל ופרט וכלל כדי לרבות כל דבר הדומה לפרט בחדא מלתא והיינו בדבר המיטלטל ואע"פ שאינו ב"ח מרבינן ליה בכללא בתרא ואע"ג דבכל כלל ופרט וכלל משמע לחד תנא דבעינן שיהא דומה לגמרי כמ"ש לעיל בריש פרקין וכן משמע דסובר האי תנא דברייתא דקאמר אי מה הפרט מפורש דבר הקרב וכו' אפ"ה שאני הכא דמרבינן אפילו מה שאינו ב"ח כיון שא"א בענין אחר מדכתיבי פרטי יתירי וכמ"ש התוספות כן נ"ל. ומה שלא כתבו התוס' דאי ס"ד דלא מרבינן אלא ב"ח דוקא לא ליכתוב אלא שור ונילף שור שור משבת כיון דליכא שום כלל ופרט די"ל דסד"א דיותר שייך למילף בבנין אב או בהיקש מטביחה ומכירה דאינו נוהג אלא בשור ושה או מטוען ט"ג דנוהג בכל דבר המיטלטל מקרא דעל כל דבר פשע ודו"ק:

בא"ד ועוד שאלו כו' הול"ל כו' לאתויי עופות טהורים כו'. כוונתם בזה דסד"א למעוטי עופות טמאים אי לא המצא תמצא והא דלא קשיא להו דאפי' עופות טהורים הוי ממעטינן דהול"ל א"כ הייתי אומר מה הפרט דבר שנבלתו מטמא במגע וכו' אלא שזו אינו קושיא דעופות טהורים מרבינן להו שפיר מייתורא דשה דהא מגניבה ושור וחמור וחיים נמי הוי מצי להקשות דהכל בכלל בלא שה אע"כ דשה איצטריך לעופות טהורים לכך לא מקשו אלא מעופות טמאים וכן הוא בתוס' ע"ש:

בא"ד ועוד שאלו כו' והשיב לו ר"י כו' ועוד דא"כ היאך היה יכול לומר כו' עד סוף הדיבור. וזה פירושו בקיצור דע"כ א"א לפ' דתנא דברייתא דריש המצא תמצא לכלל וכל הני פרטי בהדי חיים שדי להו בין המצא תמצא ובין גניבה ודריש להו בכופו"כ דא"כ אכתי קשה כל הני פרטי למה לי לא ליכתוב אלא חיים לפרט וכי שדינן ליה בין כללי שפיר דרשינן כופו"כ לרבות כל דבר המיטלטל אלא דאכתי תקשה דילמא תנא דברייתא בריבה ומיעט משמע ליה המצא תמצא וא"כ שפיר איצטריכו כל הני מיעוטי למעט שטרות ועבדים וקרקעות ע"ז כתבו שאין לומר דהאי תנא דריש בריבה ומיעט בכל לשון הברייתא מאי דמקשה והכל בכלל דא"כ לא שייך לומר מה הפרט מפורש דבדרש ריבה ומיעט לא שייך לומר כן אבל למסקנת הגמרא דלקמן א"ש דמעיקרא היה רוצה התנא ללמוד במדת כופו"כ משום דסבר דחיים הוא כללא בתרא וע"ז סובב והולך כל לשון הברייתא אבל לבסוף דקשה ליה אם המצא תמצא ל"ל או שה ל"ל בע"כ הוצרך לחזור ולומר דדרשינן המצא תמצא בריבה ומיעט ומיהו הא דמסקי התוספות בסוף הדיבור דא"כ תקשה שה ל"ל ה"ה דהוי מצי למימר כל הני פרטי לבר מחיים ל"ל אלא לישנא דגמרא דלקמן נקיט דשם נמי יש לדקדק כן כמ"ש התוספות עצמם שם וק"ל:

דף סד עמוד ב

בגמרא כללא גופיה חיים כתיב ביה ובתוספות בד"ה א"ה שפיר קשיא ליה כו' היינו משום דלא חש לפרשה עכ"ל. לפר"י דלעיל לא יתכן לומר כן שהרי אדרבה כל הברייתא מתחילתה ועד סופה בנויה על זאת הסברא דשייך שפיר לדרוש מחיים לרבות כל דבר או משום דלשון חשיבות הוא או באם אינו ענין וא"כ איך שייך לומר כללא גופיה חיים כתיב ביה אלא דלפר"י דהברייתא מיפרשא בל' מקשן ותרצן משמע דתרי תנאי איירי בהו וא"כ מחולקים בזו הסברא גופא דהמקשה סובר דשייך שפיר לרבות מחיים אפי' מידי דלאו ב"ח וא"כ אייתר ליה המצא תמצא והמתרץ ס"ל דלא שייך לומר כן אלא דאדרבא יותר יש סברא לומר דחיים איצטריך וכל הני פרטי לרבויי עופות טמאים דאיהו נחית לחלק בין טומאת מגע כו' משא"כ המקשה סובר להיפך וכדמסיק ר"י בדיבור הסמוך להדיא ומה שכתבו התוספות שלא חש לפרשה היינו לתירוץ השני שכתבו התוספות לעיל דלעולם לא מרבינן מכללא דחיים אלא ב"ח דוקא אלא דמעיקרא לא ס"ד כלל לחלק בין ב"ח לשאינו ב"ח אבל כיון שכבר תירץ אי מה הפרט מפורש ב"ח הדר מקשה לנפשיה כשהוא אומר חיים הרי חיים אמור וע"כ דכלל ופרט וכלל אתא לרבות כל דבר ע"ז ודאי לא חש להשיב דממילא משמע דכללא גופא חיים כתיב ביה וק"ל. ומפי' רש"י נמי משמע קצת כפר"י דתנא דברייתא לא אסיק מידי אלא אדרבא קשיא ליה באמת המצא תמצא ל"ל אלא דסוגיא דש"ס מסיק לתרץ אותה הקושיא כן נ"ל מל' רש"י וק"ל:

בד"ה מהיכא קמייתי לה כו' ג"ז שאל הרא"ש מלוני"ל כו' דאכתי תקשה כו' ומפרט דחיים לחוד נרבה כל ב"ח ומכל הני פרטי נרבה כל דבר עכ"ל. ויש לדקדק ממ"נ אם כל קושיות הרא"ש מלוני"ל היו בפעם אחד יש סתירה בדבריו ואם נאמר שלאחר שתירץ לו הראשונה הקשה זאת הקושיא יהיה קיצור גדול בדבריו ובמאי דסיים נפתח שאם זאת הקושיא נמשכת אחר תירוצו של ר"י על הקושיא ראשונה דלעיל א"כ כל האריכות הלשון בקושיא השניה היא אך למותר שכיון שר"י עצמו פירש כל הברייתא דשייך שפיר לרבות אפילו דלאו ב"ח ממשמעות הכופר"כ דחיים א"כ הו"ל להרא"ש מלוני"ל להקשות בקיצור א"כ אמאי מסקינן לקמן דאית ליה פירכא משום דכללא גופא חיים כתיב ביה דהא לדבריך משמע שפיר לרבות מחיים כל מילי ובאמת קושיא זו לא מתרצא אלא במאי דמסיק ר"י עצמו כאן דלמסקנא יותר שייך לחלק בין דבר שטומאתו שייך במגע כו' משנאמר דחיים משמע לרבות מידי דלאו ב"ח וא"כ ממילא מתרצא קושיא זאת האחרונה של הרא"ש מלוני"ל דהא איצטריך המצא תמצא כי היכי דלא נדרש דחיים כלל הוא והוי כלל ופרט וכלל ולמעט עופות טמאים הוא דאתי וא"כ ע"כ שזאת הקושיא הקשה הרא"ש מלוני"ל בהדי הנך דלעיל קודם שתירץ לו ר"י שום דבר א"כ קשה ממ"נ כיון שהוא עצמו הרגיש בזו הסברא דמצי למיכתב גניבה וחיים לחוד וכתב פרטי יותר ממילא משמע לרבות כל מילי דלאו ב"ח באם אינו ענין כמו שהקשה כאן א"כ מעיקרא מאי ס"ד להקשות קושיא הראשונה דא"א בשום ענין למילף מידי דלאו ב"ח כיון דחיים כללא בתרא הוא דהא שפיר מצינן למילף עכ"פ באם אינו ענין והיינו כתירוץ ר"י דלעיל והן דברי הרא"ש מלוני"ל עצמו כאן כמו שיתבאר. ויש ליישב דודאי כל הקושיות היו קודם שתירץ ר"י שום דבר אלא דלעיל הקשה הרא"ש דמשמע בגמרא דבכלל ופרט וכלל ילפינן וחיים כללא בתרא הוא ומדת כלל בתרא בכל עולם בא לרבות דעיקר כעין הפרט מכלל בתרא ילפינן א"כ משמע ליה דלא שייך לרבות יותר נגד משמעות הכלל אפי' באם אינו ענין אבל כאן מקשה להיפך על גוף הברייתא דמסיק דאי לאו המצא תמצא לא הוי שייך לעשות כלל ופרט וכלל מחיים ע"ז מקשה דא"כ ע"כ נאמר דכלל ופרט גרידא הוא והני פרטי יתירא לרבות כל מילי באם אינו ענין דכופר"כ גרידא סבר הרא"ש דשייך שפיר אם אינו ענין שהרי זה הפרט היתר לאו ממדת כו"פ הוא ומבלעדו נבנה הכלל ופרט אבל ר"י מסיק להיפך לעיל כיון דלא ס"ד לחלק בין צד טומאה ע"כ היינו מוכרחים לומר דאפי' אי חיים כלל בתרא הוא שייך שפיר לרבות כל דבר באם אינו ענין או לומר דל' חשיבות הוא כיון שא"א בענין אחר אבל בסוף מסקינן דלא שייך לומר כן ולרבות מילי דלאו ב"ח כיון דחיים בתרא כלל הוא וכן אם נאמר דחיים נמי פרט הוא אפ"ה לא שייך לרבות כל מילי משאר פרטי כיון דליכא כללא בתרא לרבויי ויותר יש לחלקו מחמת פרטי יתירי בין צד טומאה שבזו הסברא עצמה מחולקין המקשה והתרצן לכך מסקינן דאיצטריך המצא תמצא וק"ל:

בגמרא גניבה וחיים לכדרב כו' עמ"ש מהר"ם בזה ודבריו נכונים:

שם בגמרא ולמ"ד חד בגנב כו' האי אם המצא תמצא מאי דריש ביה כו'. הא דלא קאמר דקמיבעיא לאתויי גגו וחצירו וקרפיפו כדמייתי בסמוך אפשר דס"ד דההיא מהמצא לחוד נפקא ואכתי אידך ל"ל ומשני דקמיבעיא ליה לדרבא בר אהילאי והא דמקשה בסמוך ההיא מיבעיא ליה לכדתניא נראה דמקשה למאן דמפיק המצא תמצא לריבה ומיעט וא"כ שפיר איצטריכו תרווייהו דאי מחדא הוי יליף מכלל ופרט וא"כ מקשה שפיר ואע"ג דבפרק קמא דמציעא דף י' כתבו תוס' דלדר"ש דגגו וקרפיפו נמי מיבעי תרווייהו אפשר דהיינו למסקנא דהכא דההיא דרבא בר אהילאי ילפינן מדשני בדבוריה וא"כ שפיר מייתרי תרווייהו ואין להאריך ושם יתבאר בעזה"י:

שם ואימא גנב עצמו בשבועה. ויש לדקדק כיון דע"כ למאן דיליף גנב עצמו מאם ימצא הגנב פריך הכי וכן משמע להדיא מל' רש"י וכמו שיתבאר לשונו בסמוך א"כ מאי ענין קושיא זו לכאן לעיל בדף הקודם ה"ל לאקשויי ולכאורה היה נראה דאמאי דמשני כל פרשה שנאמרה ונשנית לדבר שנתחדש בה וא"כ תקשה להיפך ל"ל קרא דאם ימצא הגנב דנפקא לן שפיר מאם המצא תמצא דכתיב לעיל מיניה ומכח זה מקשה דמקרא דאם ימצא נמי נתחדש בה דבר והיינו דוקא בשבועה דקרא ונקרב התם כתיב אלא דא"א לומר כן דהא בלא"ה להאי מ"ד איצטריך קרא דאם ימצא הגנב לרבות כל מילי דלאו ב"ח דמקרא דאם המצא תמצא לא משמע למידרש בריבה ומיעט דמיבעיא ליה לכדרבא ב"א ונראה דמה"ט גופא מקשה שפיר דמסוגיא הקודמת מוכח דמאן דדריש חד בגנב סובר בע"כ דקרא דעל כל דבר פשע דכתיב בסוף הפרשה קאי נמי אגנב עצמו וא"כ כ"ש די"ל דקרא דונקרב הקודם קאי נמי אגנב עצמו והוכיח זה משום דאלת"ה דקרא דעל כל דבר פשע קאי נמי אגנב תקשה מנ"ל לרבות כל ב"ח בגנב עצמו דהא ברישא דקרא כסף או כלים כתיבי וא"ל דב"ח יליף מהני פרטי דכתיבי בקרא דאם המצא תמצא דא"כ אכתי דלמא דוקא הני דפרט בהו קראי דהא לית לן שום כללי לרבות שאר מילי דאם המצא תמצא לכדרב וגניבה וחיים נמי לאידך דרב וא"כ שאר ב"ח מנ"ל אע"כ משום דסבר דקרא דעל כל דבר פשע קאי נמי אגנב עצמו וא"כ א"ש הא דקאמרינן דכל הני פרטי דקרא דאם המצא תמצא לא נאמרו אלא לדבר שנתחדש בה וא"כ מקשה שפיר ואימא גנב עצמו בשבועה משום דקרא דונקרב נמי עליה קאי ודו"ק:

בפרש"י בד"ה ואימא גנב עצמו כו' הואיל ומקראי דלעיל נפקא לן גנב עצמו עכ"ל. מ"ש ומקראי דלעיל היינו קראי דפרשת כי יתן עד על כל דבר פשע ואף ע"ג דקרא דאם המצא נכתב קודם לו מ"מ כתב רש"י ומקראי דלעיל כוונתו דאייתינן להו לעיל בריש פרקין וק"ל ויש לי דרך אחר בזה אלא דזה נראה פשוט:

דף סה עמוד א

בגמרא אחייה לקרן כעין שגנב. לפי פשוטו יש לפרש דהא דתשלומי כפל ד' וה' משלם כשעת העמדה בדין לא צריך קרא דמילתא דפשיטא היא שהרי אין החיוב שלהם חל אלא משעת העמדה בדין ואילך ומקמי הכי אי מודה מיפטר ועיקר קרא לא איצטריך אלא על מאי דקאמר קרן כעין שגנב ומוקמינן לקרא בדדמי דהיינו על הקרן בלחוד אבל ל' התוספות לא משמע כן אחר זה מצאתי בל' הרא"ש כדברי ע"ש אלא במה שכתב דבטביחה ומכירה משלם כשעת הטביחה יש לתמוה דהא להאי טעמא דאי מודה מיפטר אין לנו לחייבו אלא כשעת העמדה בדין ובישיבה הארכתי:

בתוספות בד"ה גופא כו' במסקנא דמילתא כו' וא"ת ומאי קמ"ל מתני' היא כו' עכ"ל. ויש לדקדק דהא למסקנא דמילתא דעיקר מילתא דרב מיתוקמא כגון דבשעת הגניבה שוויא ד' ולבסוף שוויא זוזא וא"כ שפיר איצטריך מילתא דרב כגון שבשעה שאיבדה מן העולם נמי היתה שוויא זוזא וקמ"ל דאפ"ה משלם ד' כעין שגנב ממש והא מילתא ודאי לא שמעינן ממתניתין דכל הגזלנים דהא ע"כ שעת הגזילה דהתם היינו נמי שעה שמאבדה מן העולם כדמסיק רבה להדיא בפרק המפקיד תברה או שתיה משלם ד' דההיא שעתא גזלה ותנן כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה וא"כ משמע לכאורה מלשון המשנה להיפך דהיכא דהוזלה בשעה דתברה משלם כשעת הזול קמ"ל רב כעין שגנב ויש ליישב דאפשר מש"ה הציעו התוספות תחילה דלמסקנא איירי לענין יוקרא וזולא וכל המעיין בצדק ישפוט שדברי מותר הם דממ"נ אף למאי דס"ד עכשיו דאפי' לענין כחושה והשביחה אמר רב נמי הוי מקשה שפיר מתניתין היא לכך נראה דעיקר כוונת התוספות על לשון הש"ס דקאמר כי קאמר רב לענין יוקרא וזולא משמע דלענין יוקרא נמי משמע שפיר מילתא דרב והיינו אם נאמר דעיקר מילתא דרב דאמר כעין שגנב לא אתי אלא לאפוקי משעת העמדה בדין דנקט בסיפא אבל אם נאמר דרב אתי לאפוקי משעה שמאבדה מן העולם תקשה דהא לענין יוקרא משלם כשעת אבידה מן העולם מיהו לפר"ת לקמן דביוקרא אפילו ד' וה' משלם כעין שגנב ממילא משמע דרב לא איירי אלא לענין זולא אלא דממ"נ סתמא דלישנא דכעין שגנב משמע שעת גניבה ממש ולאפוקי משעת העמדה בדין דנקט בסיפא וק"ל ועמ"ש בסמוך בלשון הגמרא בזה:

בא"ד וא"ת ומאי קמ"ל מתני' היא כו' עכ"ל. לא משמע להו כלל מסברא לומר דאשמועינן לענין גנב דסד"א כיון דמשלם כפל אין לחייבו יותר אלא דאכתי קשיא לי טובא בדבריהם דהא ע"כ הא דכל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה לאו הלכה פסוקה היא דהא ר"ע פליג ס"פ המפקיד וסובר דלענין יוקרא וזולא משלם הקרן כשעת העמדה בדין וכן פסקו שמואל ור' יוחנן וכמ"ש שם התוספו' גופייהו להדיא וע"ש במהרש"א ובחידושינו:

בא"ד ומשמע ליה דוקא לקרן ולא תשלומי כפל ד' וה' עכ"ל. משום דל' הגניבה משמע מה שגנב והיינו הקרן וברא"ש הוא בענין אחר ע"ש:

בא"ד וא"ת בהגוזל קמא כו' כיון דלענין יוקרא וזולא איירי עכ"ל. לכאורה קושיא זו אינו ענין לכאן ויש ליישב דבל"ז היה אפשר לומר דהא דלא מייתי ראיה ממתניתין דכל הגזלנים משום דבמתניתין לא איירי בהדיא ביוקרא וזולא אלא סוגיא דתלמודא מפרש מסברא שאין לחלק וא"כ ניחא ליה לאתויי ממתניתין בהדיא אבל לדבריהם הקודמים דעיקר קרא דחיים וגניבה אתא למעט כפל ד' וה' משעת הגניבה ואי לאו קרא ה"א דאפילו בכה"ג שאין עיקר החיוב אלא מהעמדה בדין אפ"ה משלם כשעת הגניבה והיינו ע"כ משום דסברא אלימתא היא דלעולם בתר שעת הגזילה אזלינן לכל מילי וא"כ מקשה שפיר אמאי לא מייתי ממתניתין דהתם כיון שהסברא פשוטה כ"כ דלכל מילי איירי וק"ל:

בא"ד אבל גבי אגודה דאם איתא בעין לא הוי בת השבה כו' עכ"ל. דבריהם אינן מובנים לי דהא עיקר מילתא דרבא התם משמע דאיירי אפי' היא בעין וכן פי' רש"י וכן התוספות בעצמם ונראה דלאו לקושטא דמילתא כ"כ אלא דאי לא הוי מייתי ראיה מחמץ בפסח הוי ס"ד הכי דהא האי מלתא לא שמעינן מכל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה כיון שאף אם מחזירה בעין לאו השבה מיקרי שאינו שוה פרוטה ועי"ל דמ"ש דלאו בת השבה היא היינו שאין הדיינים נזקקין לפחות משוה פרוטה:

בגמרא לימא פליגא דרב אדרבה כו' וקשה דלמא האי כעין שגנב שאמר רב היינו לאפוקי משעת העמדה בדין ולעולם היכא שנתייקרה בין גניבה לשעת איבודה מן העולם בידים משלם כשעה שמאבדה מן העולם דהאי שעתא מיקרי שפיר נמי כשעת גניבה דהא רבה גופא מפרש הכי לישנא דמשלמין כשעת הגזילה בפרק המפקיד ויש ליישב דודאי ל' כשעת הגזילה משמע שפיר על שעה שמאבדה מן העולם כיון דשולח יד מקרי גזלן אבל ל' כעין שגנב לא משמע אלא שעת הגניבה ממש וזה מוכרח מל' הברייתא דלעיל בכחושה והשמינה דנקט משלם כעין שגנב והתם עיקרא דמילתא לא אתא אלא לאפוקי משעה שאבדה מן העולם והיינו הטביחה דמטביחה ואילך עד שעת העמדה בדין לא שייך בה כחושה ושמנה וא"כ מוכח דלישנא כעין שגנב היינו דוקא שעת הגניבה ממש:

בתוספות בד"ה אנא מפטימנא כו' ולפ"ז הו"מ לאוקמי מלתא דרב כשנתפטמה מאליה עכ"ל. ולולי דבריהם היה נראה דלא מצי לאוקמי הכי דא"כ לא הוי א"ש לישנא דכשעת העמדה בדין אלא דכשעת איבודה מן העולם הל"ל דמשם ואילך תו לא שייך כחשא ושומנא אבל אי איירי לענין יוקרא וזולא א"ש דקמ"ל שאפילו הוקר' או הוזל' בין שעת העמדה בדין ובין שעת איבודה מן העולם אפ"ה משלם כפל ד' וה' כשעת העמדה בדין מיהו הרא"ש כתב להדיא דבד' וה' קושטא דמלתא דלא משלם אלא כשעת הטביחה ע"ש באריכות ודבריו צ"ע מאין הוציא כן דלישנא דתלמודא לא משמע כן ובסמ"ע סי' שנ"ד האריך בזה:

בגמרא אם עד שלא ראו העדים הודה משלם קרן וחומש ופי' רש"י משלם קרן כו' ואין כאן כפל דמודה בקנס פטור עכ"ל. ומשמע להדי' דאף ע"ג שבאו עדים אחר הודאתו אפ"ה פטור מכפל והיינו כמ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור אבל קשה אמאי לא מקשה מהכא לשמואל דס"ל לקמן בהאי פירקין דחייב בכה"ג מיהו בלא"ה מיתוקמא התם מלתא דשמואל כתנאי ואיהו אשכח תנא דסבר כוותיה:

דף סה עמוד ב

בגמרא וחכ"א בראשו וחמישיתו כו' קתני מיהת חומשו עולה לו בכפילו. נ"ל דהוצרך לאתויי הכא לכולה ברייתא משום דבלא"ה לא היה יכול להקשות כפילא ד' וחומשא זוזא די"ל מה בכך אפ"ה עולה לו הכפל בחומשו וכקושיית התוספות אבל ממילתא דחכמים מוכח דת"ק סובר דדוקא היכא דהכפל והחומש שוין הוא דעולה לו דאלת"ה א"כ מה בין ת"ק לחכמים ואי לאו מילתיה דר"ש הו"א דלעולם ת"ק נמי סובר דאף ע"ג שאינן שוין עולה לו הכפל בחומשו והיינו מסברא וא"כ אשם מיהא מיחייב דהא משלם נמי חומש אבל חכמים סברי שאין הכפל עולה לו בחומשו אלא דרחמנא פטרו מחומש וא"כ פטור נמי מאשם דחומש ואשם איתני בהדדי כדאמרינן בסמוך לכך מייתי מילתא דר"ש דפליג לענין אשם מכלל דחכמים מחייבי באשם כת"ק ולא פליגי את"ק אלא במאי דת"ק פטרו מחומש דוקא כששוה ממש בדמי הכפל וא"כ מקשה שפיר היכי דמי כו' וק"ל:

בתוספות בד"ה אלמא קרן כעין שגנב תימא כו' וחומשא זוזא כשעת העמדה בדין כדאמר דתברה או שתי' כו' ע"כ. ואיירי בענין ששוה בשעת העמדה בדין כמו שהיתה שוה בשעה שאיבדה מן העולם ולפ"ז א"ש הא דמתרצין התוספות דליכא למימר הכי דמהיכא תיתי כו' אפי' לשיטת ר"ת דלקמן דלהחמיר לא אמר רב כפל וד' וה' כשעת העמדה בדין דהתם איירי כשנתייקרה בין שעת איבודה מן העולם ובין שעת העמדה בדין משום דמסברא ודאי עיקר החיוב בכל מילי דגזלן הוא בשעה שאיבדה מן העולם אלא דבכפל וד' וה' היכא שהוזלה בשעת העמדה בדין מיקל רחמנא מגזירת הכתוב שישלם כשעת העמדה בדין וכן בקרן היכא שהוזלה בין שעת הגניבה ובין שעת איבודה מן העולם מחמרינן עליה ליתן כשעת הגניבה מטעמא שלא יהא חוטא נשכר כמבואר אבל היכא שהוקרה בשעת איבודה מן העולם מכמות שהיתה שוה בשעת הגניבה בזה ודאי בין בקרן ובין בכפל וד' וה' משלם כשעת איבודה מן העולם כשמעתא דרבה דקאמר הכי הסברא דמהאי שעתא ה"ל גזלן וא"כ ה"ה בכפל וד' וה' מהיכא תיתי ניקל עליו לשלם כשעת הגניבה דבשלמא קולא בהעמדה בדין אמר רב בהדיא ודריש ליה מקרא ומסברא נמי כיון דקודם העמדה בדין אי מודה מיפטר אבל להקל כשעת הגניבה לאפוקי משעת איבודה מן העולם מהיכא תיתי לחלק בין קרן לכפל וד' וה' וזה י"ל פשוט וברור לדעת ר"ת וא"כ דברי התוספות כאן אליבא דכ"ע ולא כמהרש"א ומהר"ם ז"ל. ואף על גב דלקמן משמע דבטלה ונעשה איל נמי מפר"ת דלהחמיר לא אמר רב כשעת העמדה בדין בכפל וד' וה' מ"מ אתי שפיר משום די"ל דלר"ת התם הקרן נמי משלם כדמעיקרא כמו שיתבאר וא"כ אמרינן שפיר להחמיר לא אמר רב אבל כל היכא דמשלם קרן כשעת העמדה בדין כדרבה אין לחלק בין קרן לכפל וד' וה' כמו שכתבו כאן דמהיכא תיתי ודו"ק:

בפרש"י בד"ה נעשה שינוי בידו וקנאו בשינוי להא מלתא דאם טבח כו' אבל קרן היכא דאשבח משלם כי השתא כו' עכ"ל. ולא ידעתי מה ראה רש"י לפרש כן דלכאורה נראה דאפילו קרן נמי לא משלם אלא כעין שגנב ולא דמי לדרבה גבי תברה או שתיה דשאני הכא דקנאו בשינוי וכן משמע להדיא בפרק הגוזל דאמרינן התם כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה לאתויי הא דרבי אילעא משמע דלענין קרן איירי ועוד משמע דאפי' אי איתא בעיניה לא מהדר ליה אלא משלם דמי כמו בכל דוכתא היכא דקונה בשינוי וכן הוא באמת בהסכמת כל הפוסקים בההיא דשמעתין ואיברא דמל' רש"י בפרק הגוזל נמי משמע כפירושו כאן אלא דהיא גופא קשיא ונראה דמשמע לרש"י כיון דבכה"ג שינוי הבא מאליו הוא והגזלן לא שינה בה מידי לא מסתברא שיהא חוטא נשכר ולא דמי לשאר שינוי מעשה שהגזלן גופא עשה השינוי ולשינוי השם נמי אפשר דלא דמי אבל כל זה דוחק ובר מן דין קשי' ליה דאפי' למאן דס"ל דשינוי כה"ג אינו קונה היינו שאין קונה גוף הבהמה אבל מ"מ השבח גופא ודאי דגזלן הוא דהא קי"ל בפרק הגוזל כר"פ אליבא דר' יהודה דשבח שע"ג גזילה אע"ג דאתא ממילא כגון פרה ונתעברה אצלו רחל ונטענה אצלו אפ"ה נוטל הגזלן הגיזות והולדות אפי' הם בעין ובזה הסכימו כל הפוסקים והטעם אי משום תקנת השבים אי משום דקני בשינוי אע"ג דלגבי בהמה גופא לא מיקרי שינוי מ"מ לגבי השינוי גופא מועיל וא"כ ה"נ בטלה ונעשה איל אמאי יש לו לשלם כדהשתא ולא אמרינן דשבח שע"ג גזילה כזה הוי דגזלן מיהו לשיטת הרמב"ם שכ' דהא דאמרינן שבח שע"ג הגזילה דגזלן הוי היינו דוקא לאחר יאוש א"כ מצינו למימר דהכא לפני יאוש איירי וא"ש ועי"ל דשאני גיזות וולדות כיון דלאו גופא דפרה נינהו וכשהגזלן נוטלם נשאר הגזילה כמו שגזלה לכך שקיל להו הגזלן אבל בטלה ונעשה איל הכל מיקרי גוף הגניבה ממש לא שייך גזלן בהאי שבחא כלל אלא דמסתימת לשון הש"ס בפ' הגוזל דלבתר דקתני בריש הפ' דין הגיזה והולדות דשקיל הגזלן קתני עלה זה הכלל כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה ואמרינן בש"ס לאתויי הא דטלה ונעשה איל א"כ משמע דדמי לגמרי וכן משמע להדיא מל' הרמב"ם וצ"ע אח"ז מצאתי להרמב"ן בספר מלחמות בפרק הגוזל שכתב בישוב לשון רש"י בסוגיא דשמעתין כתירוץ השני שכתבתי כאן והנאני מאד:

שם בד"ה כעין שגנב לקמן אותבינן לרב כו' ולרבה כו' אבל קרן היכא דאשבח כי השתא משלם עכ"ל. ואע"ג דרש"י עצמו פי' לקמן דכיון דמשלם אפי' קרן כי השתא כ"ש בכפל וד' וה' היינו דוקא לסברת רב שאומר דלעולם שייך לומר יותר כשעת העמדה בדין בכפל וד' וה' מבקרן אבל כאן כוונתו דבלא דרב לא מצי לאקשויי אדרבה לחודא וזה ברור וכן מצאתי במהר"ם אבל מ"מ ל' רש"י צריך ביאור מה ענין זה לכאן ונ"ל ליישב דרש"י אזיל לשיטתו בסמוך דר' אילעא דסובר דשינוי קונה מ"מ מודה דמשלם קרן כי השתא א"כ מה מהדר ליה רב אילעא לר"ח ואלא מאי שינוי לא קני לשלם כי השתא משמע דלדידי' דס"ל דשינוי קונה א"ש מיהת בכפל דמשלם כעין שגנב והא לדידיה נמי קשיא דהא מודה דשינוי אינו מועיל לענין זה דמ"מ משלם קרן כדהשתא וא"כ כ"ש שיש לו לשלם כפל כדהשתא כדמקשינן לקמן לרב ור' אילעא ע"כ נחית לסבר' דרב דאלת"ה מאי מקש' בפשיטות לשלם כדהשתא לכך כתב רש"י לקמן אותבינן לרב כו' וכוונתו בזה לפ"ז א"א לומר דרבי אילעא נחית לסברא דרב דא"כ תיקש' ליה נמי הבריית' בפשיטות וכדכתיבנא ומאי דמשני לקמן טלאים כדמעיקרא לא שייך הכא דהיינו הא גופא דמשני הכא דיכרא גנבי ממך ורבי אילעא לית ליה האי שינויי' אע"כ דלא אסיק אדעתיה מימרא דרב והא דמקשה לשלם כי השתא היינו משום דרבה דס"ל תברה או שתיא משלם כדהשתא והיינו דמסיק רש"י דע"כ דלרבה ליכא לאותובי משם דמפרש הא דקאמר ברייתא כעין שגנב היינו לבר מקרן וא"כ הקשה ר' אילעא גופא וה"ק בשלמא לדידי דס"ל שינוי קונה א"ש דמשלם כעין שגנב דאע"ג דמודינא בקרן דמשלם כדהשתא היינו משום שלא יהא חוטא נשכר וכדכתיבנא בסמוך בל' רש"י אבל כפל שפיר משלם כעין שגנב כיון דאכתי לא ס"ד הא דרב אבל לדידך דס"ל שינוי אינו קונה לשלם כדהשתא והיינו משום דרבה דר' אילעא סובר דלא שייך לחלק בין קרן לכפל היכא דליכא סברא ודוק היטב:

בגמרא ואי ס"ד קנייה בשינוי אמאי משלם כו' לכאורה כל זה הוא ייתור לשון דבפשיטות הוי מצי לאקשויי דר' אילעא פוטר מד' וה' והכא מחייב בהדיא ונראה ליישב דאי לאו דנקט ר' אילעא בהדיא נעשה שינוי בידו וקנאו היה אפשר לומר דהא דפטור מד' וה' היינו לאחר יאוש דאז מועיל אפי' שינוי כל דהו כמבואר ועוד דאפי' בלאו שינוי נמי מיהא השבח גופא הוי דגזלן לאחר יאוש כדכתיבנא בסמוך בשם הרמב"ם וא"כ יש לפוטרו מד' וה' דהוי כמו שותף בגוף הבהמה והיינו לדעת הסוברים דהנגזל לא מצי לסלק להגזלן בזוזי בגוף השבח ואפי' להרמב"ם דמצי לסלקו בזוזי מ"מ כל כמה דלא סילקו עדיין דידיה הוי ואמרינן שפיר שלו הוא טובח וא"כ לא הוי קשה מידי די"ל דברייתא איירי קודם יאוש דאז לא קנייה בשינוי כל דהו ושבח נמי לא קני קודם יאוש לדעת הרמב"ם א"כ שפיר מחייב בד' וה' אבל מדנקט רבי אילעא נעשה שינוי בידו משמע דשינוי לחוד קונה מקשה שפיר וק"ל:

שם א"ל ואלא מאי שינוי לא קני כו' לשלם כי השתא. ויש לדקדק דילמא הא דלא משלם כי השתא היינו משום דגזלן קנה מיהא השבח גופא למאי דקי"ל בפ' הגוזל כר' יהודה דשבח שע"ג גזילה דגזלן הוי מיהו למ"ש דלרש"י האי שבח לא דמי לשבח דגיזות וולדות משום דגופה דפרה ממש הוא א"ש ועי"ל דהיא גופא מדייק דאי ס"ד דשבח כי האי נמי דגזלן הוי א"כ אמאי משלם ד' וה' שהרי שלו הוא טובח דהוי כמו שותף וכדכתיבנא בסמוך:

שם אמר לו רחמנא ניצלן מהאי דעתא. נראה כוונתו כיון דאת אמרת דשינוי כי האי לא קנה אע"ג דקרא כתיב אשר גזל ודרשינן אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים מעליא בעי שלומי משמע דקני בשינוי וע"כ צ"ל לדידך דכהאי גוונא מיקרי שפיר כעין שגזל כיון דגופא ממש היא א"כ לא שייך תו למימר דיכרא גנבי ממך דהא ודאי גנב ממנו הגוף ממש ויש לשלם ד' וה' ע"ז הגוף שגנב והיינו כדהשתא ולפ"ז א"ש למאי דמסיק הא מני ב"ש היא דס"ל דשום שינוי לא קנייה וא"כ ע"כ דלית ליה האי דרשא דאשר גזל וא"כ לעולם שייך שפיר למימר דיכרא גנבי ממך כיון דחיוב ד' וה' עיקרו על מעשה הגניבה והוא לא גנב אלא טלה לכך משלם נמי ד' וה' טלאים ואף על גב דמה"ט גופא יש לומר דלא מיקרי כעין שגזל וממילא ליקנייה לא איכפת לן בזה לב"ש דס"ל שינוי במקומו עומד וממילא לית ליה דרשה דכעין שגזל וק"ל וכעין זה כתב בס' קיקיון דיונה ע"ש:

בתוספות בד"ה הא מני ב"ש היא כו' ואם תאמר כו' דמאי ענין אתנן אצל שינוי עכ"ל. פי' דהא לענין אתנן לא שייך לומר שינוי קונה או אינו קונה דבלא"ה דידיה הוי:

בד"ה הם ולא שינוייהם תימא דבסמוך נפקא ליה לרבה כו' דכתיב אשר גזל כו' עכ"ל. כוונתם דיש להקשות דאשר גזל למה לי ותיפוק לי מהם דכיון דלגבוה מהני שינוי מכ"ש להדיוט אבל איפכא ליכא להקשות דהם ל"ל דסד"א שאני לגבוה דמימאס ועוד דהם איצטריך למעט ולדותיהן דתרווייהו שמעית מיניה דפשטא דקרא הכי משמע כדאיתא בסמוך וכן מאי דמשני ר"י דלרבה צריכי תרי קראי דאי לאו אלא חד קרא לא הוי מוקמינן לשינוי החוזר דהיינו דאי לא הוי כתיב אלא קרא דהם אפ"ה לא הוי מוקמינן לשינוי החוזר מפשטא דקרא דכיון שזה השינוי חוזר לקדמותו לא שייך למעוטי מהם וק"ל ועמ"ש בסמוך. אמנם לענ"ד אין דבריהם מוכרחים דבלאו הכי איצטריך קרא דאשר גזל דנהי דילפינן מהם ולא שינוייהם דשינוי הוי כגוף אחר אפ"ה לא הוי ידעינן מסברא כלל למימר שהגזלן יקנה בגזילה ע"י שינוי בלא דעת הנגזל ויגזול כל שבחו בעל כרחו של הנגזל דהא בכל קניני ממון בעינן דעת אחרת מקנה ועוד הא אמרינן בעלמא בפשיטות היכי מצינן מזיק נשכר שזה נשכר ומכ"ש גזלן גמור דגרע ממזיק לכך איצטריך קרא דאשר גזל דגזירת הכתוב הוא להיכא דנשתני מכעין שגזל אין צריך להחזיר:

דף סו עמוד א

בגמרא גם לב"ה קשיא. וקשה דאמאי לא קאמר דגם אתי לרבות שינוי החוזר ובשלמא לר"י ור"ח דס"ל שינוי החוזר אינו מועיל אפילו בהדיוט ומפקא לה מקרא דוהשיב את הגזילה מ"מ א"כ אייתר ליה גם אבל לרבה דס"ל שינוי החוזר קונה והיינו מאשר גזל דאי לשינוי שאינו חוזר לא צריך דנפקי בק"ו מלגבוה מקרא דהם וא"כ לעולם אימא לך דשינוי החוזר אינו מועיל לענין אתנן דמרבינן לה מגם ואפ"ה לא ילפינן בשאר דוכתי דאינו מועיל דשאני לגבוה דמימאס ועוד דהא מרבינן ליה בהדיא מאשר גזל ובדוחק יש ליישב דהאי סוגיא אזלא דוקא למאי דקאמרינן בסמוך הא מני ב"ש היא וא"כ מוכח דלא שייך לחלק בין אתנן לשאר מילי כמ"ש שם התוס' א"כ מקשה שפיר וכן בפ' הגוזל מייתי האי סוגיא על דברי אביי דלא משמע ליה נמי לחלק משום דמימאס ולפ"ז היה אפשר ליישב מאי דמקשים התוס' בפ' הפרה על הא דקאמר רבא חמור דבור לר"י ושה דאבידה לדברי הכל קשיא ולא קאמו נמי גם לב"ה ולמ"ש א"ש דלרבה דס"ל בהדיא האי סבר' דשאני לגבוה דמימאס א"כ לא קשיא מידי וק"ל:

שם לעיל תרתי שמעית מיניה. פי' משום דפשטא דקרא משמע הם בהווייתן דוקא ואפ"ה לא ממעטינן שינוי החוזר למ"ד דאינו מועיל דכיון שחוזר לקדמותו שפיר קרינן ביה הם:

שם טלאים כדמעיקרא ופרש"י דטלה גנבו טלה משלם. ופירושו אי משום דקניי' בשינוי לר' אילעא ולרב משום דא"ל דיכרא גנבי ממך והיינו כעין פר"י אלא דלרש"י הקרן מיהא משלם כדהשתא כמ"ש רש"י לעיל וכמו שכתבתי טעמא דמלתא ולר"י הקרן נמי משלם כדמעיקרא מהני טעמי גופא או דקנייה בשינוי או משום דא"ל דכרא גנבי ממך וק"ל:

בתוספות ד"ה טלאים וכו' נראה לר"י וכו' או כחושה ונתפטמה או איפכא וכו' עכ"ל. מה שכתבו או איפכא והיינו שמינה והכחישה דמשלם כדמעיקרא אי איירי אפילו בהוכחשה ממילא א"ש לתירוץ הראשון שכתב הר"י בדף הקודם בד"ה מ"ל קטלה כולה אבל לתירוץ השני צ"ל דהיינו בהכחישה בידים דוקא ע"ש וק"ל:

בא"ד משלם כפל נמי וכן ד' וה' כדמעיקרא כמו קרן עכ"ל. משמע להדיא מפי' ר"י דקרן נמי משלם כדמעיקרא בטלה ונעשה איל דלא כפרש"י לעיל בד"ה נעשה שינוי בידו ואפילו למ"ד דשינוי כי האי לא קנה מ"מ משלם כדמעיקרא משום דא"ל דכרא גנבי ממך דה"ל כמו כל שבח שע"ג גזילה דהוי דגזלן דהכי קי"ל כמ"ש בסמוך אבל מ"מ קשה דהא אוקמינן להאי ברייתא כב"ש דשום שינוי לא קנה ושמעינן נמי לב"ש בסוף פרק המפקיד דשבח דע"ג גזילה הוי דנגזל דאמרינן התם הא דקאמר ילקה בחסר ויתר היינו שמחויב להחזיר הגיזה וולדות אפילו מה שנתעברה ונטענה אצלו וא"כ בטלה ונעשה איל למה נאמר אליביה דקרן נמי משלם כדמעיקרא ויש ליישב דהא דקאמרי ב"ש ילקה בחסר וביתר לאו היינו מדינא אלא מקנס דקנסינן עליה דהא ר"מ דסבר הכי בגיזה וולדות מוקמינן טעמא בפ' הגוזל משום קנס אע"ג דהתם עיקר טעמא דמוקמינן הכי היינו משום דשמעינן ליה דס"ל שינוי קונה משא"כ לב"ש מ"מ מצינן למימר דלענין שבח גופא מודו ב"ש דהוי דגזלן אי לאו משום קנסא כמו לר"מ והכי משמע פשטא דמלתא דקתני ילקה בחסר אע"ג דשינוי אינו קונה וברשותיה דבעלים קאי וע"כ דהיינו משום קנסא וא"כ ה"ה ביתר כיון דמשום קנסא הוא בכפל וד' וה' לא שייך למיקנסיה ועי"ל דהא דמוקמינן לברייתא כב"ש היינו לענין שינוי אינו קונה לחוד דבלא"ה כמה תנאי ס"ל כוותיה בריש פ' הגוזל אבל לענין שבח לא מיתוקמ' כוותיה ואין להקשות דא"כ דלפר"י הקרן נמי משלם כדמעיקרא אמאי משלם ד' וה' ולא אמרינן דשלו הוא טובח דכיון שיש לו חלק השבח ה"ל כמו שותף וי"ל דר"י סובר דמשום זה לא הוי כמו שותף דהא לא תקינו לו בשבח אלא משום תקנת השבים כמבואר בפ' הגוזל למאן דס"ל שינוי אינו קונה מכ"ש אם נאמר דס"ל כהרמב"ם דמצי לסלק לגזלן משבחו בזוזי וא"כ י"ל דמה"ט לא הוי כמו שותף ודו"ק:

בא"ד ור"ת מפרש וכו' דלהחמיר לא אמר רב וכו'. עכ"ל פשט הלשון משמע דלא קאמר רב להחמיר בכפל וד' וה' מבקרן א"כ צ"ל דמ"ש דמעיקרא שוויא זוזא ולבסוף ד' לא איירי כשנתייקרה בין הגניבה לשעת הטביחה דהא בכה"ג לא שייכא מילתא דרב אלא דרבה דקרן נמי משלם כשעת היוקר אלא איירי כשנתייקרה בשעת העמדה בדין משעת הטביחה דבכה"ג קרן נמי משלם כדמעיקרא וא"כ כתבו שפיר שאין להחמיר יותר בכפל וד' וה' ובטלה ונעשה איל נמי משמע דקרן נמי לא משל' אלא כדמעיקר' כמו לפי' ר"י וכן הסכימו כל הפוסקים וכמ"ש בסמוך דאפי' למ"ד שינוי אינו קונה נמי א"ש וא"כ משום הכי לא מחמרינן נמי בכפל וד' וה' יותר מבקרן לפ"ז א"ש נמי מה שכתבו התוס' לעיל בד"ה אלמא קרן כעין שגנב אפי' לפר"ת כמ"ש שם באריכות ע"ש ולפ"ז א"ש נמי דלא תקש' לפר"ת אמאי לא משנינן לעיל הכי על מאי דמקשה ואלא מאי שינוי לא קניי' לשלם כדהשתא ומאי קושיא דהא להחמיר לא אמר רב ולפי מ"ש ניחא דמעיקרא הוי ס"ד דקרן נמי בטלה ונעשה איל משלם כדהשתא משום דרבה וא"כ מקשה שפיר בין על הקרן וכפל וד' וה' דתו לא הוי להחמיר אבל לבתר דשני דא"ל דיכרא גנבי ממך וקאי נמי על הקרן דלא שייך הא דרבה כיון דשבח גופא מיהו דידיה הוי אלא דמקש' כאן דאפ"ה לשלם כפל וד' וה' כדהשתא מגזירת הכתוב דדריש רב ע"ז משני שפיר דלהחמיר בכפל וד' וה' יותר מקרן לא דרשינן האי קרא דאחייה לקרן אלא להקל ודו"ק כנ"ל נכון:

בגמרא אמר רבה שינוי קונה כתיבא ותנינא כו' וקשיא לי לפמ"ש התוס' דרבה בשינוי החוזר איירי א"כ להנך תנאי דס"ל בפרק הגוזל קמא דשינוי כי האי לא קנה ע"כ דלית להו הך דרשא ואכתי מנ"ל לרבה לומר בפשיטות דשינוי כתיבא ויש ליישב דעיקר מלתא דרבה דכיון דמשמע ליה דמתני' בפרק הגוזל סברה דיאוש קונה מש"ה מפרש טעמא דמתניתין דיליף לה מהך דרשא דאשר גזל והא דלא מוקים לקרא ומתני' בשינוי החוזר עם יאוש למאי דמספקא ליה אי יאוש דרבנן או דאורייתא ואי יאוש לחוד הוי מדרבנן הא מצינו למימר דמדאורייתא יאוש לחוד או שינוי החוזר לחוד לא קנה אבל תרווייהו בהדי הדדי קונה והנראה בזה דרבה לשיטתו דס"ל בפרק הגוזל בפלוגתא דר' שמעון ורבנן דבידוע שנתייאש נמי מחלוק' ולפ"ז לרבנן דקי"ל כוותייהו לא שייך יאוש בגזל ומימרא דרבה דהכא היינו בגנב כן נ"ל ודוק היטב:

דף סו עמוד ב

בגמרא איתיביה אביי לרבה קרבנו ולא הגזול וכו' אלמא יאוש לא קני. וקשה מאי מותיב אביי לרבה דהא שמעינן לרבה בפרק הגוזל בתרא דקאמר דפליגי ר"ש ורבנן ביאוש דגנב וגזלן כדמייתי בסמוך היינו אפי' בידוע שנתייאשו וקאמרי רבנן דבגזלן אינו מועיל היאוש וכדפי' רש"י היינו דאעפ"כ דעתיה למינקטי' כל שעה בדינא ולר"ש להיפך בגנב אינו מועיל היאוש לפ"ז הא דקאמר רבה לעיל יאוש אמרי רבנן דמהני היינו ע"כ לרבנן בגנב דוק' ולר"ש בגזלן וא"כ מאי מקש' ליה מקרבנו ולא הגזול דהא מצינו לאוקמי כרבנן דאמרי דיאוש אינו מועיל בגזלן לפי שאין יאוש גמור אבל בגנב שיאושו יאוש לעולם דקני וא"ל דא"כ לר"ש קרא דקרבנו מאי עביד ליה דהא ר"י מצי למדרש שפיר קרבנו ולא הגנוב בשלמא לעיל דאותביה רב יוסף לרבה מגזל חמץ ועבר עליו הפסח אין להקשות דלמא שאני גזלן שאין יאושו יאוש וכדרבנן דר"ש דהתם לא שייך לומר דדעתיה למנקטיה בדינא ולכך אין יאושו יאוש דהא כיון דמטי זמן איסורא ודאי מייאש לגמרי מגוף החמץ אבל הכא תקשה וי"ל דכיון דאשכחן דרבי ס"ל בפרק הגוזל דבין בגנב ובין בגזלן מועיל היאוש וא"כ תקשי לדידיה קרבנו למה לי אלא אע"כ דיאוש לא קני וא"כ דיוקא דאביי שפיר דמדרבי נשמע לרבנן נמי דיאוש לא קני דהא לא אשכחן שום תנא דפליג עליה דרבי בהדיא בהא ועי"ל דאביי מקשה הכי לסברא דנפשיה דקאמר לרבה בפרק הגוזל לא תפלוג עליה דעולא והיינו דבידוע לא פליגי ולפי סברתו מקשה שפיר נמי אהאי דהכא וק"ל. ולפי הברייתא דת"כ דמייתי התוס' בסמוך בלא"ה לק"מ דמשמע דממשכבו ילפינן אי גזילה יאוש בעלים הוא או גניבה ולהיפך לא מהני א"כ אייתר ליה קרבנו:

שם אילימא לפני יאוש ל"ל קרא פשיטא. והא דלא מוקי לה בגזל טלה ונעשה איל היינו משום דאי למ"ד נעשה שינוי בידו וקנאו א"כ הוי שפיר קרבנו ואי למ"ד דלא קני משום דלא הוי שינוי השם משום דשור בן יומו קרוי שור ושינוי הגוף נמי לא הוי כיון דאתי ממילא בלא מעשה הגזלן א"כ לפ"ז לא צריך קרא למעוטי דמסברא ידעינן הכי ומכ"ש דא"ש לפי' רש"י לעיל דר' אילעי גופא לא קאמר נעשה שינוי בידו אלא לענין ד' וה' משמע משום דהסברא פשוטה דבשינוי כי האי דאתי ממילא לא שייך לומר שיקנהו לגמרי וא"כ א"ש טפי וק"ל:

ברש"י ד"ה ולא הגזול דלאו לרצון אתי. כוונתו דקרבן גופא לא מיפסל דכל הזבחים שנזבחו שלא לשם בעלים כשרים אלא שלא עלו לבעלים וכן משמע לקמן בפירקין גבי שוחט תמימים בפנים שלא לשם בעלים בדף ע"ו ע"ש ועמ"ש בל' התוס' בד"ה דגזל קרבן דחבריה:

תוס' בד"ה ש"מ דיאוש לא קנה וכו' ולא מפסל משום מצוה הבאה בעבירה וכו' עכ"ל. כוונתם בזה משום דבפרק לולב הגזול קאמרינן איפכא לאחר יאוש הא קני' אלא לאו משום דאמרינן מצוה הבאה בעבירה לכך כתבו כאן דהיא הנותנת דאי ס"ד דיאוש גרידא קני' לא הוי מצוה הבאה בעבירה אלא דיאוש גרידא לא קני' אלא בהדי שינוי השם או שינוי רשות והיינו דאמרינן התם הא קני ביאוש והיינו בהדי שינוי השם אפ"ה מיפסל משום דה"ל מצוה הבאה בעבירה כיון שהשינוי לא בא אלא ע"י ההקדש גופא כמ"ש התוס' שם באריכות ע"ש וכן לקמן בד"ה אמר עולא:

בד"ה מי איכא למ"ד וכו' ולא בעי לאוקמי בשינוי החוזר וכו' דר"י לא פליג עליה דרבה אלא ביאוש לחודי' אבל שינוי מעשה אפי' חוזר וכו' לא פליג עליה עכ"ל. הב"י בטח"מ סי' שנ"ג היה מבין מדברי התוס' אלו ביאוש לחודיה היינו בלא שינוי החוזר אבל שינוי מעשה והיינו עם יאוש אפי' חוזר לברייתו קנה וכו' שמכאן מקור הדין דשינוי החוזר קני עם יאוש ואגב חורפי' לא דק דפשט לשון התוס' כפשוטו דר"י לא פליג עליה דרבה אלא בדין היאוש לבד אבל במה דקאמר רבה דשינוי מעשה החוזר קונה לגמרי בלא יאוש לא אשכחן דפליג רב יוסף עליה זהו כוונת התוס' אבל מדין שינוי מעשה החוזר עם יאוש לא איירי התוס' כלל בזו הסוגיא אלא לקמן גבי מריש כתבו דין שינוי השם החוזר עם יאוש ודין שינוי מעשה החוזר מקורו בריש פ' הגוזל קמא דקני משום תקנת השבים אפי' בלא יאוש ובפרק לולב הגזול גבי אוונכרי כתבו התוס' דמדאורייתא לא קני שינוי החוזר אפי' עם יאוש אע"ג דשינוי השם החוזר קנה בכה"ג ואין כאן מקומו להאריך ושם יתבאר בעז"ה אבל מ"מ דברי התוס' כאן צ"ע כמו שיתבאר בסמוך:

בד"ה דגזל משכב דחבריה ועוד קשה דהתם מייתי עלה פלוגתא דר"ש ורבנן וכו' משמע דהוי טעם משום דאין מחשבה מטמאתו וכו' עכ"ל. כל זה אינה במשנה דטהרות ובת"כ מצאתי' אבל מ"מ איני רואה בזה שום סתירה לפרש"י דוודאי אף לפרש"י שייך הכא פלוגתא דר"ש ורבנן דלר"ש סתם גזילה יאוש בעלים הוא ויאושו יאוש א"כ אין למעטו ממשכבו דהא שפיר קרינן ביה משכבו דהא קני' וצריך לאוקמי בגנב וגזלן מרבינן מטמא ואפשר דמהאי קרא גופיה יליף דבגזלן הוי יאוש ולרבנן הוי איפכא אבל אי קשיא לי הא קשיא בין לפרש"י ובין לפי' ר"י דכיון דמצינו בהדיא שחילק הכתוב במשכב בזה בין גנב לגזלן משום שמתייאש בזה יותר מבחבירו לכל חד כדאית ליה משמע להדיא כל היכא שמתייאש בודאי לגמרי מיקרי שפיר משכבו שקנאו ביאוש א"כ אמאי לא מותיב מזה תיובתא לרב יוסף ולרבה נמי תיקשה אמאי מספקא ליה אי יאוש קונה דאורייתא או דרבנן דהא חזינן דמדאורייתא קנה ולפר"י כיון דילפינן מקרא שמחשבה שלו מועיל' מפני שהבעלים מתיאשים משמע דיאוש קנה מדאורייתא מיהו יש ליישב קצת לפרש"י כיון דמסברא לא שייך לחלק במשכב הזב בין שלו או אינו שלו אלא דגזירת הכתוב כך הוא א"כ י"ל דלאו ביאוש קונה תליא מלתא אלא כיון דמצינו דקרא דמשכבו ממעט וקרא דטמא מרבה אפי' מידי דלאו משכבו לגמרי דחקינן ומוקמינן קרא בדדמי בדבר שהבעלים מתיאשין ממנו אע"ג דאכתי לא קנה מ"מ מרבה ליה קרא דכמשכבו דמי כיון שאין אדם תובעו אבל בדבר שאין הבעלים מתייאשין ממנו ודעתיה למינקטי' כל שעה בדינא שייך למעט יותר ממשכבו שאף אצלו אינו מיוחד לשכיבה שמתיירא להראותו ומצטער כל שעה ואפשר דמה"ט גופא א"ש לרש"י דגנבים שנכנסו לבית ונגעו במשכבות ומושבות של בע"ה שטמא אע"ג דלאו דידיה הוא כיון שעדיין לא גנבו לביתו מ"מ לא שייך למעטו מגזירת הכתוב דמשכבו דלאו משום שאינו שלו תליא מלתא אלא דגזירת הכתוב בגזלן גמור וכדכתיבנא אבל לפר"י דלאו גזירת הכתוב הוא אלא מטעם דכיון שאין הבעלים מתייאשין לא מהני מחשבתו א"כ ודאי קשה אמנם לתירוץ שני של תוס' לקמן בד"ה הא לאו הכי הדרא בעינא שכתבו דשינוי השם החוזר קונה בלא יאוש אלא דמ"מ צריך יאוש דוקא גבי אברזן דבלא"ה לא הוי שפיר שינוי השם וכמו שיתבאר א"כ ה"נ יש לומר דאיירי בכה"ג דכיון שהעור אינו מחוסר אלא ייחוד למשכב ובזה הייחוד קונה אותו הגזלן או הגנב דהיינו בשינוי השם ומ"מ צריך יאוש לענין קבלת טומאה דבלא"ה לא מהני מחשבתן לשויה שינוי השם שאפשר שמחשבת הבעלים לדבר אחר אבל כשנתייאשו שפיר מועיל מחשבת הגזלן או הגנב כל חד כדאית ליה לשווי' שינוי השם ובזה קונה אותו ומה"ט מפלגינן בין גנב לגזלן מטעמא דיאוש אבל לעולם דיאוש גרידא לא קני מיהא לתירוץ השני דלקמן אבל לתירוץ ראשון דאברזין היינו טעמא לרב יוסף דהוי שינוי החוזר ולא קני אלא עם יאוש א"כ תקשה הכא מברייתא דת"כ מדתלי טעמא ביאוש משמע דיאוש קונה מדאורייתא וא"כ תקשה בין לרבה בין לר' יוסף דלרבה ודאי א"א לומר דמשום שינוי השם עם יאוש איירי קרא דמחלק בין גנב לגזלן דהא לרבה שינוי החוזר קונה אפי' בלא יאוש וא"כ מה בין גנב לגזלן ולר' יוסף נמי הלא כתבו התוס' בסמוך דלא פליג עליה דרבה לענין שינוי החוזר דמה"ט לא מוקי למשכבו בשינוי החוזר ולפמ"ש מוכח מברייתא דת"כ דאף למסקנא דמוקי לה במשכב דחבריה היינו נמי מטעם שינוי החוזר ופליג עליה דרבה לומר דלא קני אלא עם יאוש ואין לחלק בין שינוי מעשה החוזר ובין שינוי השם החוזר דאדרבה בפרק לולב הגזול גבי אוונכרי משמע דמדאורייתא עדיף שינוי השם החוזר משינוי מעשה החוזר וכ"כ התוס' שם להדיא ומוכח נמי מסוגיא דשמעתין אלא שאין להאריך וצ"ע ודו"ק:

בד"ה דגזל קרבן דחבריה וכו' ואי בעולה ושלמים הא אמר בפסחים המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום עכ"ל. פי' וא"כ מאי איריא דתני ולא הגזול ליתני ולא הלוקח דהוי רבותא טפי ולענין הקרבן גופא אידי ואידי כשר דמהיכא תיתי לפסול לגמרי דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ושם בעלים הראשונים עליו וכן פרש"י בפסחים ומה שסיימו התוס' כאן וא"ל שבא הכתוב לפסול הקרבן אין כוונתו שיפסל לגמרי דמהיכא תיתי הא שאין כאן אלא שינוי בעלים שהקרבן כשר אלא שלא עלו לרצון אבל כוונת התוס' דאין לומר שיפסל לגמרי לעלות לרצון והיינו אפי' אם שחטו הגזלן לשם בעלים דאי שלא לשם בעלים פשיטא דפסול דלא גרע משינוי בעלים גרידא ע"ז מסקו התו' דלשם בעלי' ודאי כשר כדמשמע לקמן דחזר קרן לבעלים כן נ"ל לפרש לשון התוס' וק"ל. מיהו בעיקר תמיהת התוס' יש לי ליישב דמיתוקמא שפיר בשלמים אליבא דר"י הגלילי דמחיים ממון בעלים הוא כדאיתא בקידושין דף נ"ב דיכול לקדש בה אשה וה"ה דיכול למוכרה כמע"ש או אפי' בעולה וכר"ש דאמר בפרק הזהב דקדשים שאין חייב באחריותן הוי ממון בעלים וכדאיתא נמי לקמן דף ע"ו והאי ברייתא דפסחים דלא כוותייהו אלא כרבנן או אפי' כר"י הגלילי וכר' שמעון ומודו דמדרבנן לא עשה כלום וה"נ משמע התם דמשום קנס הוא כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה כגון שקיצען וכו' דלאו שינוי מעשה הוא עכ"ל. פי' דהוי שינוי מעשה גרידא צ"ע דבפרק לולב הגזול כתבו התוס' דשינוי מעשה החוזר לא קני מדאורייתא אפי' עם יאוש ומדרבנן קני אפ" בלא יאוש משום תקנת השבים וא"כ איך כתבו כאן דקני עם יאוש דוקא ונראה לי דכאן לא כתבו כן אלא למאי דס"ד עכשיו דמתני' איירי כגון שקיצען דהוי שינוי מעשה ואפ"ה תליא טעמא ביאוש משמע דהוי שינוי גרידא וקונה עם יאוש אבל למאי דמסקינן דמתני' איירי משום שינוי השם תו לא צריכנא להאי סברא אלא כדמשמע התם בפרק לולב הגזול:

לעיל בגמרא איתיביה אביי לרב יוסף עורות של בע"ה וכו' אין להקשות אביי גופא היאך מקשה מעיקרא לרבה מברייתא והדר מקשה הכא לר' יוסף ואמאי לא קשיא ליה בפשיטות ברייתא דלעיל ומתני' דהכא אהדדי יש לומר דאביי גופא סובר יאוש קונה מדרבנן ולהכי מהני מחשבתו לענין טומאה כיון דרבנן אוקמוה ברשותיה אבל לעיל בברייתא איירי מדאורייתא וממעט שפיר גזל ולא מקשה לעיל אלא לרבה דמספקא ליה אי קני מדאורייתא ואמאי לא פשיט מהאי ברייתא דלא קני וק"ל:

בתוספות בד"ה כל שאין בו וכו' וא"ת בלאו האי דעוצבא וכו' עכ"ל. הלשון תמוה דפשיטא דאיירי בבע"ה כדמשני התוס' ונראה דעיקר הקושיא היא כיון דסברת המקשה היא דהאי מתני' דגנב וגזלן קאי אכל מאי דתנינן במשנה שלפניה א"כ אמאי איצטריך לומר והלא עוצבא שנו כאן ולא קשיא ליה מהאי בבא דכל מקום שאין בו חסרון מלאכה דממילא משמע דהאי פלוגתא דגנב וגזלן קאי נמי עליה וע"ז מתרצים התוס' דקושית המקשה אינו מכח אותה סברא דמסתמא פלוגתא דגנב וגזלן קאי אאידך מתני' משום דמה ענין זה לזה דהתם טעמא משום שאין בו חסרון מלאכה לכך חשיבא מחשבה דיליה ולענין גנב וגזלן תליא טעמא בקנין ממילא דלא קני אלא היכא שיש בו חסרון מלאכה שאז קונהו בשינוי אחר היאוש ואפ"ה תני שפיר מחשבה מטמאתן כיון שקיצען דהא הוי מעשה מעליא אבל מעוצבא פריך שפיר דאע"ג שקיצען אין לנו לחושבו שינוי מעשה כיון שראוי להשתמש בלא קיצוע דהא מהאי טעמא גופא מטמאינן ליה במחשבה גרידא ואי ס"ד דהאי סיפא דגנב וגזלן לא איירי מעוצבא הו"ל לפרושי בהדיא כיון דאיכא למטעי דחשיב שינוי מעשה כן נראה לי ליישב לשון התוספות וכן מצאתי במהדורא בתרא:

דף סז עמוד א

בתוספות בד"ה הא לאו הכי וכו' וא"ת וכו' אדרבא כ"ש דקשה לרבה טפי וכו' עכ"ל. ולפמ"ש לעיל י"ל דלא קשה מידי לרבה דאזדא לטעמיה דאמר בפרק הגוזל דר"ש ורבנן פליגי נמי בידוע וא"כ לרבנן לא שייך יאוש בגזלן ולפ"ז צ"ל דהא דקאמר רבה יאוש קונה היינו בגנב אליבא דרבנן א"כ הא דמריש א"ש לרבנן דאי לאו משום תקנת השבים לא היה מועיל היאוש אלא דמ"מ הוי קשיא לאביי דפליג התם עליה דרבה ואפ"ה מותיב הכא לר"י וק"ל:

בא"ד ולהכי פריך לר' יוסף וכו' אלא אי אמרת דשינוי השם קטן וכו' א"כ שינוי השם גדול וכו' עכ"ל. פי' משום דמשמע דהא דקאמר שינוי השם כשינוי מעשה דמי היינו לגמרי ועל מה דקא משני מעיקרא כגון שקיצען דהוי שינוי מעשה גרוע וקונה עם יאוש ופריך מעוצבא והדר משני כיון דהוי שינוי השם גרוע נמי דינא הכי וממילא דשינוי השם חשוב הוי כמו שינוי מעשה חשוב שקונה לכ"ע בלא יאוש וק"ל:

בא"ד וכן משמע לעיל וכו' דפריך גבי גנב טלה ונעשה איל וכו'. והא דלא מקשה לעיל אדר' אילעי ממריש משום דר' אילעי לא מפרש בהדיא דאיירי בשינוי השם אלא י"ל דמשום שינוי הגוף קונה ועי"ל דלר' אילעי אפשר לומר דאיירי לאחר יאוש אפילו בשינוי השם חשוב אבל הכא דקאמר שינוי השם כשינוי מעשה דמי ובשינוי מעשה חשוב פשיטא דקונה אפילו בלא יאוש מקשה שפיר:

בא"ד ועי"ל דבכ"מ הוי שינוי השם גרידא קונה לר"י בלא יאוש וכו' עכ"ל. נראה דהיינו לשיטתם דלעיל בד"ה מי איכא למ"ד דרב יוסף לא פליג עליה דרבה לענין שינוי מעשה החוזר דקני אפי' בלא יאוש וא"כ ה"ה לשינוי השם גרידא דלר"י לגמרי דמי להדדי. ובזה נתיישב דאף למה שאכתוב בסמוך בד"ה מעיקרא טיבלא דאף לתירוץ הראשון של התוספות כאן צריכין אנו לזו הסברא דבטומאה והקדש לא שייך שינוי השם בלא יאוש וא"כ אמאי לא סגי בהאי שינויא לחודא ולפ"ז א"ש דבשינויא קמא סברי התוס' דע"כ פליג ר"י עליה דרבה עכשיו למאי דמשני מעיקרא כגון שקיצען דבכה"ג ע"כ לרבה מועיל השינוי אף בלא יאוש דהא לא שייכא הכא סברת התוס' אף לענין טומאה דהא שינוי השם ע"י מעשה הוא ומדמוקי לה ר"י בהכי ואפ"ה תליא טעמא ביאוש מוכח דס"ל בכל דוכתי שינוי גרידא לא קני בלא יאוש וא"כ מאי מקשינן ממריש דאיירי בלא יאוש לכך הוצרכו לתרץ דמריש שאני שהוא שינוי חשוב אבל בתירוץ השני של התוס' סברי דאף למאי דבעי למימר כגון שקיצען והיה רוצה לחלק בין שינוי חשוב לשינוי גרוע ודלא כרבה היינו מהכרח הקושיא אבל לבתר דניחא ליה מטעם שינוי מעשה חוזר לסברא קמייתא דשינוי גרוע נמי קונה בלא יאוש והיינו כרבה דהכי משמע סתמא דלישנא שינוי השם כשינוי מעשה דמי ודו"ק. ובלא"ה נמי מוכרח דשינוי השם מעליא נמי אינו מועיל בלא יאוש לענין הקדש דאלת"ה הא דקי"ל גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש ונפקא לן מקרא ואמאי הא הוי שינוי השם דמעיקרא חולין וכו' וע"כ דאפ"ה לא מהני בלא יאוש:

בא"ד דאם לאו היאוש אין כאן שינוי השם וכן בהקדש וכו' עכ"ל. פירוש לפירושם שהרי השינוי השם לא בא אלא מחמת מחשבת הגזלן וכיון שהנגזל אינו מתייאש למה יועיל מחשבת הגזלן הא אמרינן אדרבא דבאמת אינו מועיל מחשבתו וממילא אין כאן שינוי השם וכן בהקדש כיון ששינוי השם אינו אלא א"א דהקדש חל עליו וממילא אמרינן דבשעה שהקדישו לא היה קנוי בשום ענין ובעלים לא נתייאשו וממילא באיסורו אתי ליד הקדש ואינו חל עליו וממילא אין כאן שינוי השם אבל אחר שנתייאשו הבעלים אע"ג דאכתי לא קנה מ"מ שפיר שייך שינוי השם או שינוי רשות אח"כ כמו בכל יאוש ושינוי רשות דפשיטא דקנה אבל במריש בלא יאוש איכא שינוי השם כיון שבא ע"י מעשה הגזלן וק"ל:

בפרש"י בד"ה ר' זירא וכו' אבל אברזין תו לא מיקרי משכא עכ"ל. נראה דרש"י נחית לסברת התוס' דסתם מריש אחר יאוש הוא ואפ"ה קאמר ר"ז דאי לאו משום תקנת השבים לא הוי קני משום שהוא שינוי החוזר א"כ צ"ל דאברזין לא מיקרי שינוי החוזר אבל לתירוצי התוס' דמריש איירי קודם יאוש וא"כ יש לומר דמש"ה קאמר ר"ז דלא מהני שינוי החוזר אבל באברזין אע"ג שגם הוא שינוי החוזר מ"מ מהני כיון שנתייאשו הבעלים וכן משמע להדיא מתוס' פרק לולב הגזול בסוגיא דאוונכרי ולכשנגיע לשם בעז"ה נאריך בזה ומ"מ צ"ל לפירש"י דהא דתליא טעמא באברזין מפני שלא נתייאשו הבעלים היינו כתירוץ השני של התוס' וק"ל:

בתוספות בד"ה הגנב והגזלן בהגוזל בתרא פריך וכו' ומשני שפיר עכ"ל. אפשר לומר דכוונת התוס' דלא תקשה דמהאי קושיא דנקט גנב וגזלן והוי דלא כמאן א"כ היה לו להמקשן להרגיש דלא איירי מטעם יאוש אלא משום שינוי השם לכך כתבו התוס' דבלא"ה משני התם שפיר אפילו מטעמא דיאוש ובסמוך אכתוב דאף לתירוץ דהכא נמי צריך לטעם יאוש וק"ל:

בד"ה מעיקרא טיבלא ואע"ג דשינוי החוזר לברייתו וכו' מ"מ לא חשיב להו שינוי החוזר וכו' עכ"ל. וקשה דא"כ דלא הוי שינוי החוזר וקונה אפילו בלא יאוש א"כ מאי מקשה בפ' הגוזל אי לרבנן קשיא גזלן אי ר"ש קשיא גנב דהא בלא יאוש נמי הקדישן הקדש משום שינוי השם מעליא מיהו בלא"ה נמי קשה דהא לרבה מקשינן התם ושמעינן לרבה לעיל דשינוי החוזר נמי קונה מדאורייתא אפי' בלא יאוש ומשמע דה"ה לשינוי השם החוזר כמו שכתבו התוס' בפרק לולב הגזול דבחוזר עדיף שינוי השם משינוי מעשה והבאתיו לעיל א"כ לא מקשה מידי לרבה בפ' הגוזל אע"כ צריכין אנו לסברת תירוץ השני של התוספות בד"ה הא לאו הכי דבהקדש וטומאה לא שייך כלל שינוי השם אלא לאחר יאוש ואם כן מקשה שפיר שם לרבה דאמר בידוע נמי מחלוקת אי יאושו יאוש ולפ"ז הרי לפנינו שסברת התירוץ השני של תוס' מוכרח מסוגיא דהגוזל ועיי' מ"ש לעיל למה רצו לתרץ מעיקרא בע"א. אבל קשה למה הוצרכו התוס' לומר דלא חשיב שינוי החוזר ת"ל דאפי' הוי שינוי החוזר אפ"ה מועיל עם יאוש ומהרש"א הרגיש בזה אלא שכתב בלשון דלמא ולדידי מלתא דפשיטא היא שהתוס' עצמם כתבו בפ' הגוזל דאברזין הוי שינוי החוזר ואפי' הכי מועיל עם יאוש אפילו לרבי זירא וליכא למימר שהתוספות באמת לא כתבו כן בלשון קושיא אלא להודיענו קושטא דמלתא דבכה"ג הוי שינוי השם מעליא ומועיל אפילו בלא יאוש שהרי כתבתי בהכרח דאפילו שינוי השם מעליא לא שייך בכה"ג בלא יאוש כסברת התוספות לעיל וצ"ע:

בפרש"י בד"ה הקדישן הקדש ואסור ליהנות ותרומתן אסורה לזרים עכ"ל. כוונתו דדוקא לענין זה הוי הקדש אבל לקרבן ממש ודאי אסור משום מצוה הבאה בעבירה והיינו כפירוש התוספות וכן משמע להדיא בלשון רש"י בפ' הניזקין ובריש לולב הגזול ע"ש ועמ"ש בזה בלשון התוספות ליישב מה שהקשה ר"י על זה:

בתוספות בד"ה אמר עולא וכו' וקשה לר"ת דבהגוזל בתרא וכו' אבל בידוע ד"ה יאוש קונה עכ"ל. וליכא למימר דהתם איירי מדרבנן והכא מדאורייתא דהא איירי התם אפלוגתא דר"ש ורבנן בעורות דקאי אקרא דמשכבו ולא הגזול כמו שהביאו התוס' לעיל בד"ה דגזל משכב דחבריה א"כ ע"כ מדאורייתא קאמר דקני בידוע וק"ל:

בא"ד וקשה לר"י לפירושו דא"כ מאי פריך לעיל אביי לרבה מקרבנו וכו' עכ"ל. ונראה לי ליישב דפי' רבינו תם שפיר כשיטת רב האי גאון כמ"ש בשלטי גיבורים וכן הוא שיטת רש"י בפ' לולב הגזול שכתב שם דאע"ג דקני ביאוש אפ"ה הוה ליה מצוה הבאה בעבירה ואפ"ה מקשה שפיר אביי לרבה מקרבנו דאי ס"ד דיאוש קונה וטעמא דפסול משום מצוה הבאה בעבירה לא שייך האי מיעוט מדרשא דקרבנו שפיר דאטו מי כתיב באורייתא קרבנו ולא הגזול אלא ממילא משמע מדכתיב קרבנו בוא"ו משמע דבעינן דוקא שיהא שלו ולא של אחרים וא"כ אי יאוש קונה האי נמי קרבנו מיקרי דכדידיה דמיא אע"כ דלא קני אבל לעולא דיליף מדכתיב בהדיא והבאתם את הגזול דלית ליה תקנתא ממילא א"ש דאע"ג דקני ביאוש פסלה רחמנא משום מצוה הבאה בעבירה ומה"ט יש לומר דלא ניחא ליה לעולא לאיתויי מקרא דקרבנו ולא הגזול משום דאי מהתם הוי מוכח ממילא דאחר יאוש לגמרי לאו כדידיה דמיא ואיהו ס"ל דלכל מילי כדידיה דמי דהכי משמע ליה מפלוגתא דר"ש ורבנן מקרא דמשכבו דמחלק בין גנב לגזלן מטעמא דיאוש משמע דקני ולא ניחא ליה לפרש משום טעם דשינוי השם לכך מוקי בע"כ קרא דקרבנו בקרבן דחבריה ורבא הדר ביה משינויא דקרבן דחבריה ע"כ יליף מקרא דקרבנו דיאוש אינו קונה לכל מילי כדכתיבנא ודוק ונכון לענ"ד:

בא"ד דאי לאו הכי וכו' תקשה ליה אמאי אסור להקריבו כיון דשם הקדש חל עליו כדאמר דהוי יאוש ושינוי השם עכ"ל. ויש מחלקין דדוקא בקדשי בדק הבית אמרינן דחל הקדש משום שינוי השם אבל בקדשי מזבח לא הוי שינוי השם ולא חל ההקדש עי' בספר המלחמות בפ' הגוזל בתרא ובתוספות לקמן (דף ע"ו ע"א ד"ה והשתא) מחלקין נמי כה"ג אבל מטעם שינוי רשות ע"ש:

בא"ד ועוד בההיא דגיטין דבעי רבא וכו' ואליבא דעולא בעי לה ואי בעלמא קני וכו' עכ"ל. ולפי מ"ש לעיל ליישב שיטת רבינו תם מהכא נמי לא קשה מידי דמאן יימר דרבא אליבא דעולא בעי לה דילמא אליבא דנפשיה דס"ל בסמוך יאוש לא קניא מקרבנו ויליף מיניה לכל דוכתא כדכתיבנא אלא דמפני תקנת המזבח אוקמוה ברשותיה וא"כ שפיר קא מיבעיא ליה לענין גיזות וולדות ודו"ק:

בא"ד ודוחק לומר דסבר כר"י ב"נ וכו' בפרק לולב הגזול כתבו התוספות דר' יצחק בר נחמני גופא חייש למצוה הבאה בעבירה במידי דאורייתא וצ"ע ושם יתבאר בעז"ה שאין מזה שום סתירה לשיטת ר"ת ורש"י:

בא"ד ועוד אומר התם האי כשורא דמטללתא וכו' משמע דאי קניא בתקנתא דרבנן לא חשיב מצוה הבאה בעבירה וכו' עכ"ל. ותמיה לי טובא מאי קשיא ליה טפי מכשורא דמטללתא מבחטאת גזולה גופא דאיירי ביה עולא דקאמר דלא קני ביאוש ומפ' ר"ת משום מצוה הבאה בעבירה ואפ"ה עשו חכמים תקנה שיהיה כשר להקרבה ולא יוחשב עוד מצוה הבאה בעבירה א"כ ה"ה בכשורא דמטללתא גופא עשו חכמים תקנה שלא יהא מצוה הבאה בעבירה והדבר נכון בטעמא דודאי היכא דקני ביאוש או בשינוי מדין תורה אפ"ה חשוב מצוה הבאה בעבירה דמ"מ הוא קונה אותו באיסור אבל הכא דעשו חכמים תקנה שיתן דמים ויקנה אותו הרי קונה אותו מעכשיו בהיתר גמור עפ"י תקנת חכמים והפקר ב"ד והו"ל כאילו חזר וקנאו מן הנגזל ברצונו וא"כ אין כאן שום סתירה לפירוש ר"ת ומ"מ יש ליישב לשון ר"י דדייק מדאמרינן התם אכשורי דמטללתא פשיטא מ"ש ממריש ולא משני דקמ"ל דלא חשיב מצוה הבאה בעבירה ולפי' ר"ת יש ליישב ויתבאר שם ואין כאן מקומו להאריך:

דף סז עמוד ב

בא"ד א"נ דר"י נמי אית ליה דיאוש לא קני וכו' והקשה מהרש"א דאכתי אמאי לא מקשה בלא דעולא גופא דברייתא אהדדי ע"ש באריכות ודבריו אינן מובנים כלל דבברייתא לא קשיא מידי דאע"ג דמרישא מוכח דיאוש גרידא לא קניא מ"מ א"ש הא דתני עלה כה"ג בחוץ ענוש כרת דכיון שהקדישה הו"ל יאוש ושינוי השם וראוי לבא אל פתח אהל מועד אבל למאי דקאמר עולא דאף לאחר הקדישה אינה ראויה להקדש משום מצוה הבאה בעבירה מקשה שפיר אמאי ענוש כרת ואין להאריך שהדבר ברור הוא:

בד"ה אף גזול אע"ג דאמר לעיל גנב טלה וכו' עכ"ל. נראה לי דהיינו כפירוש ר"י דלעיל דהיכא שקונה לא שייך מצוה הבאה בעבירה אבל לפי' ר"ת בכה"ג נמי הוי מצוה הבאה בעבירה ועי"ל דר"ת וסייעתו נמי מודים דשינוי דהוי קנין חשוב מועיל אפי' להקרבה וראיה בדבר מאתנן דכתיב הן ולא שינוייהם ובזה יש ליישב לר"ת מאי דאמרינן בסוכה וליקנינהו בשינוי השם וק"ל:

בגמרא ואמאי נילף שור שור משבת וכו' ויש לדקדק איך שייך למילף משבת דבכ"מ דילפינן משבת היינו שכל ב"ח שווין לגמרי אבל הכא דשור ושה גופייהו חלוקין א"כ אם נאמר שנוהג בכל ב"ח נתת דבריך לשיעורים איזה מין ישלם ד' ואיזה ה' וא"ל כיון דעיקר הילפותא משבת הוא בשור שור נאמר דהכל בכלל שור לתשלומי חמשה לבר משה דלא מסתברא לומר כן כיון שהקילה תורה בשה יותר מבשור למה נחמיר אפי' בעופות יותר מבשה ויש ליישב למאי דאמרינן לקמן הטעם שהחמירה התורה בשור יותר משה היינו לפי שמבטלו ממלאכתו א"כ י"ל דבהאי גוונא מרבינן כל ב"ח כל שיש בו ביטול מלאכה דינו כשור ושאין בו דינו כשה וכן לאידך טעמא שמרכיבו על כתיפו נמי י"ל כה"ג וק"ל:

שם אמר רב לא שנו אלא לפני יאוש וכו' לפ"ז עיקר קרא דוגונב מבית האיש ולא מבית הגנב איצטריך לגבי הבעלים הראשונים שהגנב שני פטור מליתן להם כפל דאי לגנב הראשון פשיטא דהא לא קניה אבל לאחר יאוש חייב הגנב שני בכפל לגנב הראשון דקרינן ביה וגונב מבית האיש שקנאו עיין מ"ש בסמוך בזה:

דף סח עמוד א

בפרש"י בד"ה אלא לאחר יאוש דאיכא תרתי וכו' ואי ס"ד וכו' ואי קשיא הא יכול לתרוצי וכו' ה"נ משני לה לקמן עכ"ל. הלשון תמוה דמאי חידש רש"י בזה ולפי מאי שאפרש בסמוך יהיה אפשר לפרש כוונת רש"י דוקא לקמן שייך לתרץ כן משא"כ לפי הסוגיא דהשתא ויתיישב ג"כ הא דאייתי ג"כ המקשה החלוקה של גנב וטבח כיון שאינה צורך לקושיא שלו:

בגמרא א"ר זביד וכו' והב"ע כגון שנתייאשו וכו' ולא תימא משום דבעינן יאוש ושינוי רשות וכו' אלא דלא משכחת וכו' עכ"ל. וקשה דא"כ האי בבא דמציעתא מאי אתי לאשמעינן דמה שהראשון שגנב ומכר משלם ד' וה' מקרא מלא הוא ואי לאשמעינן דשני משלם כפל משום דיאוש לחוד קני אכתי לא שמעינן מידי דהא איכא למיטעי דדוקא יאוש ושינוי רשות הוא דקני ול"ל דכיון ששינוי רשות דהכא הוא קודם יאוש הו"ל כמו יאוש גרידא דהא ר"ז ס"ל דל"ש יאוש ואח"כ שינוי רשות ול"ש שינוי רשות ואח"כ יאוש כי הדדי נינהו דהכי משמע פשטא דלישנא ועוד דהכי שמעינן ליה בהדיא בפ' הגוזל בתרא אליבא דרב וקיימינן נמי הכא אליביה מיהו יש לדחות דהתם רב משמיה דר"ח קאמר ובלא"ה צ"ל כן כמו שיתבאר שם בעז"ה אבל מ"מ קשיא דאי לאשמעינן דיאוש קני הוי מצי לאשמעינן בבבא דרישא גופא כה"ג דגנב ואחר שנתייאש גנבה אחר השני משלם כפל לראשון כמ"ש רש"י גופא בד"ה ולא תימא וכו' שזה עיקר הדיוק דסד"א דבעינן יאוש ושינוי רשות ומה הוסיף בזה במאי דקאמר אלא משום דלא משכחת דמשלמי תרוייהו גנב ראשון ושני אלא בהכי דמאי איכפת לן בזה אי משכחת או לא משכחת כיון דליכא נ"מ לדינא אדרבא יש מקום לטעות. לכך נ"ל דעיקר הרבותא בבבא דמציעת' הוא דזימנין דמשכחת שהגנב הראשון זוכה בכפל מגנב שני וכה"ג בלוקח קודם יאוש דבאיסורא אתי לידיה סד"א דלא זכי ליה רחמנא כפל קמ"ל בהאי בבא דמציעתא שזוכה משום דלא תימא דגזירת הכתוב הוא וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב ואע"ג דקנייה גנב מ"מ לא קרינן בו וגונב מבית האיש כיון דבאיסורא אתי לידיה קמ"ל דלא אמרינן הכי אלא כל היכא דקניא אפילו באיסורא קרינן ביה שפיר וגונב מבית האיש ובזה נתיישב רש"י דלעיל דהאי שינויא דרב זביד לא שייך אלא לבתר דאוקמינן בבא דסיפא כב"ש דהא דאינו משלם גנב שני אלא קרן הוא משום דאינו קונה בשינוי מעשה וא"כ אכתי היכא דקנאו גנב ראשון לא שמעינן בהדיא דנוטל כפל לכך אשמעינן בבבא דמציעתא דגנב ומכר קודם יאוש ונתייאש אח"כ נוטל הלוקח כפל אע"ג דבאיסורא אתי לידיה שהרי קנאו קודם יאוש לא איכפת לן כיון דקרינן ביה עכשיו וגונב מבית האיש א"כ ה"ה לגנב מגנב גופא אחר יאוש והאי מלתא לא מצי לאשמעינן בבבא דרישא לאוקמא אחר יאוש דרישא הוא גופא אתי לאשמעינן דאע"ג דעדיין לפני יאוש הוא וברשות הבעלים הוא אפ"ה אין השני משלם כפל לבעלים לפי שזו עיקר מאמר הכתוב וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב כל זה לפי המסקנא אבל מעיקרא לא הוי שייך לומר כך משום בבא דסיפא דממ"נ א"א דסיפא בגנב וטבח ובא אחר וגנבו אין השני משלם אלא קרן כאמור וע"כ היינו מה"ט גופא דאע"ג שקנאו בשינוי מעשה אפ"ה לא קרינן ביה וגונב מבית האיש כיון דבאיסורא אתא לידיה וא"כ א"א לאוקמי בבא דמציעתא שלא נתייאשו ביד הגנב דא"כ הרי באיסורא אתי לידיה ואמאי זוכה בכפל ואם היינו אומרים להגיה הסיפא ולומר דהשני משלם כפל קאמר וע"כ דכיון שקנאו בשינוי מעשה זוכה בכפל וא"כ דבגנב גופא אמרינן כן קשיא בבא דמציעתא מאי אתי לאשמעינן בלוקח כיון דמ"מ קנאו וכדכתיבנא אבל למאי דמשני ב"ש היא א"ש ונראה לי דלישנא דגמר' במאי דקאמר אלא דלא משכחת משמע כדכתיבנא משום דעיקר הרבותא דאף ע"ג דגנב הראשון משלם ד' וה' ע"כ דבאיסורא אתיא לידיה דלוקח דאלת"ה שלו הוא מוכר אפ"ה משלם השני כפל כיון שקנאו לבסוף ודו"ק:

בתוספות בד"ה א"ה וכו' דאין להופכו כיון דמברייתא לא מוכחא מידי וכו' עכ"ל. כוונתן נראה בזה דלא תימא דר"פ לא קאי אמלתא דרב אלא בא ליישב סיפא דברייתא למאי דקי"ל דיאוש לא קני אבל רב גופא לעולם משני הברייתא כשינויא קמא דאיפוך לכך כתבו דכיון דאיכא לאוקמי הבריית' כפשטא אי לא מילתא דרב לא שייך לומר איפוך:

דף סח עמוד ב

בגמרא ודלמא אף על גב דלא אייאש. ונראה לי דהא דלא מקשה הכא לרב ששת היינו משום די"ל דרב ששת חושב לסברא פשוטה בלא"ה דסתם גניבה יאוש בעלים הוא וא"כ סתמא דקרא איירי לאחר יאוש וממילא אמרינן דדוקא כה"ג חייב דאהנו מעשיו דומיא דטביחה אבל לפני יאוש פטור כיון דלית לן קרא לחיובא ומסברא נמי לא אבל לר"א דבעי למילף מהכא דסתם גניבה יאוש בעלים הוה מקשה שפיר מנ"ל לומר כן דלמא קרא איירי בכל ענין דסתם גניבה לאו יאוש בעלים ואפילו הכי חייב ודרב ששת דדומיא דטביחה לא היה חושב המקשה לעיקר כיון דלאו היקש גמור הוא:

בפרש"י בד"ה ואינו משלם ד' וה' וכו' ורעהו אמר רחמנא וכו' וכיון דפטריה מכפל וכו' דתשלומי ד' וה' אמר רחמנא ולא ג' וד' וכו' עכ"ל. ל' רש"י אינו מדוקדק דבנדון דידן בלאו רעהו נמי לא שייך כפל כלל לגבי הקדש דהא לא גנב מידי מרשות הקדש וכגזלן ה"ל עליה וכן מאי דמסיים וכיון דפטריה מכפל ה"ל תשלומי שלשה נמי אינו מוכרח די"ל דכיון דסוף סוף משלם הגנב כפל לבעלים קרינן שפיר לגביה תשלומי ד' וה' ונ"ל דרש"י עיקרא דמלתא נקט דהא דחייב רחמנא בגנב ד' וה' לא שייך בהקדש בעלמא כיון דלא מצינן ביה כפל מדרשת רעהו וא"כ ע"כ דעיקר ד' וה' דוקא היינו בהדיוט דוקא ולא בהקדש ומש"ה פטור נמי בנדון דידן כיון דסתמא דקרא לא איירי בהקדש כן נ"ל:

בתוספות בד"ה הוא דאמר כצנועין וא"ת והא צנועין וכו' ור"ל מודה וכו' דסבר יאוש קונה עכ"ל. וליכא למימר דר"ל לא סבר כצנועין אלא במאי דאדם יכול להקדיש אע"ג שאינו ברשותו אבל במה דסברי יאוש לא קני לא סבר כוותייהו דהא לא אשכחן שום תנא דפליג עלייהו לענין יאוש ומהיכא תיתי יחלוק ר"ל כיון דלא אשכחן תנא דפליג ובשלמא אינך אמוראי דסברי יאוש קני מצו למימר נמי כצנועין ואפילו הכי א"ש משום דאדם יכול לחלל מה שביד חבירו דזכין לאדם שלא בפניו וכמ"ש תוס' בסוף הדיבור אבל לר"ל דלית ליה האי סברא מקשו שפיר וק"ל:

בא"ד וי"ל דאפקעינהו רבנן מרשות עם הארץ כדי שלא יהא נכשל וכו' דהפקר ב"ד הפקר עכ"ל. ולפ"ז יש לדקדק א"כ גבי צנועים נמי נימא דטעמא דידהו משום דאפקינהו רבנן מרשות הגנב ואוקמי ברשות המחלל אלא דנראה דצנועין גופייהו לא פליגי עליה דת"ק שאין אנו צריכין לעשות תקנה לגנב אלא דאינהו גופייהו היו עושין לפנים משורת הדין וא"כ לא שייך הכא לומר הפקר ב"ד הפקר שהרי לא רצו חכמים בזו התקנה וממילא אינו מועיל החילול דצנועין כלום אלא ע"כ דצנועין סברי דאדם יכול להקדיש ולחלל אף מה שאינו ברשותו ותנא קמא נמי אפשר דמודה בהכי אלא שסובר שאין לעשות שום תקנה לגנב והלעיטהו לרשע והצנועין היו עושין לפנים משורת הדין לחלל משלהם על מה שביד הגנב כיון דמועיל החילול מדינא כן נ"ל מל' התוס' ובהכי נתיישב אמאי קאמר הוא דאמר כצנועין ולא קאמר הוא דאמר כר' דוסא דמייתי בסמוך לענין לקט ולא הוי קשיין כמה קושיות שמקשו התוס' אבל לפי מ"ש א"ש דלר"ד ודאי איכא למימר דטעמא דידיה משום דאוקמי חכמים ברשותיה דבע"ה בהפקר ב"ד משום תקנתא דעניים וכדאמר אביי לקמן בסוף הסוגיא אבל בצנועים לא שייך האי טעמא כדכתיבנא ודו"ק. אמנם מל' התוס' לקמן בד"ה ה"א צנועין אית להו וכו' לא משמע כן וצ"ל דסברת התוס' עכשיו דדוקא גבי פירות שביעי' לע"ה דע"ה לא פשע מידי שייך למיעבד תקנתא משא"כ בגנב דצנועין וכן עניים דר' דוסא ולקמן יתבאר שזו היא סברת רבי יוחנן למסקנא כמו שאכתוב שם:

בגמרא כשעמד בדין ה"ד אי דאמרי צא תן לו וכו' הא דלא ס"ד דאיירי כשאמרו חייב אתה ליתן לו צ"ל דהמקשה סבר דעכשיו דמוקי לה כשעמד בדין הדר ביה ממאי דמוקי מעיקרא מלתא דר"ל כצנועין דוקא דהא א"ש אליבא דכ"ע דכיון שעמד בדין ואמרו צא תן לו דפסקוה למילתא ודאי יכול להקדישו אע"פ שאינו ברשותו כיון דפסקוה למילתא ה"ל כפקדון דמטלטלים שיכול להקדישן המפקיד כמ"ש התוספו' לקמן בד"ה לא כתבינן אורכתא ומש"ה ס"ד דמקשה דאיירי בצא תן לו אבל אי איירי בחייב אתה ליתן לו דלא פסקוה למילתא אכתי משמע דלא מצי להקדישו כיון שאינו ברשותו אלא אליבא דצנועין דוקא והמקשה ס"ד דמילתא דר"ל אתיא אליב' דכ"ע וע"ז משני בגמר' דאיירי בחייב אתה ליתן לו ומיתוקמא כצנועין א"נ דלענין שיכול להקדיש מועיל אפילו בהאי לישנא וק"ל:

דף סט עמוד א

בתוספות בד"ה כרם רבעי קצת קשה דלא נקט ערלה תחילה עכ"ל. נ"ל דקושיית התוס' לא שייכא אלא א"א דרשב"ג פליג את"ק דת"ק איירי בשאר שני שבוע א"כ מקשה שפיר שהרי אין לך אילן של רבעי שהיה צריך לציין לולא שקדם לו הציון של שנת ערלה אבל אם נאמר דת"ק לא אמר אלא בשנת השביעית עצמה וא"כ תיכף בר"ה של שביעית היה מתחילה ציון של כל האילנות בין של ערלה בין של רבעי א"כ לא שייך להקדים של ערלה תחילה משום קדימת הזמן ואדרבה יותר יש להקדים של רבעי דשייך בו דין שביעית דאורייתא להפקירו כיון דאית ליה תקנה בפדיון משא"כ בערלה ודו"ק:

בגמרא ותנן כרם רבעי וכו' סימנא כי אדמה וכו'. האי מילתא ליתא במתני' אלא תלמודא הוא דמפרש לה הכי ומייתי לה הכא אגב גררא ועי"ל דמכח אותה סברא משמע שפיר דצנועין מדינא קאמרי ולא משום דעבדי תקנת' כדאביי לקמן דתקנתא ל"ל דהא סגי במלתא דציון לחוד שלא יכשלו באכילת איסור וכדמסיק כי מפרקא שרי לאתהנויי מינה וע"כ דצנועין נמי היו מציינין שדותיהם כמו שיתבאר בסמוך דתרתי הוי עבדי ואם כן לא שייך לומר דמדינא לא מהני החילול דצנועין אלא דחכמים אפקעינהו מרשות המלקטים ואמאי כיון דחילול המלקטים מועיל מדינא למה נפקיע זכותם ולתקן חילול שאינו מצד הדין אע"כ דחילול הצנועין נמי מועיל מדינא וא"כ מקשה אתלמודא שפיר ועיין בסמוך:

שם אבל בשאר שני שבוע וכו' גם זה אינו מלשון המשנה לפי נוסחאות המשניות שבידינו זולת התוי"ט הביא איזה נוסחא שכתוב בה זה הל' אבל מפשט כל מפרשי המשנה משמע דל"ג אלא בד"א בשביעית והצנועין וע"ז פירשו דצנועין נמי איירי בשביעית דוקא ולא כמ"ש התוס' כאן והאמת דלפי גירסתם א"א לפרש כן וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה וכן בחיבורו בפ"ט מהלכות מעשר שני כתב דינא דצנועין בשנת השביעית אבל תמוה לי טובא דאיך אפשר לומר דצנועין איירי בשביעית דאם כן מאי האי דקאמר אביי לקמן דצנועין אית להו דר' דוסא ומה בגנב עבדו רבנן תקנתא וכו' ואמאי קרי ליה גנב בשנת השביעית הא הפקירא הוא ובהיתרא קא שקלי ואדרבא יותר שייך בגבייהו תקנות מעניים דשקלי יתירי שלא כדין וכתבתי ע"ז ישוב באריכות בלשון הרמב"ם שם ואין כאן מקומו להאריך ויתבאר קצת לקמן:

תוספות בד"ה והצנועין וכו' צ"ל דצנועין אשאר שני שבוע קיימי דאי אשביעית כיון שהיו זוכין מהפקר לא היו יכולין לחלל עכ"ל. כ"כ לסוגית הש"ס עכשיו דצנועין מדינא קאמרי והיינו משום דאדם יכול להקדיש ולחלל אף מה שאינו ברשותו וא"כ בשביעית דזכה הלה ותו לית לבעלים זכיה בגוייהו לא שייך האי סברא אבל לסברת אביי לקמן דמשום דתקנה נגעו בה כדי שלא יוכשל אפקיעוהו רבנן מרשותו א"כ ה"ה אם זכה הלה לגמרי אפ"ה שייך לומר דמשום תקנה אפקיעוהו מרשותיה ואוקמי ברשות המחלל וכמ"ש התוס' לעיל בסמוך גבי המוסר פירות שביעית לע"ה דרשאי לחלל משום תקנה אע"ג שאינו שלו ואינו ברשותו ומיהו קשה דא"כ אמאי הוצרכו התוס' להביא ראיה דצנועין איירי בשאר שני שבוע וכ"ש דמוכח כן מדאמרינן לקמן ומה בגנב עבדו רבנן תקנתא משמע להדיא דלא איירי בשביעית דא"כ אמאי קרי לי' גנב דהא היתר גמור הוא וליכא למימר דניחא ליה לאתויי ראיה ממילתא דמתני' גופא כדי שלא תקשה מנ"ל לאביי לאוקמי בגנב ולפ' דאיירי בשאר שני שבוע דלמא איירי בשביעית עצמה ולכך כתבו דא"א לאוקמי בשביעית הא ליתא דא"כ אכתי תקשה מנ"ל לתלמודא ולאביי דר"י מוקי מלתא דצנועין מדינא ובשאר שני שבוע דלמא איירי באמת בשביעית עצמה אף על גב דמדינא לא מועיל החילול כיון שאינו שלו לגמרי ואינו ברשותו מ"מ עבדו ליה תקנתא לאוקמי ברשות המחלל בהפקר ב"ד כמו במוכר שביעית לע"ה ואדרבא הא עדיפא דהיתר גמור הוא אבל בשאר שני שבוע סבר ר"י דלא עבדו צנועין תקנתא כיון דגנב הוא ויש ליישב דלעולם סברת התוס' להוכיח אליבא דר"י גופא דלא איירי בשביעית דאי בשביעית ומשום תקנה אמאי קאמר צנועין ור' דוסא אמרו דבר א' דלמא צנועין דוקא בשביעית אית להו תקנתא כיון דבהיתר אתא לידיה אבל עניים דשקלי יתירי לא אלא ע"כ דר"י לית ליה תקנה כלל אלא צנועין ור' דוסא דינא קאמרי וא"כ ע"כ דבשביעית גופא לא מיתוקמא מדינא דאף ע"ג דסבר ר"י אליבא דצנועין דיכול להקדיש ולחלל שלו אע"ג שאינו ברשותו אבל במה שזכה הלה ולית להו לבעלים הראשונים זכיה בגוויה ודאי לא מצי להקדיש להו מדינא ואין להקשות אם כן במוסר פירות שביעית לע"ה מא"ל אליבא דר"י כיון דלית ליה תקנה כלל ע"כ מיתוקמא התם משום קנסא בעלמא וכמ"ש התוספות להדיא במסכת סוכה ע"ש ודו"ק. מיהו לדברי המפרשים דאיירי בשביעית עצמה כהרמב"ם וסייעתו לא קשיא להו קושית התוס' דאינהו מפרשי שפיר דבשביעית גופא מודה ר"י שיכול לחלל משום תקנה כיון דבהיתירא הוא ולא מחלקי בין שביעית לעניים ובזה יתיישב קצת מה שהקשיתי לעיל להרמב"ם ודו"ק:

בד"ה כל הנלקט וכו' וא"ת וכיון שיש חילול במחובר וכו' למה לא היו מחללים הכרם בבת אח'. זה נמשך למ"ש שאמרו כן קודם הלקיטה וא"כ לא היו מתיראים שיתפקרו עניים ליקח הרבה וא"כ מקשו שפיר אבל אי הוי אמרינן שאמרו כן אחר הלקיטה לא הוי קשה מידי דלכך לא אמרו קודם הלקיטה אולי יפרשו העניים מחמת איסור רבעי לפי שהיו מציינין גם כן כמו שאכתוב בסמוך ואם כן כ"ש דמה"ט לא רצו לחלל כל הכרם כאחד וק"ל:

בא"ד וי"ל דמ"מ מה שהיו יכולין לתקן היו מתקנין עכ"ל. ונ"ל דמוכח מזה דצנועין היו גם כן מציינין כרמיהם דאם לא כן כיון שלא היו מתקנין חילול שלהם כל הצורך והיה בזה מכשול לעניים דשאר בני אדם שהיו מציינין אפשר שהעניים יפדו בעצמם משא"כ בכרם צנועין אע"כ דאינהו נמי היו מציינין הכרם רבעי אלא דאפ"ה מועיל החילול לאותן שלא יפדו בעצמם או למי שלא ירגיש בציון וק"ל:

בד"ה אימא כל המתלקט וכו' אלא משום דבמחובר אין דמיו ידועין וכו' עכ"ל. פי' מדרבנן דוקא אבל מדאורייתא לא איכפת לן בדמיו ידועין דאפי' שוה מנה בפרוטה מתחלל וגבי צנועין כיון דא"א אוקמוה אדאורייתא כ"כ הרמב"ן בתשובותיו סי' קנ"ו בשם ר' שמשון וע"ש באריכות וכאן נמי צריך לומר שהיו מציינין ג"כ כרמיהם כיון שזה החילול לא היה מועיל מדרבנן ואולי יפדו העניים בעצמם עדיף טפי וק"ל:

דף סט עמוד ב

בגמרא אמרי סוף סוף וכו' השתא נמי קשיא וכו' אדר"י וכו'. ואע"ג דאי לא מפכינן אכתי קשיא דר"י אדר"י מהא דקאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים וכקושיא קמייתא דגמ' מ"מ סמוך בהא אמסקנא דר"י סתמא אחרינא אשכח ולמ"ש צ"ל דהא דמסיק אלא לעולם כל הנלקט וכו' סיומא דמלתא היא וקא מסיק למלת' דסוף סוף קשיא דר"י אלא ע"כ ניחא לן למימר כל הנלקט ולא קשיא דר"י אדר"י משום דסתמא אחרינא אשכח ודו"ק:

שם דתנן אין הגונב אחר הגנב וכו' אלא לבעלים נשלם וכו'. ונראה דמשמע לר"י מדנקט במתני' סתמא משמע בין לפני יאוש בין לאחר יאוש דאי לא תימא הכי לוקמי לאחר יאוש לכך אינו משלם לבעלים דאע"ג דס"ל לר"י דיאוש לא קני מ"מ לא שייך כפל בכה"ג דהא אפי' מקרן פטור הגנב שני כשאכלו וליתא בעין דדוקא בגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר וגזלו קי"ל רצה גובה משני אבל לאחר יאוש כ"ע מודו דפטור השני כי ליתא בעיניה והוא מוסכם בפוסקים אף למאי דקי"ל יאוש לא קני וכן מוכח בריש הגוזל בתרא וא"כ מהיכא תיתי לחייב בכפל אלא משום דסתמא דמתניתין משמע דאיירי בכל ענין ואע"ג דרב מוקי לה לעיל דוקא לפני יאוש היינו לשיטתו דיאוש קני וא"כ כולהו בבי דמתני' לענין ד' וה' איירי דוקא לפני יאוש דלאחר יאוש שלו הוא טובח אבל לר"י דמוקי לעיל בהדיא חיובא דד' וה' בין לפני יאוש ובין לאחר יאוש משמע ליה דסיפא נמי איירי בכל ענין ודו"ק:

בתוספות בד"ה אלא לעולם כל הנלקט וכו' ואע"ג דצנועים לית להו ברירה עכ"ל. פי' דסתמא דצנועין כיון שלא היו אומרים כל המתלקט והוי חילול יותר טוב משמע דס"ל אין ברירה וליכא למימר דמה שלא אמרו קודם לקיטה כל המתלקט כדי שלא ילקטו העניים טובא לכך היו אומרים אחר הלקיטה ואולי יפרשו העניים מללקוט משום חומר רבעי שהרי כתבו התוס' לעיל דאף שאמרו כל הנלקט היינו בשחרית קודם הלקיטה ולכשילקטו וק"ל ועי' מ"ש בסמוך דאיכא למימר דצנועין אית להו ברירה והא דלא אמרו כל המתלקט משום שאינו חילול טוב דאין פודין במחובר:

בגמרא ומה בגנב עבדו רבנן תקנתא וכו' כבר כתבתי שיש לתמוה לדברי המפרשים דמילתא דצנועין איירי בשנה השביעית א"כ אמאי קאמר הכא ומה בגנב דהא בשביעית היתר הוא ובדוחק יש ליישב לפמ"ש דצנועין היו מציינין כרמיהם ג"כ אלא דעבדי מלתא יתירת' למי שלא יפדה לעצמו ויאכל בלי פדיון א"כ הוי שפיר תקנת' לרשיעי אלא דל' גנב לא משמע כן ובביאור לשון הרמב"ם כתבתי ישוב אחר באריכות:

בתוספות בד"ה הו"א צנועין אית להו דר' דוסא ולא מן הדין וכו' אלא מחמת תקנה וכו' עכ"ל. הא דלא ניחא להו לפרש כפשוטו דאע"ג דצנועין ור"ד איירי מן הדין דמועיל החילול מ"מ קאמר אביי דלא אמרו דבר אחד משום דרבי דוסא אפשר דסבר כרשב"ג שאין לעשות תקנה לגנב דהלעיטהו וכו' אע"ג דרשב"ג נמי סבר דמועיל החילול מ"מ קאמר אביי דלא אמרו דבר אחד ממש אלא דר"ד סבר שאין לחלל כדי שימנעו ואי לא ממנעי הלעיטהו וצנועין סברי דאפי' בגנב עבדינן תקנת' אבל להתוס' לא משמע לפ' כן משום דכל הני אמוראי דקאמרי אי לאו דאמר ר"י משמע שרוצים לתרץ דלא תקשה סתמא אסתמא מצד הדין אי יכול לחלל ולהפקיר שאינו ברשותו ועוד דאי כפי' שכתבתי ודאי שפיר קאמר אביי דר' דוסא מצי סבר בהא כרשב"ג ממש שאין לעשות תקנה לגנב ומ"ט דר"י דאמר אמרו דבר א' אבל לפי' התוס' א"ש דר"י לא נחית כלל להנהו סברות דצנועין ור' דוסא איירי מטעמא דחכמים אפקעינהו מרשותייהו ומה"ט גופא דבגנב לא שייך תקנתא כי האי וכן בדר' דוסא נמי י"ל דאי ס"ד דטעמא משום הפקר ב"ד למה צריך כלל לאמירה דבע"ה ולהפקירא דילי' היה להם לתקן סתם שכל מה שיקחו עניים יותר מכדין יהיה הפקר ב"ד ובאמת דבר זה צ"ע:

בא"ד ולא בעי למימר דלענין ברירה דוקא קאמר דבר אחד וכו' עכ"ל. נמשך לדבריהם הקודמים דאי ס"ד שיש סברא לומר דטעמייהו דצנועין ור"ד היינו משום תקנה דחכמים אפקעינהו מרשותייהו א"כ מאי האי דקאמר אביי אי לאו דאמר ר"י וכו' דלמא ר"י לא איירי כלל מזה אלא לענין ברירה וממילא לא מקשה בגמ' מידי סתמא אסתמ' וכן על מאי דקאמר ר"י גזל ולא נתייאשו כו' דאיכא למימר דאיהו איירי מדינא כדתנן וצנועין מצד התקנה והא דקאמר אמרו דבר א' ואי מצד התקנה לא הוי דבר א' משום דאביי נוכל לומר דמ"מ הוי דבר א' דלית להו ברירה ע"ז כתבו דדבר א' משמע ממש אבל קשה דהיכי ס"ד דדבר א' היינו דלית להו ברירה מנ"ל דר"ד לית ליה ברירה דאי משום דקאמר כל הנלקט ולא אמר כל המתלקט דלמא היינו טעמא כדי שלא יתפקרו העניים ליקח הכל ולכך לא היה אומר עד לעיתותי ערב וכמ"ש התוס' עצמם לעיל בד"ה כל הנלקט אליבא דר"ד ונ"ל דשיטתם כאן היינו אליבא דתירוץ השני שכת' שם ולפ"ז י"ל דסברת שלא יתפקרו לאו מלת' היא שה"ל לומר בצנעא שלא ישמעו העניים:

בא"ד שהרי דבר א' משמע ממש וכו' עכ"ל. דבריהם אינם מוכרחים דאף ע"ג דדבר א' משמע ממש היינו שלא נמצא בשום דבר שהם מחולקין בפועל באיזה ענין שיהיה אבל שיהא א' מודה לדברי חבירו בכל צד אף במאי דלא איירי ביה זו לא שמענו וא"כ אכתי איכא למימר דשפיר קאמר ר"י צנועין ור"ד אמרו דבר א' לענין ברירה בהכרח אבל לענין הפקר ב"ד לאוקמי ברשות הבע"ה אין הכרח דאיכא למימר דר' דוסא מודה לצנועין ואיכא למימר דלא מודה להו משום דבגנב לא עבדו תקנתא אבל מ"מ אין הכרח דפליגי וסוגיא זו פשוטה בכל הש"ס וממקומו הוא מוכרע דהא ממילתא דצנועין נשמע כמה דינין רברבין וא' מהם דפודין במחובר כמ"ש תוספות לעיל וא"כ וכי ס"ד דאפי' בזה וקאמר ר"י דצנועין ור' דוסא אמרו דבר א' דהא לא שמעינן האי מילתא כלל מר' דוסא אע"כ כדכתיבנא מיהו בלא"ה קושית התוספות אינה מוכרחת דא"א לומר דדבר א' היינו דלית להו ברירה דהא איכא למימר דר"ד גופא אית ליה ברירה והא דלא קאמר כל שילקטו היינו כדי שלא יתפקרו העניים וכן צנועין גופייהו מנ"ל דלית להו ברירה אי משום דלא קאמרי כל המתלקט היינו משום שאינו חילול טוב דאין פודין במחובר ועוד שלא היה מועיל למה שגדל אחר האמירה כמ"ש התוספות לעיל כל אלו הסברות אלא שכתבו דא"א בענין אחר כיון שזכינו דכל הנלקט מועיל ודאי בהכי עדיף ועוד דאי משום דלית להו ברירה אמאי נקט טפי צנועין ור"ד מכמה תנאי דמצינו דפליגי לענין ברירה ואף על גב דלעיל בגמר' למאי דבעי למימר דצנועין כל המתלקט קאמרי קאמר ר"י צנועין ור' דוסא אמרו ד"א וע"כ משמע דהיינו לענין ברירה איכא למימר דד"א דקאמר התם היינו להיפך דתרווייהו ס"ל דאין אדם יכול להקדיש ולחלל מה שאינו ברשותו מדלא קאמרי כל הנלקט ודו"ק:

בד"ה קדש קדש ילפינן ממעשר וכו' דג"ש דקודש איצטריך למימר דיש לו חומש וכו' עכ"ל. מה שלא כתבו דג"ש איצטריך למאי דאמר רבא הכא לענין פדייה לאוקמיה ברשותיה משום דמילתא דרבא לא קאי לפי המסקנא דאיהו גופיה אי לאו דאמר ר' יוחנן קאמר וק"ל:

בא"ד ורבינו חיים תירץ וכו' לא הוי ידעינן שצריך חילול בשביעית וכו' והביא ראיה מירושלמי עכ"ל. מהתחלת דבריהם משמע דהלולים אתא לאשמעינן דטעון חילול בשביעית ובראייתם מירושלמי משמע דאין נוהג בשביעית ומחמת זה מגיה מהר"ם ע"ש אבל באמת לק"מ דבירושלמי מיירי לרבי אליבא דב"ש דבהא גופא פליגי ב"ש וב"ה אי שייך רבעי בשביעית או לא ולרשב"ג פליגי בשאר שני שבוע ע"ש באריכות ונמצא פירוש ר"ת עולה יפה לפי הסוגיא דהכא דאיירי אמשנה דצנועין ומשמע דסברי דרבעי נוהג בשביעית כמ"ש התוספות לעיל בד"ה והצנועין ולכך איצטריך הילולים לאפוקי מסברת ב"ש שהובא בירושלמי אבל בברכות ובקידושין כ' רבינו חיים דהלולים אתי לשנה שלישית וששית משום דמלתא דפסיקא הוא לכ"ע אבל בשביעית תליא בפלוגתא כמ"ש וק"ל:

דף ע עמוד א

בגמרא איכא דאמרי אמרי נהרדעי וכו' טעמא דכפריה דמיחזי כשיקרא אבל לא כפריה כתבינן. ולאו משום דפליגי אדר"י אלא דסברי דאף על גב דאינו יכול להקדישו ולהקנותו ממש מ"מ מועיל לענין הרשאה כ"כ הרא"ש והרמב"ן בס' המלחמות כתב ע"ז באריכות ותורף כוונתו דנהרדעי נמי מודו דשליח שווי' אלא דסברי דשליחות אינו מועיל דאכתי מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את לכך צריך להקנות לו בגוף המטלטלים ע"י הרשאה ואף ע"ג שהקנין אינו מועיל משום דר"י היינו לענין שלא נגמר הקנין ומצי המקנה למיהדר ביה אבל כל כמה דלא הדר ביה ודאי לא מצי הלה למימר לאו בעל דברים דידי את וע"ש באריכות אבל קשיא לי דא"כ אמאי קאמר אביי בסמוך דאי תפס לא מפקינן מיניה כיון שאין לו שום זכיה בגויה שהקנין מעיקרא אינו חל משום דר"י ומאיזה טעם יועיל תפיסתו ויש ליישב בדוחק אבל לולא דבריהם היה נ"ל לומר דהא דאמרינן בלישנא בתרא דכתבינן אורכתא אמטלטלי דלא כפריה היינו דוקא במטלטלי דפקדון אבל במטלטלי דגזילה אפילו לא כפרי' לא כתבינן משום דר"י ואין להקשות דא"כ מאי איכא בין האי לישנא ללישנא קמא די"ל לאידך צד דללישנא קמא בפקדון לעולם כתבינן וללישנא בתרא אתי לאשמעינן דבפקדון נמי זימנין דלא כתבינן כגון היכא דכפרי' משום מיחזי כשיקרא ואף שלשון הגמ' משמע דלישנא בתרא מוסיף בכתיבת הרשאה ממש ניחא לן לומר כן כי היכי דלא תקשה אמאי פסקינן כר"י דהא אמימר ור' אשי דאמר לחד לישנא שותפ' שווי' משמע דפליגי אדר"י ובתראי נינהו ולפי מ"ש א"ש דאינהו איירי בפקדון וכן נ"ל להדיא מל' הרמב"ם בפ"ג מהל' שלוחים ומלשון הטור ח"מ סי' קכ"ג ע"ש אבל מלשון התוספות לא משמע כן ואפשר דאינהו סברי דלישנא קמא נמי סובר דבפקדון דכפריה לא כתבינן דכיון דכפריה ה"ל כגזל וא"כ ע"כ דלישנא בתרא איירי אפי' במטלטלי דגזילה וצ"ע לכל הפוסקים ועמ"ש בסמוך:

בפרש"י בד"ה משום דר"י וכו' הלכך אם אבד יכול לחזור ולתבוע מיד הנאמן עכ"ל. נ"ל דכוונתו ליישב הל' דקאמר לא כתבינן ולא קאמרי לית ביה מששא כמו בסמוך ולפירושו א"ש דשאני הכא שיש איסור בכתיבה שע"י כך נותנין מכשול לפני הנאמן שסומך על ההרשאה ומוסר לו הממון דלאו כ"ע דיני גמירי וכיון שאין ההרשאה כלום צריך לשלם הנאמן להבע"ד שלו מחדש. ומה שהקשה ב"י בסי' קכ"ג על לשון רש"י למה יתחייב לשלם מחדש ולא גרע משליח שעשאו בעדים שאם נתן הנאמן ליד השליח ונאבד פטור נ"ל ליישב דלרש"י ודאי גרע דבשלמא שליח שעשאו בעדים שתחילתו היה שיתנם להשליח כדי להביאם לידו וא"כ הרי עשה הנאמן כמו שצוה ומשמסרו לשלוחו ה"ל כאילו מסרו לידו ממש אבל כאן בהרשאה צ"ל דס"ל לנהרדעי דלאו שלוחו שויי' אלא מקנה לו גוף המטלטלים וכיון שמצד הדין אין ההקנאה כלום משום דר"י הרי נתבטל ההרשאה וחוזר הבע"ד על הנאמן ואומר לו לא היה לך ליתן לו עד שיראה לך על פי ב"ד שההרשאה היתה כדין וכמ"ש הפוסקים גבי שט"ח שמסר המוכר ללוקח ולא כתב ליה קני לך איהו וכל שעבודיה והלך הלוה ופרע ללוקח המוכר חוזר וגובה חובו מלוה כ"כ הטוח"מ סי' ס"ו סי"ח והביאו בש"ע שם ומהטעם שכתבתי וה"נ דכוותיה וק"ל. ומיהו ל' מיד הנאמן שכתב רש"י אינו מדוקדק דהא בגזלן עסקינן הכא ונראה דאגב גררא דכולהו אורכתא דשמעתין דמשמע לרש"י דאיירי במטלטלין דפקדון כנראה להדיא מלשונו בסמוך דכפריה אם תבעו מפקיד לנאמן ואגב ריהטא פירש נמי הכא מיד הנאמן וצ"ע:

בד"ה דכפריה וכו' בב"ד עכ"ל. נ"ל כוונתו דכל היכא דכפריה חוץ לב"ד לא כפריה קרינן ליה ומוכח כן מסוגיא דשבועת העדות שהביאו התוספות ומוקמינן ליה בדלא כפריה וא"כ קשה מה צורך לעדות אע"כ מפ' רש"י דאיירי שכפר חוץ לב"ד לכך השביע הלה את העדים ואפ"ה קרינן ליה לא כפריה כיון שלא כפר בב"ד וק"ל:

בגמרא משום דא"ל לאו בעל דברים דידי את. וקשה מהיכי תיתי מצי למימר כן דהא קי"ל בכ"מ שלוחו של אדם כמותו ומצאתי במרדכי שרבינו יואל הקשה כך והשיב לו ראב"ן דטעמא דלמא שכיב המשלח ונפול זוזי קמי' יתמי וממילא בטל השליחות וזה דוחק וגם מצאתי ברא"ש פרק הגוזל גבי שליח שעשאו בעדים שהקשה כן ותירץ דהא דמצי למדחייהו היינו משום דמצי למימר שמא ביטל המשלח שליחותך אבל אי כתב ליה דון וזכי תו לא מצי לבטל אבל גם זה ליתא להסכמת רוב הפוסקים דאפי' בהרשאה נמי מצי המרשה לבטל כמו בשליח ואפ"ה בשניהם פטור הנאמן כ"ז שלא ידע בביטול עיין בטח"מ סי' קכ"ב וקכ"ג ול"נ דלא שייך הכא כלל שלוחו של אדם כמותו דמצי הלה למימר כיון דלאו בע"ד דידי את מאן יימר דאיהו הוי טען אלו הטענות שאת טוען ואפשר שלא היה מעיז לנגדי דהא מה"ט אין לנתבע לעשות מורשה כדאיתא בטוח"מ סי' קכ"ד ועי' סי' י"ז שאין לדיין לשמוע דברי הבע"ד מפי המתורגמן אבל לבתר דכתב ליה דון וזכי ה"ל בעל דבר ומצי למיעבד דינא בהדיה כנ"ל ועיין בסמ"ע ריש סי קכ"ד ובש"ך סימן קכ"ג:

בתוספות בד"ה לא כתבינן וכו' אבל אמטלטלי דפקדון כתבינן וכו' עכ"ל. כבר כתבתי דע"כ האי מטלטלי דפקדון היינו בדלא כפריה ואע"ג דהאי לישנא לא שני ליה בין כפריה ללא כפריה מ"מ בפקדון דכפריה ה"ל כגזלן וא"כ לא כתבינן משום דר' יוחנן:

בד"ה אמטלטלין דכפריה וכו' דבשבועות דייק וכו' אבל לא כפריה כתבינן וכו' עכ"ל. ואין להקשות דא"כ דאיירי בדלא כפריה למה הוא משביע את העדים די"ל דאיירי דבשעת כתיבת ההרשאה לא כפריה ועכשיו כופר בו כ"כ התוספות שם בפ' שבועת העדות ומכאן קשה לי על מה שהביא הב"י בטוח"מ סי' קכ"ג בשם תשובת הרי"ף דאפילו כפר בפקדון אחר כתיבת ההרשאה ואף ע"פ שהודה מעיקרא נתבטל ההרשאה וא"כ קשיא לי סוגיא דשבועות ויש ליישב דהא בלא"ה קשה להרי"ף למה לא יועיל ההרשאה דכיון שהודה מעיקרא לא שייך מיחזי כשקרא אע"כ דטעמא דהרי"ף דנהי דלא שייך מיחזי כשקרא מ"מ לא כתבינן משום דר' יוחנן דכיון דכפר עכשיו נמצא דהקנין לא חל מעיקרא שהקנה דבר שאין ברשותו דלהרי"ף אפשר דלישנא בתרא נמי סבר דשייך מלתא דר"י בהרשאה כמו ללישנא קמא ומאי דקאמר טעמא דמיחזי כשקרא איצטריך להיכא דכפר בפקדון פעם אחד חוץ לב"ד ואחר כתיבת הרשאה הודה נמצא דלא שייך האי טעמא דר"י דהא שפיר קאי ברשותיה למפרע דכפירה חוץ לב"ד לאו כפירה הוא אבל למיחזי כשיקרא ודאי חיישינן נמצא דשפיר כתב הרי"ף דמהני תרי טעמי לא כתבינן אלא כשהודה מתחילה ועד סוף וא"כ האי סוגיא דשבועו' דמוקי לה בבא בהרשאה וכשהודה לכתחילה וכפר לבסוף היינו למאן דלית ליה דר"י דהא בלא"ה כמה תנאי ואמוראי פליגי לעיל בדר"י ור"י אפשר דמוקי למתני' דשבועות בקרקעות כמ"ש התוס' בסמוך כנ"ל ליישב לשון הרי"ף וצ"ע ועמ"ש בסמוך:

בא"ד וא"ת ללישנא קמא דנהרדעי מאי הוה משני אמתניתין דשבועות וכו' עכ"ל. וקשה אמאי לא משני דמתניתין דשבועות איירי ללישנא קמא בפקדון וכמ"ש לעיל דבפקדון וודאי כתבינן וכן תירצו התוספות להדיא בשבועות ע"ש וכו'. ונ"ל ליישב דקושיית התוספות נמשך דוקא לדבריהם הקודמים דהא דכתבינן עכשיו הרשאה היינו משום דהלכתא כלישנא בתרא משום דסוגיא דשבועות אזלי כוותיה וא"כ קשיא מנ"ל הא דלמא כלישנא קמא נמי אתיא דהא ללישנא קמא נמי שייך לחלק בין כפריה ללא כפריה ובפקדון דאי כפריה ה"ל כגזלן ולא כתבינן משום דר"י ובלא כפריה בפקדון לא שייך דר"י כמ"ש התוספות לעיל בסמוך וא"כ ממ"נ לתרתי לישני צריך לאוקמי בשבועות בדלא כפריה אע"כ דא"א לומר דסוגיא דשבועות אתיא כלישנא קמא דכיון דלישנא קמא סובר דמלתא דר"י שייך בהרשאה וא"כ לעולם לא כתבינן אלא היכא דלא כפריה בב"ד לא בתחילה ולא בסוף כמ"ש בשם הרי"ף וא"כ מאי צורך לשבועת העדות כיון שהודה אבל ללישנא בתרא א"ש כגון דמעיקרא לא כפריה ואחר ההרשאה כפריה דלסברת התוספות לישנא בתרא סובר דלא שייך מלתא דר"י בהרשאה דשליח שוויה כמ"ש בסוף הדיבור וא"כ מקשו שפיר דהא דקי"ל הלכתא כלישנא בתרא היינו משום דסוגיא דשבועות בע"כ אזלא כוותיה א"כ מאי משני לישנא קמא במשנה דשבועות ודו"ק. אבל קשה כיון דלישנא קמא היינו משום דר"י א"כ מאי מקשו ממשניות דבכורות ושבועות דהא א"ש דלא כר"י וכסתם משנה דצנועין וכרבי דוסא והא דלא סבר ר"י הכי היינו משום דסתמא אחרינא אשכח ומסייע ליה נמי קרא כדאיתא לעיל בגמ'. וי"ל דאפ"ה לא הוי פליג אכל הני משניות כיון דהכא תלתא סתמי והתם חד סתמא וק"ל:

בא"ד ולהך לישנא אמטלטלי דגזילה נמי כתבינן כו' עכ"ל. משום דע"כ משמע להו דבגזילה איירי דאי בפקדון ללישנא קמא נמי כתבינן וכן הוא בספר המלחמות להרמב"ן וכבר כתבתי דמלשון רש"י והרמב"ם והטור לא משמע כן:

דף ע עמוד ב

בגמרא מי לא מודה ר"ע בשנים אומרים קידש ושנים אומרים בעל וכו' נ"ל דנקט קידש ובעל משום דעיקר קרא דדבר משתעי בהכי דילפינן מכי מצא בה ערות דבר והא דפשיטא ליה בקידש ובעל היינו משום דלא מסתבר שר"ע יאמר דבעינן דוקא שעידי קידושין הם יהיו עידי ביאה ועי"ל משום דהאי קרא דכי מצא בה ערות דבר ודאי לא משתעי אלא בעידי ביאה לחוד לענין שצריך הבעל לגרשה ואסורה עליו והבעל לא צריך וודאי לעידי קידושין וא"כ ע"כ מוכח מהאי קרא דעידי ביאה הוי דבר שלם. וא"כ ילפינן דבר דבר דהאי ע"פ שני עדים יקום דבר נמי קאי אעידי ביאה דהוי דבר שלם דאע"ג דצריכי לעידי קידושין שהרי אינן יכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו כיון שאינם יודעים אם יש לה בעל מ"מ כי אתו עידי קידושין מצטרפי בהדייהו:

שם אף ע"ג דעידי ביאה צריכי לעידי קידושין וכו' וקשה דהא בעידי ביאה לחוד סגי להלקות את הבועל דקי"ל מלקין על היחוד וי"ל דהאי דקי"ל מלקין היינו מכות מרדות מדרבנן והכא מדאורייתא קאמרינן דלא מסתברא להצריך עידי קידושין וביאה כאחד ומכ"ש למה שכתבתי דסמיך אקרא דכי מצא וק"ל:

בפרש"י בד"ה שנים אומרים קידש פלוני וכו' וב' אומרים בעל איש אחר באייר עכ"ל. כוונתו לאפוקי מפי' בעל המאור דקידש ובעל קאי על הבעל לענין ליורשה ולטמא לה עיין בדבריו באריכות בסוגיין ובסוגיא דפ' חזקת הבתים ובלשון הרמב"ן שם:

בגמרא ורבנן האי דבר ולא חצי דבר למעוטי מאי. נ"ל דבל"ז לא הוי קשיא מידי די"ל דבאמת לא דרשי דבר ולא חצי דבר דאיצטריך דבר דבר לג"ש כדדרשינן בשילהי גיטין וכמו שהקשו התוספות בפ' חזקת אבל עכשיו דאמרי מי לא מודה ר"ע בשנים אומרים קידש והיינו כמ"ש דסמיך אקרא דכי מצא וכו' ואפ"ה דריש דבר ולא חצי דבר אע"ג דאית ליה ג"ש דדבר דבר והיינו ע"כ כתירוץ התוספות בפ' חזקת דתרווייהו דרשינן מדבר א"כ מקשה שפיר לרבנן וק"ל. ובספר המלחמות תירץ בדרך אחר:

שם אלא למעוטי ב' אומרים א' בגבה וכו' וקשה דאפילו כת אחת אומרת א' בגבה וא' בכריסה לא מהני מידי דהא קיי"ל בפרק בא סימן דבעינן שתי שערות במקום א' ובאמת שינה הרמב"ם בפ"ד מהל' עדות וכתב שנים אומרים א' מימין וב' אומרים א' משמאל אח"ז ראיתי בבעל המאור פרק חזקת שהאריך בזה:

בתוספות בד"ה כמאן כר"ע וא"ת לר"ע נמי כיון דמטא וכו' ולענין קנין לא קני וכו' עכ"ל. פי' וכיון דאיסור שבת קדים לא שייך קלב"מ כמו אם איסור גניבה ומכירה קדים וכ"כ הרמב"ם בפ"ג מהל' גניבה והביא המ"מ ראיה מפרק קמא דערכין:

בד"ה אתנן וכו' ונראה לפ' משום דעיקר אתנן וכו' בחייבי כריתות משתעי עכ"ל. ואכתי יש לדקדק דלמא דוקא גבי חייבי כריתות שייך אתנן דאי תבעיה לדינא אמרי' זיל שלים דחייבי כריתות חייבים בתשלומין משא"כ בחייבי מיתות ב"ד וי"ל דחייבי כריתות דכ' התוס' לאו דוקא דהא בתמורה ילפינן בג"ש דתועבה מאת כל התועבות והתם מיתות ב"ד נמי כתיבי ועוד דמ"מ תקשה לר' נחוניא בן הקנה דפוטר חייבי כריתות מתשלומין אתנן היכי משכחת ליה אע"כ דאפ"ה חל ומדר' נחוניא בן הקנה נשמע לרבנן וק"ל:

בד"ה אילו תבעה לה אע"ג דמוקמינן בעכו"ם דקאי בחצירה וכו' עיין במס' תמורה פרק כל האסורים מתרצין תוס' עוד תירוץ אחר:

דף עא עמוד א

בגמרא וקי"ל דאין לוקה ומשלם. כל הסוגיא היינו אליבא דר"י בפ' אלו נערות אבל לעולא דאמר כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקי לא לקי א"כ לא הוי מקשה הכא מידי ומיהו התוספות כתבו בפרק אלו נערות דעולא גופא לא קאמר אלא בג' מקומות ע"ש וכן משמע קצת בסמוך כמו שיבואר מיהו אכתי לא מיתוקמא הך סוגיא דשמעתין לאוקימתא דרבי יוחנן בפרק אלו נערות דמחלק בחייבי מלקות בין אתרו ביה ללא אתרו ביה וא"כ לפי זה שפיר הוי מצי לאוקמא מתני' דהכא נמי בדלא אתרו ביה ועיין מה שאכתוב בסמוך בלשון התוספות ד"ה בטובח ע"י אחר:

בתוספות בד"ה והא קי"ל דאין לוקה ומשלם וכו' ותימא דהא בקנס משמע דמודו וכו' עכ"ל. וא"ל דהמקשה דהכא מקרן קא מקשה דקס"ד דמתניתין איירי אפילו אי גנב נמי ביוה"כ ובענין שגוף הגניבה נמי נעשית באיסור הוצאה וא"כ קשיא ליה דלפטור מקרן דממונא הוא וממילא שפטור נמי מד' וה' דתשלומי ד' וה' אמר רחמנא ולא ג' וד' אבל א"א לומר כן דא"כ תקשה ליה מרישא דמתני' דקתני גנב ומכר בשבת דחייב ואי ס"ד דהגנבה היתה באיסור הוצאה אמאי חייב אע"כ דגנב דמתני' איירי שגנב קודם שבת ויה"כ או בשבת ויה"כ ושלא ע"י איסור הוצאה וק"ל:

בא"ד ודוחק לומר דרבנן פליגי וכו' עכ"ל. פי' דרבנן נמי סברי דעדים זוממין קנסא הוא אלא דפליגי בסברא דר"מ סובר מדמצינו במש"ר דחייב מלקות וממון ע"כ אמרינן דדרשא דכדי רשעתו לא אתי למעט אלא מיתה ומלקות כדאיתא בפ' אלו נערות ורבנן סברי דאפ"ה דרשינן כדי רשעתו למלקות וממון ובשאר ממון דלאו קנס וכל זה הוא תירוץ הריצב"א בפ' אלו נערות ע"ש ושם נאריך אי"ה כי שם עיקר מקומו:

בא"ד וי"ל דוודאי וכו' דבכל ענין אמרה תורה וכו' אפי' בשעה שהעידו שקר טבחו ומכרו וכו' עכ"ל. ואף על גב דבעדים זוממין כ"ע מודו דכדי רשעתו לא בא למעט תשלומין אלא מלקות כדאמרינן פרק אלו נערות בפירוש ריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין וא"כ דמימעטו ממלקות ממילא מחייבו כשטבחו ומכרו בשעה שהעידו מ"מ לק"מ דהא דאמרינן בפירוש ריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין היינו אותו תשלומין דמקיימינן בהו כאשר זמם ובכה"ג דוקא מימעטו ממלקות אבל כשהעדות אינו דבר ממון ולא נוכל לקיים כאשר זמם כגון שהעידו בבן גרושה וחלוצה וכה"ג אדרבא בפי' נתרבו למלקות ומימעטי מתשלומין כדאיתא פ' אלו נערות דכתיב כדי רשעתו וסמיך ליה ארבעים יכנו וע"כ המיעוט הוא כגון שבשעה שהעידו נתחייבו איזה ממון אחר ומינה מדייקו התוספות שפי' דממילא מימעט אפילו שאותו ממון אחר הוא קנס וק"ל:

בגמרא א"ר יעקב אר"י וכו' בטובח ע"י אחר. הא דלא מוקי לה ר"י כשמעתיה כגון דלא אתרו ביה היינו משום דלמסקנא אמרינן בפ' אלו נערות דבחייבי מיתות שוגגין ר"י גופא מודה דפטור ולא פליג אלא בחייבי מלקות שוגגין אלא דאכתי הוי מצי ר"י לאוקמי הך ברייתא כר"מ וס"ל לר"מ דמת ומשלם כסברת המקשה דהכא ואפ"ה א"ש מתניתין דהכא דמחייב ד' וה' בטבח ומכר ביה"כ בין לר"מ ובין לרבנן והיינו בדלא אתרו ביה. ועיין מה שכתבתי בזה בחידושי כתובות בפרק אלו נערות דלקושטא דמלתא לא ניחא ליה לר"י לומר דר"מ ס"ל מת ומשלם כמו שכתבתי שם באריכות בטוב טעם:

בתוספות בד"ה בטובח ע"י אחר וא"ת ולרבה כו' וי"ל דהוי מוקי מתניתין בדלא אתרו ביה וכר"י כו' עס"ה. ולכאורה יש לתמוה דאם כן לפי זה הוי כולה סוגיא דשמעתין דהכא אליבא דר"ל לחוד וזה דוחק גדול דהא בכל דוכתא משמע דקי"ל כר"י לגבי ר"ל וכ"ש בהאי דהכא דרבה נמי על כרחך כר"י סבירא ליה כדמסקינן בפרק אלו נערות ובאמת שכן פסק הרמב"ם ז"ל בכמה דוכתי שחייבי מלקיות שוגגין חייבים בתשלומין בכל ענין לא שנא ממון לא שנא קנס. וכבר ראיתי בס' יש"ש בשמעתין שהאריך בהשגתו על לשון הרא"ש ז"ל דשמעתין וכתב שם ג"כ דהא דלא מוקמינן מתני' בדלא אתרו ביה היינו משום דלא קי"ל כוותיה דר' יוחנן בהא אלא כר"ל וכ"כ עוד בס' יש"ש בחולין בפ' אותו ואת בנו דין ז' וכתב שכן העלה בפ' אלו נערות דהלכה כר"ל בהא כיון דעולא ורבא ס"ל כוותיה כו' ע"ש ולע"ד יש לתמוה טובא על דבריו דמלבד שהוא נגד סוגית הש"ס ושיטת הרמב"ם והפוסקים כדפרישית אלא דיותר קשה במ"ש דעולא ורבא ס"ל כוותיה ומה ענין עולא אצל פלוגתא דר"י ור"ל דטעמא דעולא בפ' אלו נערות היינו מטעמא אחרינא דס"ל דממונא משלם מילקא לא לקי וכדמסקינן התם דעולא תחת תחת גמר וכ"ש לשיטת התוספות שם דדוקא בהנך תלת בנערה וחובל ובעדים זוממין ס"ל הכי וא"כ לפ"ז לעולם דשפיר סבר עולא כר"י דכ"ש בשוגג או במזיד ולא אתרו ביה כיון דליכא מלקות יש לחייבו בתשלומי ממון. וכן במ"ש דרבא סובר כר"ל וע"כ דכוונתו בהא דמפרש רבא התם טעמא דר"ל מג"ש דרשע רשע ובאמת אין זה ראיה כלל דשפיר מצינו למימר דרבא טעמא דר"ל קא מפרש וליה לא ס"ל והיינו כמ"ש התוספות שם דר"י גופא נמי ס"ל הך ג"ש דרשע רשע כמ"ש שם באריכות ובלא"ה נ"ל דאדרבא מסתברא טעמא דר"י בהא דהך ג"ש דרשע רשע היינו להקיש מלקות למיתה במזיד ואתרו ביה דמיקרי רשע למות משא"כ בשוגג או במזיד ולא אתרו ביה לא אשכחן דמיקרי רשע. ועוד אטו רבותא למיחשב גברי הא אשכחן נמי לאביי ורב פפא דמסקו התם בפרק אלו נערות דרבה דאמר חידוש הוא ע"כ כר"י ס"ל אלמא דאביי ור' פפא גופייהו נמי סברי כר"י וכמ"ש שם התוספות להדיא דאשכחן לרב פפא דסובר כרבה מדקאמר היתה לו פרה גנובה וטבחה בשבת כו' ע"ש ור' פפא בתראה הוי טפי מרבא והרא"ש ז"ל הביא הך מימרא דר"פ בר"פ הגוזל ומאכיל וכ' שם להדיא דר"פ כרבה דס"ל דבקנס אף על גב דמיקטל משלם וא"כ ע"כ ס"ל כר"י ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתא אמאי שביק בשמעתין הך אוקימתא דר"י ולאוקמי מתניתין בדלא אתרו ביה. ויותר קשה על שיטת מהרש"ל ז"ל דאף למאי דמפרש כולה סוגיא דהכא אליבא דר"ל אכתי קשה טובא אהא דמקשה הש"ס לקמן הניחא למ"ד מעשה שבת דאורייתא אבל למ"ד מעשה שבת דרבנן אמאי פטרי רבנן ומאי קושיא והא שפיר מצינן למימר דהאי אמורא דס"ל מעשה שבת דרבנן מוקי להך ברייתא דטבח בשבת בטובח ע"י עצמו וס"ל כר"י וכרבה ומתניתין דחייב ביה"כ היינו בדלא אחרו ביה כרבנן. לכך נלע"ד ליישב כל הקושיות בענין אחר דלא כמהרש"ל דשפיר מיתוקמא סוגיא דשמעתין אפי' כר"י דהלכתא כוותיה והא דלא מוקי למתני' בדלא אתרו ביה היינו משום דא"כ תקשה סיפא דמתניתין דקתני גנב וטבח לעכו"ם פטור ואי בדלא אתרו ביה אמאי פטור הא לאו כל כמיניה לומר ששחט לשם עכו"ם אפילו אם אומר בפני עדים בפירוש ששוחט לעכו"ם נמי לא מהימן דאין אדם משים עצמו רשע והא דקאמר ששחט לשם עכו"ם היינו לפטור עצמו מתשלומי ד' וה' ואטו מי גרע משוחט בהמתו של חבירו לעכו"ם דלא מיתסר משום דאמרינן דלצעוריה קא מכוין וכ"ש הכא אע"כ דאיירי בדאתרו ביה וקיבל ההתראה דבכה"ג לכ"ע מיתסר דאין לך מומר גדול מזה כדמסקינן בפ' השוחט דף מ"א כנ"ל נכון ומוכרח. והשתא דאתינא להכי ממילא רווחא שמעתא ליישב שיטת הרא"ש ז"ל דשמעתין דמפ' למתני' בטובח ע"י אחר וכר"י הסנדלר והאריך מהרש"ל ז"ל בס' יש"ש והשיג על לשון הרא"ש ז"ל בתכלית האריכות והניח דבריו בתימא ע"ש וכ"כ מהרש"א ז"ל בחידושיו דסוגיא דשמעתין לא משמע כלשון הרא"ש ז"ל ע"ש. ובאמת שכן נראין הדברים למי שמעיין בהשקפה ראשונה בל' הרא"ש ז"ל ובסוגיא דשמעתין דמשמע דדוקא בברייתא דפליגי ר"מ ורבנן הוא דמוקמינן לה בטובח ע"י אחר משא"כ באוקימתא דמתניתין לכ"ע איירי בטובח ע"י עצמו וכר"מ דלוקה ומשלם אית ליה מת ומשלם לית ליה אבל למאי דפרישית א"ש טובא דכיון דקי"ל כרבה ור"פ דלר"מ בקנס דחידוש הוא אף על גב דמיקטל משלם א"כ ממילא אידחי לה הך אוקימתא דאמרינן מעיקרא דלר"מ לוקה ומשלם אית ליה מת ומשלם לית ליה ובדלא אתרו ביה נמי לא מצינן לאוקמי מטעמא דפרישית וכ"ש לפי מה שכתבתי דהרא"ש ז"ל בפ' הגוזל ומאכיל פסק להדיא דבקנס אף על גב דמיקטל משלם כרבה וכר"מ וא"כ לפ"ז תו לא מצינן כלל לאוקמא מתני' בטובח ע"י עצמו ומטעמא דקלב"מ דהא לא שייך בקנס קלב"מ אע"כ דמתני' נמי בטובח ע"י אחר איירי ומשום שחיטה שאינה ראויה כר"י הסנדלר וא"כ לפ"ז יפה כתב הרא"ש ז"ל דמסוגיא דשמעתין משמע ליה דהלכה כר"י הסנדלר וכמ"ש הטור בשמו בהלכות גניבה סי' שנ"א ובזה נתיישב מה שנתקשה מהרש"ל ז"ל בל' הטור ואין להאריך כאן והמבין יבין מדעתו. ומאי דקשיא ליה נמי למהרש"ל ז"ל על לשון הרא"ש דלמאי דמוקי למתניתין כר"י הסנדלר א"כ בטבח ביה"כ אמאי מחייב הא נמי שחיטה שאינה ראויה היא נלע"ד דלא קשה מידי דהא מאן דמפרש טעמא דר"י הסנדלר מדאורייתא הוא משום דכתיב קודש היא לכם אדרבה משמע דדוקא בשבת יש לאסור אבל לא ביה"כ דהא כתיב להדיא בהאי קרא מחלליה מות יומת אלמא דהיכא דלא שייך מיתה כגון ביה"כ לא שייך הך דרשא כדמסקינן האי טעמא גופא לענין למעט שוגג כיון דלא קרינן ביה מחלליה מות יומת וגם זה נ"ל ברור בשיטת הרא"ש ז"ל. אלא דאכתי מה שהקשה מהרש"ל ז"ל על הרא"ש הא ת"ק דמתניתין פליג אדר"ש וס"ל דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה לכאורה ודאי קושיא אלימתא היא אלא דלפי מה שכתבתי דהרא"ש ז"ל לשיטתיה דסובר לגמרי כרבה וכר"פ דבקנס אף ע"ג דמיקטל משלם וא"כ ע"כ ליכא לאוקמי מתניתין כלל אלא בטובח ע"י אחר ומטעמא דשחיטה שאינה ראויה וא"כ לפ"ז ע"כ צריכין אנו לחלק ולומר דנהי דבשוחט ונמצא טריפה או חולין בעזרה פליג ת"ק אדר"ש היינו משום דס"ל דטריפה שחיטה ראויה מיקרי כיון שאין איסור מצד השחיטה אלא מצד אחר שנמצאת טריפה וחולין בעזרה אפשר דלאו דאורייתא ושחיטה ראויה מיקרי משא"כ בשחט בשבת ואליבא דר"י הסנדלר דאדרבה ע"י שחיטה גרועי מגרע לה לאוסרה באכילה עולמית מש"ה מודה ת"ק דשחיטה שאינה ראויה כי האי לא מיקרי שחיטה לענין ד' וה' ויש לי להאריך בזה ע"פ סוגייא דפ' אותו ואת בנו ופ' כיסוי הדם מל' התוס' שם אלא שאין להאריך יותר:

בגמרא אמרי מאן חכמים ר"ש דאמר שחיטה שאינה ראויה וכו' אין להקשות דהא אף למאי דקס"ד מעיקרא נמי צ"ל דחכמים כר"ש מדפטרי בגנב שור הנסקל די"ל דבשור הנסקל טעמא אחרינא איכא משום דאיסורי הנאה הוא ולאו דמרי' קטבח כסברת המקשן לקמן:

תוספות בד"ה בשלמא עבודת כוכבים וכו' הך סוגיא אתי' כמ"ד בהשוחט אדם אוסר דבר שאינו שלו עכ"ל. משמע דאף אם נאמר דאיירי שהמשלח צוה להשליח לשוחטו לעכו"ם אפ"ה קרינן ביה דבר שאינו שלו כיון דקי"ל אין שליח לדבר עבירה וקשיא לי דבמס' עכו"ם דף נ"ג אמרינן ישראל שזקף לבינה להשתחות לה ובא עכו"ם והשתחוה לה אסרה דכיון דגלי דעתיה דניחא ליה בההיא עבודת כוכבים עכו"ם שליחותיה דידיה קעביד א"כ מכ"ש הכא שעשאו שליח בפי' דיכול לאסור ושמא משמע להתוספו' דהכא לא איירי שצוה לשוחטו לשם עכו"ם וכן משמע מלשון תירוץ התוס' וצ"ע:

בפרש"י בד"ה במזיד לא יאכל בו ביום וה"ה לאחרים וכו' בפרק אלו נערות פרש"י לא יאכל עולמית ולאחרים שרי' ועיין במהרש"א בפ"ק דחולין שהאריך שם בפרש"י אליבא דר' יהודה והא בהא תליא ואין להאריך כאן:

תוספות בד"ה אלא למ"ד דרבנן אמאי פטרי המ"ל דלא דרשי או ותחת לרבות השליח עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה איך ס"ד דעיקר פלוגתייהו אי חייב בטביחה ומכירה ע"י שליח דא"כ העיקר חסר מן הספר דבברייתא לא נזכר כלל אי איירי ע"י אחר ועוד דמאי איריא שבת ועבודת כוכבים דנקט טפי ה"ל לאשמעינן בטביחה דעלמא דפטרי רבנן ע"י שליח אלא שיש ליישב דכיון דאוקימנא מתני' כר"מ דפוטר בטובח בשבת משום קלב"מ לכך אשמעינן בברייתא דזימנין דחייב בשבת ולעכו"ם וממילא ידעינן דהיינו היכא דלא שייך קלב"מ כגון ע"י אחר וקמ"ל לאפוקי מאתקפת' דמר זוטרא דלעיל ועל זה פליגי רבנן ונקט סתמא וחכמים פוטרים פי' דלעולם פטור בכל הני גווני דשבת ועכו"ם ולא משכחת בהו צד חיוב דאי בטובח בעצמו קלב"מ ואי ע"י אחר אנן קי"ל דפטור בכ"מ והא דלא מקשו התוס' הכי על מאי דקאמרינן לעיל מיניה דרבנן דפטרי היינו משום דמאי דשנינן הכא כי פטרי רבנן אשארא נראה דוחק גדול כדמקשו התוספות בכתובות ויש ליישב עוד בד"א:

דף עא עמוד ב

תוספות בד"ה איסורי הנאה וכו' וא"ת ומה בכך דלאו דמריה וכו'. וי"ל דלא חשיב שינוי וכו' וא"ת ומ"ט דר"מ דמחייב הכא וכו' עכ"ל. לכאורה יפלא מאי ענין קושיא זו לכאן אלא בתחילת הסוגי דמוקמינן דפטרי רבנן משום שחיטה שאינה ראויה ה"ל לאקשויי מ"ט דר"מ דמחייב ונ"ל ליישב דלעיל היה אפשר לומר דטעמא דר"מ משום דק"ל קושיית התוספות אמאי מחייב רחמנא בשוחט ד' וה' הא מכי שחיט בה פורתא קנייה בשינוי ולאו דמריה קטבח ומדחייביה רחמנא ע"כ משמע ליה דעיקר חיובא אהאי פורתא קמא וכסברת ר"ה בריה דרבא לקמן דף ע"ב וא"כ מהאי טעמא גופא לית לן למימר דבעינן שחיטה ראויה המתרת באכילה דכיון דעיקר חיובא אפורתא קמא דמשם ואילך לאו דמריה קא טבח ממילא משמע אפילו לא שחט כלל אלא מיעוט קמא אפ"ה מחייב ואף על גב דהאי מיעוט אינו מתיר באכילה וה"ל שחיטה שאינה ראויה אפ"ה חייב לכך מחייב נמי ר"מ בכל הנך אבל עכשיו שכתבו התוספות דלא חשיב שינוי וכו' וזה מוכרח מדמקשה הגמ' בפשיטות כיון דשחט פורתא אסרה ואידך לאו דמריה קטבח מכלל שזו הסברא פשוטה דאפילו ר"מ מודה דוטבחו כולה בעינן כדמסיק רב אשי לקמן ואפ"ה חייב בכל טובח דעלמא משום דלא קני בשינוי עד סוף השחיטה וא"כ לעולם שחיטה ראויה בעינן המתרת באכילה א"כ מקשו שפיר מ"ט דר"מ דמחייב בשחיטה שאינה ראויה ודו"ק:

תוספות ד"ה מכלל דבכולה מתניתין מודה ק"ק דמה דיוק הוא זה עכ"ל. ועיין מ"ש מהרש"א ז"ל בכוונתן. לע"ד דבריו דחוקי' אלא דבפשיטות יש לפרש כוונת התוספות דקשיא להו מה דיוק הוא זה דילמא אה"נ דנהי דפליג ר"ש אסיפא דפוטר מטעם שחיטה שאינה ראויה אפ"ה שפיר מצינן למימר דבכולה מתניתין מודה משום דר"ש גופא כר"מ ס"ל דלוקה ומשלם אית ליה מת ומשלם לית ליה כן נ"ל ברור בכוונת התוספות. ולע"ד נראה דר' זביד מקשה שפיר לרב כהנא מי מצית לאוקמא כר"מ ולא כר"ש דכוונתו בזה משום דנראה לי דהא דבעינן למימר דר"מ לוקה ומשלם אית ליה מת ומשלם לית ליה אף על גב דמסברא אית לן למימר דמלקות ותשלומין ומיתה ותשלומין הא בהא תליא דהא תרווייהו מכדי רשעתו ילפינן להו ועוד דהא איכא ג"ש דרשע רשע ומכה מכה אע"כ דטעמא דר"מ דלוקה ומשלם היינו משום דיליף ממוציא שם רע כדאיתא בפ"ק דמכות ואפ"ה מת ומשלם לית ליה דיליף לה מקרא דכתיב אם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש דהיינו אסון ממש שנתכוין לבעלה והרג את האשה דנתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב וכתיב בתרי' ואם לא יהיה אסון ענש יענש והיינו לדמי ולדות דמינה ילפינן דבדאיכא אסון והיינו במיתת האשה פטור מן התשלומין כדאיתא בהנשרפין דף ע"ט ע"ש. נמצא דלפ"ז ע"כ דר"ש לית ליה הך מילתא דהא שמעינן ליה התם בהנשרפין להדיא דנתכוין להרוג א"ז והרג א"ז פטור והא דכתיב אם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש לר"ש היינו ממון נמצא דלפ"ז לא שייך לחלק כלל לר"ש בין מיתה וממון למלקות וממון והיינו דמקשה מכלל דבכולה מתניתין מודה והיינו במאי דמחלק במתני' דהכא בין יה"כ לשבת כן נ"ל נכון בעזה"י. ונמצא דלפ"ז הך קושי' דרב זביד קושיא אלימתא היא והא דדחי ליה וקאמר לא מכלל דמודה בטבח ומכר לרפואה ולכלבים דיחויא בעלמא הוא וא"כ מזה ג"כ סיוע לשיטת הרא"ש דלמסקנא משמע דליתא להך אוקימתא דמתניתין אע"כ דמתניתין נמי בטובח ע"י אחר איירי ומשום שחיטה שאינה ראויה כדפרישית והכי דייק להדיא לישנא דגמרא דקאמר ומי מצית לאוקמא מתניתין כר"מ ולא כר"ש דהאי לישנא משמע דאיכא לאוקמי מתניתין באוקימתא אחריתי והיינו כר"ש דאית ליה שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה ודוק היטב ועיין בכל זה בחידושינו בכתובות פרק אלו נערות באוקימתא דרבה:

שם הב"ע כשעמד בדין. אין להקשות א"כ מאי למימרא די"ל דאגב אורחי קמ"ל דקנס הוי ממון להורישו לבניו דאף על גב דלענין קנס דמפותה סובר ר"ש בפרק נערה שאין האב יכול להוריש אא"כ בא הממון לידו אמרינן התם למסקנא דבשאר קנסא מודה ר"ש דכשעמד בדין יכול להורישו לבניו ועיין בסמוך בתוספות:

דף עב עמוד א

תוספות ד"ה סיפא לא קרינן ביה וכו' ועוד נראה לר"י וכו' דמיירי הכא כולה מתניתין כשעמד בדין וכו' דאפ"ה בסיפא וכו' עכ"ל. הא דקאמר דסיפא מיתוקמא כשעמד בדין ע"כ היינו על הקרן וכפל לחוד שהרי הטביחה לא היתה עד אחר מיתת אביו ואפ"ה תשלומי הטביחה נמי יכול להוריש לבניו דכיון שזכה בחייו בהקרן ע"י העמדה בדין ממילא כיון דמיית קם הקרן של הבהמה ברשות היורשים וכי טבח אח"כ דידהו קטבח ומחמת עצמם זכו בתשלומי הטביחה ובכפל זכו מחמת אביהם כיון שכבר עמד בדין ומש"ה מוקי לה דוקא בחייב אתה ליתן לו דאי בצא תן לו ממילא פסקוה למלתיה וכי טבח אחר מיתת אביו ה"ל כגזלן ולא שייך בתשלומי ד' וה' כדאמר רבא לעיל דף ס"ט כן נ"ל לפ' דברי התוספ'. אלא דלפ"ז אינו מובן לי מה שכתבו התוספות דפי זה נראה קצת דוחק משום דכמו שמועיל חייב אתה ליתן לו לענין שיכול להורישו לבניו כמו כן נאמר דחשיב כאילו נתחייב לאביו ה' בקר שלימי' ולפמ"ש לא שייך לומר כן דנהי דמועיל חייב אתה ליתן לו לענין להורישו לבניו היינו על הקרן וכפל שכבר זכה בדין אבל לענין תשלומי הטביחה מהיכא תיתי נאמר דחשיב כאילו נתחייב ה' בקר לאביו כיון שלא עמד עדיין בדין על הטביחה ואפשר דהוי מודה ומיפטר ואם כן מקשה הש"ס שפיר לעיל כיון דסיפא ע"כ לא איירי אלא כשעמד בדין ואמרו חייב אתה ליתן לו והיינו על הקרן והכפל לחוד ולא על הטביחה א"כ מאי איריא מת ואחר כך טבח לפלוג בדידיה ואפילו טבח בחיי אביו אלא שלא עמד בדין על הטביחה רק על הקרן וכפל ואח"כ מת אביו אפ"ה פטור דה"ל ה' חצאי בקר שהרי ע"כ לא זכו בתשלומי הטביחה מחמת אביהם רק מחמת עצמם כיון שאביהם לא עמד בדין ויש ליישב דאיכא למימר דאי הוי תני הכי ה"א דפטור משום שאין אדם מוריש קנס לבניו ודו"ק:

בא"ד ור"י הלבן מפ' וכו' וההיא דפרק נערה לענין קרבן שבועה איירי וכו' א"כ לגבי דידהו אין עיקרו קנס עכ"ל. ואף ע"ג דהתם מסקינן להדיא דלענין קרבן שבועה כ"ע מודו דפטור אף ע"ג שעמד בדין מקרא דוכיחש מ"מ משמע ליה לר"י הלבן שזה דוקא לגבי דידיה גופא אם תבעו על קנס שעמד בדין וכפר פטור מקרבן שבועה כיון שמתחילה זכה בממון זה ע"י קנס אבל לגבי יורשי' חייב שפיר קרבן שבועה דכיון שעמד בדין ואח"כ מת הרי הוא ממון גמור של היורשים ובזה יפה כח היורשים מכח אביהם עצמו דלגבייהו לא היה שם קנס על זה הממון בשום פעם וק"ל:

בא"ד וא"ת וכי בעי מעיקרא וכו' היאך יכול להיות של בנה הלא אינה יכולה להורישה כדקאמר בבעיא בתרייתא וכו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה מאי ענין קושי' זו לכאן כיון שהקושי' בסוגי' דכתובות גופא מיניה וביה ועוד למאי דס"ד מעיקרא דקנס אינה בתורת ירושה כלל הקושי' יותר חזקה ונ"ל ליישב משום דלתירוץ הראשון שכתבו התוספות כאן דרבא פליג אסוגי' דפרק נערה וס"ל דדוקא קנס דאונס ומפתה אינו בתורת ירושה מהאב לבניו משום שאינו יכול להוריש זכות בתו לבנו משא"כ בשאר קנס שיכול להוריש א"כ נוכל לומר דהא דבעי רבא גופא בלישנא קמא אי יש בגר בקבר ודבנה הוי היינו משום דאיכא למימר דבת לבנה יכולה להוריש דהא לא שייך האי טעמא כמו מן האב לבניו ובלישנא בתרא סבר רבא דמ"מ י"ל דאינה יכולה להוריש לאביה זה הקנס דאכתי לא דמי לשאר קנסות שיכולים להוריש היינו משום שמוריש אותו הדבר עצמו שבא הקנס על ידו כגון קנס דכפל ודד' וה' או דעבד משא"כ בקנס דאונס וא"כ אזלא לה קושית התוספות אבל עכשיו שכתבו התוספות לפירוש ר"י הלבן דאפילו קנס דאונס נמי יכולים להוריש ואפ"ה אמרינן התם בבעיא בתרייתא ופקע אב והיינו משום שהבת לא היתה ראויה לזכות בו א"כ תקשה לפ"ז אמאי דס"ד בבעיא קמייתא דדבנה הוי ותיפוק ליה דאינה יכולה להוריש מה"ט גופא כנ"ל ואף על גב דבפרק אלו נערות מקשו התוס' זו הקושיא אגוף הסוגיא היינו משום דהתם לא סלקי אדעתייהו זה התירוץ הראשון שכתבו כאן דרבא פליג אסוגיא דפרק נערה ותדע דמייתו שם קושית ריב"א דהכא וכתבו עליו שני תירוצים האחרונים ותירוץ הראשון לא נזכר שם ולפמ"ש א"ש ודו”ק:

בפרש"י בד"ה וטבחו כולו משמע עכ"ל. כוונתו דמוא"ו יתירה קא דרש מדלא כתיב וטבח וכן משמע לקמן דמה"ט ממעטינן מכרה חוץ מרגלה וכו' משום דומכרו כולו משמע אבל אין לפרש דפשטא דוטבחו משמע כדרך טביחה והיינו כולו דא"כ גבי שחוטי חוץ וחולין בעזרה נמי נימא הכי דהא כתיב בהו זביחה ושחיטה אע"כ כדכתיבנא וה"ט דמ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף וק"ל:

בד"ה אינה לשחיטה כו' אלא לבסוף וכו' ונפ"מ לענין המחשב בקדשים וכו' עכ"ל. וקשה אמאי שביק עיקר הנפקותא דמפורש בחולין פרק השוחט אעיקר פלוגתייהו דקאמר התם דנפ"מ לענין שחוטי חוץ כגון ששחט מקצת סימנים בחוץ וגמרן מבפנים ע"ש ויש ליישב קצת דכוונתו דלא תימא דלא קאמר ר"י ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף אלא בשחוטי חוץ דוקא והרבה טעמים יש לחלק ולומר דחולין בעזרה לא דמי לשחוטי חוץ להא מילתא ע"פ הסוגיא ואין להאריך כאן לכך כ' רש"י דפליגי לכל מילי והיינו מדקמייתי הא מלתא בזבחים לענין שלא לשמו ולענין פגול:

דף עב עמוד ב

בפרש"י בד"ה אההוא פורתא מחייב דכי היכי דהוי שחיטה עכ"ל. ויש לדקדק אמאי לא פי' רש"י כן בלישנא קמא דלעיל ונלע"ד ליישב דלעיל הוי מצינן למימר דהא דקאמר בפשיטות אההיא פורתא מחייב משום דקשיא ליה קושיית התוספות לעיל (דף ע"א ע"ב ד"ה איסורי) ד"ה איסורי הנאה נינהו והיינו דבכל טובח נמי כי טבח פורתא קנייה בשינוי ותו לאו דמריה קטבח אע"כ דחייב אהאי פורתא וא"ל כתירוץ התוספות דבטביחה פורתא עדיין לא קניא בשינוי דנהי דלא הוי שינוי חשוב לקנות מדאורייתא מ"מ מדרבנן מיהו זכי כדין כל שינוי גרוע דקונה לאחר יאוש מדרבנן וסתם גניבה יאוש בעלים הוא וקס"ד דאף על גב דלא קני' אלא מדרבנן אפ"ה שייך לומר שפיר לאו דמריה קטבח כדאשכחן בכמה דוכתי מטעמא דהפקר ב"ד הפקר אבל עכשיו בהאי לישנא בתרא שרוצה להוכיח דחולין בעזרה לאו דאורייתא משום דקשיא ליה הא לאו דמריה קטבח מכלל דאי אסור מדרבנן לא שייך לומר לאו דמריה קטבח וכמ"ש התוספות א"כ מאי קס"ד דמחייב בטביחה אהאי פורתא ומ"ש ממכירה דאמרינן לקמן במתני' מכרו חוץ מאחד ממאה שבו וכו' פטור וקושית התוספות דלעיל דקני בשינוי לא שייך הכא כיון דאינו קונה אלא מדרבנן לכך צריכין אנו לפרש דמאי דקאמר כי קמחייב אהאי פורתא היינו לפי סברת המקשה דבכה"ג הוי שחיטה לענין חולין בעזרה משום דישנה לשחיטה מתחילה וה"ה לענין טביחה מה"ט גופא א"כ דוקא בכה"ג דגנב וטבח חולין בעזרה חשיב לענין טביחה בפורתא קמייתא דמיגו דאהני האי שחיטה לאחיובי חולין בעזרה הוי נמי שחיטה לענין תשלומין משא"כ בשאר דוכתא ודו"ק אף שרש"י לא כיון לסברא זו מ"מ נכונה היא:

בד"ה והאחרונים משלמין וכו' וכגון שהוזמו אחרונים תחילה דאי עידי גניבה וכו' בטלה לה עדות טביחה וכו' עכ"ל. וכתב הנמוקי יוסף דמשמע מפרש"י שסובר דהכחשה לאו תחילת הזמה היא דאל"כ נהי דאיתזמי עידי גניבה תחילה הו"ל הכחשה לגבי עידי טביחה וכי הדר אתזמי משלמי עכ"ל. ולענ"ד אין דבריו מוכרחים דההיא הזמה דעידי גניבה לא חשיב כהכחשה לגבי עידי טביחה דהא אפשר דקושטא קמסהדי שראוהו טובח אלא דממילא בטלה עדות שאין בו צורך כיון די"ל דדידיה קטבח וא"כ אין זה ענין להכחשה תחילת הזמה והא דדייק רב אידי בר אבין לקמן דבכה"ג שייך הכחשה תחילת הזמה היינו בכת אחת דוקא כמו שיתבאר שם ועיין מ"ש בסמוך:

בד"ה בטלה כל העדות וכו' ואפילו חזרו והוזמו אחרונים וכו' ואהכי לא מחייבי אלא אעמנו הייתם ע"כ. זה הלשון אינו מובן ועיין בתוי"ט שישבו בדוחק:

תוספות בד"ה רבא אמר מכאן ולהבא וכו' ולהאי טעמא דמפרש משום חידוש ניחא עכ"ל. פי' דלהאי לישנא לא קאמר רבא מכאן ולהבא נפסל אלא בהזמה דוקא משום דחידוש הוא הא דפסלינן העדים הראשונים לגמרי אבל בהכחשה לענין שיבטל אותו העדות ליכא חידוש וא"כ מודה רבא דלמפרע נפסל משעתא דאסהיד וא"כ קאמר שפיר עדות מוכחשת היא כגון שהעיד דאבהתיה ואכליה שני חזקה בעדות א' תוך כדי דיבור וכיון שהוכחש באכילה ממילא נתבטל נמי עדות דאבהתיה דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כדאמרינן לקמן אבל קשיא לי טובא דא"כ הדרא קושיא לדוכתיה אמאי אמרינן לקמן דמאן דס"ל מכאן ולהבא נפסל אטביחה דקא מתזמי איתזמי אגניבה דלא איתזום לא איתזום ואמרינן דמה"ט קמו עידי גניבה בדוכתיה ומשלם כפל ואמאי נהי דלא חשיב הזמה לגבי גניבה מ"מ הכחשה מיהו הוי לענין שיבטל גוף העדות דגניבה דהא הוי תוך כ"ד ומשעתא דאסהיד ה"ל רשע לפ"ד העדים שאומרים עמנו הייתם וטעמא דחידוש לא שייך הכא לענין שיתבטל גוף העדות דאף אי הוי תרי ותרי למה נחייב המוחזק בכפל מספיקא והוי לגמרי כמו בעדות דאבהתיה ואכליה שני חזקה דאמר רבא דבטלה העדות לגמרי ומ"ש בגניבה וטביחה דאמרינן דקם עדות גניבה בדוכתיה אם לא שנאמר דשאני התם בגניבה וטביחה כיון שעידי הזמה אינם יודעים כלום בגוף העדות אלא שבאו לפסול העדים בטענת עמנו הייתם לא שייך בכה"ג עדות שבטלה מקצתה אף על גב דהוי תכ"ד משא"כ בשאר הכחשות כגון בעדות דאכלי שני חזקה שהעדות סותרים זא"ז ממש בגוף הקרקע אמרינן שפיר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וסברא קלושה הוא ועדיין צ"ע. ועיין בחידושי הרמב"ן בפ' חזקת תירוץ אחר על קושית התוספות דהתם איירי שעידי הכחשה העידו תכ"ד של כת ראשונה וא"כ לאלתר נתבטל כל העדות ולא שייך לומר מכאן ולהבא נפסל כיון שהכל הוא תכ"ד ע"ש ובתוספות פ' חזקת:

דף עג עמוד א

בפרש"י בד"ה ה"ג והלכתא שהעידו וכו' ובלבד שיזומו על הטביחה וכו' עכ"ל. עיין מה שהקשו בתוספות ע"ז ולענ"ד נראה דברייתא דבסמוך מסייע לפרש"י דקתני בבבא דרישא והוזמו על הגניבה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ומאי קמ"ל דפשיטא שעדות טביחה בטלה כיון שלא גנב לא טבח ומהיכא תיתי לחייב אע"כ דקמ"ל שבטלה עידי טביחה לגמרי לענין שאם הוזמו אח"כ על הטביחה פטורים וכמו שמפרש רש"י להדיא בסמוך נמצא משמע להדיא דכשהוזמו על הגניבה תחילה תו לא מחייבי כלל על עדות טביחה משום הזמה כיון שאין שום צורך עוד בעדות טביחה כלל ולפ"ז י"ל דהא דקאמר רב אידי בר אבין לקמן דף ע"ד אף אנן נמי תנינא דהכחשה תחילת הזמה היא ומשמע דבכה"ג מיתוקמא שפיר אף כשהוזמו על הגניבה תחילה היינו לפי סברתו דלא אסיק אדעתיה דמתניתין איירי כשהוזמו על הטביחה תחילה היה מוכרח לפ' דבכה"ג חייב על הזמת טביחה אבל למסקנא אידחי האי סברא מחמת ברייתא דבסמוך ויש ליישב עוד בדרך אחר ואין להאריך:

תוספות בד"ה שהעידו בבת א' וכו' וקשה לר"י דמה מרוויח בכך וכו' א"כ גם כשהוזמו על הטביחה תחילה וכו' ותכ"ד כדיבור דמי כדאית' בסמוך לר"י עכ"ל. וליכא למימר דהשתא מיתוקמ' מתני' כרבנן דמסקי' בסמוך דלית להו תכ"ד כד"ד דא"כ הדרא קושיית הגמרא לדוכתיה דאע"ג שהוזמו על הטביחה תחילה סוף סוף כי הדרי מתזמי אגניבה אגלאי מילתא דלמפרע איפסלו בשעת טביחה ואי משום שהעידו בב"א תכ"ד מה בכך אי קי"ל כרבנן דלאו כד"ד אע"כ דמתני' מיתוקמא כר"י דוקא ולא כרבנן וק"ל:

בא"ד וכן לקמן כי משני וכו' אין חושש לתירוץ וכו' כי לפ"ז היה צריך להעמידה כגון שהעידו בב"א עכ"ל. ונראה לי שצריך להיות נמי והוזמו בב"א והמשך דבריהם היא כך דבשלמא אי אינו חושש לתרץ למ"ד למפרע נפסל א"כ מיתוקמא ליה שפיר כשלא העידו בב"א ולכך מוקי לה כשהוזמו על הטביחה תחילה דא"כ אכתי עדות גניבה לגמרי בדוכתיה קאי לחייב הגנב כפל וכי הדרי ומתזמי על הגניבה משלמי. אבל למ"ד למפרע נפסל ע"כ צריך לאוקמי כשהעידו בב"א כדמוקי ליה הכא וא"כ א"א לאוקמי נמי כשהוזמו על הטביחה תחילה דממ"נ בטלה נמי עדות גניבה שהעידו בב"א דתכ"ד וכי מתזמי אח"כ אגניבה אמאי משלמי אי הכחשה לאו תחילת הזמה היא לכך היה צריך להעמידה שהעידו בבת א' והוזמו בבת אחת ודו"ק:

בפרש"י בד"ה איתזמו להו אגניבה וכו' אלא איפסלו להו אגניבה משום פסול עדות עכ"ל. ומהרש"א האריך לתמוה על רש"י אמאי הוי פסולים בשעת גניבה דהא אסקינן לעיל בסמוך דבמה שהעידו תכ"ד לא שייך למפרע נפסל אפילו מן המוקדם על המאוחר וכמ"ש רש"י עצמו בד"ה והלכתא שהעידו בב"א וכו' ולכך כתב מהרש"א דהא דאמרינן הכא אתזמו להו אגניבה היינו דהוו מוכחשים על הגניבה כיון דהוי תכ"ד ע"ש ולענ"ד שדברי רש"י נכונים דאף ע"ג דאמרינן דבתכ"ד לא שייך לומר דלמפרע איפסלו היינו לענין זה דלא תימא דלא שייך בהו תו תורת הזמה כיון שהיו פסולים באותה שעה ולא היו בני הגדה וכמו שלא העידו כלל דמי. לכך אמרינן דלא שייך לומר כן אלא כיון שהעידו תכ"ד שפיר הוו בני הגדה באותה שעה שהרי יכולים היו לחזור עדיין מעדותן הראשונה וא"כ שייך בהו שפיר תורת הזמה אבל לענין גוף העדות שהעידו תכ"ד ודאי בטל מעיקרא מחמת פסול עדות כיון שהוזמו לבסוף ואם הועיל הזמה למפרע לגבי עדות אחרת מכ"ש לאותו עדות עצמו שהעידו בפסול גמור בשקר ותכ"ד כד"ד ובלא"ה צ"ל כפי' רש"י דאי כפי' מהרש"א דמשום הכחשה פסלינן עדות גניבה והיינו ע"כ דמשום דהוי תכ"ד דיינינן להו כמוכחשים דעדות שבטלה מקצתה א"כ תקשה בכל עדות שהוכחשו במקצת אמאי לא אמרינן דבטלה כולה למאי דקיי"ל תכ"ד כד"ד ולא ראיתי שום פוסק לחלק בכך. ועוד דההיא עובדא דפ' חזקת דאייתי סהדי דאבהתיה ואכלה שני חזקה כתבו התוספות לעיל ובפ' חזקת שהיה תכ"ד והכי משמע פשטא דמלתא ואפ"ה קי"ל כר"נ דאמר התם דאף על גב דאיכחשו סהדי באכילה באבהתיה לא איתכחשו ואמאי לא אמרינן דמתוך שבטל העדות במקצת בטלה כולה וכדמסקינן הכא אע"כ דבהכחשה לא שייך כלל עדות שבטלה מקצתה דהא אפילו מקצתה לא בטלה לגמרי אלא דהו"ל תרי ותרי וכמו דאמרינן שכשירים הם לעדות אחרת כר"ה ה"נ כשירים אף במה שהעידו תכ"ד וא"כ ע"כ הא דאמרינן הכא דבטלה עדות גניבה מחמת הזמת טביחה היינו דוקא מה"ט שפי' רש"י דשאני הזמה שנפסלו העדים גופייהו שייך בהו שפיר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה לענין אותו עדות עצמו שהעידו עליו תכ"ד שנתבטל אותו העדות מעיקרו לגבי הבע"ד אבל לענין אם הוזמו אח"כ אכתי במילתי' קאי וכמ"ש כנ"ל ודוק היטב:

דף עג עמוד ב

גמרא וסבר ר' יוסי תכ"ד כד"ד והתנן וכו' ויש לדקדק מה ענין קושיא זו לדברי המתרץ דכ"ש דלמאי דבעי למימר מעיקרא דכ"ע סברי תכ"ד כד"ד נמי יש להקשות כן. וע"ק דמאי מקשה מתמורת עולה דלמא שאני קדשים שאינו יכול לחזור אפילו תכ"ד כמ"ש הרמב"ם והרבה מגדולי קדמונים דנקטינן בכל התורה תכ"ד כד"ד לבר מהקדש ומגרש וכו' וכ"כ בפי' המשניות ובחבורו הל' תמורה וכ"כ הר"ע מברטנורא וכ"כ התוספות במנחות דף פ"א וכתבו שם הטעם דדיבור דקדשים הוי כמעשה דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ע"ש. והאמת שהש"ך בח"מ סי' רנ"ה השיג על הרמב"ם וסייעתו וכ' שנעלם מהם ההיא סוגיא דשמעתין דמדמקשה מקדשים לעדות משמע שאין לחלק בין הקדש לשאר מילי ע"ש באריכות. אבל תמה אני על פה קדוש וגברא רבה בעל הש"ך היאך שוויי' לרבנן קשישאי ואבות העולם טועים בדבר הלכה חלילה. והנלע"ד ליישב הסוגיא והוא דבלא"ה צ"ל דהא דקי"ל בעלמא תכ"ד כד"ד לבר ממקדש ומגרש היינו לענין אי יכול לחזור בו תכ"ד או לאו בהא קאמרינן דבכ"מ יכול לחזור תכ"ד לבד מאותן שמנו חכמים אבל לענין לפרש דבריו בענין שאינו עובר דבריו הראשונים ע"כ לא שייך האי מלתא כלל דהא חזינן דאפילו בגרושין וקדושין אדם עושה פי' לדבריו תכ"ד כגון במקדש ומגרש על תנאי וכיוצא בזה אע"כ לענין חזרה בלבד אתמר והא מלתא גופא סברת המקשה דלעיל במאי דקאמר סברוה דכ"ע תכ"ד כד"ד פי' דלענין זה שאנו אומרים עדות שהוזמו מקצתה הוזמו כולה כיון דהוי תכ"ד נמצא שזה הענין אינו תלוי בחזרה כלל אלא שאנו אומרים שכל מה שאדם אומר תכ"ד אין לנו לחלק בין ראש דבריו לסוף דבריו לחלקם כאילו הם ב' דבורים אלא דיינינן להו כאילו הכל דיבור א' וסבר המקשה דכ"ע מודו בהא דלא מצינו תנאי דפליגי בהא דהא דמצינו דפליגי היינו לענין חזרה דוקא וא"כ לא הוי קשיא ליה נמי מסוגיא דתמורה משום דהוי ידע שפיר דהא דקאמר ר' יוסי אם כנמלך לא אמר כלום היינו משום דלענין חזרה לא מהני תכ"ד ואפילו למ"ד דמהני מודה בקדשים כיון דדיבור דקדשים הוי כמעשה וכמ"ש בשם התוספות והוא פשוט בגמ' בכמה דוכתי. אבל לסברת המתרץ דרבנן ור' יוסי פליגי בתכ"ד והיינו ע"כ דסברתו דהא בהא תליא דמאן דס"ל בעלמא תכ"ד לאו כד"ד לענין שיכול לחזור ה"ה לשאר מילי כגון לפרש דבריו וה"ה לנדון דידן דלא אמרינן ביה עדות שבטלה מקצתה משום דב' דיבורים הם ולא דיבור אחד וא"כ מקשה שפיר היאך מצי' למימר דהא בהא תליא דהא ר"י חזינן ליה דקאמר אם לכך נתכוון מתחילה דבריו קיימים והיינו שכוונתו ניכרת מתוך דיבורו שאומר כן תכ"ד דלענין לפרש דבריו מהני תכ"ד אבל בנמלך לא מהני תכ"ד דכיון שמעיקרא לא נתכוון לכך אלא מיהדר הוא דקבעי למיהדר אמרינן דלא מצי למיהדר אפילו תכ"ד כמ"ש התוספות בד"ה ונמלך. הרי לפנינו דחזרה ולפ' דבריו לאו הא בהא תליא דלפרש כו"ע מודו דתכ"ד כד"ד וא"כ הדרא קושיא קמייתא לדוכתא ומשני הש"ס דהאי אם לכך נתכוון וכו' לאו משום דיש לחלק בין אם רוצה לחזור או לפ' דבריו אלא דא ודא א' היא והחילוק אינו אלא בין תכ"ד קטן או תכ"ד גדול וכמ"ש התוספות להדיא והארכתי בזה מאד ליישב ל' הרמב"ם ושאר פוסקים ואין כאן מקומו. אבל העולה מדברי שהם סוברים דדוקא לענין חזרה שייך לחלק בין קדשים לשאר מילי אבל לענין לפרש דבריו לא שייך לחלק והן הן דברי ר"י גופא לפי המסקנא דהכא והתם אם לכך נתכוון מתחילה והיינו שאומר כן תכ"ד קטן. וא"כ נוכל לומר שנתכווין לכך מתחילה אלא שא"א להוציא ב' דברים כא' דבריו קיימין שהרי לענין לפרש דבריו מהני תכ"ד אפילו במקדש ומגרש וא"כ ה"ה לקדשים. אבל אם נמלך תכ"ד גדול וא"כ שהפסיק כל כך נראין הדברים שלא נתכוון לכך מתחילה אלא שעתה רוצה לחזור בו תכ"ד ובקדשים לא מצי למיהדר משום דדיבור דקדשים הוי כמעשה. נמצא לפ"ז דלא שייך לחלק בין תכ"ד קטן או גדול אלא בקדשים וכדומה כל היכא דלא מצי למיהדר תכ"ד לכך אמרינן דתכ"ד קטן הוי כמפרש דבריו ותכ"ד גדול דיינינן ליה בחזרה אבל בכל דוכתא דקי"ל תכ"ד כד"ד אין לחלק כלל בין תכ"ד קטן לגדול. ובזה נתיישב היטב שכל הפוסקים לא חילקו בין תכ"ד קטן לגדול כנ"ל נכון וברור בעז"ה ועיין מ"ש עוד בסמוך בלשון התוספ' בד"ה כי לית ליה:

שם בגמרא והתנן הרי זו תמורת עולה וכו' והוינן נמלך פשיטא ואמר ר"פ נמלך תכ"ד ע"כ. וצ"ע דהא מלתא דר"פ לא איתאמר' על האי מתני' שם בגמרא אלא אמתניתין דלקמיה ברישא האומר הרי זו שלמים וולדה עולה. וע"ק אמאי לא מייתי הכא באמת מרישא דמתניתין ומאי דאתמר עליה ולפי פשוטו יש ליישב דמרישא לא מצי לאתויי מידי דהא דלא מהני התם נמלך תכ"ד לאו משום דלאו כד"ד ותו לא מצי למיהדר אלא משום דאמרינן דהאי גברא באמת אינו רוצה לחזור מדבריו הראשונים אלא מיטעא הוא דקטעי דכיון דתרי גופי נינהו ואיהו לא אקדיש אלא האם לשלמים סובר שעדיין לא חלה שום קדושה על הוולד לכן הדר ואקדשיה לעולה וכיון דקושטא דמלתא דהיכא דמעיקרא לא איכוון לשנות הוולד לקדושה אחרת ממילא חלה עליו קדושת האם נמצא דבטעות הקדישו ולכך לא אמר כלום אבל כשאומר שנתכוון מתחלה לכך דבריו קיימין נמצא דלפ"ז אין זה ענין לתכ"ד כד"ד והרי זה דומה לגמרי לאומר תמורת עולה תמורת שלמים ותחול זו ואח"כ תחול זו דלא אמר כלום לכ"ע והיינו משום דבטעות הוא וה"נ דכוותיה אבל מתמורת עולה ותמורת שלמים מייתי שפיר דאף על גב דגופא חדא וקאמר ר"י אם לכך נתכוון מתחילה דבריו קיימין וע"כ משום דלא הוי כאומר תחול זו ואח"כ תחול זו אלא מעיקרא דעתיה אתרווייהו וא"כ בנמלך אמאי לא אמר כלום אי ס"ד דתכ"ד כד"ד ולא יהא כחוזר בו לגמרי הא מצי למיהדר תכ"ד וטעות לא שייך כאן דמהיכא תיתי נתלי בטעות כיון דחד גופא הוא אע"כ דתכ"ד לאו כד"ד זהו לפי פשוטו. ולפמ"ש נמי בסמוך דלענין חזרה כ"ע מודו בקדשים דלאו כד"ד לדברי הפוסקים שסוברים כן ופשט הגמרא הוא להוכיח דיש לחלק בין חזרה ובין לפרש דבריו מכ"ש דא"ש דמרישא לא מצי להוכיח כלום דלמא שאני התם דלא תלינן בחזרה אלא בטעות וכדכתיבנא לכך מייתי מסיפא. ואף ע"ג דמלתא דר"פ קאי ארישא ע"כ דקאי נמי אסיפא דהא התם נמי קשה נמלך פשיטא ודו"ק:

בתוספות בד"ה הרי זו וכו' בפ"ב דזבחים אמרינן וכו'. וצ"ע אמאי מייתי התוספות האי מלתא הכא וצ"ל דכוונתם כי היכי דלא תקשה מאי ס"ד מעיקרא למימר דכ"ע תכ"ד כד"ד דא"כ מ"ט דר"מ הכא דקאמר ה"ז תמורת עולה משום דתפוס לשון ראשון והיאך שייך לומר כן אי כדבור אחר דמי לכך כתבו התוספות דלק"מ דהא אליבא דאביי קיימינן הכא דקאמר למפרע נפסל ואביי קאמר בהדיא דטעמא דר"מ מדהוי ליה למימר תמורת עולה ושלמים וקאמר תמורת שלמים ה"ל כאומר תחול זו ואח"כ זו לכך לא אמר כלום דה"ל הקדש בטעות ואין זה ענין לתכ"ד כד"ד. אלא דעדיין יש להקשות לרבא דלית ליה האי סברא וקסבר נמי בשמעתין דעד זומם מכאן ולהבא נפסל והיינו ע"כ משום דס"ל דהכי הוא טעמייהו דרבנן דלעיל גבי עדות גניבה ועדות טביחה ולא נראה לו לומר דטעמייהו דתכ"ד לאו כד"ד דא"כ מצי סברי דלמפרע נפסל ור"י סובר להדיא דלמפרע נפסל והוי מלתא דרבא דלא כמאן. אע"כ דרבא סובר לסברא פשוטה דכ"ע תכ"ד כד"ד וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מ"ט דר"מ גבי תמורת עולה ושלמים לכך כתבו דלרבא נמי לק"מ דאיהו מפרש בהדיא בפ"ב דזבחים דטעמא דר"מ משום דאמדינן דעתא דהאי גברא דלא בעי למיהדר אלא אם יוכלו שניהם לחול יחולו ואי לאו דעתו אקמא כנ"ל ודו"ק:

בד"ה ונמלך וכו' למאי דסבר נמי וכו' נראה דכשמתכוון לכך וכו' ולמחר תמורת שלמים עכ"ל. כוונתם בזה דלא תימא כיון דקס"ד השתא דר"י סבר תכ"ד לאו כד"ד וא"כ הא דס"ל אם כמתכוון לכך דבריו קיימין היינו משום דמהימנינן ליה שכך היתה כוונתו בתחילה. וא"כ היה מקום לומר דה"ה אם אמר היום תמורת עולה לחוד ולמחר אומר תמורת שלמים ואומר ג"כ שכן היתה כוונתו מאתמול יהא דבריו קיימין על זה כתבו דלא אמרינן כן אלא בנתכוון היינו נמי תכ"ד שאומר תכ"ד שנתכוון בתחילה לכך משום דלענין לפ' דבריו סבר דמהני תכ"ד. אבל לאחר כ"ד הוי כמו דברים שבלב ואין זו סברא דלעולם יהא נאמן ועמ"ש בגמרא בזה באריכות ויתיישב לשון התוספות על נכון:

בד"ה תרי תכ"ד וכו' גם בזה עיין מ"ש בגמרא לשיטת הרמב"ם וסייעתו ואפשר שהוא ג"כ שיטת התוספות שכ"כ להדיא במסכת מנחות דף פ"א דבקדשים לא מצי למיהדר אפילו תכ"ד וא"כ צריך לפרש דבריהם כאן כמ"ש באריכות ודו"ק:

בד"ה כי לית ליה וכו' וי"ל דס"ל כברייתא דמי שאמר הריני נזיר וכו' עכ"ל. ולכאורה אין תירוץ זה מספיק דאברייתא נמי שייך להקשות דאתי' דלא כמאן כיון דמצינו להדיא דכולהו תנאי מודו דתכ"ד גדול לאו כד"ד ואם נאמר לחלק בין קדשים לשאר מילי א"כ קשיא סוגיא דשמעתין ולפמ"ש לעיל א"ש דודאי לענין חזרה שייך לחלק בין קדשים לשאר מילי משום דדיבור דקדשים הוי כמעשה ואין אחר מעשה כלום אלא דסוגיא איירי מלפרש דבריו והכי קשי' ליה אמאי אמרינן בנמלך לא אמר כלום כיון שסוף סוף אינו עוקר דבריו הראשונים אלא עושה פי' לדבריו ואע"ג שהפסיד תכ"ד הא אמרת דס"ל לרבי יוסי דכד"ד. וע"ז משני תרי תכ"ד הוי פירוש לענין קדשים לחוד דתכ"ד קטן תלינן ליה דלפרש דבריו הוא בא אבל תכ"ד גדול מיחזי כחזרה ובאמת אינו יכול לחזור אבל לשאר מילי דקי"ל דתכ"ד כד"ד אפילו לענין חזרה ממילא לא שייך לחלק בין תכ"ד קטן לגדול וע"ז מייתי שפיר מברייתא דנזיר ודו"ק:

בד"ה א"ל אביי וכו' ונראה לר"י דאביי מוקי לה וכו' ואיירי דמציעאי נמי אפכינהו ואזמינהו לקמאי דהשתא לא אתכחשו מציעאי כלל עכ"ל. פי' דכיון דמציעאי הם עדים זוממין ממילא דדינא כוותייהו פסקינן והכחשה דקמאי לאו כלום היא לגבייהו דגזירת הכתוב הוא כך:

בא"ד וכי קתני וכו' וה"ה דמי עין לקמאי וכו' מיהו אין אנו צריכין להפך בתראי למציעאי וכו' עכ"ל. מלשון ומיהו שכתבו התוספות משמע דקושטא דמלתא לאו הכי איתא אלא עיקר אפכינהו ואזמינהו דאביי קאי על בתראי למציעאי וע"ז כתבו התוספות שלא היה צריך לומר כן. אבל אין לפרש כוונת התוספות דבאמת קאי מלתא דאביי על מציעאי לקמאי לחוד דא"כ היאך כתבו התוספות דה"ה דהוי מצי למימר דמשלמי דמי עין לקמאי וכו' דלמא איירי דמציעאי אפכינהו מעיקרא לקמאי ואח"כ אזמינהו לאחר כד"ד וא"כ אף לפי הזמת מציעאי לא היו רוצים לחייב לקמאי דמי עין שהרי הוכחשו מעיקרא ואביי ס"ל דהכחשה לאו תחילת הזמה וא"כ כשהוזמו מציעאי אח"כ למה ישלמו לקמאי אע"כ דבאמת אפכינהו ואזמינהו דאביי קאי אבתראי למציעאי וא"כ ע"כ דאיירי דאפכינהו ואזמינהו תכ"ד או דאזמינהו ואח"כ אפכינהו דאל"כ הא איתכחשו מציעאי מעיקרא ולמה ישלמו וא"כ ממילא משמע דה"ה אפכינהו ואזמינהו דמציעאי לקמאי איירי נמי בענין זה דהוי תכ"ד וא"כ כתבו שפיר דהמ"ל שישלמו דמי עין לקמאי וק"ל:

דף עד עמוד א

גמרא ואביי א"ל בשלמא רישא וכו' אלא סיפא ל"ל שלש כיתות וכו'. לפר"י דלעיל ה"ה דהוי מצי אביי לאוקמי סיפא נמי בג' כיתות וכגון דאפכינהו ואזמינהו מציעאי לקמאי. ובהכי הוי אתי טפי שפיר דהוי סיפא דומיא דרישא. ונ"ל משום דלישנא דברייתא לא משמע דאיירי בג' כיתות דהעיקר חסר מן הספר. ובשלמא בבא דרישא א"ש דבמאי דקתני שהרי הרב אומר כן משמע להדיא שהרב מביא לב"ד אלו העדות לפטור עצמו מדמי העין שחייבוהו כת ראשונה וא"כ יש במשמע שפיר דאיירי בג' כיתות אבל בסיפא דלא מוכח מידי ממאי דקתני שהרי העבד אומר כן וא"כ אי איתא דאיירי בג' כיתות ה"ל למיתני בהדיא ובשלמא לרבא ע"כ צריך לאוקמי בג' כיתות דומיא דרישא ומה שלא נזכר הכת השלישית בברייתא לא חייש רבא דהא בלא"ה ע"כ צריך לאוקמי שהכת אחרונה אפכינהו לקמאי ואמרו עינו והדר שינו דאל"כ דמי כולי עבד לרב בעי שלומי וא"כ מה לנו אם נאמר מסברא דנפשין להוסיף ההפכה ע"י אותו כת המזימות בעצמם אף ע"ג שלא נזכרה ההפכה בברייתא ומה לנו אם נאמר שאותו ההפכה בעצמה היא ע"י כת שלישית מעלמא ואדרבה בהכי ניחא טפי דהוי דומיא דרישא אבל לאביי לפר"י נצטרך להוסיף על לשון הברייתא ההזמה דמציעאי לקמאי כי היכי דלא תידוק הכחשה תחילת הזמה אי איירי בג' כיתות ולהוסיף עוד ההפכה שלא נזכרה ג"כ בברייתא כלל לכך ניחא ליה לאוקמי בב' כתות וא"צ להוסיף רק ההפכה בלחוד ודו"ק. ועיין בס' המאור ובמלחמות ה' ובספר ת"ח:

דף עד עמוד ב

גמרא והא כיון שהוזמו על הגניבה לגבי טביחה ה"ל מוכחשין וכו' האי מוכחשין לאו דוקא דהא אפשר דבטביחה קושטא קמסהדי שראוהו טובח משלו אלא דקרי ליה הכחשה כיון שאין צורך עוד בעדות טביחה לענין שום חיוב ממון דממילא נתבטל ואפ"ה כי איתזמו בתר הכי משלמי ומינה דייק רב אידי דה"ה לעדות שהוכחשו ולבסוף הוזמו אף ע"ג שקודם ההזמה נתבטל העדות מחמת הכחשה אפילו הכי יש להם להיות בתורת הזמה וק"ל:

תוספות בד"ה לאו שניתן וכו' והא דאמר בפ"ק דמכות וכו' לא בעי למימר וכו'. מה שיש לדקדק בזה יתבאר בתוספות דמסכת מכות בעז"ה:

דף עה עמוד א

גמרא והתניא א"ל אין בדבריך כלום שכבר הודית. נ"ל דלאו מל' שכבר הודית דייק ששוב אינו מועיל שום עדות. דא"כ ה"ל להקשות גוף הברייתות אהדדי. ועוד דבאמת אין זה דיוק וכמ"ש הת"ח ע"ש אלא עיקר הקושיא אהא דמשני דשלא בפני ב"ד הודה ולשון שכבר הודית משמע ודאי שהודה בהודאה גמורה והיינו בב"ד דוקא. וא"כ הדרא קושיא קמייתא לדוכתא וע"כ לומר דרב סבר כי האי ברייתא דשכבר הודית דמשמע ליה שאינו מועיל עוד שום עדות ומוקי נפשיה כתנאי כן נ"ל. ובזה נתיישב הא דמקשה רב לשמואל בסמוך מברייתא דראה עדים שממשמשין ובאים אף ע"ג דרשב"א קאי כוותיה דשמואל וצ"ל דקושית רב היתה דמלתא דשמואל אתיא כתנאי וא"כ היה לו להקשות בפשיטות מברייתא דשכבר הודית דמשמע להדיא דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור אע"כ דמפשטא דברייתא לק"מ והיינו כמ"ש ועיין עוד בסמוך:

שם אמר רבא קפחתינהו לסבי דבי רב וכו' וקאמר ליה ר"ח לר"ה ולא קא משני. כאן נמי יש לדקדק אמאי לא מייתי רבא ראיה מגוף הברייתא דקתני לעיל שכבר הודית משמע שאינו מועיל עוד שום עדות כדמשמע לעיל בגמרא בפשיטות. וא"כ מוכח דאף על גב דר"ג פוטר עצמו מכלום הוי אפ"ה פטור משום מודה בקנס. ולפמ"ש בסמוך דמפשטא דברייתא לא משמע כלל שאינו מועיל עוד שום עדות וקושית הגמרא דלעיל יתפרש דוקא למאי דמסיק דחוץ לב"ד הוי א"כ לא הוי מצי לאתויי הכא שום ראיה אלא ממאי דלא משני ר"ה דלעולם בפני ב"ד הוי ואפ"ה חייב אם באו עדים אח"כ כיון דפוטר עצמו מכלום הוי וק"ל:

דף עה עמוד ב

גמרא ובהודאת טביחה קמיפלגי דרבנן סברי אף על גב דהודאה דגניבה מחמת עדים הוא דקא מודה וכו'. ולכאורה יש לתמוה אמאי קאמרינן דמחמת עדים קא מודה דכיון דאייתי עידי הזמה הרי נתבטל עדות הראשונים לגמרי ואכתי היה יכול לכפור ולומר לא גנבתי ודוחק לומר שאותן עידי הזמה בעצמם מעידים שגנב בפניהם וטבח ומכר דלישנא דתלמודא דקאמר ואייתי סהדי ואזמינהו ואייתי בע"ה סהדי וכו' לא משמע הכי. ויש ליישב דאפשר בשעה שהודה ואמר אין גנבתי וכו' מיהו לא בפניכם גנבתי אכתי לא אסיק אדעתיה שיש עידי הזמה. וא"כ אין הודאתו כלום דמחמת עדים היא וק"ל:

דף עו עמוד א

תוספות בד"ה והשתא תורא דשמעון והא דאמר לקמן וכו' היינו בקדשי מזבח וכו' עכ"ל. והרמב"ן בס' המלחמות פרק הגוזל בתרא הקשה דא"כ אכתי קשה בשמעתין אדתני רישא גנב וטבח וכו' לפלוגי וליתני בדידיה בד"א בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית חייב דהא בלא"ה רישא דטבח ואח"כ הקדיש ע"כ היינו הקדש בדק הבית ע"ש באריכות. ומסיק דברייתא דלקמן פליגא אמתני' וכן ראיתי שלשון הרי"ף בעצמו מוכח כן. וכן הסכים הרמב"ם בפ"ב מהל' גניבה ע"ש בראב"ד ובמ"מ אח"ז ראיתי שהתוספות בעצמם מקשים כן לקמן דף ע"ט ע"ש:

בא"ד וקדשי מזבח אור"י וכו' מ"מ חשיב כיאוש ושינוי רשות וכו' עכ"ל. פי דאף ע"ג דאמרינן הכא דלא חשיב שינוי רשות דמעיקרא תורא דשמעון כו'. היינו דוקא לענין ד' וה' דגזירת הכתוב הוא דבעינן דומיא דמכירה דוקא שישתקע שם בעלים הראשונים ממנו. אבל לענין הקנין לא איכפת לן בזה והוי שפיר שינוי רשות. אבל קשה למה להו להתוספות להאריך דחל הקדש מטעם שינוי רשות ותיפוק ליה דהוי שינוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש וכדאית' להדיא בגמרא לעיל דף ס"ז ועוד דשם כתבו התוספות להדיא דטעם שינוי רשות בקדשים לא שייך אלא בקדשים שאינו חייב באחריותן אבל בקדשים שחייב באחריותן צריך לטעמא דשינוי השם מיהו בלא"ה דברי התוספות שם צ"ע דהא משמע הכא דלא שייך לחלק בין קדשים שחייב באחריותן וכו' אלא לר"ש דוקא אבל לרבנן אין חילוק ואפילו קדשים שחייב באחריותן נמי ברשות הקדש קיימי וא"כ חשיב שפיר שינוי רשות. ויש ליישב דעיקר כוונת התוספות מה שכתבו כאן דחשיב שפיר שינוי רשות היינו ליישב הסוגיא דלעיל לאביי במה שרוצה להוכיח מקרבנו ולא הגזול וכו' וכדמסקו הכא להדיא וכוונתם דקשי' להו לאביי איך ניחא ברייתא דקרבנו אי יאוש לא קני א"כ אמאי חל הקדש דהא משמע הכא דלא חשיב שינוי רשות משום דמעיקרא תורא דשמעון כו'. לכך כתבו דלענין זה חשיב שפיר שינוי רשות. ובזה נתיישב קישור דברי ר"י דוקא למ"ש התוספות קודם לחלק בין קדשי מזבח לקדשי ב"ה. משום דבלא"ה היה מהכרח לומר דתנא דברייתא דגנב והקדיש לקמן פליג אמתני' וס"ל דהוי שפיר שינוי רשות דמה לי מכרו להדיוט וכו' וכמ"ש בסמוך בשם הרי"ף והה"מ וא"כ הייתי אומר דאביי לעיל ס"ל דברייתא דקרבנו ולא הגזול ס"ל נמי כהאי תנא דברייתא דגנב והקדיש דמה"ט גופא חל הקדש דה"ל יאוש ושינוי רשות. אבל כיון שכבר כתבו דיש לחלק בין קדשי ב"ה לקדשי מזבח וא"כ ברייתא דלקמן לא פליגא אמתני' וא"כ הדרא קושיא לדוכתא על דברי אביי לעיל לכך צריכין אנו לפר"י ודו"ק. ומה שכתבו התוספות לעיל גבי הגנב והגזלן הקדישן הקדש לחלק בין קדשים שחייב באחריותן וכו' יש לומר דהיינו למאן דמוקי לה פרק הגוזל בתרא כר"ש וק"ל:

דף עו עמוד ב

גמרא ור"ל אמר בשוחט בעלי מומין בחוץ ופרש"י דבבעלי מומין מעיקרו איירי. וקשיא לי טובא דא"כ היאך משכחת בכה"ג קדשים שחייב באחריותן דהא בעל מום מעיקרו לא חל עליו כלל קדושת הגוף אלא כמקדיש עצים ואבנים בלבד דה"ל כקדשי ב"ה ושמעינן ליה לר"ל בפרק שלוח הקן דבקדשי ב"ה אפילו אי אמר הרי עלי אינו חייב באחריות דגניבה משום דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא והייתי רוצה לחלק ולומר כגון דקאמר שור זה לעולה דקי"ל בתמורה סוף פ' כיצד מערימין דבכה"ג אי הוי בעל מום ימכר ויביא בדמיו עולה. וא"כ י"ל דבכה"ג מוטל טורח ההבאה על הנודר וא"כ י"ל שפיר דחייב באחריות עד שיביא בדמיו עולה משא"כ בחולין איירי בקדשי ב"ה גמור דלא מחוסר מעשה דהקרבה כדמשמע שם להדיא ואף על גב דפריך התם משור זה עלי עולה וכו' ומסיק דאפ"ה לא מחייב אלא באחריות דמיתה אבל לא בגניבה י"ל דלמסקנא לא קאי אלא אבית זה ונפל דהוי לגמרי קדשי ב"ה. וכן משמע קצת מל' רש"י שם. אבל אחר העיון בסוגיא דערכין דף כ' ובל' התוספות שם משמע להדיא דשור זה עולה ובית זה ונפל שווין לגמרי ואתרווייהו מסקינן בפרק שלוח הקן אליבא דר"ל דלא מחייב אלא באחריות דמיתה ולא בגניבה כיון דאינם אלא קדושת דמים ע"ש באריכות בתוספות ובאמת לישנא דגמרא דחולין הכי דייק דבשור זה ומת דוקא חייב כיון דליתיה אבל בגניבה לא מיחייב דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וא"כ דאפילו בשור תם מסקינן כיון דלא הקדישו אלא לדמיו אינו חייב באחריות דגניבה לר"ל מכ"ש הכא דאיירי בבעל מום מעיקרו דגרע טובא ואל יעלה על לבך מה ששנינו בפ"ד דתמורה המפריש חטאתו והרי היא בעלת מום מוכרה ויביא בדמיה אחרת וא"כ קרינן ביה שפיר קדשים שחייב באחריות' כיון שצריך להביא בדמיה חטאתו ואם כן י"ל דבכה"ג איירי מתני' דהכא אלא דא"א לומר כן דהתם ע"כ איירי שנמצאת בעלת מום לאחר שהקדישה אבל כשהקדישה בעלת מום לא חלה עליה שום קדושה כלל אלא קדושת דמים גרידא ודמי' יפלו לנדבה וממילא דלא מחייב באחריות וכמ"ש. ולענ"ד דבר זה צריך תלמוד דאפשר דאפילו בכה"ג בבעל מום מעיקרו יכול למוכרה ולהביא בדמיה חטאתו שהוא מחוייב ועומד וא"כ קרינן ביה שפיר קדשים שחייב באחריותן וצ"ע:

שם לר"ל וכי שחיטה מתרת והלא פדיה מתרת. וקשה אמאי לא מוקי לה כגון שפדאה ואח"כ שחטה וא"ל דא"כ ה"ל חולין גמורים ומ"ט דת"ק דפוטר דמ"מ יש לפטור כיון דבשעת גניבה היתה של הקדש ולא קרינן ביה וגונב מבית האיש וממילא פטור מכפל וכיון דפטור מכפל ממילא לא שייך דו"ה ויש לומר דא"א לאוקמי בהכי כיון דע"כ לר"ש עיקר החיוב דו"ה שמשלם לבעלים היינו משום שהם חייבים באחריות ולמאי דמוקמינן לה בבעלי מומין עיקר האחריות הוא שיבואו דמי השור ליד הגזבר וא"כ אי ס"ד שהגנב פדאה קודם שחיטה א"כ כבר חזר הקרן לבעלים שהרי הגיע דמי הבהמה ליד הגזבר ותו אפטר ליה מאחריותו וא"כ אמאי משלם דו"ה לר"ש כנ"ל נכון אי מוקמינן לסוגיין שהקדישה ואח"כ נמצאת בעלת מום וע"כ צריכין לאוקמי כגון דאמר הרי שור זה עלי עולה דא"כ עיקר החיוב הוא על מה שהבעלים חייבים באחריות הדמים עד שיבואו ליד הגזבר וליקח בהם עולה וכיון דאסתאב איפטר ליה מאחריות הגוף ואין עליו אלא אחריות דמים וע"כ דאיירי באומר שור זה עלי עולה דהא בהקדישו בעלים בבית גנב עסקינן לר"ל אבל לפרש"י דבבעל מום מעיקרו איירי וא"כ א"א לאוקמי בעולה דא"כ לא מחייב כלל באחריות דגניבה כמ"ש בסמוך וע"כ דאיירי במי שהיה מחוייב חטאת והפריש בעל מום לחטאתו וכדכתיבנא בסמוך וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא מוקי לה כשפדאה ואח"כ שחטה ואפ"ה מחייב ר"ש ד' וה' לבעלים דאף על גב שהגיע הממון ליד הגזבר ממש לא חזר הקרן לבעלים שהרי מ"מ הפסידם שהיו יכולים למכרה וליקח בדמים חטאתו שהיה מחוייב ועומד ועכשיו צריכין להביא חטאת אחרת וצ"ע ודוק היטב:

בפרש"י בד"ה תהי וכו' ופריך לרבין אליבא דר"י וכו' עכ"ל. נ"ל כוונתו דכ"כ לרבותא דאפילו לרבין נמי שייך להקשות שחיטה שאינה ראויה היא והיינו משום דרש"י אזיל לשיטתו וגרסתו במסכת חולין דכל שחיטת קדשים אף על גב שנזרק לבסוף אפ"ה שחיטה שאינה ראויה מקרי וכמו שהביאו תוס' כאן בשמו וק"ל:

תוספות בד"ה והלא זריקה מתרת וכו' וא"ת ואמאי צריך בפ"ב דזבחים וכו' ויש שהיו רוצין לתרץ וכו' ואין נראה לר"י וכו'. לכאורה אין המשך קושיא ותירוץ זה לדבריהם הקודמים ולא לסוגיא דשמעתין אבל אחר העיון בסוגיא דחולין גבי הא דקאמר ר' אושעיא כולה מתניתין דלא כר"ש ובדברי התוספות שם יש ליישב המשך לשון התוספות כאן דקאי על מה שהקשה ר"י לפי' הקונטרס דבאותו ואת בנו בקדשים לא שייך שחיטה שאינה ראויה כיון דגזירת הכתוב הוא כך וכו'. וע"ז יש להקשות א"כ אמאי קאמר ר' אושעיא התם להדיא קדשים בפנים אמאי סופג מ' שחיטה שאינה ראויה היא וע"כ צ"ל כמ"ש התוספות שם דאבהמה קמייתא קאמר דשחיטה שאינה ראויה היא לכך יש לפטור משום די"ל דהא דקאמר רחמנא דאותו ואת בנו נוהג בקדשים היינו היכא דבהמה קמייתא הוי חולין דהוי שחיטה ראויה ואז חייב כשהשני' הוא קדשים אף על גב דהאי שחיטה בתרייתא לאו ראויה היא אפ"ה חייב דגזירת הכתוב הוא כך אבל היכא דקמייתא נמי שחיטה שאינה ראויה היא יש לפטור לר"ש ואפשר שלזה דקדק ר"י בלשונו כאן לכתוב כיון שאין האיסור מחמת דבר אחר ה"נ באותו ואת בנו דמשמע דכל היכא דאיכא שחיטה שאינה ראויה מצד אחר שאינה מגזירת הכתוב יש לפטור וע"ז הקשו התוספות לסתור דברי ר"י משום דקשה וא"ת אמאי צריך בפ"ב דזבחים למעוטי רובע תיפוק ליה דשחיטה שאינה ראויה היא וצ"ל כסברת יש שהיו רוצים לתרץ דסברא הוא דילפינן מגופייהו פי' דכיון דגלי קרא בשחוטי חוץ דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה דבע"כ כך הוא אם כן ה"ה אם אינה ראויה ג"כ מצד אחר נמי לא איכפת לן אי לאו דגלי קרא למעוטי רובע וא"כ ממילא קשה נמי לפי' ר"י דגזירת הכתוב באותו ואת בנו דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה כיון דמצינו דנוהג בקדשים א"כ איך קאמרינן בחולין בכל הסוגיא דמתני' דלא כר"ש דהא שפיר מיתוקמא כר' שמעון ואפ"ה חייב כיון דגזירת הכתוב כך הוא ואף על גב דהתם איירי בכל הסוגיא שהאיסור מחמת דבר אחר וכן בבבא דקדשים בפנים קאי אקמייתא וכדכתיבנא מ"מ הא קאמרינן כיון דגלי גלי וסברא למילף מגופייהו וא"כ ה"ה באותו ואת בנו ובזה נסתר שפיר סברת ר"י וע"ז מסקו התוספות דסברת יש שהיו רוצים לתרץ באמת אין נראה לר"י וכדמסקו ודו"ק:

בד"ה והלא פדיה מתרת תימא מאי פריך דלמא כשנפדית איירי עכ"ל. לולי דברי התוספות היה נראה לומר דבלא"ה א"א לאוקמא בהכי דא"כ כיון שאין החיוב דטביחה חל אלא עד שנפדית ובשעת פדיה כבר החזיר הגנב הקרן לבעלים דהיינו ליד הגזבר דכל בעלי מומין דינם הוא לפדותם מיד הגזבר ומה"ט גופא דכתיבנא לעיל דלא מוקי לה שנפדית קודם שחיטה וא"כ ה"ה לאחר שחיטה כיון שהוחזר הקרן קודם שאפשר להעמידו בדין ועמ"ש בלשון הגמרא באריכות:

דף עז עמוד א

תוס' בד"ה פרה מטמא וכו' תימא דמדקאמר וכו' ומיהו שעיר המשתלח קשה לר"י שיטמא מחיים עכ"ל. ואף על גב דלר"מ אה"נ דמטמא מחיים כדאיתא פרק טבול יום הביאו התוספות בסמוך מ"מ ליכא למימר דלר"ש נמי מטמא שהרי כתבו התוספות לקמן דבתוס' משמע דמלתא דר"ש קאי אפלוגתא דר"מ וחכמים א"כ משמע דפליג והא דנקט ר"ש בסיפא פרים ושעירים הנשרפים אינן מטמאין ולא נקט שעיר המשתלח היינו לרבותא דאף ע"ג דחכמים מטמאין איהו מטהר ומכ"ש שעיר המשתלח דאפילו חכמים מודים מפני שהוא חי וק"ל:

בא"ד וי"ל דכל העומד וכו' אף על גב דהוי מהני על האוכל כגון נותר ופרה ליחשוב כעפרא וכו' עכ"ל. פי' נהי דלאפוקי מטומאה אמרינן כל העומד בכל ענין אבל להכניסו לטומאה ע"י כל העומד לא אמרינן אלא באוכל האסור שיהיה כמותר אבל לא לשוויא אוכלא כשעכשיו אינו אוכל. ולענ"ד דמשם גופא ראיה דמקשה התם פרה אמאי מטמא ונימא כל העומד לשרוף כשרוף דמיא ומאי קושיא ואימא לאידך גיסא כל העומד לפדות כפדוי דמי כדאמרינן הכא וא"כ לא הוי עפרא א"ו דכל העומד לפדות גופא לא אמרינן אלא שיהיה האסור כמותר אבל לא לשוויא אוכל כיון דעכשיו אינו אוכל דסתמא לשריפה קאי ודו"ק:

בא"ד מידי דהוי אבן פקועה כו' פי' דמעיקרא קס"ד דהא דבעלי חיים אינן מטמאין היינו משום שאינו יכול להאכילן לאחרים לכך מקשו דבשעיר נימא כל העומד לדחות למאן דשרי בהנאה אחר הדחיה. וע"ז תירצו דלאו מהאי טעמא הוא אלא דלאו אוכל הוא לגמרי שאין דרך בני אדם לאכול דבר חי וע"ז הביאו ראיה מבן פקועה וק"ל:

בד"ה פרה מטמא וכו' ותימא אי פליג ר"מ אכל הני עכ"ל. פי' דר"מ מטמא בשעיר המשתלח וע"כ היינו משום שסופו לטמא טומאה חמורה ומכל הני ראיות משמע דסופו לטמא אינו מועיל לעשות שאינו אוכל כאוכל ולולי תמיהתם היה אפשר לומר דטעמא דרבי מאיר בשעיר המשתלח משום דכל העומד לדחות כדחוי דמי כקושית ר"י דלעיל וס"ל דאפילו לשויא שאינו אוכל כאוכל מהני כל העומד ובבן פקועה ודגים גופייהו ס"ל כמאן דמטמא ודו"ק:

בא"ד וקשה דמאי נ"מ במה שמצטרף לפחות מכביצה עכ"ל. פירוש דמאי נ"מ במה שהפרה מקבלת טומאת אוכלים ממקום אחר כיון דסוף סוף הבצק עצמה נוגעת בטומאת נבילה ומקבלת טומאה בכל שהוא וכי הדרא הבצק ומצטרפא בהדי פחות מכביצה מן הפרה שטמאה ג"כ טומאת אוכלים מצד עצמה אף אם לא תקבל טומאת אוכלים מחמת הנגיעה אלא כיון שסופו לטמא טומאה חמורה מ"מ כיון שכל א' בפני עצמו טמא אלא שאין בכל א' כשיעור לטמא אחרים הנוגע בהם א"כ מצטרפין שניהם יחד לכשיעור לטמא אחרים דהא קיי"ל כל שטומאתן ושיעורן שוה מצטרפין לטמא אחרים והני נמי טומאתן ושיעורן שוה שכל אחד מטמא טומאת אוכלין בכביצה כן נ"ל הפי:

בא"ד ואי לענין קבלת טומאה דאורייתא וכו' פי' לפי מה שחזר בו רש"י דכל שהוא אינו מקבל טומאה מן התורה:

בא"ד וא"ת דאי לאפסולי היא עצמה גם האפר יהיה נפסל עכ"ל. פירוש וא"כ קשה מאי איריא שנפסלת ע"י טומאה משום שהיתה לה שעת הכושר דהא האפר עצמו נמי מקבל טומאה ונפסל ע"י כך כדאיתא בפרק חומר בקודש ואע"ג דבאפר ודאי לא שייך האי טעמא דלא מצינו שום אפר דמקבל טומאה אע"כ דמעלה עשו בפרה כיון שבא' לטהר וא"כ ה"ט גופא תיסגי לענין הפרה גופא אף בלא שעת הכושר כנ"ל פירוש התוס' וא"ל דהא דאפר מקבל טומאה אע"ג דעפרא בעלמא הוא היינו משום דחיבת הקודש מכשרתו אבל בפרה גופא לא מהני חיבת הקודש כמ"ש התוספות לעיל דלא מהני לעשותו אוכל שיכול להאכילו לאחרים ובאפר פרה אע"ג דאסור בהנאה לא שייך למעטו מכל האוכל אשר יאכל כיון דלאו אוכל הוא ויש לי ראיה על זה ואין להאריך. אלא דנראה דבאפר גמור לא שייך תו חיבת הקודש דחיבת הקודש היינו דוקא כעין מידי דהקרב' ובפרה גופא דהקשו לעיל משום חיבת הקדש משום דשייך בה הזאה ושאר עבודות כמ"ש התוספות לעיל משא"כ באפר כן נ"ל:

דף עז עמוד ב

תוספות בד"ה אומר היה וכו' וא"כ מנ"ל לר"ל דפליג ר"ש עכ"ל. וכתב מהרש"א שאין הל' מדוקדק דלר"ל גופא לק"מ. ולענ"ד דשפיר קשה לר"ל דמדקאמר אומר היה ר"ש מכלל דרבנן פליגי עליה בהא דפרה נפדית וק"ל:

בפרש"י בד"ה או שור וכו' דאמר בפרק דלעיל שור דסיפא ושה דרישא מיותר הלכך או נמי מיותר עכ"ל. כוונתו נראה מבואר דלא תיקשה האי או מיבעיא ליה לחלק לכך מפרש דלגמרי מיותר ומסיפא דקרא ידענו לחלק אבל אכתי קשיא דאף ע"ג דאי לא הוי כתיב שה דרישא הוי משמע שפיר לחלק אבל עכשיו דאיצטריך שה דרישא ושור דסיפא למידרש שור ושה דוקא כדאמרינן לעיל א"כ ודאי איצטריך נמי או לחלק דבלא"ה ה"א דעד דגנב תרי ומזבין או טבח חד ומשייר חד לא מחייב. וע"ק דכיון דאיצטריך הכא לרבות כלאים מאו א"כ ממילא איצטריך נמי למכתב שה דרישא ולא מייתר ואם כן מנ"ל למידרש לעיל שור ושה אין מידי אחרינא לא ויש ליישב:

תוספות בד"ה זה בנה אב וכו' פירש בקונטרס דעביד בנין אב וכו' וקשה לר"י דלקמן אמר וכו' דלא כרבי יהושע וכו' ואדרבה מההיא קרא וכו' עכ"ל. ולענ"ד שאין בזה סתירה לפרש"י דמ"מ קאמר שפיר דלא כר"י דלדידיה כיון דאסר ליה באכילה לא שייך תו בנין אב דרבא לא לענין גבוה דהא אפילו להדיוט אסור ואף למאי דאוקימנא לענין פטר חמור נמי לא איצטריך למעוטי כיון דאסר ליה באכילה דבכלל בהמה טמאה הוא פשיטא דאין פודין כנ"ל וק"ל:

דף עח עמוד א

גמרא השתא כלאים אירבי ליה נדמה מיבעי'. וליכא למימר דאי לא הוי כתיב אלא חד ריבויא ה"א דאתי לרבויי נדמה וכלאים הוי ממעטינן מפשטא דקרא דשור או כשב דמהיכא תיתי לומר כן דאתי לרבויי נדמה דלשתוק מיניה ומהיכא תיתי למעטי ואדרבה נאמר מדאסר רחמנא כלאים מכלל דנדמה שרי אע"כ דההוא ריבויא לחוד ה"א דאתי לרבויי כלאים ולאפוקי מפשטא דקרא דשור או כשב וממילא ידעינן נדמה דשרי בק"ו מכלאים ונמצא דלפי זה לא היו התוס' צריכין להביא ראיה דסברא חצונה לרבות נדמה שהרי ממקומו הוא מוכרע כדכתיבנא ויש ליישב ודו"ק:

תוספות ד"ה אי למעשר פי' דהוי כאילו כתיב ביה שה מג"ש דהעברה העברה מבכור עכ"ל. ואף ע"ג דלפ"ז ברישא ה"ל למינקט אי לבכור כיון דמעשר גופיה ילפינן משה דבכור אלא דסתמא דתלמודא מסדד הקושיא לפי מאי דמצי למיפרך וא"כ אי הוי קאמר אי לבכור ברישא לא הוי מצי למיפרך העברה העברה יליף ממעשר כיון דמעשר גופא אכתי לא הוה ידעינן לכך הוצרך לומר מעיקרא דמעשר יליף מקדשים וק"ל:

גמרא ולר"א דמתיר בכלאים וכו' למאי הלכתא. נ"ל דלאו אבנין אב דרבא פריך דר"א דהוא תנא לא חייש למימרא דרבא אלא דמשמע לתלמוד' מדיליף רבא בבנין אב מכלל דהאי שה מיותר לדרשא וא"כ לר"א האי שה מאי עביד ליה וע"ז משני שפיר דשה אתי למעט טמא שנולד מן הטהור דאסור באכילה וכפרש"י וההיא לאו בנין אב מיקרי דקרא גופא לענין אכילה איירי ומיבעיא ליה לגופא וע"ז מסיק שפיר דהוי דלא כר"י דלדידיה דיליף משה כשבים ושה עזים דוקא א"כ מוכח דמשה גרידא לא מצי למילף משום דלא מייתר והיינו ע"כ משום דסבירא ליה כמימרא דרבא דשה אתא להוציא כלאים לענין פטר חמור והוצרכתי להאריך בזה כדי להעמיד שיטת רש"י על מכונו במאי שפירש דבנין אב דרבא קאי אהאי קרא דשה כשבים ושה עזים וכמ"ש לעיל בתוספות בד"ה זה בנה אב ודו"ק:

בתוס' בד"ה לטמא וכו' וכולה סוגיא דבכורות לא משמע כפירושו וכו' לא קאי אסימנים דקרא כלל וכו' עכ"ל. ולא ידעתי הכרח לזה די"ל דנהי דלא איירי התם מסימנים דקרא היינו לרבותא דאפילו אי לא דמי' כלל בסימנים דקרא לאמו אלא במלתא אחריתי אפ"ה שרי באכילה ומכ"ש אי דומה בא' מסימנים דקרא לאמו דהוי בכלל דומה מקצת לאמו והכי משמע קצת לישנא דסימן א' שדומה לאמו וא"כ מתיישב שפיר פירש"י וק"ל. וגם במ"ש התוספות דטעמא דר"י משום זה וזה גורם צ"ע דלמסקנא אמרינן התם דס"ל לר"י זה וזה גורם מותר והכא מייתורא דקרא קדריש ויש ליישב:

בא"ד והא דקאמר הכא ודלא כר"י כ"ש דהוי דלא כר"א דשרי ליה לגמרי עכ"ל. וא"ל דאף ע"ג דשרי באכילה מ"מ קאי בנין אב דרבא לענין קדשים או פטר חמור כמו בכלאים לרבא אע"ג דשרי באכילה אלא משום דלא אשתמיט שום תנא לומר דבכה"ג שרי באכילה ואסור בקדשים:

דף עח עמוד ב

בתוספות בד"ה מי פטר נפשיה וכו' אבל הנודר עצמו פשיטא דמצי פטר עכ"ל. פי' דלא תימא דלענין נודר גופא נמי ס"ד דלא מצי פטר כיון שכבר הפריש שור לעולתו משא"כ בנודר סתמא. לפ"ז צ"ל דהא דקאמר תלמודא ר' אחא מתני לה בהדיא היינו משום דקים להו דרב אחא קאי אמלתא דר"ש דמתני' דהכא והיינו אגנב גופא דאל"כ המ"ל דרב אחא לענין הנודר גופא איירי וא"כ זהו בעצמו כוונת התוספות דלענין נודר גופא מלתא דפשיטא היא ולא הוו איצטריך רב אחא לאשמעינן וק"ל:

בפרש"י בד"ה שותף שטבח וכו' והכי אמרינן בהגוזל עכ"ל. הוצרך להביא ראיה לפירושו דבשותף שטבח שלא לדעת חבירו קאמר ר"נ דפטור ובלדעת חבירו חייב כי היכי דלא נימא איפכא דבלדעת חבירו ה"ל שותפים שגנבו הלכך פטור דכי יגנוב איש כתיב אבל שלא לדעת חבירו ה"ל כיחיד שגנב דחייב לכך מייתי ראיה מפ' הגוזל וק"ל:

דף עט עמוד א

תוס' בד"ה גנב והקדיש וכו' ואיירי בקדשי ב"ה וכו' עכ"ל. כתבו כן כי היכי דלא תפלוג ברייתא אסתם מתני' דהכא דפטר בגנב והקדיש וכדאמרינן לעיל דלא שייך מה לי מכרו להדיוט וכו' וכבר כתבתי שהרי"ף והרמב"ם והרמב"ן הסכימו דודאי פליגי והיינו מכח הקושיא דלפלוג וליתני בדידיה. ולולי דברי הקדמונים היה אפשר לומר דבקדשי ב"ה נמי יש לחלק דכל היכא דלא מטא עדיין ליד הגזבר פטור דאף על גב דקי"ל אמירה לגבוה וכו' מ"מ לא הוי דומיא דמכירה דאיירי ביה קרא דבעינן שיצא לגמרי מרשות הבעלים. משא"כ באמירה לגבוה דמ"מ תורא דשמעון מיקרי ובודאי כה"ג איירי מתני' דלעיל דהא נקיט בהדיא שטבח ומכר אחר שהקדיש וא"כ משמע שהבהמה עדיין ברשותו אבל הכא בברייתא דחייב בגנב והקדיש היינו כשמסרה ליד הגזבר דדומיא דאינך בבי נקיט שיצאה מרשות הגנב לגמרי ולכך חייב דהוי שפיר דומיא דמכירה להדיוט ובכה"ג לא מיקרי תו תורא דשמעון. ובכה"ג לא שייך להקשות לפלוג וליתני בדידיה דמתני' לא איירי כלל אלא בגוונא חדא שהיא עדיין ברשות הגנב כך היה נראה לי לולי שהקדמונים לא חילקו בכך וק"ל:

במשנה בפרש"י בד"ה נתנו בעלים לבכורות בנו וכו' לישנא אחרינא נתנו גנב וכו' ונתנו לו שם במקום שגנבו וכו' עכ"ל. הני תרי לישני לא איירי אלא למאי דמסקינן בגמרא דהאי היה מושכו ויוצא קאי אשומר וא"כ נוכל לפרש נתנו לבכורות בנו בין אבעלים בין אגנב לכל חד כדאית ליה אבל למאי דדחי מעיקרא דהיה מושכו ויוצא קאי אגנב א"כ ע"כ א"א לפרש נתנו לבכורות בנו אלא אבעלים דוקא ולא אגנב דהא קאמרינן בהדיא דאיירי בגנב שגנב מבית שומר וא"כ ע"כ שהשומר קבלו מן הבעלים וזה פשוט וק"ל וכן נראה להדיא מל' רש"י בגמ':

בפרש"י תקנו משיכה בשומרים שלא יתחייב וכו' עד שימשוך עכ"ל. ואף על גב דקי"ל דשומר שאמר הנח לפני חייב היינו כשהיא ברשות השומר או בסימטא אבל כשעדיין ברשות הבעלים לא מהני הנח לפני אלא בעינן משיכה לדברי המפרשים דמשיכה דהכא היינו לענין חיוב השומרים כ"א כדינו כ"כ הרב המגיד ועיין בח"מ סי' רצ"א אבל באמת מלשון רש"י אין הכרע די"ל נמי שדעתו כדעת התוספות ולענין חזרה נמי שייך האי לישנא שלא יתחייב שומר בשמירה וק"ל:

בד"ה מאי לאו וכו' חייב גנב במשיכת שומר עכ"ל. פי' דבסיפא כשהוציאו מרשות בעלים חייב הגנב ע"י משיכת השומר וא"כ אמאי פטור ברישא כשמשכו ועודנו ברשות הבעלים אי ס"ד דשומר לא בעי משיכה אלא קנאו בדיבור גרידא ממילא יש לחייב הגנב ע"י קניית השומר אע"כ דשומר נמי בעי משיכה אלא דיש לדקדק דלמא שאני הכא דבעינן משיכת השומר כיון שלא קנאו הגנב עדיין כלל וא"כ אין לו לקנותו ע"י השומר אלא דוקא במשיכה דמי איכא דאיהו לא מצי קנה אלא במשיכה ושלוחו דידיה ליקני באמירה אבל בשומר דעלמא לעולם דקני בלא משיכה וצ"ע:

תוספות בד"ה תיקנו משיכה וכו' ולא חייש לפירכא דבסמוך כו' ובהאיש מקדש איכא תנא וכו' עכ"ל. נ"ל דהאי תירוצא אחרינא הוא. דאפילו תימא דחייש לפירכא דבסמוך אפ"ה לא תקשי לר"ה ממתני' כיון דבלא"ה איכא תנא דס"ל כוותיה:

בא"ד וג' מחלוקות בדבר עכ"ל. נראה דהיינו דוקא לפירושם הקודם דבלא"ה הייתי אומר דהא דקאמר ר"א תקנו משיכה בשומרים היינו לאידך גיסא דמדאורייתא אפילו בלא משיכה קנה הן לענין אונסין הן לענין חזרה וא"כ לא הוי פליג ר"א אדר' אמי דהא דקאמר שם בגמרא ופליגא אדר' אמי ע"כ אדר"ה קאי אבל עכשיו שפירשו התוספות דבעיין דהכא אי תיקנו משיכה בשומרים או לא היינו שיש להסתפק דאפילו בתר משיכה נמי מצי למיהדר וע"ז מייתי מילתא דר"א דתקנו משיכה ממילא משמע דתקנת' הוי להאי גיסא דמדאורייתא אפילו אחר משיכה יכול לחזור ומה שלא פירשו התוספות באמת האיבעי' נמי לאידך גיסא בפירושם לענין חזרה וכן לפרש"י היה להם לפר' נמי כמ"ש וכדמשמע להדיא מלשון רש"י דהאיבעיא הוא אי קנה בלא משיכה וא"כ לא הוי מקשו מידי לפרש"י אלא די"ל שתוס' סברי דא"א לפרש כן דא"כ לא הוי מצי למיפשט ממתני' דאי ממאי דפטור הגנב ברישא ולא מיחייב ע"י השומר היינו משום שהגנב עצמו עדיין לא קנאו כלל וכמ"ש בלשון רש"י לעיל ע"ש ודו"ק:

דף עט עמוד ב

גמרא ואלא ה"ד גזלן וכו' לאו לשון קושיא היא דפשיטא דכל היכא דלא מיטמר הו"ל גזלן אלא לשון איבעיא הוא אי בעינן דוקא דלא מיטמר כלל כדר' אבהו או אע"ג דמיטמר מעיקרא היינו כי היכי דלא לערקו כדר' יוחנן ועיין בלשון ה"ה בפ"א מהל' גניבה ונראה דר"י גופא נמי מודה לדר"א בראוהו שהטמין בחורשים דלאו גזלן הוא דלא שייך למימר הא דמיטמר כי היכי דלא לערקו דמרועה צאן ובקר לא שייך לברוח:

תוספות בד"ה אין מגדלין וכו' ואפילו בבית אסור דלרעות וכו' כדאמרי' בזה בורר עכ"ל. בהא דאפילו בבית אסור נראה דלא הוצרכו להביא ראיה דהא כתבו לקמן בפשיטות דאפילו קשור בכרעי המטה אסור אלא הביאו ראיה לפשטא דמלתא דלרעות אסור אפילו גסה וע"כ דהכי הוא דאם כוונתם להוכיח דמתניתין איירי אפילו בבית אכתי קשה מנ"ל דלמא מתני' איירי במגדל לרעות ע"י שמוסרה לרועה דבכה"ג ודאי בגסה שרי כמו שנתבאר בסמוך בלשון התוספות עצמם וההיא דזה בורר ע"כ איירי ברועה בהמתו בעצמו אע"כ כדכתיבנא דבבית בלא"ה מוכח דאסור מההיא דקשרו בכרעי המטה:

בא"ד וא"ת והא דמסיק התם וכו' מאי קמ"ל וכו' מתניתין היא עכ"ל. לפמ"ש יש ליישב המשך הקושיא לדבריהם הקודמים דוקא דבלא"ה הייתי אומר דהא דקתני במתניתין אבל מגדלין בסוריא היינו ע"י שמסרה לרועה אבל בלא רועה אין ה"נ דאסור לגדל אפילו בח"ל וקמ"ל רבא דאף על גב דאסור לכתחילה מכל מקום לא מיפסל בכך אבל עכשיו שכתבו תוספות דמתניתין איירי אפילו בבית ובכה"ג קתני בסיפא דבסוריא מגדלין ואם כן מקשו שפיר:

בא"ד דאי ממתניתין ה"א דאפילו גסה אסור עכ"ל. ואף על גב דבברייתא מפרש בהדיא דבגסה שרי מ"מ אין לדקדק בכך אי אשמעינן רבא מה שנשנה בברייתא דלאו כ"ע ברייתא גמירי ודוקא ממתני' שייך להקשות וכה"ג מצינו בכמה דוכתי:

בא"ד ונראה דהא דאמרינן בפ"ק דב"מ וכו' אבל דקה וכו' אין נראה לחלק בין שלו לשל אחרים עכ"ל. וקצת קשה דא"כ אמאי מסקינן בפרק זה בורר דמלתא דרבא במגדלין אתמר משום קושיא דרבא אדרבא ואכתי לוקמא ברועה ולחלק בין שלו לשל אחרים דהא דקאמר אחד בהמה דקה ואחד בהמה גסה היינו ברועה בהמות שלו דוקא דהא בלא"ה קושטא דמלתא הכי הוא והא דקאמר דרועה בהמה גסה אפילו בא"י כשר היינו ברועה בהמות של אחרים ואפ"ה בדקה פסול כסברת התוספות דהכא ויש ליישב כיון דמכל מקום לא שייך לפסול ברועה של אחרים אלא משום טעמא דאיסור מגדלין נגעו בה א"כ יותר שייך לומר דאשמעינן רבא במגדל גופא וזה דוחק וצ"ע ובאמת משמע מלשון הפוסקים שלא כדברי תוספות עיין בח"מ סימן ל"ד ובסמ"ע שם:

דף פ עמוד א

בפרש"י בד"ה אלא קושרה בכרעי המטה ורבנן פליגי עליה דר"ג עכ"ל. והיינו מהאי עובדא דמייתי בסמוך בחסיד א' שאמר שעבר על דברי חביריו אף על גב שהיתה קשורה אע"כ דלרבנן מיהא אסור בכה"ג:

בד"ה תקברינהו לבנה וכו' והיא אינה יכולה לשמור עכ"ל. לכאורה משמע מלשון רש"י דאיניש אחרינא שיכול לשמור ודאי שרי והיינו כדברי המפרשים שהביאו התוספות לעיל במשנה ויש לדחות דמ"ש והיא אינה יכולה לשמור היינו משום דלאו בני שמירה נינהו וא"כ ה"ה דע"י רועה אבל מפר"ת בתוספות ד"ה חובה ודאי משמע דע"י רועה שרי:

לעיל בד"ה שהיו מרעין בהמה דקה שלהן בחורשין עכ"ל. כוונתו דאין לפ' בגסה דמסתברא שלא היו הם רועין בעצמם אלא ע"י אחרים וליכא אלא איסור מגדל דהיינו בדקה דווקא אבל קשה דמפירוש רש"י משמע דע"י רועה שרי לגמרי אפילו בדקה מדפירש בסמוך גבי רועה שעשה תשובה דברועה בהמות שלו איירי משמע דברועה של אחרים לא שייך שום איסור כלל וכן משמע מפירושו ד"ה תקברינהו ויש ליישב דס"ל לרש"י דאפי' ע"י רועה אסור לגדל אלא דאיסורא לא שייך אלא לגבי בע"ה דוקא אבל לגבי רועה ליכא איסורא משום מגדל כיון דלאו דידיה הוא ולא כמ"ש התוספות לעיל במשנה דבכה"ג אפי' רועה של אחרים פסול לעדות וכבר כתבתי דמלשון הפוסקים משמע להיפך ומפרש"י ד"ה תקברינהו נמי אין ראיה כמ"ש בסמוך וק"ל. ועי"ל דמה שפרש"י שהיה מרעין בהמה דקה היינו משום דאי בגסה היה אסור משום חורשין גופא דלא שייך תקנת יהושע בגסה כדמסקינן לקמן וזה הנכון:

דף פ עמוד ב

תוספות בד"ה מותר להורגו וכו' והא דאמר ר"ל וכו' אבל לא המיתו לא עכ"ל. וליכא למימר דהא דקאמר ר"ל כשהמיתו דוקא היינו לענין שזכה לשמים וכשלא המיתו לא זכה לשמים אם הרגן אבל איסורא נמי ליכא אם הרגן דהא מסיק ר"ל התם להדיא דיש להם בעלים מכלל דאסור להורגן ויש בהם משום גזל וק"ל:

בא"ד היינו בקשורים בשלשלת וכו' והכא בחתול שאין קשורה עכ"ל. וקשה דא"כ מאי מקשה בסמוך מדרשב"א דאמר מגדלין דלמא התם איירי במקושרים בשלשלת שכן דרך לגדלן וא"ל דאי בקשורין מאי איריא מפני שעשוי לנקר ותיפוק ליה דבלא"ה שרי כמו בארי ודוב הא ליתא דהא רשב"א אמלתא דת"ק קאי דקאמר כשם שאין מגדלין בהמה דקה כך אין מגדלין חיה דקה ומשמע להדיא דאסורה משום פסידא דשדות וכרמים וכ"כ הרמב"ם בהדיא ונראה דהטעם בזה כיון שאין צורך בגדולן אסור ולא דמי לבהמה גסה שיש צורך בגדולן לחרישה ומשוי כפרש"י לעיל וא"כ שהטעם משום הזיקא דשדות ע"כ דאפילו בקשורה אסור דומיא דבהמה דקה דאסרינן לעיל אפילו בקשורה בכרעי המטה וע"ז קאי רשב"א וקאמר דכלבים כופרים וחתולין מותר לגדלן דכיון שעשוין לנקר הבית הרי יש צורך בגדולן וה"ל כבהמה גסה דשרי דכל שיש צורך בגדולן לא חיישינן לפסידא דישוב א"י דאין גוזרין גזירה וכו' ומיהו לעולם בקשורים דוקא אבל בלא"ה אסורים מפני סכנת נפשות כמו ארי ודוב ויש ליישב דמדקאמר שעשויין לנקר את הבית והיינו מן השרצים א"כ משמע שאינן קשורים ודוחק להעמיד בקשורים בחבל ארוך בענין שאינם יכולים לילך חוץ לבית או שקושרן ביום ומתירן בלילה כדאיתא בתוספתא גבי כלבים בעיירות העומדים על הספר ואפשר שזה לשון התוספות שכתבו והכא בחתול שאין קשורה והיינו שאין דרך חתול בקשירה מטעמא דכתיבנא:

בד"ה אמר רבינא לעורו שאם מצאן מת וכו' דאל"כ ממילא ידעינן כיון דאין בהם משום גזל ממילא דזכה בעורו אלאע"כ דקמ"ל שאפילו מצאן מת דסד"א דלא זכה בה אלא כשהרגה לפי שזכה לשמים והסיר התקלה זכה נמי בעורו משא"כ כשמתה מעצמה קמ"ל דלא ובזה נתיישב היטב המשך קושית התוספות במה שהקשו כיון דאשמעינן כו' למאי איצטריך הך דמותר להורגו והיינו דוקא לדבריהם הקודמים דבלא"ה הייתי אומר דהיא גופא קמ"ל והכי קאמר מותר להורגו ואז אין בה משום גזל משא"כ כשלא הרגו אבל עכשיו שכתבו בהכרח דאפילו מתה מעצמה זכה מקשו שפיר וק"ל:

בד"ה אומר לנכרי כו' לכאורה משמע שלפני המילה היה עכ"ל. פי' דאי לאחר המילה אפילו ע"י ישראל הוי שרי מפני שסכנה הוא לו ואפי' למאן דלא גריס בהדיא ע"י נכרי נמי א"א לפרש דאיירי לאחר המילה וע"י ישראל דא"כ אמאי צריך להביאו אגב דצריך לאמו ועוד אפילו אי לא הוי סכנת נפשות כ"ש דליכא לאוקמי אחר המילה וע"י ישראל אגב אמו דא"כ הוי לאחר ז' ללידתה ואין מחללין עליה השבת אפילו אמרה צריכה אני כ"ז מבואר בתוספות דגיטין וברא"ש במכילתין ובמסכת שבת פרק ר"א דמילה ע"ש:

דף פא עמוד א

בא"ד ולמאי דפרישנא א"ש דליכא ק"ו. פי' דלעולם דמת חמור מחולי והא דלא שרי במת ע"י עכו"ם כמו בחולה היינו משום ביזוי המת:

בפרש"י בד"ה ומנא ידעינן אם זרעה לאדם דשרי כו' בתנאי יהושע עכ"ל. פי' מנא ידעינן אם זרעה לאדם דאז שרי ללקוט כמו שאר שדות דמותרין בתקנת יהושע אלא דיש לדקדק מאי קושית מנא ידעינן דלמא באמת תקנת יהושע דאסר בשדה תלתן היינו בכולן משום דאיכא דזרעי לבהמה ואנן לא ידעינן הי מינייהו ויש ליישב דהאי ומנא ידעינן באמת לאו לשון קושיא היא אלא ר"פ הוא דקאמר לה להודיענו שיש למצוא היתר ללקוט משדה תלתן ולידע אם זרעה אדם וכה"ג מצינו הרבה בסוגיות הש"ס וק"ל:

דף פא עמוד ב

גמרא ת"ר בראשונה התנו השבטים וכו' שלא יפרוס קלע וכו' ולפ"ז צ"ל דהא דקאמר לעיל גבי תקנת יהושע ובלבד שלא יפרוס קלע וכו' ופי' התוספות דאבעלים קאי ע"כ דהאי שלא יפרוס קלע לאו יהושע תיקן דהא קאמר הכא שהשבטים התנו כן מעצמם קודם תקנת יהושע ויהושע לא הוצרך לתקן אלא שרשות לכל אדם בחכה והאי ובלבד דקתני לעיל אגב גררא מתני ובת"ח פי' בענין אחר:

שם תניא רשב"א אומר תלושין שבהרים וכו' ואין לך כל שבט וכו' וכן אתה מוצא בכנענים וכו'. ונ"ל לקשר הדברים משום דלמאי דקאמר רשב"א תלושים שבהרים בחזקת כל השבטים א"כ י"ל דהאי דקאמר קרא פנו וסעו לכם וגו' בהר בשפלה וגו' לאו משום שכל א' היה להם כך אלא שהצריך לכל השבטים לילך בהר ובשפלה וכו' כדי לחלוק התלושים לכך הוצרך רשב"א למימר דאפ"ה אין לך כל אחד וכו' שאין לו בהר וכו' וראייתו שהרי מצינו כן בכנענים ובאמוריים מדכתיב ואל כל שכיניו והאי קרא ע"כ א"א לפרשו לענין תלושים אלא לאשמעינן שכל אחד היה לו כך ומאי נפקא לן מיניה אלא להודיע דממילא לכל אחד מהשבטים היה לו כך וכפירש"י כן נ"ל וק"ל:

תוספות בד"ה אין לך כל שבט וכו' ובפרק יש נוחלין גרסינן אין לך כל א' וא' מישראל כ"נ לר"ת עכ"ל. קצת קשה דהא מייתי התם מקרא דשער ראובן אחד שער זבולן אחד הושוו השבטים זה לזה וא"כ משמע דלענין השבטים איירי ויש ליישב משום דלענין השבטים לא איצטריך דמי גרע מחלוקת עוה"ז אע"כ דלענין כל אחד מישראל איירי וה"ק משום דחלוקת עוה"ב יהיה לחלקים שווין בין השבטים אחד המרובה באנשים וא' המועט וא"כ שבט המועט מסתמא יגיע לכל אחד שבהם חלק בהר ובשפלה וקמ"ל קרא דלענין זה יהיה חלוקת כל השבטים בענין אחד כמו שבשבט זה לכל אחד מהן מכל מין ומין ה"ה לכל השבטים וע"כ דלענין המין איירי דלענין הגבולין א"א להשוותן דכמו שהשבט זה לקח כל אחד כך וכך פרסאות כן בכל השבטים דזה א"א כיון שהשבטים עצמם לקחו חלקים שווים בין רב למעט אלא לענין המין דהר ושפלה איירי כנ"ל ליישב בדוחק:

בד"ה ונוטל דמי יינו וכו' אבל אין נראה כו' הלא יכול לומר אני הייתי דוחק ומציל עכ"ל. לענין שנוטל שכרו לא שייך להקשות כן דמסתמא ניחא ליה בכך כיון שלא מיחה וכן כתבו התוספות לעיל דף נ"ח סוף ד"ה מבריח ארי ע"ש:

דף פב עמוד א

בא"ד ונראה לר"י כו' אבל הכא מיירי שבא בעל הדבש כו' עכ"ל. ויל"ד דהלשון לא משמע כן מדלא נקט דומיא דאינך דהתם קתני זה יורד לתוך שדה חבירו וכו' להציל נחיל שלו והכא קתני איפכא זה שופך יינו ומציל דובשנו של חבירו ועוד דהתם קתני ונותן לו דמי שוכו והכא קתני ונוטל דמי יינו מכל זה נראה דהאי תקנתא לאידך גיסא ולולי דבריהם היה נראה דודאי האי תקנתא לא דמיא להיאך דבשלמא גבי נחיל הוצרך לתקן שהרשות לבעל הנחיל לקצוץ וליתן דמים דאי לאו תקנתא הוי מצי הלה לעכב כיון דשבח קרקע הוא ולא שייך לקנותו בדמים. אבל הכא ביין ודבש אם רוצה בעל הדבש ליתן דמי היין מהיכא תיתי דלא דבכה"ג כופין על מדת סדום ומה"ט גופא מצינו דלא פליגי חכמים ור"י בנו של ר"י לקמן בפרק הגוזל אי קוצץ בע"כ אלא בנחיל לחוד אבל לא ביין ודבש דנקט בסיפא ולפ"ז ע"כ דתקנתא דהכא ביין ודבש היינו לאידך גיסא שאם הציל בעל היין מעצמו נוטל דמי היין בע"כ של בעל הדבש והא דלא מצי למימר אני הייתי דוחק ומציל כדמשמע לקמן בפ' הגוזל דמה"ט אין לו אלא שכרו י"ל דהתם איירי שבעל הדבש עומד שם דהכי משמע לישנא זה בא בדובשו וא"כ ודאי לא מצי בעל היין לכופו ליתן לו דמי היין מדלא התנה בעל הדבש בפירוש תציל דובשי ואני אתן לך דמי יינך אע"כ שאינו רוצה ליתן כ"כ דמים כיון שאפשר לו לדחוק ולהציל בענין אחר אבל הכא איירי שבעל הדבש אינו שם אלא בעל היין עושה מעצמו לכך נוטל כל דמי יינו דה"ל כאילו התנה ולא מצי הלה למימר אילו הייתי שם הייתי דוחק ומציל כיון שסוף סוף לא היה שם ולולי הצלת בעל היין היה הולך לאיבוד כנ"ל לחלק ובודאי סברא נכונה היא ויש להביא הרבה ראיות וביותר דמלשון התוספות עצמם יש לדקדק כן לתירוצם הראשון לעיל דף נ"ח סוף ד"ה מבריח ארי על קושיא דשטף נהר חמורו ע"ש אבל מה אעשה שהקדמונים לא חילקו בכך ודו"ק:

תוספות בד"ה כדי שלא ילינו וכו' ואעפ"י שעלה בהשכמה כדכתיב ועלית בבוקר עכ"ל. הא דלא מייתי ממאי דאמרינן בשבת משה בהשכמה עלה ובהשכמה ירד ומייתי מקרא אחרינא דהתם דוקא בעליה וירידה שלא לצורך קבלת התורה איירי מר"ח סיון עד ז' בו וכן מצאתי להדיא ביפ"ת פ' תשא ותדע דהתם איירי דוקא בהשכמה ממש והא לא אתא אלא למעט הלילות אבל ביום אין קפידא להשכמה דוקא כמו שיתבאר ועוד דהכא משמע דירידות ודאי יכולים להיות בלילה כמו שיתבאר ג"כ בסמוך:

בא"ד ולא תמצא כ"א מ' יום חסירים לילה עכ"ל. פי' דכשתחשוב שיום העליה היה ביום ה' לא תמצא הירידה ביום ב' אם לא שנאמר דיום ב' הוא יום המ' עצמו וא"כ ליכא אלא ל"ט לילות ואין להקפיד על יום המ' בעצמו שעולה מן המנין דס"ל לתוספות דלעולם יום עליה עולה מן המנין וכן יום הירידה וכמו שיתבאר בסמוך ועיין בתוספות דשבת פר"ע:

בא"ד וא"ת בשלמא לר"י וכו' אבל לרבנן וכו' אם לא נאמר דרבנן וכו' ובו ביום עלה וכו' או נאמר שכ"ט באב ירד וכו' ונאמר שהיה אב חסר עכ"ל. נראה דמה שכתבו או נאמר שכ"ט באב ירד לא קאי אמ"ש שעלה ביום הי"ז עצמו אלא לפ"ז נאמר דבי"ח עלה וירד בכ"ט וחזר ועלה בו ביום עצמו אבל מה שפירשו ונאמר שהיה אב חסר חוזר ג"כ אף למ"ש שעלה בי"ז עצמו וירד בכ"ח ועלה בכ"ט שהרי מיום עליה דכ"ט עד יוה"כ לא תמצא מ' יום אם לא שהיה אב חסר כ"ז פשוט מיהו מ"ש דבי"ז שרף העגל כו' ובו ביום עלה הוא תימא גדול דמקרא מלא הוא אחר ששרף העגל ודן החוטאים כתיב ויהי ממחרת ויאמר משה אעלה אל ה' וגו' וא"ל דהתוספות אזלי לשיטתייהו במס' שבת דיום עליה עולה מן המנין וא"כ שלמו מ' יום בט"ז בתמוז וא"כ יאמרו דבאמת ירד משה בט"ז אלא שהטעות היה ביום המעונן בין שש לשבע וא"כ יפרשו ויהי ממחרת למחרת רדתו מן ההר והיינו בי"ז אבל זה א"א דאף על גב שעשו העגל בט"ז לא קמו לצחק עד יום המחרת ומקרא מלא הוא ואח"כ אמר הקב"ה למשה לך רד כו' סרו מהר וישתחוו ויזבחו וכשירד שמע קול ענות במחנה וא"כ משמע להדיא שירידתו היה בי"ז וע"כ ויהי ממחרת היינו בי"ח ובדוחק יש ליישב דלפ"ז יתפרש ויהי ממחרת ממחרת חטא והיינו עשיית העגל וכן יש להקשות עמ"ש או נאמר דבכ"ט ירד ופסל לוחות ובו ביום עלה שג"ז מן התימה שהרי מצינו שאמר הקב"ה למשה פסל לך וכו' והיה נכון לבקר וכן עשה שפסל הלוחות ואח"כ כ' וישכם משה בבוקר א"כ משמע דפסילת הלוחות היה קודם לזה ואיך כתבו שהירידה ופסילת הלוחות והעליה עם הלוחות הכל היה ביום אחד מיהו יש ליישב דירד בליל כ"ט ופסל הלוחות והשכים ועלה וכבר כתבתי דירידה היה יכול להיות אף בלילה ואף על גב דליל כ"ט היתה לילה שהשלימה למ' הלילות דבי"ח בהשכמה עלה אין להקפיד בזה כיון שהיה מקצת הלילה וליל הירידה עולה מן המנין כמ"ש לעיל ביום המ' של יה"כ. ובזה נתיישב מה שדקדקו התוספות לכתוב בתחילת התירוץ וביום כ"ח באב ירד בהשכמה ולכאורה הל' תמוה דלמה לא כתבו כן בכל הירידות שבזה הדיבור אבל לפמ"ש א"ש דלפי שבתירוצם השני דבכ"ט ירד ועלה צ"ל דהירידה היתה בלילה כדי ליישב לשון המקרא והיה נכון לבוקר אבל למ"ש עכשיו דבכ"ח ירד ובכ"ט עלה ע"כ א"א לומר דבליל כ"ח ירד ועלה בהשכמה דכ"ט דהיה נכון לבוקר בוקר ראשון משמע ועוד דזריזין מקדימין למצות לכן דקדקו דבאמת ירד בהשכמה דכ"ח וכתבו בהשכמה לאפוקי הלילה שלפני' כמ"ש שזה דקדוק כל השכמות האמורים כאן. ועי"ל כיון דבתירוצם עכשיו דביום י"ז ירד ובו ביום עלה ע"כ דיום העלי' של י"ז לא היה מן המנין דאף על גב דכל ימי העליה מן המנין שאני הכא שאותו יום בעצמו נחשב למ' יום הראשונים דאף על גב דלפי' התוספות דשבת שלמו מ' יום בט"ז בתמוז מ"מ מדלא ירד עד למחרת ע"כ היינו כדי להשלים הלילות ועוד המתין ג"כ שש שעות שהרי אמר להם סוף מ' בתחילת שש אני בא והיינו ע"כ שתשלמו מנין הימים והלילות משעה לשעה דוקא ונאמר שעליית ו' בסיון היה ג"כ בתחילת שש וא"כ מוכח מכל זה שיום י"ז השלים מנין מ' יום הראשונים וא"כ לא שייך למנותו עם האמצעיות עד ליל י"ח וא"כ לא היה יכול לירד בכ"ח דא"כ חסר להו מנין הימים דליכא אלא ל"ט לכך דקדקו לכתוב שירד בהשכמת כ"ח וא"כ יום הירידה עצמו השלים המנין כמ"ש בסמוך ודו"ק כי נכון הוא לענ"ד ליישב לשון התוספות:

בא"ד אבל לפי מדרש תנחומא וכו' ונמצא יום עליה של מ' אחרונים באחד באלול לא יבא בה' לא לרבנן ולא לר' יוסי עכ"ל. והקשה מהרש"א מי הכריחם לזה ולמה לא נאמר שירד בל' באב ועלה בו ביום עצמו כמ"ש לעיל ביום כ"ט עצמו ומאי שנא. והיה נ"ל ליישב דלפי המדרש א"א לפרש כן משום דקשיא מנ"ל לתנחומא להרחיק יום העליה מיום ירידה די"ז בתמוז שני ימים ולמה לא נאמר דביום הי"ח ששרף העגל בו ביום עלה אע"כ דס"ל שכל עליות היה דוקא בהשכמה ממש שאין קודם לו כדרך הזריזין וא"כ א"א לומר דבי"ח שרף העגל ודן החוטאים דא"כ בטלת דין השכמה וא"כ מה"ט גופא א"א לומר אליבא דתנחומא שביום שלשים ירד ובו ביום עלה דא"כ לא היתה עליה בהשכמה. ואחר כתבי זאת מצאתי כן בחכמת שלמה פ' ר"ע בשינוי קצת והנאני מאד. אבל באמת אין הדברים מוכרחין דמאן יימר דטעמא דתנחומא משום השכמה ממש די"ל מה שהרחיק יום העליה מיום השריפה והריגת החוטאים היינו משום דהכי משמע ליה לישנא דקרא ויהי ממחרת וכמ"ש וא"ל דאכתי נאמר דלמא שריפת העגל היתה ביום הירידה דהיינו בי"ז ועליה ממחרת בי"ח וזה לא יתורץ אם נאמר דס"ל דהשכמה דוקא דאכתי י"ל כן וזה יש ליישב בדוחק אלא קשה עוד אף אי מה"ט הרחיק העליה מיום השריפה משום דהשכמה דוקא היינו דוקא התם דשריפת העגל היתה ביום אבל הכא י"ל שירד בליל שלשים באב ופסל הלוחות והשכים ועלה דבלא"ה צ"ל כה"ג ביום כ"ט עצמו משום לישנא דקרא דוהיה נכון לבוקר כמ"ש וא"כ קושיית מהרש"א צ"ע. ועיין ברא"ם פ' תשא ופ' עקב וביפ"ת פ' תשא באריכות מיהו מה שכתבו ליישב לשון רש"י דמסכת שבת מסוגיא דיומא והקשו על סוגית התוספות דהכא וממסכת שבת במאי דאמרינן בפרק בתרא דתענית דתמוז דהאי שתא מלא הוי עיין בדבריהם באריכות ותמהני על שני גדולי הדור איך יצאה כשגגה מלפניהם דסוגיא דתענית איירי משנה שניה של שילוח מרגלים והכא בכולה סוגיא איירי משנה ראשונה קודם הקמת המשכן ואין להאריך יותר. ועם כל זה מצאתי מקום ליישב קושית מהרש"א דלעיל והיינו משום דקשיא על דברי תנחומא מנ"ל דמשה שרף העגל ודן החוטאים בי"ח דלמא בי"ז אע"כ דס"ל בהכרח דמשה לא ירד עד י"ז לעת ערב דהכי משמע קראי לפי שהמ' יום לא נשלמו עד תחילת שש כמו שאמר להם ואז נתן לו הקב"ה הלוחות כדכתיב ויהי מקץ מ' יום וכו' נתן אלי את לוחות הברית ואח"כ אמר לו לך רד והרבה משה בתפילה כמו שדרשו חז"ל שעמד בתפילה עד שאחזו אחילו וא"כ לא ירד עד סמוך לערב וממילא סובר התנחומא שלא היה שהות ביום עוד לשרוף העגל עד אשר דק ולהשקות כל העדה לבודקן כסוטות ולדונן באותו יום. א"ו שכל זה היה בי"ח ומדכתיב אח"ז ויהי ממחרת ע"כ שעלה בי"ט אלא דהיא גופא תקשה דלמא לעולם הקב"ה מסר לו הלוחות בט"ז בתמוז שבאותו יום שלמו המ' יום כדעת התוספות במסכת שבת שיום עליה עולה מן המנין וא"כ בט"ז אמר לו לך רד אלא שהרבה בתפלה ולא ירד עד י"ז בהשכמה וכן דעת היפ"ת ומה שאמר להם לבא בתחילת שש היינו לפי מה שהיה סבור לירד בט"ז וא"כ שירד בי"ז בהשכמה אכתי אימא לך שבאותו יום שרף העגל ודן החוטאים ומדלא פירש התנחומא כן ע"כ שסובר כדעת רש"י דבאמת יום עליה אינו עולה מן המנין וממילא לא שלמו מ' יום עד י"ז בתמוז ואז קיבל הלוחות כמ"ש. או נאמר דאף על גב דיום עליה עולה מן המנין מ"מ היה צריך להשלים מ' יום משעה לשעה דוקא כמ"ש לעיל וכ"כ רש"י ביומא נמצא לפ"ז דמה"ט גופא א"א לומר דמשה ירד בליל שלשים באב ועלה בו ביום עצמו דכיון דלדידיה עלה בי"ט ואי ס"ל דיום העליה אינה עולה מן המנין א"כ תתחיל למנות מיום העשרים ולא יכול לירד בליל שלשים דאכתי לא שלמו מ' יום וא"נ ס"ל דיום עליה עולה מן המנין אלא דמ' יום צריכין להיות משעה לשעה דוקא אכתי לא היה יכול לירד בליל שלשים שהרי עליית י"ט ע"כ בהשכמה היתה וא"כ ע"כ צ"ל שלא ירד עד יום ל' בהשכמה וא"כ א"א לומר שבאותו יום פסל הלוחות ועלה דהא כתיב ויפסול כו' וישכם בבוקר אע"כ דהיינו בבוקר דל"א דהיינו ר"ח אלול א"כ מקשו התוספות שפיר אבל לעיל שכתבו שירד בכ"ט וע"כ היינו בלילה כמ"ש ועלה בו ביום עצמו היינו לשיטתם דשבת דיום עליה עולה מן המנין וא"כ שלמו מ' יום עם הלילות בליל כ"ט דמקצת הלילה ככולה וממילא אפשר דמ' יום אינן צריכין להיות משעה לשעה דמקצת היום ככולו ומה שלא ירד בט"ז בתמוז לאחר שש היינו משום שבתוך כך טעו בעגל והוצרך להרבות בתפילה כסברת יפ"ת ודוק היטב כי נכון הוא לענ"ד:

בד"ה ודנין בב' ובה' וא"ת וכו' וכי תיקן שלא יהו קבועין עכ"ל. לפי רשימת התוספות נראה דלאו אגופא דברייתא מקשו דאגופא דברייתא י"ל דאה"נ דתיקן שלא יהו קבועין אלא בב' וה' והטעם י"ל משום ביטול תורה לדיינים כדאיתא במסכת שבת גבי חלש ליבייהו אבל בגמרא דמפרש טעמא דשכיחי דאתו למיקרי בסיפרא משמע להדיא דתקנתא הוי להך גיסא דא"ל דלא יהיב טעמא אלא למה נתקנו דוקא אלו הימים יותר מאינך הא ליתא דבקריאת תורה גופא אינו חושש בגמרותינו ליתן טעם למה נתקנו דוקא ב' וה' אע"כ דהכא יהיב טעמא לעיקר התקנה של קביעת הדיינים א"כ מקשו שפיר בתוספות ודו"ק:

דף פב עמוד ב

בתוספות בד"ה אתא איהו ותיקן וכו' והא דדריש וכו' מה להלן בעלי קריין אסורים אסמכתא היא עכ"ל. וליכא למימר דמדאורייתא אסור בבעל קרי מחמת תשמיש דומיא שנאסר להם בחורב אל תגשו אל אשה ואתא עזרא וגזר אף בבעל קרי לאונסו דבברכות משמע להדיא דאפילו בריא המרגיל מחמת תשמיש נמי מתקנת עזרא היתה וק"ל:

בד"ה ואין מטמא וכו' וא"ת מנ"ל דלא נתחלקה כו' אלא משום שנתנו דושנה של יריחו תחתיו כדאמר התם עכ"ל. והתמיה מהרש"א דהאי מלתא לא מצינו התם וכו' ויש ליישב דהאי כדאמר התם אדלעיל קאי על מ"ש אף על גב דנתחלקה דמשמע מזה דר"י ס"ל דמקום מקדש נמי נתחלק ואפ"ה לא מיטמא ולא אמרינן נהי דלר"י ירושלים נתחלקה מקום מקדש מיהא לא נתחלק וע"ז הביאו ראיה כדאמר התם והיינו דאמרינן שם בפלוגתא דהני תנאי מה היה בחלקו של יהודה הר הבית וכו' נמצא משמע להדיא דמאן דס"ל ירושלים נתחלקה ה"ה למקום מקדש וא"כ קשה מ"ט דר"י דמקום מקדש אינו מטמא אע"כ משום שנתנו תחתיו דושנה של יריחו כנ"ל וכן נראה מסברא דא"א לומר דמקום מקדש לחוד לא נתחלק שהרי לא היו יודעין מקומו דאפילו בימי דוד סבור למבני בעין עיטם אבל אי אמרינן דירושלים כולה לא נתחלקה א"ש ודו"ק:

דף פג עמוד א

גמרא וחכמת יוונית מי אסירא וכו' ויש לדקדק דבמנחות פ' שתי הלחם אמרינן שאל בן דמא את ר' ישמעאל כגון אני שלמדתי כל התורה מהו שאלמוד חכמת יוונית והשיב לו צא בדוק שעה שאינו לא יום ולא לילה ותיפוק ליה דבלא"ה אסור משום גזירה דהכא וא"ל דההיא עובדא דר"י קודם גזירה דפולמוס של טיטוס הוי דר"י כ"ג הוי קודם החורבן ולגזירה קמייתא דבימי הורקנוס לא חייש כיון דלא קבלו עלייהו כמ"ש תוספות לעיל דא"כ מאי מקשה הכא מדרשב"ג דהא רשב"ג ור"י בחדא דרא הוי ושניהם נהרגו כאחד ויש ליישב וק"ל:

תוספות בד"ה התירו לספר קומי מתחילה לא גזרו וכו' והוא היה רגיל עכ"ל. פי' משום דקשיא להו לישנא דברייתא דקאמר אבטולמוס בן ראובן התירו לספר קומי וכו' של בית ר"ג התירו לספר יוונית וכו' דמשמע דוקא בהאי עניינא התירו ומאי שנא הרי לכל הקרובים למלכות יש להתיר שניהם לכך כתבו דההיא התירו באמת לאו דוקא אלא לפי שאבטולמוס בן ראובן היה רגיל לספר קומי ושל בית ר"ג היו רגילין בחכמת יוונית וכולם משום שהיו קרובים למלכות נהגו כך וק"ל:

בד"ה והתניא וכו' ונראה לריצב"א וכו' ואין זה אלא משום אכילה עכ"ל. פי' דקושית הגמרא ממ"נ אי אמרת דמישט שלשים ריס ותו לא היינו אפילו ביישוב זרעים קשה סיפא דברייתא דקתני בישוב אפילו מאה מיל לא יפרוס וע"כ דבישוב זרעים מודים דשייטא טובא והיינו משום אכילה אלמא דלא מליא כרסייהו בנ' אמה ויותר א"כ הדרא קושיא קמייתא לדוכתא אמאי דתנן מרחיקין השובך מן העיר נ' אמה וק"ל:

הדרן עלך מרובה