פני יהושע/בבא קמא/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | הרשב"א | תוספות רי"ד | מאירי | הריטב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד א

בסייעתא דשליט בשמי מרומא: אתחיל לפרש מסכת בבא קמא:

במשנה ארבעה אבות נזיקין כו' לא הרי השור כו' עד סוף המשנה. ומפרשי בגמרא דכל הני לא הרי דקתני היינו כי היכי דלא תקשי נכתוב חד ונילף אידך מיניה ולפ"ז למאי דאמר רבא לקמן דף ה' ע"ב דכולהו כי שדית בור בינייהו אתיא כולהו במה הצד אלא דאפ"ה כתבינהו רחמנא להלכותיהן וא"כ הוי כל המשנה דהכא משנה שאינה צריכה וכמ"ש התוספות שם לקמן דלא קתני אלא להגדיל תורה ויאדיר וזה דוחק אמנם לענ"ד נראה דעיקר משנתינו משנה הצריכה היא דודאי אם היו כל הד' אבות שוין מכל צד במעלותיהן אם כן ממילא דהוי ילפינן חד מאידך בכל פרטי דיניהם ככל הכתוב בכל א' וא' מהם שיהיו נוהגים בכולם וא"כ אכתי הוי קשה וניכתוב חד מינייהו בכל פרטיו ונילף כל אינך מיניה ועוד דלפ"ז אדרבא כיון דכתב רחמנא לכולהו ה"א דמשום הכי כתבינהו רחמנא לכולהו כי היכי דניהוי ד' כתובים הבאים כא' ואין מלמדים וא"כ תו לא הוי שייך למיתני אבות מכלל דאיכא תולדות דאפי' באותן תולדות שדומים לאבות לגמרי מכל צד אפ"ה הוי ממעטינן להו מה"ט דד' כתובים הבאים כא' מש"ה איצטריך למתני כל הנך לא הרי דד' אבות הללו אין דומה א' לחבירו ומש"ה נשתנו כ"א וא' בפרטי דיניהם ממילא דמה"ט תו לא הוי ד' כתובים הבאים כא' ומש"ה שפיר אית לן למימר דכולהו אבות מכלל דאיכא תולדות והיינו בהנך שהתולדות שוה לאב מכל צד כדמסקינן בגמ' במימרא דר"פ ובכל השקלא וטריא דשמעתין כן נ"ל נכון ועיין עוד בדף ה' ע"ב ודו"ק:

שם לא הרי השור כהרי המבעה ולא הרי המבעה כהרי השור. יש לדקדק למ"ד בגמרא דמבעה זה השן ושור דנקט לרגלו וכן הוא האמת דהלכתא כשמואל וכן פי' הרמב"ם בפי' המשנה א"כ אמאי קאמר לא הרי השור כהרי המבעה כדי שלא יקשה ניכתוב רגל ונילף שן מיניה ותיפוק ליה דבאמת תרווייהו מחד קרא נפקא דהיינו מושלח כדאיתא בגמרא דף ג' דושלח משמע רגל ומשמע שן אלא דאיצטריך ובער ללמד על רגל דאזלא ממילא וא"כ איך שייך להקשות דלא לכתוב שן ונילף מרגל במה מצינו יותר עדיף דנילף תרווייהו כחדא בהדיא אלא דא"א כדפרישית וכן בסיפא יש להקשות כן דאמאי איצטריך לומר לא הרי המבעה כהרי השור כדי שלא יקשה נכתוב שן ונילף רגל מיניה דהיינו שיכתוב וביער לחודא ה"א דוקא היכא דמכליא קרנא לכך איצטריך ושלח שהוא הרגל ללמד על השן אף היכא דלא מכליא קרנא. ואיברא דלפי המסקנא דמפרש בגמ' דף ה' דכולהו איצטריכי להילכותיהן וקאמר שן ורגל לפוטרן בר"ה צ"ל דסמיך ג"כ על החלוקות הנ"ל דשני אלו כחדא חשיב עיין שם באריכות. אלא דלק"מ דבלא"ה גם כן שונה התנא משנה שאינה צריכה לפי המסקנא דכולהו איצטריכי להלכותיהן אלא דנקט להגדיל תורה ויאדיר. אבל לפמ"ש בסמוך דאף לפי המסקנא שונה התנא משנה הצריכה בכל הבבות צ"ל דאיצטריך למיתני לא הרי השור לפי שאם היה בשן ורגל באחד מהם מעלה יותר מחבירו מכל צד הוו מוקמינן לקרא דושלח לחד מינייהו והיינו בהאי דמסתבר יותר לחיובא וקרא דוביער הוי דרשינן לכליא קרנא דוקא משא"כ השתא דקתני לא הרי בכל אחד נמצא דלפ"ז שקולים הם שן ורגל ויבואו שניהם כדמסקינן בגמ' אברייתא דושלח זה הרגל וביער זה השן וע"ש בחידושינו ודו"ק:

שם כראי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק. ודאי דלפ"ז קשה נכתוב בור ונילף כולהו מיניה אלא דגם בבור יש פירכא שכן תחילת עשייתו לנזק אלא שלא חש התנא להאריך כיון דבלא"ה נצטרך לומר דאיצטריכי כולהו להילכותיהן ולא נקט אלא משום יגדיל תורה כמ"ש התוספות לקמן לכך לא האריך בזה אבל לפי מ"ש בסמוך בתחלת המשנה ולקמן דף ה' בע"ה יתיישב יותר נכון ועי"ל שחומרת הבור שתחלת עשייתו לנזק פשיטא טובא שחמורה מהנך ג' אבות שהן נזקי ממונו והבור דמי קצת לנזקי גופו כיון שנעשה לנזק כנ"ל:

בפרש"י בד"ה השור והבור כסדר שנכתבו בתורה סדרן כאן וכו' לכאורה נראה שלא בא לפרש טעם סידורן שהרי מצינו כמה דברים במשניות ובש"ס שלא נאמרו ע"פ המקראות ואין טעם לסידורן אלא דכאן קשה לרש"י על שינוי הסדר שהיה לו לסדר אותן כמו שנסדרו בלא הרי דקתני תיכף אח"ז וא"כ קשה על בור לחודא לכך מפרש כסדר שהן כתובים בפרשה סדרן כאן פירוש לפירושו ששור ובור נסמכו יחד בלי הפסק לכך נסמכו ג"כ כאן יחד ולא רצה להרחיקן ולשנות בזה בור לבסוף כמו בסיפא אלא דלפ"ז יקשה שהיה לו להקדים בור לשור כדי שיסמכו אלו השלשה יחד כמו בסיפא ומה ראה להפסיק בבור ועוד שלכאורה שור דמתניתין היינו שור דאזיק שור וזהו נכתב אחר בור לכך פירש דפרשה ראשונה נאמרה בשור וכוונתו על שור דאזיק אדם שגם זה נכלל בשור דמתני' כדאיתא דף ד' ע"ב וזה נכתב קודם לבור וק"ל:

בד"ה מבעה מפרש בגמ'. לא רצה לפרש מאי מבעה כיון דתליא בפלוגתא דרב ושמואל לקמן וסמך בזה על המעיין:

בד"ה הבער כי תצא אש. הא דלא פירש סתם הבער היינו אש נראה דק"ל לישנא דמתני' דקתני וההבער ולא נקט והמבעיר לכך פירש דלשון הבער היינו כי תצא אש שפירושה תצא מעצמה וזהו אש דקרא דכתיב בזה הלשון ממש משא"כ המבעיר משמע בידים לכן נקט הבער וק"ל. אבל האמת יורה דרכו כשנדקדק בלשון רש"י שכתב מבעה מפרש בגמ' ולא קאמר והמבעה כלישנא דמתני' וכן גבי הבער לא נקט וההבער כלשון המשנה. לכן נראה דלא בא לציין כאן במשנה אלא כל זה הוא דיבור א' עם הקודם שבא לפרש סדורן כאן על סדר המקראות וגם על מה שכתוב לפני פניו דקרי אבות להנך דכתיבי בקרא בהדיא וכבר פי' שנים מהם שהם שור ובור שנכתבו בשני פרשיות הסמוכים וע"ז מפרש והולך מבעה היכן נאמרה מפ' בגמ' וכוונת רש"י כשמואל שהלכתא כוותיה ואש נאמרה תיכף אחר בור ומפ' עוד הבער היכא כתיבא כי תצא אש שכתוב כן בתורה אחר מבעה וזה נכון. אלא לפי דמבעה תליא בפלוגתא לא רצה להאריך. ובודאי דלרב א"צ לפרש טעם הסמוכים אלא בשור ובור שהם סמוכים ממש משא"כ אינך נסדרו בסדר לא הרי כמ"ש התוספות:

בד"ה במיטב הארץ מעידית שבנכסיו אם רוצה לפרוע לו קרקע. בא למעט שאם אינו רוצה ליתן לו קרקע אלא מטלטלין רשות בידו ואז א"צ ליתן לו עידית אלא אפילו סובין מיטב איקרי כמ"ש לקמן בגמרא ומ"ש במשנה סתם במיטב הארץ לפי שעיקר שיעבוד הוא על קרקע ואז צריך ליתן לו מיטב דהיינו עידית ולישנא דקרא נקט מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם:

בתוספות בד"ה לא הרי השור וכו' פירוש אין קולתו של זה כקולתו של זה כדמפ' לקמן בגמ' למ"ד דנקט שור לקרנו וכו' משום דשור כוונתו להזיק ומבעה אין כוונתו להזיק. אין לפרש דדוקא אליבא דמ"ד שור לקרנו הפי' כך ולא אליבא דמ"ד שור לרגלו שהרי אליבא דמ"ד שור לרגלו כ"ש שהפי' הוא כך אלא דאליבא דמ"ד שור לרגלו לא הוצרך לפרש שהרי מפרש בעצמו כן. אלא דאליבא דרב יהודה דאמר שור לקרנו ומפרש לא הרי השור שאין הנאה להזיקו כראי השן שיש הנאה וא"כ היה נראה לפרש בהיפך שהרי מה שיש הנאה להזיקו הוא חומרא באמת. וכן מפרש לא הרי השן שאין כוונתו להזיק משמע שאין חומרת השן כשל קרן דהא כוונתו להזיק היא חומרא לכך פי' תוספות שהאמת אינו כן. אלא צ"ל להיפך אין הקולא של זה כשל זה כדמפרש רב אשי אליבא דר"י ואף למאי דס"ד מעיקרא היינו מוכרחים לפרש כמ"ש התוס' דנקט החמור תחילה אלא מעיקרא טעה בסברא גופא והיינו לעשות הקולא חומרא והחומרא קולא דהיינו הנאה להזיקו סבר שהוא קולא ובאמת היא חומרא וכן כוונתו להזיק מעיקרא סבר שקולא היא ובאמת היא חומרא וק"ל:

בא"ד ושינה התלמוד כאן פי' משאר מקומות. פי' דבכל מקום פי' לא הרי זה כהרי זה אין חומרא של זה כחומרא של זה אבל כאן א"א לפרש כך שהרי הזכיר החמור תחילה בלא זה וזה שיש בו רוח חיים זהו חומרא. אבל אין לפרש כוונת התוספות במ"ש ושינה כאן התלמוד דקאי אדסמיך ליה דהיינו על הצד השוה שבהם שבכ"מ שנזכר בש"ס לא הרי זה כהרי זה כוונתו לחזור הדין וללמוד על הצה"ש שבהם כדי לרבות שאר דברים וכאן לא מפרשינן הכי שאם לזה כוונת התוספות לא הוי משני מידי דמה שהזכיר החמור תחילה אינו מוציא מזה הפי' דאדרבא כך היינו מפרשים דכוונת התנא ללמד דלאו דוקא הני ד' אבות ותולדותיהן אלא אפילו שאר נזקים איתרבי דמ"ש ועל זה מפרש דא"ל דשאני שור ומבעה שיש בו ר"ח משא"כ שאר נזקין שאין בו ר"ח אש יוכיח וא"ל דשאני אש שדרכו לילך ולהזיק בור יוכיח וא"כ שייך שפיר להזכיר החמור ברישא א"ו שלא כיוונו התוספות לזה אלא מ"ש ושינה היינו דמפרש התלמוד לא הרי זה פי' אין קולא של זה ובכ"מ הפי' אין חומרא של זה וזהו דכאן א"א לפרש כן כיון דמתניתין הזכיר בפי' החומרא תחילה ודאתאן עלה מיהא א"ל למה באמת שינה התלמוד כאן מלפרש דכוונת התנא במ"ש לא הרי כדי ללמד הצד השוה דא"א לפרש כן דא"כ ה"ל לפרש עוד פרכת הבור ולומר וחזר הדין כסוגית הש"ס א"ו שלא כיון התנא לזה והא דנקט הצד השוה סמך על כל הסברות החיצונות ועוד שהרי כל מה דמרבינן מצד השוה לא אתיא אלא מבור ומחדא מהנך ומה לו להזכיר לא הרי גבי אינך א"ו שכוונת המשנה כדמפרש הש"ס בדף ה' דלא תקשי לכתוב חדא ונילף אידך מיניה ודו"ק:

בגמרא מדקתני אבות וכו' פי' הרי"ף והרא"ש דלאו על כללי התולדות קא מיבעיא ליה אם הם כמו כללי האבות דמהיכא תיתי לא יהיה כיוצא בהם דכיון דרבינהו חכמים ודאי שהם שווים בכל צד וא"כ למה נחלק ביניהם אלא כיון דמצינו באבות גופייהו דינים חלוקים זה מזה לכך מיבעי ליה בפרטי תולדות אם נאמר שכל תולדה נמשך אחר אב שלו בכל דיניו או לא ז"ל בקיצור ע"ש באריכות. אך מלשון רש"י לא משמע כן שכתב בהדיא בע"ב הכא מאי מי אמרינן ל"ש אב ל"ש תולדה אם הזיק משלם או לא הרי לפניך דעל כללי התולדות מיבעיא ליה וגם מסוגית הש"ס משמע כן מדקאמר גבי שבת תנן וכו' והתם ודאי על כללי אבות ותולדות קאמר דחיוב חטאת וסקילה שוה בכולם אף דמצינו באבות חלוקי דינים בשיעורין וכיוצא בזה לא מפרש הכא אלא סקילה וחטאת השוה בכולן והטעם דודאי על הפרטים לא שייך להסתפק כלל דאף אם נאמר תולדותיהם לאו כיוצא בהם עכ"פ יש לכל תולדה להדמות לאב שלה כדמצינו גבי טומאה אלא על כללי התולדות קא מיבעיא אם הם כיוצא בהם של כללי אבות כדמצינו גבי שבת או לא כדמצינו גבי טומאה. ודברי הרא"ש והרי"ף צ"ע מי דחקם לפרש כן דמהיכא תיתי לחלק. ונ"ל דלא קשיא מידי דודאי אין כוונת הש"ס כאן לענין גוף הדין לידע חיוב ופטור בתולדות דאיך שייך לומר כן כיון דתולדות גופיה אכתי לא ידעינן מאי נינהו מדקאמר מכלל דאיכא תולדות איך שייך לשאול הדין שלהם ואין זה סוגית הש"ס אלא תחילה ה"ל לפרש מאי נינהו תולדות ואז אפשר שהיינו יכולים לפרש בקל מאיזה משנה או ברייתא או מצד סברא א"ו דכוונת הש"ס לאו לענין הדין עדיין אלא היא גופיה מיבעי' ליה שדקדק מלשון המשנה אבות מכלל דאיכא איזה תולדות וקא מיבעיא ליה איזה תולדות יש לנו להביא אם התולדות שהם שווים לאבות מצד המעלה וא"כ בוודאי נאמר שהם כיוצא בהם לדינא כמ"ש הרי"ף והרא"ש וכן הוא בגמרא בהדיא דקאמר מ"ש קרן דכוונתו להזיק תולדה נמי וכן בכולהו או נאמר תולדותיהם לאו כיוצא בהן לפי שאין לנו להביא שום תולדה השוה להם מצד המעלה אלא פחותים מהם וא"כ גם לענין דינא לא יהיה כיוצא מאבות. ע"ז שייך שפיר גבי שבת תנן פי' ששם כיוונו לתולדות השוה מצד המעלה לכך הם כיוצא בהם לכלל האבות וגבי טומאה כיוונו לתולדות שאינם שווים מצד המעלה אלא פחותים מהם דמכח האבות קאתי לכן אין דינם כיוצא בהם הכא מאי אם יש להם תולדות השוים להם או פחותים מהם וכו' כנ"ל ברור בסוגיית הש"ס. ועפ"ז מיושב מה שמקשין העולם דנפשוט ממתני' דתולדותיהם כיוצא בהן דאלת"ה למה הוצרך המשנה לפרש לא הרי דכדי שלא תקשה לכתוב חדא ונילף אידך ור"ל שאם לא יכתוב בתורה להדיא יהיה אותו דבר תולדה כמו שפירש"י וא"כ לא תהיה כיוצא בו אבל לפי מ"ש א"ש דלעולם נאמר תולדותיהן לאו כיוצא בהם והיינו לפי שאינם שווים מצד מעלה כמו אבות וא"כ היא גופיה הוצרך המשנה לפרש ולומר לא הרי שהאבות אינם שווים א' לחבירו מצד מעלה שאם היו שוין תקשי נכתוב חדא ונילף אידך דאף שיהיה תולדה תהיה כיוצא בה לכך קאמר לא הרי שאינם שוים והוצרכו לכתוב שלא יהיו תולדות דלאו כיוצא בהם ודו"ק ולפי' הרא"ש כ"ש דלא קשיא מידי ודו"ק:

בתוספות בד"ה ולר"א אמאי קרי ליה אב וא"ת דנימא נ"מ לענין התראה וכו' לכאורה דברי תוספות תמוהים שלא אמרו בגמ' ולר"א מאי איכא בין אב לתולדה כמ"ש לעיל אלא אמאי קרי ליה אב וא"כ יש לפרש דהיא גופיה קשיא ליה מאי ראו החכמים לקרות לזו אב ולזו תולדה וא"כ צריך להתרות לתולדה משום אב ולא אמרו שכולם אבות הן דבשלמא לרבנן אין להקשות כן דלדידהו לעולם אין קורין אבות אלא ל"ט כיון דאית להו דלא מחייב אתולדה במקום אב צ"ל דנפקא מקרא דברים הדברים אלה הדברים שנלמד מגימטריא שאין כאן אלא ל"ט מלאכות חטאות. או ר"ל ממלאכה ומלאכה שבתורה וא"כ ראו חכמים לחלק כל מלאכות שבעולם על ל"ט מלאכות חלוקים לומר שכולם נכללו באותן ל"ט אלא שביררו החשובים מכל מין להיות אבות והשאר תולדות מלאכות השוין לאבות כ"א למינה וא"כ אין שייך להקשות ואמאי קרי ליה דא"א לקרות לכולן אבות כדפרישית לכך פריך מאי נ"מ פי' מה רמזה התורה באמת שיש ל"ט מלאכות כיון שמצינו יותר שהם כיוצא בהם לחיובא ומשני שהרמז הוא לחיוב חטאת אבל לר"א לא שייך להקשות מאי נ"מ אלא אמאי קרי לה פי' למה קרי לזו אב ולזו תולדה ולא אמרו שכולן אבות הן ולהתרות לכ"א בשמה ולא מקשה תוספות מידי. ואפשר שלזה כיוונו תוספות באמת בתירוץ שני שכתבו ועי"ל דזהו מה שמתרץ הך דהוי במשכן חשיבא קרי לה אב וצריך להתרות פירוש לפירושן שהתרצן גילה סברא זו שהמקשן היה סובר דכיון שלא מצינו שום חשיבות במלאכה א' יותר מחברתה וגם לא בא המספר ל"ט בשום מקום לר"א היה לו לקרות לכולם אבות ולהתרות לכ"א בשמה וע"ז השיב התרצן דמצינו חשיבות לאותן שהיו במשכן לקרותן אב ולהתרות בשמה כן נ"ל בפי' התוספות אף שקצרו בלשונם וצ"ע ודו"ק:

דף ב עמוד ב

בפרש"י בד"ה באלה תנגח את ארם בהם עמים ינגח אלמא נגיחה בקרן. נראה דכוונתו בזה דלא תקשה אכתי מנ"ל דאין נגיחה אלא בקרן דנהי דאשכחן דקרן אקרי נגיחה דלמא נגיפת הגוף נמי אקרי נגיחה כדאשכחן דפתח הכתוב בנגיפה וסיים בנגיחה לכן פרש"י באלה תנגח וכו' בהם עמים ינגח פירוש דמלת באלה וכן מלת בהם מורים ע"ז שהרי מה שאמר צדקיה באלה תנגח ע"כ לאו דוקא הוא אלא באמת משל היה וא"כ למה אמר באלה וכן מ"ש הכתוב בהם עמים ינגח וכי ס"ד דבקרני ראם ינגחו ישראל את האומות וא"כ למה אמר בהם א"ו דאין לשון נגיחה נופל אלא בקרן לכך הוצרך לומר באלה ובהם וק"ל:

בד"ה אלא להכי איצטריך ואומר דמ"ד כי חלק רחמנא בין תם למועד דבתם משלם ח"נ ומועד נ"ש אף על גב דהשתא בקרא דכי יגח קיימינן דאיירי בשור דאזיק אדם לא ניחא לרש"י לפרש לענין כופר דמ"ד כי פליג רחמנא דשור תם דאזיק אדם פטור מן כופר ומועד חייב ה"מ בתלושה אבל במחוברת כולה מועדת אפילו תם לשלם כופר דהא ליתא דכיון דכופר לא מצינו בשום נזק אלא גבי קרן לא מצינן להחמיר במחוברת יותר מבתלושה דדיו לבא מן הדין מה תלושה בג' פעמים הוי מועד אף מחוברת בג' פעמים לכך ניחא ליה לפרש לענין נ"ש דאשכחן בכל הניזקין כמ"ש בסמוך וסמיך אקרא דכי יגוף וסיים כי נגח הוא וה"א דאיירי דוקא בתלושה אבל קצת קשה לפי מאי דמסקינן לקמן בדף כ"ו דרגל שדרסה על גבי תינוק משלם כופר וכן שן א"כ הוי מצי לפרש שפיר לענין כופר וכדפרישית. ואפשר דכיון דלא מצינן בהדיא דמשלמי אלא מסברא אמרינן הכי ולקמן נמי אתמר בפלוגתא בפ' שור שנגח דף מ"ה מש"ה לא רצה לפרש כן וק"ל:

בד"ה אבל במחוברת דאורחא היא. כוונתו לתרץ קושיית התוספות דמהיכא תיתי נחמיר במחוברת יותר מתלושה דאי מתלושה יליף נאמר דיו ואי משאר נזקין איכא למיפרך מה להנך שכן מועדין מתחילתן לכך פירש דמחוברת אורחא היא וה"א דגם זה מועד מתחילתו כמו שאר נזקין והוי ילפינן שפיר מינייהו והא דקאמר לקמן דמחוברת אינה מועדת מתחילתה היינו אחר שגילה הכתוב שאין חילוק בינה לתלושה ואינה מועדת אלא בג"פ פריך שפיך וק"ל ועמ"ש בתוספות בזה:

בתוספות בד"ה אבל במחוברת וכו' וא"ת דמהי תיתי וכו' אבל למ"ד פלגא נזקא קנסא וכו'. פי' תורף הקושיא לפי סוגית הש"ס דאמרינן לקמן דאי לא כתב רחמנא קרן לא הוי ידעינן לה משאר נזקין דאיכא למיפרך מה להנך שכן מועדין מתחילתן פי' אבל קרן לאו אורחא משמע להדיא דאם לא נאמר שום קרא בקרן ה"א דפטור כיון דלאו אורחא ובמחוברת איירי והיאך קאמר כאן להיפך דאילו לא גילה לנו הכתוב הוי אמרינן דמחוברת אורחא הוא והאריכו תוספות בלשונם לפי שיש לנו לומר באמת שיש לדחות סברא חיצונה לכאן ולכאן זיל הכא קא מדחי ליה דאילו לא נאמר קרא ה"א דחייב נ"ש דאורחא היא והתם קא מדחי דאם לא נאמר קרא ה"א דפטור מכלום דה"א לאו אורחא לכך פי' התוספות שהביא ר"ת לקמן בדף ה' ראיה לדבריו על הא דאמרינן דקרן לאו אורחא דהיינו כמ"ד פלגא נזקא קנסא וקשה מאי ראיה היא דלמא האי דס"ל פלגא נזקא קנסא דלאו אורחא היינו לאחר שגילה לנו הכתוב שיש חילוק בין תם למועד כדפרישית ברש"י בסמוך אבל התם דף ה' ע"ב אילו לא נאמר קאמר וא"כ מאי ראיה מייתי א"ו דס"ל לר"ת דאי לאו דס"ל למ"ד פלגא נזקא קנסא שזו היא סברא מוכרחת דקרן לאו אורחא ואין לזוז ממנה לא הוי אמר דפ"נ קנסא ואי משום דגילה הכתוב לחלק בין תם למועד אפשר לפרש כדמפרש מ"ד פלגא נזקא ממונא דחס רחמנא עליה ומנ"ל לשנות נזק זה משאר נזקין ולומר שהוא קנס א"ו דס"ל שזו היא סברא מוכרחת דקרן לאו אורחא ור"ל דסברא חיצונה היא כך וא"כ מקשו שפיר. ותירצו התוספות דבאמת לא אמרינן הכא שהכתוב הוצרך לגלות כן דהאי לאו מילף הוא והפסוקים אינן מיותרין אלא הש"ס מפרש שהוצרכה הברייתא להביא ראיה מהפסוק כדי שלא נטעה בסברא של טעות ונאמר דסברא נותנת דאורחא היא וחייב נ"ש מבור וחד מהנך לכך הביא הברייתא שלא יטעה הטועה בשום ענין ודוק היטב כי נכון הוא. ועיין בחדושי מהרש"א שפירש בענין אחר:

בגמרא מ"ש גבי אדם דכתיב כי יגח וכו' אגופיה דקרא לא קשיא ליה כיון דהוי ס"ד דנגיחה ונגיפה שני מיני נזקין הן וה"א דגזירת הכתוב הוא דלא מחייבי אלא בהכי דהיינו במין הקל לא מחייב אלא בנגיחה החמורה ובאידך מחייב בתרווייהו אבל עכשיו שאומר שמין א' הם למה שני בלישנא:

דף ג עמוד א

בגמרא טעמא דכתב רחמנא. אין הפירוש שהפסוק הוא מיותר דהאי לאו מילף הוא אלא הפירוש הוא כדלעיל טעמא שהוצרך הברייתא להביא ראיה ממשלחי רגל ות"ל בלא זאת מוקמינן לה ארגל בע"כ וק"ל:

בפרש"י בד"ה אידי ואידי ושלח ובער וכו' ובער היינו דמכליא קרנא דמשמע שמבער לגמרי וכו' עד סוף הדיבור. ונראה דהוצרך רש"י לפרש דמשמעות דובער היינו היכא דכליא קרנא דאל"כ מאי משני בגמרא בסמוך דומיא דרגל מה רגל ל"ש כליא קרנא ול"ש לא כ"ק וע"כ הפי' שם מדלא כתיב ובער כמ"ש רש"י להדיא וא"כ ע"כ היינו משום דובער משמע דוקא כ"ק ולא ושלח דאל"כ קשה דלמא אף ברגל דכתיב ושלח היינו כ"ק. ומה שהקשה מהרש"א שם אדברי רש"י במ"ש מדלא כתיב וביער והקשה דאי נכתוב בתרווייהו וביער הוי מוקמינן אידי ואידי אשן י"ל דלק"מ דלפי פרש"י דמשמעותיה דובער היינו כליא קרנא לא הוי מצי למימר דתרווייהו וביער אשן חדא דלא כליא קרנא דאיך מצינו למדרש מוביער דלא כליא קרנא כיון דמשמעות הלשון היינו כליא קרנא. ולפ"ז מ"ש רש"י עוד ואי קשיא וכו' ותירץ דאי מההיא הוי מוקמינן לה היכא דלא כליא קרנא אין הפי' שהאמת הוא כן לדרוש כך מושלח אלא כך כוונת רש"י שאם לא הביא הברייתא ראיה דושלח שייכא ברגל לא הוי סליק אדעתן כלל למדרש שני מיני נזקין מחד קרא וע"כ הוי מוקמינן תרווייהו אשן והוי מן ההכרח לומר שהכתוב הוצרך לכתוב שניהם כדי שלא נטעה כלל דאי כתב ושלח לחוד היה אפשר לטעות ולומר דדוקא בכליא קרנא לכך הביא ברייתא ראיה דיש לדרוש משמעות הפסוק ארגל ודו"ק. ואין להקשות דמאי הקשה רש"י ואי קשיא נכתוב חד קרא היכא דלכ"ק וע"כ היינו ושלח ולא נכתוב וביער דא"כ היאך הוי ידעינן כלל דקאי אשן. ונ"ל דרש"י סמך שפיר אקרא דושן בהמות אשלח בם ודו"ק:

בגמרא סד"א אידי ואידי אשן וכו' יש לדקדק דא"כ אכתי קשה השתא נמי דמייתי ממשלחי רגל השור והחמור מ"מ קשה מנ"ל דלמא אידי ואידי אשן דהא גבי שן נמי מצינו ושן בהמות אשלח בם אך לפמ"ש בסמוך א"ש דודאי כיון דמצינו לדרוש משמעות הכתוב ארגל לא ניחא לן לפרש תרווייהו אשן דא"כ תקשי לא לכתוב אלא ושלח לחוד ושפיר משמע אף דלכ"ק דע"כ לא אמרי' דנוכל לפ' ושלח לכ"ק אלא כיון שאין לפרש בענין אחר אבל כיון דאיכא למדרש ארגל ניחא לן טפי:

בתוספות בד"ה והא דלא מכ"ק וא"ת ונכתוב רחמנא ושלח ולא בעי וביער. לא ניחא לפרש כפרש"י דס"ל שאין סברא כלל לדרוש ושלח להיכא דכ"ק. ורש"י לא רצה לפ' כפירוש תוס' כאן דלא ידעינן השתא מסברת דשלח שלוחי דא"כ היה מתרץ הש"ס תיכף סד"א אידי ואידי אשן הא דשלח שלוחי ובער לפי סברתו דאף בלא משמעות דקרא מוקמינן חד קרא היכא דמסתברא טפי כל היכא דא"א לפרש בע"א וא"כ היה יכול לתרץ כן דאי כתב וביער לחוד ה"א דשלח שלוחי משא"כ לסברת התוספות אי אפשר לפרש כן אלא דוקא מה שהוא משמעות הלשון דהיינו ושלח ששלח שלוחי וביער ודו"ק:

בד"ה ושן בהמות אשלח בם. אע"ג דהאי קרא בבהמות שיש להם ארס כנחש ונושכים וממיתים. ע"כ הא דכתב כנחש היינו שיכולים להמית כנחש אבל מ"מ אין אורחא בכך כמו הנחש שדרכו בכך תמיד לכך לא הוי תולדה דקרן אבל כאן הוי שפיר תולדה דקרן ועיין במהרש"א וק"ל:

בד"ה סד"א היכא דשלח שלוחי וא"ת תקשי השתא הא דפריך לעיל טעמא וכו' ולא שייך לשנויי כדלעיל עכ"ל. פי' דתקשי אף בלא כאשר יבער הגלל הוי דרשינן תרווייהו שן ורגל מושלח וא"כ ע"כ וביער להיכא דאזלא ממילא בין בשן בין ברגל כך מצאתי מוגה גמרות דפוס ווינציאה אך יש להקשות דאי לא הוי מייתי קרא דכאשר יבער והוי דרשינן שפיר שן ורגל מושלח וקרא דביער להיכא דאזלא ממילא מכל מקום ה"א דוקא היכא דכ"ק ולא שייך לתרץ דומיא דרגל דהא לא כתיב וביער דהא אמרינן דוביער קאי באמת אשן ורגל. ויש ליישב דלא הוי מצינן למימר דוביער אתי להיכא דאזלא ממילא ודוקא דכ"ק דא"כ קשה למה שינה הכתוב לכתוב ושלח וביער דנכתוב אידי ואידי וביער וע"כ הוי דרשינן להו חד אשן וחד ארגל א"ו מדכתב ושלח לרבות אף היכא דלא כ"ק וביער לרבות דאזלא ממילא. וא"ל דלמא להיפך ושילח ללמד דוקא דשלח שלוחי וביער לומר דוקא דכ"ק כיון דמצינו לדרוש לחומרא כמ"ש תוס' לעיל ודו"ק:

בא"ד וי"ל דברייתא היא אילו לא נאמר ושלח וכו' אין לפרש הדברים כפשוטן שאין להם שחר ועוד דא"כ אמאי לא משנינן הכי לעיל בסוגיא א"ו דכן פי' הברייתא דאף אם נפשך לומר דלא נילף תרווייהו מושלח כיון דקראי לא מייתרי אלא תרווייהו איצטריך לכך הביא מכאשר יבער הגלל והביאו ראיה מריש פ' איזהו נשך דגם שם הפי' כך שאף אם לא רצה לדייק רבית ונשך בין בכסף בין באוכל אלא קראי כדכתיבי מכל מקום ילפינן שפיר וק"ל:

בפרש"י בד"ה איצטריך ליה וביער וכו' ה"מ היכא דשלחה בכוונה לרעות בשדה חבירו עכ"ל לפי שאין לשון ושלח שלוחי נופל בשן כמו ברגל הוצרך לפרש כן:

בתוספות בד"ה לא עשר כתיבי וכו' תימא דבפ' הפרה תנן וכו' ופי' בקונט' דסתם בור יש בו עשרה וע"ק דהכא דריש מוהמת יהיה לו ועוד דבסמוך פריך וכו' עכ"ל. ונ"ל ליישב אליבא דרש"י שאין כאן מקום תמי' לפירושו שהרי הקושיא שניה של תוספות מיתרצא שפיר אף לפרש"י דאי לאו מוהמת יהיה לו ה"א דוקא בור חייב דגזירת הכתוב הוא אבל לא חריצין ונעיצין. ומ"ש בפ' הפרה א' בור וא' חריצין אקרא דוהמת יהיה לו סמיך דכיון דגלי שהטעם משום שיעור מיתה ה"ה להנך כמ"ש התוספות בעצמם אלא שכתבו סתם בור עמוק הרבה ולרש"י אמרינן שפיר דסתם בור הוי י' אלא כל כמה דלא ידעינן מוהמת יהיה לו לא הוי ידענו שום קולא וחומרא למנין י' או פחות מעשרה מטעם שיעור מיתה אלא ה"א דגזירת הכתוב הוא דכל שאין לה צורת בור הן באורך או ברוחב או בעומק אינה בכלל בור וא"כ פריך בגמרא שפיר אילימא אב עשר פי' כיון דסתם בור י' ותולדה ט' לא עשר כתיבי פי ודאי אי הוי כתוב עשרה בפירוש הוי שייך לומר מאיזה סברא דט' הוי תולדה אבל כיון שלא מצינו בפי' י' אלא מסברא אמרינן כיון דגזירת הכתוב הוא אבור דוקא. א"כ כל שאינה י' אינו בכלל בור כמו חריצין ונעיצין וא"כ לא שייך עוד לומר דט' הוי תולדה דבור. ומשני בגמרא הא לא קשיא דכתיב והמת יהיה לו וא"כ בור י' אינה מגזירת הכתוב אלא הטעם דעבדי שיעור מיתה ומטעם זה מרבינן חריצין ונעיצין ואם כן שפיר אמרינן כיון שהטעם הוא משום שיעור מיתה ולא מגזירת הכתוב בור ט' נהי דמיתה לא עבדי נזקין מיהו עבדי ופריך סוף סוף ודו"ק:

דף ג עמוד ב

בגמרא ופרש"י ואי לרב דאמר כולם משורו למדנו היינו שור פרש"י היינו שור ולאו תולדה דבור נינהו ובשור אמרן לעיל תולדה דשור לאו כשור עכ"ל. כוונתו מבואר שבא ליישב שאמר כאן היינו שור ולא קאמר מ"ש שור כמו שאמר בכל הסוגיא ולעיל בסמוך גבי אי דאפקרינהו דלא קאמר ג"כ מ"ש היינו משום דסמיך אמאי דקאמר בסמוך מ"ש בור וכו' אבל בכאן פרש"י שלא הוצרך הש"ס לפרש כיון שכבר אמרו לעיל תולדה דשור כשור אבל באמת לשון רש"י תמוה מאד שהרי מ"ש לעיל תולדה דשור כשור לאו ר"פ עצמו אמרה אלא סוגיא דש"ס אמרה כן מכח קושית המקשה בכ"א מ"ש דכיון שראה דתולדות הקרן כוונתן להזיק כמו האב ותולדות השן יש הנאה להזיקן כמו השן ותולדות הרגל הזיקן מצוי כמו הרגל לא נראה לו לומר שלא תהיה כיוצא בהם ולכך אמר תולדה דשור כשור אבל כאן באבנו סכינו ומשאו היאך שייך להקשות היינו שור כיון שאין כוונתן להזיק ואין הנאה להזיקן ואין הזיקן מצוי ואם כן לא דמי לא לקרן ולא לרגל ושן וגם אין בו רוח חיים כמו השור אלא רב שלמדה משור היינו לפי שהוא ממון בעלים דלא אפקריה וא"כ למה לא נוכל לומר בזה תולדה לאו כיוצא בהם. וכן יש להקשות אף על גוף הש"ס בלא לשון רש"י. ואין לומר דמאי דפריך הש"ס היינו שור פריך מצד הדין מדחזינן באמת לרב דאמר כולם משורו למדנו הוא סבר שחייב בכל הנזקין כמו שור עצמו והוי כיוצא בו דסוגית הש"ס לא משמע כן דא"כ למה ליה להקשות בכל הסוגיא מכח מ"ש גבי תולדות הקרן ולא מקשה בפשיטות מצד הדין שהרי הדין פשוט במשנה דתולדה דקרן דהיינו נגיפה ונשיכה חייבים כמו קרן עצמו וכן בתולדות השן ורגל הדין פשוט במשניות שמשלמין א"ו דלא ניחא ליה להקשות אלא מצד הסברא כדאמרינן נמי בסמוך אלא לשמואל היינו בור מ"ש ולא מקשה מצד הדין והטעם בכולם נראה דל"ק ליה מצד הדין שהיה אפשר לדחוק המשניות ולחלק איזה חילוק בדיני התשלומין וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דמאי פריך כאן היינו שור כיון דלא שייך להקשות כלל מ"ש כיון שאינו דומה כלל לשור. לכך נ"ל ליישב דמה שאמרו בכל הסוגיא לעיל ולקמן מ"ש אין הפי' דצריך שיהיה להתולדה כל המעלות שיש להאב דהא ודאי ליתא וזה לפי מה דפרישית לעיל דכוונתו דמ"ש כיוצא בהם היינו על כללי האבות בעיקר התשלומין ואם כן לא נוכל לומר דמשום שאין לתולדות הקרן כל המעלות כמו קרן עצמה לא תתחייב בתשלומין שהרי גם לשאר אבות אין להם ג"כ המעלות שיש לקרן ואפ"ה מחייבי בתשלומין וכן בתולדות השן והרגל אף אם לא היה דומין לשן ורגל מכל צד לא היינו אומרים דמשום זה לא יהיה כיוצא בהם דהרי הבור ואש ג"כ אין להם אותן המעלות של שן ורגל ואפ"ה מחייבי וכן בכולם דמאחר שגילה הכתוב בד' מיני נזקין שיש בא' מה שאין בחבירו לא נוכל לומר בכל א' וא' שדוקא אלו המעלות גורמין התשלומין ואם כן אתרבי התולדה שפיר לעיקר התשלומין וכיון דאתרבו לעיקר התשלומין אמרינן ממילא שכל תולדה יש לה להדמות עכ"פ יותר לאותו אב ששוה לה קצת יותר מלאב אחר אע"פ שאין להתולדה כל המעלות כמו לאב שלה ונקוט כלל זה בידך שכן הסכמת כל הפוסקים בכל הני מילי דאתרבי לקמן במה הצד בדף ו' משני מיני נזיקין וא"כ ע"כ אינן שוה בכל המעלות לשום אב שהרי צריכין ללמוד במה הצד כיון דאיכא פירכא לכל א' מכל מקום כיון דאמרינן יוכיח ואתרבו במה הצד לעיקר התשלומין חוזרת אח"כ למקומה לאותו אב ששוה לה יותר כגון אבנו ומשאו שהניחן בראש גגו והזיקו ברוח מצויה שנלמדת לקמן במה"צ מבור ואש ואפ"ה לא פטרינן בה טמון כמו באש אלא חוזרת לדיני בור אף לחומרא כיון ששוה לה יותר וכן בכולהו עיין בדברי הרא"ש באריכות ע"ז. וא"כ ע"כ מה שהוצרך להקשות לעיל מ"ש היינו משום דאל"כ לא היה מוצא באותו תולדה שום מעלה מה שיש באחת מכל האבות דוק ותשכח כגון נגיפה ונשיכה אי לאו דקאמר שדומה לקרן שכוונתו להזיק לא מצינו להם שום מעלה שהרי אין הנאה להזיקן כמו השן ואין הזיקו מצוי כמו רגל ואין עשייתו לנזק כמו בור ואין מועדת לדברים שאינן ראויין לה כמו האש וא"כ מהיכא תיתי לחיובא לכך פריך מ"ש קרן וא"כ דומה לקרן וכן בכל הני דפריך מ"ש היינו כדי למצוא להתולדה שום מעלה דוק ותמצא שאין לשום תולדה שום מעלה מאב אחר אלא מאב שלה לכך פריך מ"ש בכולהו משא"כ כאן פריך הש"ס שפיר אי לרב דאמר כולם משורו למדנו היינו שור. וא"ל דאפ"ה אינה כיוצא בה כיון שאינו דומה לה מ"מ הרי הוא דומה לבור שתחילת עשייתו לנזק כדמסיק בסמוך וש"ס סמך עצמו בזה על מה שאמר בסמוך מ"ש בור וכו' וקאי אפי' לרב דאמר כולם משורו למדנו היינו משום דס"ל שדומה יותר לשור מבור כיון שהוא ממון בעלים דלא אפקריה וא"כ א"ש דפריך לרב היינו שור ולא נוכל לומר דמ"מ אינה כיוצא בה כיון שאין כוונתן להזיק ואין בו ר"ח דבזה אמרינן שפיר בור יוכיח ואם כן כיון דכבר אתרבו לעיקר התשלומין משור ומבור חוזרת למקומה דהיינו לשור ששוה לה יותר לרב כיון שהוא ממון בעלים ומטעם זה יש לה כל דיני שור ומחייב בה אפי' כלים וא"כ בע"כ הוי כיוצא בה ובזה נסתלק ג"כ תמיהת תוספות שהקשו דלפטור בה כלים כיון דאתיא במה"צ משור ובור אבל לפי מ"ש א"ש אליבא דהלכתא כהסכמת כל הפוסקים ודו"ק כי נכון הוא:

שם בגמ' מ"ש בור. הסוגיא כאן תמוה שהפסיק בדברי רב וחוזר להקשות בדברי שמואל אבל לפי מ"ש בסמוך א"ש דקאי ג"כ אדברי רב לפי שאם לא היינו מוצאים הסברא דתחילת עשייתן לנזק באבנו וסכינו ומשאו ודאי היינו אומרים דלא הוי כיוצא בהם כיון שאין להם מעלה אחרת שתתחייב בעיקר התשלומין דממונא לא מיקרי מעלה כ"א ע"י צירוף דהרבה דברים מצינו בממון בעלים שהם פטורים לכך הוצרך לומר דעיקר התשלומין אף לרב היינו דתחילת עשייתן לנזק אלא שחוזרת אח"כ למקומה לשור כיון שהוא ממון בעלים:

בתוספות בד"ה משורו למדנו היינו קרן דשן ורגל פטירי בר"ה עכ"ל. אין להקשות דלפי מסקנת התוספות דאתיא משור ובור וע"כ ג"כ לא ס"ל לתוספות דאחר הלימוד במה"צ חוזרת למקומה לכל דיני שור דא"כ לא הוי מקשי מידי דלפטרו בה כלים א"ו דלא ס"ל דחוזרת למקומה א"כ תקשי דאמאי לא מפרשי דאתיא משן ורגל ובור והא דמחייבי בר"ה היינו דומיא דבור אלא דלק"מ כיון דלרב דאמר משורו למדנו הוי תולדת השור לא שייך להחמיר בתולדה מן האב ומש"ה מפרשים התוס' דאתיא מקרן ומבור אלא שתוס' הקשו בסוף הדיבור שניתן לה קולת הבור לפטור בה כלים וזה שייך שפיר להקל בתולדה יותר מאב וזה הוי לאו כיוצא בהן. אבל לפמ"ש ג"כ לא קשה מידי דחיוב כלים הוא לפי שחוזרת למקומה לדיני שור ודו"ק:

בא"ד ובאבנו וכו' אין לחלק בין תמה למועדת וכו'. דקדוק לשון התוספות מכוון דאחר שפרשו שא"א לומר דהוי תולדה דשן דא"כ אין להחמיר בה יותר מבאב א"כ גם עתה שנלמד מקרן הרי מחמרינן בה יותר מבאב במה שהיא מועדת מתחילתה לכן פי' שפיר דלא שייך לחלק בה בין תמה למועדת וילפינן לה שפיר מקרן דשור המועד ודו"ק:

בגמרא אי בהדי דאזלי קמזקי כחו הוי. אין הקושיא דכחו הוי ממש בכלל גופו ולא שייך ביה אבות ותולדות דאם כן לרב לא מצינו שום תולדה באמת למבעה והמשנה אמרה ד' אבות מכלל דאית תולדות לכולהו ועוד שהרי בכל נזקין כחו לאו כגופיה אלא בבהמה הוי צרורות אלא דהקושיא היא שכחו חייב כמו גופו ועיין ברש"י שהוסיף לכתוב וחייב וק"ל. ולפ"ז א"ש מ"ש שם רש"י כי קאמר ר"פ תולדה לאו כאב דידיה אתולדה דמבעה ע"כ. וזה תמוה מאד למה לא הוצרך לפרש כן בכל הסוגיא אבל לפמ"ש יש ליישב דלפי דבאמת תולדה דמבעה היינו כחו ולא שייך לומר בזה כיוצא או לאו כיוצא מכלל האבות שהרי בכולהו כחו לאו כגופו לכך פי' כאן תולדה כיוצא לאב דידה ומטעם זה לא פריך כאן מ"ש דכל שאינו בכלל האבות לא שייך מ"ש דשפיר שנא ושנא כמ"ש לעיל ודו"ק:

בגמרא בחצי נזק צרורות דהלכתא גמיר' לה פרש"י ואע"ג דחצי נזק של נגיחה הוי קנס כדאמרינן לקמן האי פ"נ ממונא הוא והלכך לאו תולדה דקרן היא וכו'. יש כאן מקום תימה דהא כל סוגיא כאן אליבא דר"פ קיימא ולר"פ ודאי ס"ל דכל ח"נ אף של קרן הוי ממונא כדאיתא לקמן בהדיא דף ט"ו וכן בכתובות פ' א"נ וא"כ לפרש"י קשה דלר"פ יש לה להיות תולדה דקרן ועמ"ש בסמוך ישוב נכון:

שם לרבא דמיבעיא ליה אמאי קרי ליה תולדה דרגל לפוטרו בר"ה. נראה מסוגית הש"ס דדוקא לרבא משני הכי ולא לר"פ וכן הסכימו כל הפוסקים שהדין בח"נ לשלם מעליה דאע"ג דמיבעיא ליה לרבא כיון דחזינן דפשיטא ליה לר"פ עבדינן כוותיה ועוד דבתראה הוא. וזה תימא שהרי כ"ז אינו מדברי ר"פ עצמו אלא דסוגית הש"ס שקיל וטרי אליביה מדקאמר לאו כיוצא בהם וא"כ מנ"ל דפשיטא ליה לר"פ יותר מלרבא דלמא לר"פ ג"כ מיבעיא ליה והא דקרי ליה תולדה דרגל היינו לפוטרה בר"ה כמו לרבא. ומהרש"א הרגיש בזה וכתב וצ"ל דקים ליה לתלמודא דפשיטא ליה לר"פ וזה דוחק אלא משמע דמכאן מוכח דפשיטא ליה ונראה לי דלק"מ דבודאי לר"פ לא מצינו לשנויי דקרי ליה תולדה דרגל לפוטרה בר"ה דאכתי תקשה דיש לקרותה טפי תולדה דקרן כיון דמשלמת ממש ח"נ כמותה ואי משום דהאי פ"נ ממונא הוא הא לר"פ ס"ל דח"נ של קרן הוא ג"כ ממון ולא קנס ואי משום דאתיא מכח רגל הא נשיכה גם כן מכח שן קאתי ואפ"ה לא הוי תולדה דידה כיון דלאו אורחיה א"כ כמו כן צרורות ע"כ לאו אורחיה כ"כ כמו רגל אלא לאו אורחיה קצת מיקרי בסוגית הש"ס וכמו כן קרן לר"פ דס"ל דממונא הוא מוכח דלא אמרי' דקרן לגמרי לאו אורחא דא"כ הוי קנס אלא צ"ל דהוי אורחא קצת ולאו בחזקת שימור קיימא כן כמה פעמים וכ"כ תוס' להדיא וא"כ היה לו לקרות שפיר תולדה דקרן ולומר בה תולדה לאו כיוצא בהן דקרן חייבת בר"ה והיא פטורה והוי שפיר טפי כיון שעכ"פ היא כיוצא בה בעיקר תשלומין מה שאין כן לרגל לא דמיא בעיקר תשלומין לכך לא מצינן לתרץ כן אליבא דר"פ אלא צ"ל דקרי לה תולדה דרגל לשלם מעליה וא"כ היא דומה לרגל ג"כ בעיקר התשלומין ולא מצינו לקרותה תולדה דקרן ולומר דלאו כיוצא בה שהקרן משלמת מגופיה והיא משלמת מעליה דהיאך יתכן לומר שהתולדה חמורה יותר מהאב ולא מצינו כזה בשום מקום לכך קרי ליה תולדה דרגל וא"ש דלאו כיוצא בה שאב משלם נ"ש ותולדה ח"נ. וכל זה לר"פ אבל לרבא א"ש דרבא מצי שפיר סבר דח"נ קרן הוא קנס דכן הלכה וא"כ לא דמיא צרורות כלל לקרן דקנס וממון אינם ענין כלל זה לזה וקרן משונה מכל נזקין שלא מצינו בשום א' שיהא קנס. ועוד דמאן דס"ל ח"נ קנסא ס"ל דלאו אורחא כלל אבל צרורות הוי אורחא נגד קרן וא"כ לא שייך כלל לקרן. ומה שהקשה הש"ס לרבא אמאי קרי ליה תולדה דרגל ע"כ היינו שיש להם לקרות שם בפני עצמה וע"ז משני שפיר לפטרה בר"ה ודו"ק וא"כ א"ש דרש"י פי' לעיל ואע"ג דפ"נ קנסא היינו לפי המסקנא אליבא דרבא ואליבא דהלכתא דקיי"ל פ"נ קנסא כן נ"ל ודו"ק היטב:

בתוספות בד"ה לפוטרו בר"ה וא"ת אמאי פשיטא ליה וכו' וי"ל כיון דמן הדין היה לשלם נ"ש ואתי הלכתא דלא משלם אלא ח"נ א"כ אתיא הלכתא להקל ולא להחמיר עכ"ל. פי' וא"כ דההילכתא הוא להקל מקילינן בה ג"כ לפוטרה בר"ה אבל לשלם מעליה הוי חומרא וצ"ל ג"כ לפ"ז דהתוספות מפרשי כן אליבא דרבא דס"ל פ"נ דקרן הוי קנס דאם נאמר דס"ל פ"נ דקרן הוי ממונא והיינו שמן הדין היה לשלם נ"ש כדאיתא בגמרא דף ט"ו אלא דרחמנא חס עליה א"כ לא שייך לומר דאתיא הלכתא להקל אלא נאמר דהלכתא אתא לדמותה ממש לקרן כיון דכאן וכאן היה הדין לשלם נ"ש וגזירת הכתוב לשלם חציה וא"כ היא ממש כמו קרן ויש לחייבה ג"כ בר"ה כמו קרן א"ו שהתוספות מפרש' דס"ל לרבא פ"נ דקרן הוי קנס שמן הדין היה דלא לשלם כלל כדאיתא התם בגמרא וא"כ בצרורות הוא ממש היפך הקרן דבקרן מצינו שהחמיר הכתוב יותר מהראוי ובצרורות אתי הלכה להקל לכך פטרינן לה ג"כ בר"ה ולפ"ז א"ש:

שם בתוספות אח"ז בד"ה אמאי קרי ליה תולדה דרגל אע"פ שדומה לרגל כיון שדינן חלוק היה לה לקרות שם בפ"ע. ומקשין העולם למה מהפכין תוס' לציין תחילה המאוחר בגמ' ואח"כ המוקדם ולפמ"ש א"ש דודאי תוס' מציינין בקושיא השניה וכן נראה הל' אמאי קרי ליה בלא וא"ו ובקושיא ראשונה ואמאי בוא"ו והיינו שתוס' מפרשים דקושיא ראשונה בגמרא ואמאי קרי ליה תולדה דרגל שהיה לר"פ שייך שפיר לפרש שיש לו לקרותה תולדה דקרן כיון דלר"פ היא ממש דומה לקרן דשניהם הם ממון ובשניהם הח"נ הוא קולא אבל כאן שפירשו התוס' דפשיטא ליה לרבא דאתא הלכתא להקל ולא אמרינן דאתיא הלכתא לדמותה ממש לקרן א"ו דס"ל לרבא דפ"נ דקרן הוי קנס והח"נ שם הוא חומרא וכאן בצרורות הח"נ ממון והוא קולא א"כ קשה מאי ס"ד להקשות אמאי קרי ליה תולדה דרגל כיון דלא שייך לקרותה תולדה דקרן כלל כיון שאינה דומה לה בשום ענין אדרבא להיפך שהיא חמורה יותר ויותר מקרן לכך מפ' תוספות דכאן בקושיא שניה פירושו שיש לה לקרותו שם בפ"ע ודו"ק. ובלא"ה מוכרחים לומר שתוספות מציינין בקושיא השניה שאם נפרש שקושיא ראשונה היא ג"כ שיש לה לקרות שבפ"ע לא הוי משני בגמרא מידי לשלם מן העליה דמ"מ תקשי שיקרא לה שם בפ"ע שהרי כל נזקין משלמין מעליה חוץ מקרן א"ו דעיקר קושיא שם היינו לקרותה קרן וע"ז משני שפיר אבל בקושיא שניה שהיא לקרותה שם בפ"ע משני שפיר לפוטרה בר"ה שזה לא מצינו בשום נזק אלא בשן ורגל וכיון דלא שייכא כלל לשן הוצרך לקרותה תולדה דרגל ודו"ק:

דף ד עמוד א

בגמרא וליתני בהדיא כו' נ"ל דאין הקושיא מדקתני במתני' ד' אבות ולא נקיט חמשה דא"כ הול"ל בהדיא והא ארבעה קתני ועוד א"כ תקשי באמת על ר' יהודה מאי ס"ד לפרש דשייריה לרגל ותקשי הא ד' קתני אלא דלק"מ דלר"י שן ורגל כחדא חשיב ליה דמחד קרא נפקי וא"כ לא שייך לפרש בהא לא הרי ומכ"ש לפי מאי דפרישית במתני' דאיצטריך למכתב ושלח ובער ועוד שהרי דינם שוה בכל ואם כן י"ל שהתנא שונה ד' אבות חלוקין זה מזה אלא עיקר הקושיא הוא דליתני בהדיא בפ"ע וכן בסמוך לרבא דאמר דשייר קרן אין להקשות הא ד' קתני דודאי דקרן לא שייך בכל אלו נזקין שהרי דינם חלוק הרבה אלא הקושיא היא ליתני בפ"ע ודו"ק:

בפרש"י בד"ה ואפילו הכי פטירי כדאיתא בפרק החובל העבד והאשה פגיעתן רעה וכו' נ"ל דודאי מאשה לא מייתי ראיה דאין סברא כלל לומר שהבעל יתחייב בנזקי אשתו דלאו ממונא דידיה היא ומה שהוצרכו לומר בהחובל פגיעתן רעה היינו שהיא בעצמה פטורה לפי שאין לה לשלם אבל מעבד מייתי שפיר ראיה דאע"ג שאין לו לשלם מ"מ יתחייב הרב בנזקו דהא ממונא דידיה הוא אלא ודאי משום דמתכוין להזיק ונתיישב מה שדקדקו התוספות על רש"י וכוונת רש"י לפרש דסוגית הש"ס לא ידע עדיין ממשנה דמס' ידים וק"ל:

בתוספות בד"ה לאו אף ע"ג דכוונתו להזיק אפ"ה פטירי וא"ת ועבד ואמה גופיה וכו' והקשה מהר"ם בחידושיו דמאי מקשו התוס' דהא מ"מ ר"י מייתי שפיר ראיה לדבריו מדמצינו במשנה דעבד פטור ולא ילפינן ק"ו מוכח ודאי דלא שייך לילף ק"ו כיון דכוונתו להזיק גריע טפי ע"ש מה שתירץ בדוחק ולענ"ד נראה ליישב דודאי מוכח מלשון סוגית הש"ס דקאמר איצטריך סד"א מידי דהוי אעבד וכו' זה משמע שר"י לא בא להחזיק דבריו ולומר דהאמת הוא דאין כוונתו להזיק עדיף טפי דא"כ לא שייך לשון איצטריך סד"א שהרי האמת הוא כך א"ו דר"י מודה דהאמת הוא דכוונתו להזיק עדיף טפי אלא שבא לפרש אילו לא נאמר בתורה קרן הייתי אומר שהוא פטור דסד"א דכוונתו להזיק גורם פטור לכך פי' התורה שאינו כן וא"כ מקשו שפיר דעבד ואמה גופיה נילף בק"ו כיון דהאמת הוא דכוונתו להזיק עדיף וא"כ תקשי לר"י למה אמרו באמת דעבד פטור כיון דלא ידע מטעמא דשמא יקניטנו. ועי"ל דבאמת ר"י עומד עדיין בסברא ראשונה דבקושיא שהקשו תוס' היה נראה להם דר"י לא ידע כלל המשנה דמס' ידים א"כ מקשי שפיר ואח"ז כתבו ועוד קשה דמוכח דידע המשנה מדנקט עבד ואמה וק"ל ויש ליישב עוד בד"א אבל הראשון הוא נכון:

בא"ד וי"ל דשפיר הוה ידע וכו' דפעמים דנתכוונו ויאמרו לא נתכוונו ואפ"ה פטירי נמצא דכוונתו גורם הפטור עכ"ל. עיין מהרש"א ומהר"ם ות"ח והפירוש ראשון של מהר"ם נ"ל נכון אלא שאני מוסיף נופך משלי וכך נ"ל הפי' בתוספות דר"י הוה ס"ד דכוונתו להזיק גרע טפי והראיה מעבד ואמה דפטירי והיה נראה לו דוחק לומר שטעם הפטור הוא משום שמא יקניטנו כיון דאף דאם העבד כיון באמת להזיק מחמת קנס רבו היה הרב חייב מצד הדין לשלם אלא מפני תקון העולם פוטרים אותו וא"כ בודאי שאין זה טעם מספיק אלא היכא שיש מקום לומר שכיון להזיק אבל היכא שיש אומדנא דלא כיון להזיק לא שייך להפסיד הניזק בידים כיון שהמזיק חייב מצד הדין ואף אם נאמר דשמא העבד נתכוון באמת להזיק מכ"ש שהוא חייב אי לאו מפני שמא יקניטנו בפ"א והיאך יתכן להפסיד לניזק בשביל כל הני ספיקי א"ו היינו אומרים כשעבד נתכוון להזיק הרב פטור מצד הדין לפי שלא היה בידו לשומרו כמו שפי' התוספות אלא אם לא נתכוון הדין לחייבו וע"ז שייך שפיר התקנה דא"כ כל עבד שיקניטנו רבו יזיק חבירו בכוונה וקשה לבעלים לשומרן וא"כ יהיה הרב פטור מצד הדין והוא יחייב אותו שלא כדין ע"י תחבולה שיאמר שלא כיון להזיק ויעשה באופן שיבינו העולם שלא כיון להזיק ונפסד להמזיק שלא כדין ואם כן עיקר התקנה על לא נתכוון אבל נתכוון פטור מצד הדין כיון שאין ביד בעלים לשומרו ואם כן ה"א דגם קרן פטור מזה הטעם לכך הוצרך הכתוב לכתוב קרן לגלות דכוונתו אין גורם הפטור וא"כ ע"כ שהטעם הוא משום שמא יקניטנו ור' אשי מפ' שאף אם לא נכתב קרן היינו אומרים שפיר הטעם משום שמא יקניטנו בין מתכווין בין שלא מתכווין ודו"ק:

בד"ה כשהזיק חב המזיק לאו היינו כשהזיק קמא וכו' פי' דקמא לאו מיותר אלא מאידך כשהזיק דמשנה דף ט' מרבה לה וכן פירש"י שם וק"ל:

בד"ה למחשביה בהדי מועדין וכו' ושמואל ס"ל וכו' וא"ת אמאי לא חשיב אש ובור גבי מועדין עכ"ל. ונראה פשוט דלאו אגופיה דמתניתין קשיא ליה דשפיר י"ל דלא נקיט להו לפי שאין בהם שום חידוש כמו בשור ורגל אבל הקושיא נקשר על מ"ש לפני זה דגם באדם אין כאן שום חידוש אלא דנקט ליה לשמואל שפיר כיון דלא תניא ליה ברישא וע"כ צ"ל לרב דאע"ג דנקט ליה ברישא אפ"ה נקיט ליה בסיפא לחושבו גבי מועדים אע"פ שאין כאן חידוש א"כ תקשי שפיר לרב אמאי לא נקיט אש ובור בסיפא וק"ל:

בתוספות בד"ה כראי אדם שאין משלם הכופר וכו' ואור"י דלאו פירכא היא דלא מפטר משום קלב"ם וכו'. פי' דחזינן דאיצטריך קרא למעוטי עליו מוכח דלא שייך קלב"ם הכא והיינו כדמפרש לבסוף בסה"ד וז"ל ותנא דבי חזקיה דפטר אפילו שוגג היינו ממון שהזיק בשעת מיתה וכו' פי' דשם פטר במזיד משום קלב"ם כיון שנתחייב מיתה קודם שנתחייב בתשלומין וקאמר תנא דב"ח דאף בשוגג פטור מטעם דלא חלקת אבל גבי כופר לא שייך מיתה קלב"ם כיון דנתחייב מיתה ותשלומין כא' כן כתבו מהרש"א ומהר"ם וצ"ע בסוגית הש"ס דמשמע דאף בזה שייך קלב"ם וק"ל:

בד"ה כיון דכייף ופשיט אורחא הוא בירושלמי יש וכו' וכוונתם בזה מבואר דאם נאמר שחייב אף בכלים שהונחו שם אחר שישן לא שייך לומר אורחא הוא אבל בכלים המונחים קודם שישן שייך שפיר אורחא שהיה לו להרחיק כדי כפיפה ופשיטה:

דף ד עמוד ב

בגמרא מתקיף לה רב זביד ואימא מבעה זה אש. נראה לפ' בדוחק דאף שרב זביד ידע שפיר דנקט הבער במתני' קס"ד דהבער היינו כי תצא אש מעצמה ומבעה היינו מדליק בידים דכן משמע לשון מבעה במ"ם השימוש ומתרץ בגמרא אם כן מאי המבעה וההבער פי' אמאי נקטינהו בתרתי כיון שדין אחד לשניהם ומקרא א' לשניהם כדאיתא פ' הכונס פתח הכתוב בנזקי גופו וכו' משמע דדא ודא א' הוא ע"ז קאמר וכ"ת דבאמת אחד הם אלא בשור אית ביה תרתי וקאמר א"ה מאי לא הרי וק"ל:

שם תרי גווני שור. כתבו מהר"ם ות"ח נראה שחזר בו הש"ס ממאי דשני לעיל דתנא אדם וכל מילי דאדם אלא דמתניתין איירי רק באדם דאזיק שור ולא איירי באדם דאזיק אדם כלל דומיא דבור כדפירש רש"י דלא איירי בנזקי אדם ע"כ אבל לשון הגמרא לא משמע כן שחזר בו הש"ס ועוד דהמעיין היטב בסוגיא יראה שזה התירוץ אינו מספיק על הקושיא קמייתא דאף שאינו דומה לבור מ"מ תקשי וליתני שהרי נזקי אדם ג"כ אינו דומה לכל הנזקין שכולם נזקי ממונו וזה נזקו גופו ואפ"ה קתני להו לכ"נ דבחנם דחקו דלרב מתרץ שפיר תנא אדם וכל מילי דאדם פי' שהתנא לא חש לחלק מספר הנזקין אלא מספר המזיקין תנא וקאמר הש"ס לרב אושעיא נמי הא תני ליה אדם ומשני תרי גווני אדם פי' דאף דהמשנה לא חש למנין הניזקין מכל מקום משמע דחשיב מספר המזיקין בנזק השוה לכולם דכן לשון המשנה הצד השוה בהן וכו' כשהזיק חב המזיק ואם כן אכתי לא הוי שמעינן אדם דאזיק אדם לכך פירשו לרב אושעיא וע"ז פריך שפיר בגמ' א"ה ליתני תרי גווני שור פי' כיון דאמרת דר' אושעיא חלק ג"כ במנין הניזקין א"כ גם בשור יש לחלק כן וע"כ לא שמעינן לה ג"כ ממתניתין וע"ז משני האי מאי פי' דאף ר"א לא חש לחלק מספר הניזקין אלא אותן שיש ביניהם איזה חילוק הדין אבל כל שאין ביניהם חילוק הדין ודאי שכל הניזקין שווין ולא שייך למנותן בתרתי. ובזה נתיישב ג"כ דלא תקשי לשמואל דקאמר משנתינו לא תני שור וכל מילי דשור אלא מנה שן ורגל בתרתי אף שאין ביניהם חילוק הדין וא"כ קשה למה לא תני ג"כ שור דאזיק אדם. וא"ל דמתניתין לא איירי בנזקי אדם לפי שאינו דומה לבור שזהו דוחק כמ"ש לעיל. ועוד דעכ"פ תקשי לרב אושעיא דתני ג"כ שן ורגל בתרתי וקתני גם כן נזקי אדם וא"כ למה לא נקיט שור דאזיק אדם אבל לפמ"ש א"ש דודאי במנין המזיקין שייך לחלק אף שאין ביניהם חילוק הדין לכך תני שן ורגל בתרתי אבל במנין הניזקין לא חש המשנה לחלק כלל ואף רבי אושעיא לא חש לחלק במנין אלא היכא שיש חילוק הדין וזה ברור ולפ"ז א"ש שלא חזר בו הש"ס ממאי דקאמר תני אדם וכל מילי דאדם שהרי רב נקיט בהדיא לא הרי השור שאינו משלם כופר וע"כ שכיון ג"כ לשור דאזיק אדם וכן פרש"י ותוס' במשנה דנקט שור ברישא אפילו שנזכר בתורה תחילה וע"כ היינו שור דאזיק אדם ודוק ועמ"ש בסמוך בתוס':

בתוספות בד"ה תרי גווני אדם וא"ת כיון דתני וכו' וי"ל דניחא ליה לכלול כולם בשור כמו תנא דמתניתין עכ"ל. והקשה מהר"ם דא"כ למה לא כלל ג"כ באדם כולם כא' כמו תנא דמתני' ונדחק שם בתירוצו וכתב ועי"ל שחזר בו הש"ס ממאי דקאמר תני אדם וכל מילי וכבר כתבתי שגם זה דוחק ולפמ"ש לק"מ וא"ש דודאי בקרן ושן ורגל כיון שהתנא נחית למנין המזיקין ואפ"ה חשיב לרב כל השלשה מיני מזיקין בשור כא' לכך נקט להו רבי אושעיא ג"כ בא' כמו התנא אבל בשור דאזיק אדם שלא חילק התנא כיון שלא נחית כלל למנין הניזקין וא"כ רבי אושעיא דנחית למנין הניזקין היכא שיש חילוק הדין נקיט להו שפיר בתרתי ודו”ק:

בגמרא אי הכי שור נמי ליתני תרי גווני שור וכו' האי מאי בשלמא. אין להקשות שמואל דתני במתניתין וכן רבי אושעיא שן ורגל בתרתי א"כ למה לא נקט רבי אושעיא קרן בפני עצמו דיש לומר ג"כ בתמין ולבסוף מועדין לא קא מיירי ותם גופא לא קתני דס"ל שהוא קנס ובקנסא לא איירי אבל בסמוך לר' חייא דאיירי בקנסא וא"כ אי ס"ל כשמואל וחשיב שן ורגל בתרתי ולא נקט שור וכל מילי דשור אם כן קשה קרן אמאי שיירי' ולדידיה א"א לתרץ בתמין ולבסוף מועדין לא קא מיירי ומכ"ש דתקשי לחשוב תם ומועד בתרתי דהא איהו איירי בכל מיני ניזקין בעולם וא"כ לחשוב ג"כ נזק וחצי נזק וביותר קשה דלקמן דחיק בגמרא לפ' לרבי חייא מניינא למעוטי מאי ולא קאמר דשייר קרן. ויש ליישב דשמואל ס"ל דרב חייא מנה שפיר ג' מיני ניזקין שבשור אבל הני ט' דרבי אושעיא לא חשיב אלא ח' דנושא שכר ושוכר אחד הם וכו' כמ"ש התוספות לעיל די"ג דרבי אושעיא אינו אלא י"ב דהא דקאמר והנך תליסר אינו מדברי ר"ח אלא הש"ס מפרש הכי וק"ל. ועוד נ"ל דלשמואל בלא"ה בצר חדא ממניינא דר"ח דשמואל ס"ל במס' גיטין מנסך היינו מערב וא"כ היינו מדמע ואף שאמרו שם קנסא מקנסא לא ילפינן היינו לענין גוף הדין אבל לענין המנין אינו אלא א' וא"כ אפיק מנסך ועייל קרן לשמואל ותם ומועד כחדא חשיב. ועי"ל דהא דלא נקיט ר"ח קרן תם היינו משום דלא משלם אלא מגופו ולא שייך ביה מיטב. ואפשר שלזה כיוונו התוס' מנסך פליגי בה בהניזקין וכו' והיינו רב ושמואל וא"כ כל א' מפרש לדרבי חייא כוותיה מר כדאית ליה ומר כדאית ליה וק"ל:

בתוספות בד"ה מנסך וברש"י בד"ה מנסך יין לעכו"ם ובמס' גיטין מפרש וכו' וליכא למימר ביי"נ שזרק בו דהא לא אפסדי' מידי שיכול למכרו חוץ מיי"נ שבו עכ"ל. פי' מהרש"א וא"כ שהוא הפסד מועט היינו מדמע ע"ש אבל מ"מ עדיין הקושיא במקומה עומדת דכיון דפליגי שם רב ושמואל ושמואל ס"ל בהדיא דמנסך היינו מערב ולא חשו לקושיא דהיינו מדמע וא"כ מה לו לרש"י להכניס בפלוגתא ולדחות בידים דברי שמואל אך המעיין שם בסוגיא יראה שדברי רש"י כנים ואמתיים דהתם אמרה שמואל אמתניתין מנסך ומטמא ומדמע בשוגג פטורים במזיד חייבים ומפרש שמואל מנסך היינו מערב ואקשו ליה היינו מדמע ומשני קנסא מקנסא לא ילפינן ופרש"י שם קנס משום דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק ע"כ ואלו הם דברי ר' יוחנן שאמר שם דבר תורה אפילו במזיד פטירי דהיזק שא"נ לאו שמיה היזק אלא מדרבנן חייבים במזיד וחזקיה פליג שם עליה דר"י ואמר אדרבא דבר תורה אפי' שוגג חייבים דהיזק שא"נ שמיה היזק וא"כ כאן מוכח דר"ח ס"ל כחזקיה ור"י שהרי תני ר"ח שהם אבות ומילי דרבנן לא שייך לקרותן אבות א"ו דס"ל כחזקיה דהיזק שא"נ שמיה היזק א"כ הוי דינא ולא קנסא וא"כ מוכח שפיר דמנסך לאו היינו מערב דא"כ כיון שהפסד מעט היינו מדמע ותרתי למה לי וליכא לשנויי קנסא מקנסא לא ילפינן דהא ממונא הוי ודו"ק ולפמ"ש נראה דשמואל לית ליה ברייתא דר"ח דלשמואל הנך לא הוי אבות כיון שהם מדרבנן וק"ל:

בד"ה עדים זוממין פי' ריב"א וכו' כוונתו מבואר דאי הוי אמרינן דאין עדים זוממין משלמין אם שילם הנתבע על פיהם אלא דוקא כשלא שילם משלמין לא הוי ס"ד דמקשה בסמוך לומר עדים זוממין ממונא הוא דכיון שלא הזיקו ומשלמין הוי קנס לכך פי' דאף כששילם משלמין ומקשי שפיר ליתני הך דממונא הוא וק"ל:

דף ה עמוד א

בגמרא אי ר"ע ליתני תרי גווני שור וכו' צ"ל דמקרן קפריך דבשן ורגל ודאי אין חילוק בין שור דאזיק שור בין שור דאזיק אדם ואין לחלק בין תם למועד אלא בקרן ואם כן צ"ל דהסוגיא אליבא דרב דנקט שור וכל מילי דשור אבל לשמואל לא שייכי כל הסוגיא דהא אפילו שור דאזיק שור בקרן לא הוי במניינא דרבי אושעיא וכן במשנה והטעם דלא איירי בתמין ולבסוף מועדין ותם גופיה הוי קנסא ומתניתין ור' אושעיא לא איירי בקנסא ועיין לקמן:

שם לימא ס"ל לר"ח היזק שא"נ לא שמיה היזק. לפמ"ש לעיל תקשי דמאן דס"ל הכי הוי מדרבנן ולא שייך לקרותן אבות ועוד דמילי דרבנן ודאי הוי טובא יותר מכ"ד לכ"נ בדוחק דלמאי דס"ד דר"ח ס"ל לא שמיה היזק היינו שאינו דומה להיזק הניכר אבל מ"מ הוו היזק מדאורייתא:

בפרש"י בד"ה מפגל כהן ששחט קרבנו של ישראל חטאת לשם שלמים שאין הקרבן עולה לשם בעליו וצריך אחר עכ"ל. לכאורה יש לתמוה מי סניא ליה לפרש מפגל ככל פגול דעלמא דהיינו במחשבת חוץ לזמנו או מחשבת חוץ למקומו. וכן פרש"י בגיטין גבי הא גופיה דכהנים שפגלו במקדש חייבין ע"ש. ונראה ליישב דרש"י אזל לשיטתו שכתב לעיל בשמעתין דלא שייך לפרש מנסך שעירב נסך ביין כשר דאם כן היינו מדמע וכבר פירשתי שיחתי דקשיא ליה דא"כ חסר ליה מניינא דכ"ד ואם כן נראה מכוונתו דשני מיני נזקין שוין לא שייך למנותן אלא אחד וא"כ ה"נ אם נפרש מפגל דהיינו פיגול קשה דהיינו מנסך דכמו שהמנסך ע"י מעשיו אוסר יינו של חבירו בהנאה הכי נמי במפגל לכך פרש"י דמפגל דהכא היינו שלא לשמה וא"כ לא דמי כלל למנסך דמפגל כה"ג הזבח כשר לגמרי אלא אפ"ה שייך בכלל ניזקין כיון שאינו עולה לבעלים וצריך אחר כנ"ל נכון ודו"ק. אלא דאכתי קשה דהא בחטאת לשם שלמים גופא הקרבן פסול כמו ששנינו בריש זבחים ותו קשיא לי כאן דלפרש"י החיוב תשלומין משום שצריכין קרבן אחר אם כן ה"ל לפרש בשלמים לשם חטאת דהקרבן כשר ולא עלו לבעלים וצריך קרבן אחר. תו קשיא לי אהא דמחייב במפגל דהא לקמן ממעטינן מרעהו ולא של הקדש וכתבו שם תוספות דאפילו אדם המזיק נמי פטור ובשלמא למ"ד דמפגל בלא"ה לא מחייב אלא משום קנסא דרבנן למ"ד לא שמיה היזק א"ש אלא למ"ד שמיה היזק ומשמע שם בפ' הניזקין דחייב מדאורייתא דמקשה למ"ד שמיה היזק האי מפני תיקון העולם מדאורייתא הוא וא"כ קשה מאי קושיא הא מדאורייתא ודאי פטור דממעטינן מרעהו ומחמת כל זה היה נראה בעיני לפום ריהטא להגיה בלשון רש"י שלמים לשם חטאת ולפ"ז א"ש דאתיא כר"י הגלילי דמוקמינן לקמן מתניתין דנכסים שאין בהם מעילה כוותיה ומזה כתבו רוב הפוסקים דהלכה כמותו כמו שאבאר שם וא"כ א"ש דשלמים קדשים קלים הוא והוי ממון בעלים לר"י הגלילי וכמ"ש שם רש"י הטעם מפני שאחריותן עליו והיינו נמי שכתב כאן וצריך אחר דמש"ה הוי ממון בעלים והשתא א"ש שכתוב דוקא במשנה בשחיטה שלא לשמה משום דמסקינן לקמן כי קאמר ר"י הגלילי מחיים אבל לאחר שחיטה לא קרינן ביה רעהו נמצא דהשחיטה שלא לשמו הוי שפיר ממון בעלים דכיון דקודם שחיטה ה"ל ממון בעלים וכיון שהתחיל לשחוט שלא לשמו ובשחיטה זו אפסדיה לבעלים ה"ל כטבח שקלקל בשחיטה דחייב וה"נ דכוותיה כיון ששחט ממון בעלים בפסול אפסדיה בהכי שצריך ליקח אחר חייב משא"כ בפיגול גמור חוץ לזמנו וחוץ למקומו לא משכחת ליה בתחילת שחיטה דאין מפגלין בחצי מתיר. ועוד דאין מחשבת פגול נקבע אלא בזריקה נמצא דכיון דבתחילת שחיטה תו לא הוי ממון בעלים ולא קרינן ביה רעהו אין לחייבו על מה שפסל אח"כ כך נ"ל. אלא שקשה בעיני להגיה הספרים. ועוד דאכתי קשה א"כ אמאי מפרש בגיטין בענין אחר ואף שהיה אפשר ליישב שם בדוחק כמו שאפרש שם בעזה"י אלא שנ"ל דוחק להעמיד המשנה דכהנים שפגלו במקדש כיחידאי ובקדשים קלים דוקא. לכן נלע"ד ליישב בענין אחר דכאן משמע לרש"י דברייתא דר"ח ס"ל היזק שא"נ שמיה היזק וחייב מדאורייתא והיינו דקתני כ"ד אבות נזיקין וחשיב מטמא מדמע ומנסך דכולהו אבות נינהו והיינו מדאורייתא דמילי דרבנן לאו אבות נינהו כמו שכתבתי בסמוך בחידושי והיינו דקאמר נמי שייר מפגל אלמא דמפגל נמי מדאורייתא הוא ומתוקמא שפיר אליבא דר"ע דלא ממעטינן מרעהו ולא של הקדש אלא בענין דהתשלומין להקדש אבל היכא שהתשלומין לבעלים קרינן ביה שפיר רעהו וזה שכתב רש"י וצריך אחר מש"ה קרינן ביה רעהו. א"כ א"ש מה שפי' רש"י שאין הקרבן עולה דמש"ה חייב בתשלומין ולא משום שהקרבן פסול והא דבפ' הזהב משמע דקדשים שחייב באחריותן פטור דלר' שמעון נמי לא מיקרי רעהו היינו לענין כפל דוקא אבל לענין הקרן כ"ע מודו דממון גמור של בעלים היא כיון שצריך אחר והוא שיטת הרמב"ם שכתב להדיא. והא דמוקמינן לקמן בקדשים קלים ואליבא דר"י הגלילי ולא מוקי לה ככ"ע ובשלמים שחייב באחריותן מיקרי רעהו מבואר לקמן שם דנזקי בהמתו לא שייך לחייבו בכה"ג ע"ש ולפ"ז הוצרך רש"י לפרש דוקא לענין שלא לשמו ובחטאת לשם שלמים דפסול וכיון שפסל בשחיטה חייב מדאורייתא כמו בטבח אומן שקלקל ואף על גב דפסול שלא לשמו ע"י מחשבה בעלמא הוא ואפילו היזק שאינו ניכר לא הוי כיון דלא עביד שום מעשה בידים כמ"ש הרמב"ן בדיני דגרמי שלו בחידושים ב"ב מ"מ שאני הכא כיון דגוף השחיטה מעשה בידים הוא וכיון ששחטו שלא כהוגן ה"ל כאילו קטליה בידים כמ"ש הרמב"ן זה הטעם לענין טבח אומן שקלקל דחייב אפילו למ"ד היזק שא"נ לא שמיה היזק ואפילו קלקלה בשהיה או בדרסה ע"ש באריכות משא"כ בפיגול חוץ לזמנו וחוץ למקומו לא שייך לחייבו בתשלומין מדאורייתא דאפילו היזק שא"נ לא הוי כאן דלא עביד מעשה ולא שייך הכא לומר דה"ל כאילו קטליה כיון שאין נקבע בפסול אלא בזריקה ובשעת זריקה נקבע ממילא למפרע נמצא שבשעת שחיטה לא מינכר מעשה הפיגול ולא שייך לומר כאילו קטליה כנ"ל נכון. והא דבגיטין מפרש לה בפיגול דחוץ לזמנו וחוץ למקומו היינו משום דאליבא דהלכתא איירי דקי"ל כמ"ד היזק שא"נ לא שמיה היזק וההיא דמזידין חייב היינו מדרבנן משום קנסא וא"כ חייב בכל ענין. אלא דעדיין צ"ע קצת דלכאורה נראה דההיא דאין מחשבת פגול אלא בזריקה היינו לענין כרת דוקא ולא לענין פסול ויש ליישב ודו"ק:

אמנם אח"ז מצאתי לרש"י ז"ל סוף מס' פסחים שכתב גבי פגול מטמא ידים משום חשדי כהונה דכתב שלא לשחוט שלמים לשם חטאת משום שחטאת כולה לכהנים משא"כ משלמים אין להם אלא חזה ושוק ולפ"ז נראה להגיה כמו שכתבתי לעיל שלמים לשם חטאת ומש"ה לא מפר' נמי במחשבת פגול דחוץ לזמנו. אלא דאכתי קשה לי דהא שלמים ששחט לשם חטאת אכתי שלמים נינהו ויש ליישב וצ"ע:

דף ה עמוד ב

רש"י בד"ה לכתוב רחמנא תרתי שור ומבעה וכו' דכי פרכת מה לקרן וכו'. רש"י פי' הסוגיא כאן אליבא דרב יהודה דאמר לעיל דנקט שור לקרנו ואע"ג דאיתותב לעיל מ"מ לאו לגמרי איתותב כמ"ש לעיל שהיה יכול לתרץ דהא דלא תני לרגל בהדיא היינו משום דקחשיב ליה כחדא בהדי שן ומדקאמר הש"ס כאן ניכתוב תרתי משמע דקאי אקרן ושן דכתיבי בתרי קראי והיינו משום דסתמא דש"ס רוצה לפרש שיטת המשנה אליבא דכולהו אמוראי וכן רבא בסמוך אע"ג דמפרש לעיל בהדיא דנקט שור לרגלו מ"מ רוצה לפרש ג"כ אליבא דאינך אמוראי אבל מכ"ש דלדידיה הוי שפיר יותר טפי ונמצא שגם כאן פרש"י כן לרבותא דאפילו למ"ד שור היינו קרן ומבעה שן והני תרתי לכאורה אינן דומין זה לזה אפ"ה לא אתיא אש מינייהו ומכ"ש אי אמרת דשור היינו רגל וק"ל:

שם שן ורגל לפוטרן בר"ה. אף על גב שהיה צריך למצוא בכל א' מהניזקין מה שאין בחבירו וא"כ כאן דפי' פטורא דשן ורגל כחדא ע"כ דס"ל דשן ורגל באמת מחד קרא נפקא אלא דושלח ובער איצטרכו להיכא דלא כליא קרנא ודאזלי ממילא וק"ל:

בתוספות בד"ה כי שדית בור בינייהו וכו' וא"ת והיכי אתי אש מבור וחד מהנך מה לאינך שאין כח אחר מעורב בהן וכו' מדפריך בסמוך גבי אבנו סכינו ומשאו כו' ע"כ. ויראה לי לכאורה דלק"מ דודאי לקמן דאיירי מאבנו סכינו ומשאו דאפקרינהו וא"כ לא דמי כלל להנך נזקין דקרן ושן ורגל לפי שהן ממונו והני לאו ממונו הוא ונמצא שעיקר החיוב שבהם היינו לפי שנעשה הנזק מכחו והיינו דומיא דבור וע"ז שייך שפיר מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו משא"כ בהנך שכח אחר מעורב בו אין לחייבם מחמת כחו אבל כאן אמרינן שפיר דאש אתיא מבור ומחד מהנך דאף דפרכינן שפיר מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו משא"כ באש ע"ז אמרינן שפיר שן ורגל יוכיח שלא נעשה הנזק כלל מכחו ואפ"ה מחייבין מפני שהם ממונו וכמו כן גבי אש ומכ"ש למ"ד משום חציו דאתיא במכ"ש דאית בה תרתי כחו וממונו ואף דמצינו לפעמים דאשו לאו ממונו דידיה כדאיתא לקמן דף כ"ב וא"כ נפרוך בזה מה לשן ורגל שהם ממונו נאמר בור יוכיח וחזר הדין. ויש לי ראיה ע"ז דגבי נזקי ממונו לא שייך לומר שכן אין כח אחר מעורב בו מדמתרץ לקמן דוקא לעולם דאפקרינהו וכו' ולא קאמר נמי בין דאפקרינהו ובין דלא אפקרינהו ודלא אפקרינהו לא דמי לשור דמה לשור שאין כח אחר מעורב בו. ועוד דלרב דאמר בהדיא כל תקלה דלא אפקרינהו משורו למדנו והיינו ע"כ משור ובור כמ"ש התוספות בעצמם לעיל דף ג' ע"ב ולא משור אש וא"כ האיך יליף משור ובור דמה להנך שאין כח אחר מעורב בו א"ו דגבי שור לא שייך לומר שכן כאמ"ב כיון שאין הנזק בא כלל מכחו אלא מחמת ממונו וצ"ע ודו"ק אחר כמה שנים נדפס שיטת חידושי הרשב"א ז"ל וראיתי שהאריך ליישב קושיית התוס' בענין אחר ע"ש:

דף ו עמוד א

בגמרא אי בהדי דקאזלי קמזקי היינו אש מ"ש אש שכן כאמ"ב וממונו הכא נמי כאמ"ב וממונו וכו'. כאן לא שייך לחלק ולומר דאיירי דאפקרינהו ואם כן לא הוי ממונו ונילפיה מאש ובור דכיון שמונחים בראש גגו לא שייך להפקירן אלא לגבי דנייחו ברשות הרבים שייך נמי לומר שאין כח אחר מעורב בו וק"ל:

בתוספות בד"ה מה לבור וכו' דהשתא ל"ל שור יוכיח אלא אש גרידא. כתבו כן לפי סברתם דבשור שייך נמי לומר שאין כאמ"ב אבל לפי מ"ש לעיל בהוכחה דבשור לא שייך לומר שכן אין כאמ"ב לא א"ש אלא דמ"מ לק"מ דלא שייך לומר שור יוכיח דלא דמי כלל לשור שאין הנזק מכחו כלל אלא החיוב מחמת ממונו לכן קאמר אש יוכיח שאין כח אחר מעורב בו כמו זה ועוד לפי דקאמר לעיל דאי בהדי דקאזלי מזקי היינו אש לכך נקט כאן אש יוכיח וק"ל:

בא"ד ולקמן גבי בור המתגלגל וכו' שהרי נעשה בור בלא כח אחר משהניחו בר"ה ע"כ. לפי פירושם דלעיל דשור הוי אין כאמ"ב קשה קצת שלא תירצו כאן כלום דמ"מ הוי ליה לש"ס לפרוך מה לבור שכן אין כאמ"ב ובדין הוא שישלם הכל משא"כ כאן י"ל דאף על גב שנעשה הבור על ידו מ"מ ישלם המגלגל החצי כמו שכתבו לקמן דלענין זה הוי שפיר אכאמ"ב אבל לפי מ"ש לעיל א"ש דע"ז שייך לומר שור יוכיח שנעשה הכל בלא כחו ואפילו הכי חייב הכל וק"ל:

בגמרא מה לשור שכן דרכו לילך ולהזיק וכו' הא דלא קאמר מה לשור שהוא ממונו דזה הוי ידע שפיר דכל היכא שהנזק נעשה ע"י מעשה אדם ראוי יותר לחייבו מעל נזקי ממונו וא"כ לא הוי פרכא כלל לכך ניחא ליה לפרוך שכן דרכו לילך ובמה שאמר בור יוכיח סותר הכל וק"ל:

דף ו עמוד ב

גמרא רבינא אמר לאתויי הא דתנן וכו' לעולם דאפקרינהו ולא דמי לבור. כל הני אוקימתות מתחלת הסוגיא ועד סופו דאיתרבו במה הצד מכל מקום תולדה דבור נינהו ויש להם כל דיני בור כמ"ש לעיל ועיין בהרא"ש באריכות ולכך סתמו ואמרו כולם מבורו למדנו:

בגמרא רבינא אמר לאתויי הא דתנן כו' ולא דמי לבור כו'. נראה דכל הני אוקימתות דסוגיא דשמעתין דאיתרבו במה הצד אף על גב דילפינן להו חדא מתרתי מבור ומחד דאינך נזקין אפי' הכי כולן תולדה דבור נינהו כיון דאפקרינהו ולאו משום ממונו דבעלים מיחייבי משום הכי יש להם כל דיני בור וכמ"ש לעיל ועיין בלשון הרא"ש ז"ל בזה באריכות והכי משמע לישנא כולן מבורו למדנו:

שם ת"ר מיטב שדהו כו' של ניזק ופרש"י שאם אכלה ערוגה בשדהו שמין ערוגה משובחת של ניזק כמה יפה עכשיו עם פירותיה כו' עכ"ל. לכאורה מסוגיא דשמעתין לא משמע הכי לא מיבעיא לפי המסקנא דמפרשינן מלתא דר' ישמעאל נמי לענין עידית א"כ הוי דלא כפרש"י אלא אפילו למאי דס"ד מעיקרא לענין כחושים ושמינים איירי אכתי אין זה ענין למה שפרש"י דשמין ערוגה משובחת כמה יפה עכשיו עם פירות וכמה תהיה יפה בלא פירות אלא פשטא דלישנא דגמרא משמע דמשלם לגמרי כאילו אכלה פירות של ערוגה השמינה אלא דנראה דרש"י רוצה לפרש הך מלתא דכחושה ושמינה כדמפרש אביי בפ' הכונס דף נ"ט למלתא דר"י דאמר מיטב שדהו של ניזק דהיינו כמיטב דלקמיה ומאי ניהו כי היאך דסליק והיינו כמו שפי' רש"י כאן הך מלתא דכחושה ושמינה לפי שאין שום סברא לומר שישלם פירות של ערוגה השמינה ממש כמו שאכלה מהכחושה אלא ששמין הערוגה כמה היתה שוה עם פירות וכמה תהיה שוה לאחר שאכלה הבהמה הפירות שלה כנ"ל בכוונת רש"י כאן שרצונו לפרש הסוגיא אף לפי מה דס"ד מעיקרא כיון דאביי בפ' הכונס אף לפי האמת מוקי לה בהכי וכה"ג אשכחן טובא בפרש"י בכמה סוגיות בש"ס ועיין ג"כ בלשון רש"י ז"ל בפ' הכונס. מיהו לפמ"ש בחידושי גיטין ר"פ הניזקין בשיטת התוספות דהתם דלעולם אף לפי המסקנא דהכא ודהתם דמלתא דר"י לענין עידית איירי אפ"ה איירי נמי לענין דנדון כמשוייר שבו והיינו כאוקימתא דאביי דפ' הכונס ושם כתבתי דלשון דר"י גופא משמע הכי מדקאמר לשון כפול מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק אלמא דבתרי גווני איירי שצריך לשלם לו כמיטב ערוגה ומחוייב ליתן לו דמי שווין מעידית שבנכסיו ע"ש בלשון התוס' ובחידושינו ולפי זה מצינו לפרש כן גם בלשון רש"י כאן ודו"ק:

שם ר"ע אומר לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העידית כו' לכאורה לשון לניזקין מיותר דפשיטא דבניזקין איירי קרא ולמאי דפרישית בסמוך א"ש דכיון דלר"י לעולם עיקר פשטא דקרא היינו לענין כחושה ושמינה דנידון כמשוייר שבו כאוקימתא דאביי בפרק הכונס א"כ לא שייך הך מלתא אלא בנזק שן ורגל דאיירי ביה קרא דוביער בשדה אחר משא"כ בשור לקרנו ובור ואש לא שייך הך מלתא כלל מש"ה קאמר ר"ע דלא בא הכתוב אלא לענין עידית לחוד דשייך בכל הניזקין וכמו שאבאר עוד לקמן דהני נמי מדכתיב תרי זימני מיטב כנ"ל נכון ודו"ק:

שם אמ' רבא ומה אילו ידעינן דכחושה אכיל כו' מה שיש לדקדק בזה דלא מדמינן לה לחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהוי מחויב שבועה ואין יכול לישבע משלם כתבתי באריכות בחידושי גיטין ר"פ הניזקין ע"ש ותמצא נחת:

שם נאמר שדה למטה ונאמר שדה למעלה כו' אף על גב דברישא דקרא כתיב נמי יבעיר איש שדה או כרם והיינו דמזיק וא"כ כיון דהכא נמי כתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם יש לומר יותר דהיינו בדמזיק שיימינן דומיא דרישא דקרא דכתיב נמי שדה וכרם משא"כ בדניזק לא כתיב כרם וליכא למימר דר"י ג"ש גמיר דבפ"ק דערכין משמע להדיא דההוא שדה שדה לאו ג"ש גמורה היא כמ"ש שם התוספות ע"ש אלא דאיכא למימר דר"י סבר מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו וההיא דמיטב שדהו ומיטב כרמו דכתיבי תרווייהו פירשתיו יפה בר"פ הניזקין ע"ש:

בפרש"י בד"ה אף שדה האמור למטה וה"ק קרא כו' נראה שכוונתו לפרש דלר"י דס"ל דמיטב שדהו דקאמר קרא היינו של הניזק ממש איך סיים הכתוב ישלם ומה שייך שהמזיק יתן להניזק השדה של הניזק בעצמו לכך פי' שמה שאמר הכתוב מיטב שדהו ישלם היינו שישלם לו כמו המיטב של הניזק אבל לעיל בסמוך בגמ' לא הוצרך לפרש כן ששם אמרו בפירוש בדניזק שיימינן וק"ל:

בגמרא שור רעהו אמר רחמנא ולא של הקדש. אף למאי דאמרינן לקמן בדף י"ב דמתניתין כר"י הגלילי דקדשים קלים קרינן ביה רעהו אפ"ה לא מצי לאוקמי הכא בכה"ג כיון דאיירי מחיים והתשלומין לבעלים א"כ התשלומין חולין ולא שייך לומר ק"ו להקדש אלא היכא דהתשלומין להקדש ועמ"ש בזה בחידושי לגיטין:

ברש"י בד"ה שור רעהו אמר רחמנא וכו' וה"ה לכל שאר נזקין דפטירי בשל הקדש. נ"ל פירושו דלכך נקט הש"ס בלשון הקושיא אילימא דנגח תורא דידן ולא נקט אילימא דאכל שור דהדיוט שדה הקדש דמזה איירי ר"י ור"ע לזה פי' דניחא ליה לש"ס לפרש אקרן דעיקר רעהו כתיב ביה אבל ממילא מוכח דבכל הנזקין הדין כן משא"כ אילו הוי אמר אילימא דאכל תורא דידן לא הוי שייך לומר רעהו אמר רחמנא וא"ש הא דנקט נגיחה בלשון קושיא דאלימא בשביל הפירכא דרעהו (כיון דלא שייך שדה גבי הקדש וא"כ אין לפרש לשון הברייתא) שכן לשון סוגיית הש"ס דאין כאן מקשן ותרצן אלא סוגית הש"ס רהטא ואזלא וע"ז פרש"י ל"א דלכך שביק הש"ס משן ושדה דאיירי ביה בברייתא כיון דלא שייך שדה גבי הקדש וא"כ אין לפרש לשון הברייתא כצורתה ונקט שפיר נגיחה שהוא הראשון שבנזקין ומ"מ צ"ל גם לפ"ז דלבתר דפריך רעהו אמר רחמנא לא מצינו לאוקמי ג"כ בשאר נזקין דשן ורגל דמרעהו ממעטי כולהו אלא עיקר כוונת רש"י דלא נקיט כלשון הברייתא ממש והארכתי לפ' כן דא"כ הוי שתי לשונות של רש"י צריכין זה לזה ועיין במהר"ם ולכאורה היה נ"ל לפרש דללישנא אחרינא דרש"י לא צ"ל דשן ורגל דהקדש מימעטי מרעהו אלא מגופיה דקרא ממעטי דכיון דלא מצינו לקיים בהקדש וביער בשדה אחר משמע דלא איירי קרא כלל בהקדש והכתוב בא להורות דכל שאינה בכלל שדה אחר לא מחייב בשן ורגל וכן משמע קצת מלשון ירושלמי דפ' הנזקין דאיתא שם מיטב כרמו פרט להקדש אבל הסוגיא שלנו א"א לפרש כן בכוונת רש"י דא"כ אף לפי מאי דמסיק דר"ע ס"ל כר"ש בן מנסיא צ"ל דלא איירי אלא מקרן דוקא ולא משן ורגל וזה דוחק דעיקר לשון הברייתא הוא בשן ורגל. ועוד דאפי' בקרן גופיה לא שייך לומר ק"ו להקדש דאיכא למפרך מה להקדש שכן הורע כוחן אצל כל שאר נזקין לכך יש לפרש כמו שכתבתי:

בתוספות בד"ה שור רעהו תימא ולוקמיה בשן ורגל. ויש לדקדק דלמאי דסברי התוספות עכשיו דרעהו לא קאי אשן ורגל ומבנין אב לא מצינן לילף א"כ אכתי היאך מצי לאוקמי ההיא דק"ו להקדש לענין שן ורגל דא"כ מאי ק"ו צריך ותיפוק ליה כיון דקרא סתמא כתיב ל"ש הדיוט ול"ש הקדש א"כ בהקדש גופא כתיב מיטב ובשלמא למאי דמסיק דר"ע בקרן איירי וקמ"ל כרשב"מ א"ש כיון דבקרן תם משלם מגופו בהדיוט וא"כ נהי דבהקדש משלם בין תם בין מועד נזק שלם אכתי סד"א דמגופיה קמ"ל דמשלם ממיטב מק"ו ונהי דבשור תם שהזיק אדם דסובר ר"ע נמי בין תם בין מועד נ"ש משלם ואפ"ה לא משלם אלא מגופו היינו משום דליכא ק"ו ועוד דכתיב כמשפט הזה יעשה לו ודריש מגופו משלם ואין משלם מעלי' כדאיתא לעיל דף ה' משא"כ הכא ודאי לר"ע בתם נמי בהקדש משלם מעליה ואף דס"ל להתוס' פ' הנזקין לא משמע הכי ויבואר שם. אבל לענין שן ורגל הקושיא במקומה עומדת מאי ק"ו שייך הכא ותיפוק ליה דבהקדש שייך קרא דמיטב וי"ל דסד"א דוקא בהדיוט צריך ליתן מיטב משום דהניזק רוצה יותר בעידית פורתא מבעידית טובא משא"כ בהקדש דלא שייך שום קרקעות בהקדש כמ"ש רש"י כאן והגזבר צריך למכרו מש"ה כתב דלא קפדינן אמיטב מק"ו דאפ"ה צריך ליתן מיטב דקפיץ זביני ועדיין צריך לי עיון:

בא"ד ובג"ש דתחת נתינה ישלם כסף כו' דאי לכל מילי לפטרי כולהו מטמון ובר"ה עכ"ל. ולכאורה אין דבריהם מוכרח' דודאי כל הני דמצינו חילוק תשלומין בפירוש לא שייך למילף בג"ש כגון בטמון דאש. דאדם המזיק ודאי חייב בטמון כדמקשה הש"ס בפשיטות למ"ד אשו משום חציו טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה וכיון דאדם המזיק חייב בטמון א"א לומר נילף טמון דאש לפטור דמאי חזית למילף בג"ש דנתינה אדרבה נילף מאדם לחיוב בהאי ג"ש גופא דתחת נתינה דכתיב נמי באדם וכן בכלים דאתרבי להדיא לחיוב בשומרי' דכתיב כסף או כלים וכתיב נמי תחת נתינה ממילא תו לא מצינן למילף שאר נזקין לפטורא ואדרבא נילף משומרים לחייב וכן לענין ר"ה דכתיב בקרן יחצון אין ח"נ חלוק לא בר"ה ולא ברה"י כדאיתא לקמן ס"פ כיצד הרגל ומתם ילפינן למועד בק"ו ממילא דליכא למילף לכולהו משן ורגל דאדרבא נילף מקרן לחיוב וכן מבור למ"ד בור ברה"ר חייב משא"כ לענין מיטב שפיר י"ל דכולהו כהדדי ילפינן בג"ש ודו"ק ועיין עוד לקמן:

בא"ד ונראה דשאר נזקין דפטירי בהקדש היינו דילפינן מקרן ומאדם ומבור וכו' נראה דודאי מכל חדא לא אתיא דאי מקרן איכא למיפרך שכן אינה מועדת מתחילתה ואי מבור איכא למפרך פסולי המוקדשים ואדם וכלים יוכיחו דפטירי בבור ואפ"ה בשאר נזקין מחייבי ואף מקרן ובור לא הוי מצינן למילף כל הנזקין לפטור שן כיון שיש הנאה להזיקו ומכ"ש דאדם לא שייך למילף מהני תרתי לפטור דנזקי גופו חמירי מממון אלא שמאדם גופי' לחודי' מצינו למילף כל הנזקין וגופיה שן וזה שמקשין תו' וא"ת רעהו דכתיב רחמנא ל"ל כיון שכל נזקין יש ללמוד מאדם לחודיה וק"ל ולפי מסקנא שפיר צריכי כולהו כמ"ש בסמוך:

בא"ד וי"ל דאי לאו דאשכחן דפטור מזיק הקדש בנזקין לא הוי ילפינן מכי יאכל פרט למזיק אלא לפוטרו מחומש וכו'. פי' דאע"ג דפשטא דקרא איירי מקרן וחומש מ"מ הוי מרבינן ליה לחיובא מקרן מק"ו דשאר נזקין והיינו נזקי גופו מנזקי ממונו וא"כ ה"א דאהני ק"ו לחייב קרן ואהני קרא לפוטרו מחומש אבל עכשיו דמצינו דשאר נזקין פטירי והיינו מדכתיב רעהו בקרן ובבור ואי מרעהו לחודיה לא הוי שייך כלל ללמוד שום נזק אלא אדרבא ה"א מדגלי רחמנא רעהו גבי קרן דוקא שהוא הקל שבכולם שאינה מועדת מתחילת' משמע דהנך מיחייבו בהקדש וא"כ אכתי הוי ילפינן אדם בק"ו דחייב מקרן וקרא אתי לחומש אבל מדמצינן דפטור הקדש איתא בקרן ובבור וא"כ ילפינן שפיר כל הנזקין של ממונו במה הצד דפטירי בהקדש וא"כ מוקמינן שפיר קרא דכי יאכל אמשמעותיה דקרא לפוטרו בין מקרן ובין מחומש כיון דליכא ק"ו לחיובא ואף על גב דמהני תרתי לא ילפינן שן לפטורא מ"מ לא שייך לומר דנילף אדם משן לחיובא כיון שלא ידענו בשן גופיה מה יהא בו אלא אמרינן אדרבא דיליף שן מאדם לפטורא. ועוד דאדם משן לא יליף לחיובא דמה לשן שיש הנאה להזיקו ואע"ג שהתו' כתבו דמ"מ נזקי גופו חמיר טפי מ"מ בשביל זה לא הוי עקרינן קרא ממשמעותיה וא"כ מקשה התוס' ע"ז שפיר ואע"ג דכי יאכל בתרומה כתיב וכו' כוונת' להקשות דהשתא נמי דאמרת דמצינו פטור דהקדש גבי כל הנזקין מ"מ נאמר דבנזקי גופי' החמור יהא חייב בקרן וא"ל דמשמעות הכתוב הוא גם על הקרן דהא קרא בתרומה כתיב ושם חייב קרן ממילא מוכח דמשמעות הכתוב הוא רק על החומש לכך כתבו התוס' דמ"מ מהאי קרא דכי יאכל לא נפקא כיון דהאי קרא משמע לפוטרו בין מקרן בין מחומש אלא מקרא אחרינא דהוי כגזלן וכו' ודוק היטב ונכון הוא לקשר לשון התוס' דאל"כ מה שכתבו התו' ואע"ג דקרא בתרומה כתי' אינו מקושר כלל למה שקודם לו אלא לעיל שכתבו דהא דאמר שמואל בהשואל דחייב בקרן היינו מדרבנן שייך להקשות כן אבל לפי מ"ש א"ש דלעיל הוי אמרינן דהא דחייב בתרומה קרן היינו משום דקרא לא איירי אלא בחומש והא דפטור בהקדש משום דילפינן משאר נזקין אבל עכשיו שכתבו דנזקי גופו חמור מכולם ולא שייך למילף מהנך ואם כן מוכח דמשמעות הכתוב הוא הקשה שפיר:

דף ז עמוד א

בתוס' בד"ה וא"ת רעהו ל"ל מכי יאכל נפקא כדאיתא במס' מעילה וכו' ואפילו מידי דלאו בר אכילה כדאי' התם וכו' עכ"ל. וצ"ע דשם לא מוכח מידי דפטור אלא במידי דאכילה דומי' דתרומה אלא שהתוס' הקשו שם מכאן מדפטרינן כל ד' אבות נזיקין מהקדש וכן בפ' השואל הביאו התוס' ראיה מירושלמי דתני ר' חייא נזקין להדיוט ואין נזקין להקדש ולפי הסוגי' נראה דהיינו מדכתיב רעהו וא"כ לא מקשו תוס' מידי דאצטריך רעהו לגלות דפטור אפי' במידי דלאו בר אכילה ועוד קשה לפי סבר' התוספות א"כ כל הני רעהו דכתיבי גבי שומרים למעט הקדש מדין שמירה כדאיתא בפ' הזהב למאי איצטריכי כיון דאמרינן שאפילו המזיק בידים פטור מכי יאכל ונראה לי ליישב חדא מכלל חברתה דאי לאו רעהו גבי שומרים לא הוי ממעטינן מזיק בהקדש מקרן אע"ג דכתיב רעהו גבי שור נזקי גופו מנזקי ממונו לא ילפינן לפטורא כדפרישית ואי משום דפשטא דקרא איירי בין בקרן בין בחומש ע"כ נמי דפשטא דקרא לא איירי אלא במידי דאכילה וא"כ במידי דלאו אכילה ה"א דחייב אבל מדכתיב רעהו גבי שומרים לפטור הקדש מנזקי גופו דשמירה אפילו במידי דלאו אכילה מוקמינן שפיר קרא דכי יאכל ג"כ אפילו במידי דלאו אכילה לכך מקשה תוספות רעהו גבי שור ל"ל דמכי יאכל נפקא וע"ז מתרצים שפיר דאי לאו רעהו גבי שור וא"כ ה"א דהקדש חייב אפי' בנזקי ממונו ולא הוה ילפינן מכי יאכל אלא לפוטרו מחומש ואע"ג דפשטא דקרא איירי ג"כ בקרן ה"א דמק"ו מנזקי ממונו חייב בקרן ואהני קרא לפוטרו מחומש דאע"ג דכתיב רעהו גבי שומרים לא איתמעט אלא מדין שמירה דומיא דקרקעות ושטרות דמחייבי עכ"פ במזיק בידים כמ"ש כל הפוסקים וא"כ ה"א דגבי הקדש ג"כ מזיק בידים חייב מדלא מצינו שום מזיק בהקדש דפטור לכך איצטריך רעהו גבי שור לגלות שהקדש לא שייך כלל בניזקין אפילו במזיק בידים דמה לי אם הזיקו גופו מה לי אם הזיקו ממונו בידים מקרי ומצינו ג"כ דאפילו נזקי גופו פטירי מדין שומרים אפי' במידי דלאו אכילה א"כ מוקמי' שפיר קרא דכי יאכל בכל מילי דומיא דשומרים ומוקמינן לה ג"כ אפשטיה דקרא לפוטרו אפילו מקרן דומיא דנזקי ממונו ומהיכא תיתי לחלק עוד ודוק היטב כי דברים ברורים הם ועיין בחידושינו בב"מ פרק הזהב אי"ה:

בתוספות בד"ה ור"ע ס"ל כר"ש בן מנסי' ותימא לעיל כי משני ס"ל כר"ע וכו' ליקשי ליתני תרי גווני שור וכו' וי"ל דבהקדש לא קא מיירי. פי' דהאמת הוא דר' אושעיא לא איירי בהקדש דהא לא שייכי בכל הי"ג נזקין דמדין שומרין איתמעטו בפ' הזהב וה' דברים כ"ש דלא שייך בהו וא"כ לא שייך לשנות הקדש כיון דלא שייך בכל הני ולכך מקשו התוספות אך קשה דלפרוך מה לנזקי הדיוט שכן יפה כחו בנזקי אדם משא"כ בהקדש דפטור מכל נזקי אדם כדפרי' וע"ז כתבו ולמאי דפרישית דלא דרשינן כי יאכל פרט למזיק אלא מדכתיב רעהו אתי שפיר פי' דא"כ לר"ע ולר"ש ב"מ דדרשי רעהו לחומרא ס"ל ג"כ דאדם המזיק הקדש חייב דקרא דכי יאכל פרט למזיק היינו לפוטרו מחומש ובקרן חייב מק"ו ולפ"ז צריך לומר ג"כ דר"ע לא ממעט הקדש ג"כ מדין שומרים אלא דריש רעהו ג"כ לחומרא דבהקדש חייב אפילו באונסין דאלת"ה אכתי תקשה מה להדיוט שכן יפה כחו בנזקי שומרים וא"כ הדרא קושית התוספות לדוכתא כיון דלפ"ז שייך הקדש בכל הניזקין דר"א לר"ע א"כ ליתני תרי גווני שור ואף שכמו כן יכול להקשות דליתני תרי גווני אדם והיינו דאזיק הקדש כיון דחייב באונסין אלא דאפשר דר"ע דריש רעהו דשומרין למילתא אחריתא אבל משור ודאי תקשה ודו"ק בא"ד אך קשה ולפרוך שכן יפה כחו בנזקי בור עכ"ל. לכאורה נראה דלק"מ דמצינן למימר אדם וכלים יוכיחו שאם ניזקו ע"י בור פטור בעל הבור וא"כ שהורע כחם ג"כ מבור ואפ"ה נתרבו בשאר נזקין לענין מיטב מג"ש דתחת נתינה ישלם כסף דבשומרים כתיב בהדיא כסף או כלים ואדם הניזק כתיב בהדיא לענין ה' דברים וא"כ ילפינן הקדש מינייהו בק"ו דאע"ג דהורע כחם בבור אפ"ה איתרבו לענין מיטב וק"ל:

ברש"י בד"ה ועוד מאי ק"ו להקדש הואיל דמן עידית דקאמר ר"ע אניזק קאי ולאקולי אתי וכו'. לשון רש"י תמוה כמו שכתבו תוספות ונ"ל ליישב דה"ק כיון דע"כ פשטא דקרא בעידית דמזיק איירי כדאמר היאך דקא משלם אלא דקושית הגמרא היא דלימא דר"ע נמי אית ליה הג"ש של שדה שדה נמצא לפ"ז הג"ש לא אתיא אלא להקל שא"צ ליתן אלא כעידית דניזק וא"כ משני שפיר א"כ מאי ק"ו להקדש דמנ"ל הא דלמא דוקא בהדיוט דקיל אתי הג"ש להקל אבל בהקדש דחמור נאמר שישלם עידית דמזיק ואהני ג"ש ואהני קרא להקדש וק"ל:

בא"ד מאי ק"ו להקדש וכו' ק"ק דהוי ליה לפרושי בפשיטות מאי ק"ו להקדש דהיאך שייך בהקדש מיטב שדהו עידית דניזק כיון שאין שדה להקדש וצ"ע וכל מה שיש לדקדק עוד בזו הסוגיא תמצא באריכות בחידושי גיטין ריש פ' הנזקין ע"ש:

בגמרא רמי ליה אביי לרבא כתיב מיטב שדהו כו' והתניא ישיב לרבות שוה כסף אפילו סובין. ואף על גב דמיטב כתיב בשן ורגל וישיב כתיב בבור אפ"ה ליכא למימר דשן ורגל דינו במיטב ובור אפילו סובין הא ליתא דהא לעיל ילפינן כולהו כ"ד נזיקין בג"ש דתחת נתינה ישלם כסף ואף על גב דקי"ל דלא אתי ג"ש ומפקא לקרא מפשטיה לגמרי אפ"ה הך דרשא דישיב לרבות סובין לא פשטא דקרא הוא אלא ריבויא בעלמא וא"כ מקשה שפיר מברייתא דישיב ועוד דאי ס"ד דבבור אין דינו במיטב א"כ בטלת כולהו ג"ש דכ"ד נזקין לגמרי דאכתי לא ידעינן אי הך ג"ש ילפינן להו משן ורגל או מבור ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש כנ"ל ודו"ק:

דף ז עמוד ב

בגמרא ה"נ גבי נזקין דיני' בעידי' וכו' אין כוונת אביי לפרש ל' אפילו סובין דקאי על הניזק שאפי' אם רוצה זבורית כיוקרא דלקמיה מחוייב המזיק ליתן לו דא"כ היה יותר ראוי לפרש שמחוייב ליתן לו אפילו סובין כזולא דהשתא וא"כ לא הוי שייכא אתקפתא דר' אחא אלא דא"א לפרש כן דא"כ תקשי מאי קמ"ל פשיטא כמו שפרש"י ומכ"ש שיש להקשות כן א"א דשקיל ליה כיוקרא דלקמיה אלא דלאביי יהיה המשך הלשון כך ישיב לרבות שוה כסף פי' דזימנין דמשכחת שהניזק יקבל השדה כפי שוויה בכסף והיינו כשער היוקר ע"ז מפרש ואפי' סובין פי' אף שהיא זיבורית מ"מ לא יקבלה אלא כיוקרא דלקמיה והיינו לשון שוה כסף כנ"ל מלשון רש"י וק"ל אבל אכתי הא גופא קשיא לי אמאי לא משני בפשיטות דהא דדרשינן ואפילו סובין היינו שעיקר דינו בסובין וכזולא דהשתא אבל אם רוצה הניזק בעידית בציר פורתא ולמישקל כיוקרא דלקמיה צריך ליתן לו והיינו מיטב דקרא וצ"ע:

שם בגמרא אלא א"ר אחא בר יעקב וכו' ב"ח דינו בבינונית ואי אמר הב לי זיבורית טפי פורתא לא שקיל אלא כיוקרא דלקמי' מתקיף לה ר' אחא בר איקא א"כ נעלת דלת וכו'. וקשה מאי ס"ד דר' אחא בר"י שאין המלוה יכול לכופו ליתן לו זיבורית כזולא דהשתא כיון דב"ח דינו בזיבורית מדאוריית' כדעולא אלא תקנת חכמים היה בבינונית לטובת המלוה וא"כ ודאי שיכול המלוה לומר אי אפשי בתקנת חכמים שתיקנו לטובתי ושומעין לו כדאיתא בש"ס ובפוסקים ויותר יש להקשות כן על ר' אחא בר איקא שהקשה מן נעילת דלת שאין זו קושיא כל כך לפ"ז שאין כאן נעילת דלת שאף אם היה המעות בעין ביד המלוה לא היה יכול לכופו שימכור לו שדהו כמו שהק' ר' אחא אילו הוי זוזאי גבאי וכן כ' הרא"ש דלא שייך לומר כן אלא כל היכא שהלוה גילה דעתו שרוצה ליתן לו זבורית כיוקרא דלקמיה אז כופין לו ליתן כזולא דהשתא מטעמא דר"א בר איקא וכן העלה הרא"ש להלכה ע"ש באריכות אבל גם זה דוחק דמה לנו בגילה דעתו ולמה לא יוכל לחזור בו אפילו מזולא דהשתא וא"כ טפי ה"ל להקשות שמחוייב ליתן כזולא דהשתא מטעמא דאי אפשי בתקנת חכמים לכך נ"ל דבין ר' אחא בר"י ובין ר"א בר איקא תרווייהו לא ס"ל כדעולא דב"ח דינו בזיבורית אלא ס"ל כברייתא דר"ש בפ' הנזקין דס"ל להיפוך ד"ת ב"ח דינו בעידית כמו נזקין אלא שחכמים תקנו בינונית שלא יראה אדם בית נאה של חבירו ואומר אקפוץ ואלוונו ואגבה המיטב שלו בחובי וכו' וא"כ לפ"ז א"ש דלא יכול לומר א"א כיון שאפילו מן התורה אין לו שיעבוד על זיבורית לכך הוצרך ר"א בר איקא להקשות מנעילת דלת אבל מ"מ להרא"ש תיקשי מה ראה לפסוק להלכה שאין יכול לכופו אפילו כיוקרא דלקמיה אלא כשגילה דעתו אז מחוייב ליתן לו כזולא דהשתא ות"ל שמחויב ליתן לו כזולא כיון דקי"ל כדעולא. ואף שיש ליישב כיון דמדין תורה אינו יכול לכופו שיתן לו דוקא זיבורית דבלוה תליא מילתא כדכתיב בחוץ תעמוד ודרשינן מה דרכו להוציא ואם כן הלוה יכול ליתן כל מה שירצה זיבורית או עידית מ"מ לא שייך לומר אי שקלת כדינך משמע דכדינו רוצה ליתן לו כזולא דהשתא וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה כיון דלעולא עיקר דינו בזבורית יתן לו כזולא דהשתא משמע דכ"ע מודו שאין הלוה יכול לומר אתן לך בינונית כיוקרא דלקמי' ואי לא שקול עידית בציר פורתא כיון שדינו בבינונית. ונ"ל באמת דהרא"ש לא פסק כעולא שהרי בפ' הנזקין הביא הא דר"ש ולא הביא דעולא וע"ש ובספר המלחמות להרמב"ן וכ"כ הר"ן בשם הרמ"ה דלא כעולא:

בתוספות בד"ה לב"ח מדמינן ליה וכו' עד מדאורייתא דינו בזיבורית. כבר כתבתי בסמוך שא"א לפרש כן וא"כ תקשי לדברי התוספות אבל לדידי אין להקשות קושיית תוספות דא"כ הורע כוחו של ב"ח כו' כיון דבאמת התקנה היתה להורע כוחם וגם כאן שייך התקנה שלא יוכל המלוה לומר דוקא בזו אני חפץ וליתן עינו בשדה חבירו לגבותה בע"כ אף אם היא זיבורית וק"ל:

בד"ה הב לי זיבורית טפי פורתא ל"ג או עידית בציר פורתא דא"כ תקשי וכו' ובד"ה לכתובת אשה מדמינן לה ה"ה דהמ"ל לב"ח וקאמר הב לי עידית בציר פורתא אלא לפי שהתחיל וכו' וזהו דוחק גדול וכן מ"ש בדיבור ראשון דל"ג ליה משום דא"כ מאי פריך וכו' וא"כ קשה טפי למה לא אמר ר"א בר יעקב באמת או עידית בציר פורתא כדי שלא יקשה עליו קושיית ר' אחא בר איקא אבל לפי מ"ש דלא ס"ל כדעולא אלא כברייתא דר"ש דעיקר התקנה היתה מעידית לבינונית כדי שלא יקפוץ וילוונו אם כן ודאי שאינו יכול לומר הב לי עידית בציר פורתא אף כיוקרא דלקמי' דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן כיון דמ"מ יקפוץ וילוונו ויכופו בע"כ להגבותו מעידית ואף כשיקחנו כיוקר' דלקמי' לית ליה פסידא בזה כיון שעכ"פ יהיה שוויה כך ביומי ניסן אלא ודאי שאין יכול לכופו כלל לעידית ואתי שפיר בין לרב אחא בר"י בין לר"א ב"א שהוצרך לפ' בכתובת אשה ועיין בהרא"ש ודו"ק:

דף ח עמוד א

בגמרא ואב"א אידי ואידי שלא היתה לו עידית ומכרה וכו' לא בא לתרץ הקושיא הראשונה למ"ד בשלו הם שמין דודאי דלפ"ז קשה שני הברייתות למ"ד בשלו הם שמין אלא שכוונתו רק לתרץ רומיא דברייתא אבל בכל התירוצים שלאחר זה מיתרצא ג"כ הקושיא הראשונה אבל ק"ק דלמה לא משני באמת ג"כ על קושיא ראשונה ונאמר דאידי ואידי בשלו הם שמין ואידי ואידי כשהיתה לו עידית ומכרה וא"כ ברייתא דתני ב"ח בבינונית א"ש כדמעיקרא ומ"ד ב"ח בזיבורית ס"ל דלא איכפת לן במה שמכר העידית אלא מ"מ אזלינן בתר גוביינא דהשתא ונחשבין הבינונית עידית לכן נדחה הב"ח אצל זיבורית וא"ל דהש"ס מחזיק לסברא פשוטה דאזלינן בתר מעיקרא של שעת הלוואה דהא ודאי ליתא אליבא דהלכתא ושום פוסק אינו סובר חוץ מרמב"ן וצ"ע. אחר זה עיינתי בר"ן שהביא בשם הרמ"ה שזו מה שתירצו בתירוץ האחרון ואב"א בדעולא קא מיפלגי ע"ש באריכות וזה דלא כפרש"י ותוס' ועוד דלשון הש"ס לא משמע כן שלא היה להם לסתום אלא לפרש:

שם הא דשויא בינונית שלו כעידית דעלמא וכו' הא דלא קא משני בפשיטות דתרווייהו איירי שיש לו בינונית וזיבורית והא דשווי זיבורית שלו כבינונית דעלמא ובינונית שלו כעידית דעלמא לכך גובה נזקין בינונית וב"ח בזיבורית והא דאמרינן ניזקין וב"ח בבינונית היינו דשויא בינונית דידיה כבינונית דעלמא דא"כ תקשי מקמ"ל דב"ח גובה זיבורית כיון שהיא בינונית דעלמא ובענין זה היה יכול להשמיענו אפילו נזקין גובה זיבורית כגון ששוי כעידית דעלמא אלא דאין כאן חידוש כיון דס"ל בשל עולם הן שמין אבל לפי מאי דמשני א"ש שיש כאן חידוש כששוו בינונית שלו כעידית דעלמא אז נדחה הב"ח אצל זיבורית אף שאין כבינונית דעלמא כמ"ש הר"ן וזה כללא דמילתא כל שאין יכול ליטול כדינו אלא או עדיף מדינו או גרוע מדינו נוטל הגרוע וכתבתי זה לפי שיש כאן נ"מ לדינא בדברי התוספות שאכתוב בסמוך וק"ל. וכן למאי דמוקי לה כמ"ד בשל עולם הן שמין היה יכול לומר אידי ואידי כשהיה לו עידית ומכרה ודכ"ע אזלינן בתר שעת הגבי' דהשתא אלא דזה יש ליישב דהש"ס ה"ק אפי' כשלא היתה לו מיתוקמא שפיר ומכ"ש כשהיתה לו אבל לפי' תוס' צריך ליישב:

בתוס' בד"ה אידי ואידי וכו' ולא בעי למימר דתרווייהו מיירי וכו' צריך להגיה בדבריהם לא בעי למימר בלא וא"ו וכן הגיה מהר"ם:

בא"ד אלא בחדא איירי שלא היתה לו מעולם וכו' והיינו האי דקתני בה ב"ח בבינונית. והוצרכו לפרש כן דלא מצינן למימר דאף האי ברייתא איירי בשהיתה לו עידית ועדיין יש לו בגוונא דחברתה דכיון דהאי ברייתא איירי דבינונית שלו אינן כעידית דעלמא וא"כ אמאי קתני נזקין בבינונית אלא נזקין בעידית היה לו לומר א"ו שאין כאן עידית ולפ"ז צ"ל דכשאין כאן אלא בינונית דעלמא ועידי עידית דעלמא גובה נזקין מעידי עידית ולא מבינונית ולא שייך כאן הכלל של הר"ן שכתבתי לעיל דנזקין שאני כיון דהתורה אמרה בהדיא מיטב שדהו דא"כ תקשי עדיין לדברי התוספות למה לא מפרשי שני הברייתות בגוונא חדא דהיינו דאיירי שהיתה לו עידית ועדיין יש לו ואי משום דקשה א"כ אמאי גובה נזקין בבינונית שאינן שווי' כעידית דעלמא ולמה לא יגבה מעידית נאמר דאיירי שעידית שלו הם כעידי עידית דעלמא לכך אינו גובה מהם ונדחה אצל הבינונית א"ו דבכה"ג גובה ניזקין מעידי עידית כמ"ש ודו"ק:

בפרש"י בד"ה בדעולא קמיפלגי וכו' לכאורה לשון הגמרא תמוה דמאי קאמר בדעולא קמיפלגי כיון דתרווייהו אית להו מה שאמר בתחילת דבריו דבר תורה ב"ח בזיבורית אלא מאן דלית ליה דעולא היינו אסוף דבריו שאמר תקנת חכמים בבינונית וזה אינו משל עולא אלא משנתינו היא בפ' הנזקין והל"ל במתניתין פליגי ויש ליישב דהיא היא דפליגי במשנתינו אלא שהוצרך הש"ס להביא דעולא כדי ליתן טעם למאן דפליג אמתניתין והיינו לפי הדין תורה. אמנם מה שלא פרש"י ברווחא כפי' תוספות נראה דלישנא דגמ' קשיתי' לרש"י דאי כפי' התוספות צ"ל דלרבינא שני הברייתות ס"ל בשלו הם שמין ולא בשל עולם דוק ותשכח. וא"כ היה לו לרבינא לפ"כ בהדיא שהרי בתרוצים שלפניו לא מתוקמי אלא אליבא דמ"ד בשל עולם הם שמין אלא דתירוץ הסמוך לדברי רבינא מוקי דפליגי בהא גופיה וא"כ לא שייך לומר רבינא אמר דכ"ע בשלו הם שמין כי כן דרך לשון הש"ס בכ"מ כשתי' אחרון אינו אליבא דאוקימתא שלפניו לכך פרש"י דרבינא משני אליבא דכ"ע וזה שדקדק רש"י בלשונו דהשתא הוי ליה בינונית גמורה בין לדידיה בין לעלמא כוונתו בזה לכל חד וחד כדאית ליה וק"ל והוא נכון ולולי פרש"י היה נ"ל דדוקא בדעולא קמיפלגי דכולהו ס"ל ב"ח בבינונית אלא דאיכא מאן דס"ל כר' שמעון דמן התורה היא בבינונית וא"כ היכא דליכא כ"א עידית וזיבורית שקיל עידית דידיה דהיינו בינונית דעלמא אבל מאן דאית ליה דעולא דין התורה בזיבורית א"כ כה"ג אוקמי' אדאורייתא ושקיל זיבורית אח"ז נדפסו חידושי הרשב"א ז"ל ומצאתי שכ"כ בשם הראב"ד ז"ל ותלי"ת שכוונתי לדעת הגדול:

בתוספות בד"ה מכרן לא' בב"א מבעי' השתא לא אסיק אדעתיה טעמא דאי שתקת וכו' כוונתם דלפי מאי דקאמר הש"ס בפשיטות מכרן לא' בב"א מיבעיא משמע דכשלקח כולם כא' מחויב ליתן העידית לניזקין ולא יכול לדחותו אצל בינונית מטעמא דאי שתק' והיינו לפי דלא אסיק אדעתיה:

דף ח עמוד ב

בגמרא אי הכי בניזקין נמי נימא הכי. ק"ק מנ"ל למקשן להקשות כן בפשיטות דלמא דוקא בב"ח יכול לומר כן לפי שהוא רוצה ליטול יותר מדינו הראוי לו אילו היו כל השדות גבי לוקח לכך יכול לומר אי שתקת ושקלת כדינך אבל גבי נזקין שהוא רוצה ליטול כדינו מנ"ל שיהא יכול לומר כן שיציל עצמו בתחבולה של רמאין להפסיד לחבירו מה שראוי לו עפ"י הדין דאלת"ה לא מצינו לעולם ניזקין גובה מעידית אפילו בני חורין שיכול המזיק להפסיד לניזק ולומר אי שקלת בינונית שקול ואי לאו אמכור העידית ובינונית ותגבה בע"כ מזיבורית שלי שהם בני חורין וא"ל דלא אמרינן כה"ג אלא דוקא מהדרנא שטרא למרא אמרינן אבל מכירה לא אמרינן דשמא לא ירצה הלה ללקחה דהא ליתא דאף מה שאמרו מהדרנא שטרא למריה אין הכוונה על חזרת השטר לבד דודאי מחמת השטר לא תחזור גוף השדה לבעלים אלא צריך למכרה לו ממש מחדש נמצא אם אמרינן בשדה זיבורית מכ"ש שנאמר כן שיכול לומר אמכור שדה עידית ובינונית שלי דקפצי עליה זביני יותר מזיבורית ועוד דעכ"פ הלוקח עצמו יאמר אמכור להמוכר שדה זיבורית שלי ונמצא שלפ"ז לא יכלו ניזקין לגבות עידית לעולם ממשועבדים וזו הסברא אחרונה מצאתי בספר מלחמות להרמב"ן ומחמת זה דחה סברת אי שתקת בשתי ידים ע"ש באריכות ואף אנו נאמר דיינו אם נקיים הסברא היכא שרוצה ליטול יותר מדינו דבזה לא שייכים כל הקושיות אבל לבטל תורת גוביינא מדינו מנ"ל למקשה ונ"ל ליישב דהמקשה בנזקין נמי נימא הכי אין כוונתו על כל הניזקין אבל כוונתו בזה מדקתני בברייתא סתמא כולם נכנסו תחת הבעלים ואוקמינא כגון שלקח עידית באחרונה ואפ"ה קאמר שגובין כ"א כדינו וזימנין דמשכחת לה שאין דינן של ניזקין אצל המוכר בעידית כגון שב"ח מוקדם לו וא"כ כשנשאר עידית באחרונה אצל המוכר לא היה שיעבוד הניזק עליה אלא הב"ח יטלנה כיון שהוא בן חורין ונשאר שיעבוד הניזקין על הבינונית אלא שאח"כ שמכר המוכר גם העידית לאותו הלוקח והוו כולם משועבדים רוצה הניזק לגבות מעידית אע"פ שלא היה שיעבודו בתחילה ומלשון הברייתא משמע שהדין עם הניזק מדלא חילק כמו בסיפא לפי' הריב"א לעיל ע"ז מקשה שפיר דנימא אי שתקת כיון שרוצה להרוויח אצל הלוקח יותר מאצל המוכר כנ"ל ליישב בדוחק אבל מלשון רש"י ותוספות לא משמע כן ועיין בהרא"ש ובס' המלחמות להרמב"ן באריכות ודו"ק ועוד י"ל דהא דמקשה בניזקין נמי נימא הכי היינו למ"ד שיעבודא דרבנן ומדאורייתא לא גבי כלל וא"כ מקשה שפיר דנימא אי שתקת משא"כ למ"ד שיעבודא דאורייתא אין ה"נ דלא מצי למימר אי שתקת לאפקועי מדינא דאורייתא ובזה היה אפשר ליישב מה שלא הביא הרי"ף ז"ל אוקימתא בדיתמי דס"ל שיעבודא דאורייתא כמ"ש באריכות בפ' הניזקין דף נ'. ועוד י"ל דהא דמקשה בניזקין נמי נימא הכי היינו אליבא דרב ששת דוקא דס"ל שילהי פ' שני דייני דבשל עולם הן שמין ומשמע דה"ה לניזקין וא"כ זימנין דשקיל ניזק יותר מדינו כגון שעידית שלו יותר עדיפא מעידית דעלמא ובינונית שלו גריע מעידית דעלמא וא"כ מקשה שפיר אי שתקת משא"כ למאי דקי"ל בשלו הן שמין אין מקום לקושיא זו ובזה נתיישב ג"כ דלא מייתי הרי"ף אוקימתא דביתמי ודו"ק:

בתוספות בד"ה אבל זבן עידית וזיבורית ונראה דאיירי שפיר אפילו דשביק בינונית וכו' כוונתם דודאי בהכי איירי מדקרי לעידית וזיבורית ארעא דלא חזיא לך משמע בדשביק בינונית איירי וע"ז כתבו דלא שייך הכא הטעם דהנחתי לך מקום לגבות ממנו דשמא הב"ח אוהב זיבורית טפי וכו' והיינו לפי מה שפירשו בסמוך דעיקר הטעם דהנחתי לך מקום היינו משום שדינו בע"כ מאיזה בינונית שירצה לוקח ראשון ליתן לו וא"כ כאן לא שייך זה הטעם שהרי אף הלוקח הראשון לא היה יכול לדחותו מזיבורית אם ירצה לוקח טפי פורתא לכך הוצרך לטעמא דזבן ארעא דלא חזיא לך ואף על גב שאם רוצה נוטל זיבורית מ"מ מיקרי ארעא דלא חזי' דסתם בני אדם רוצים יותר בבינונית מזיבורית וק"ל:

בפרש"י בד"ה וקא משתעי דינא וכו' אם יש לו שום תביעה על חובו לומר פרעתיך דקי"ל במסכת שבועות דאף על גב דנקט שטרא וכו' ודאי דלא נעלם מרש"י שאף בלא טענתו מחוייב לישבע נגד הלקוחות שזה פשוט במשנה אלא דעיקר כוונת רש"י ליישב הלשון משתעי דינא בהדיה דלא תקשי שאין שמעון צריך להשיב לראובן כלום כיון ששטר מקויים בידו לכך פרש"י דא"ש שיש לראובן עצמו לטעון פרעתיך אבל לענין הנפקותא ודאי דאיכא טובא כמ"ש התוספות ועוד י"ל דנ"מ לענין שצריך שמעון לישבע בפני ראובן ואולי יתבייש משא"כ אי הוי אמרינן שאין טענת ראובן מזקיקו לשבועה לא היה צריך לישבע בפניו והשתא לפ"ז מצינו למימר דמש"ה הוצרך רש"י לפרש דצריך לישבע אי טעין אישתבע לי וק"ל:

דף ט עמוד א

בתוספות בד"ה משהחזיק בה בפ"ק דמציעא פרש"י וכו' וא"ת ולימא ליה שקול ארעך בזוזך וכו' ע"כ. נראה להתוספות פשוט דבכה"ג יכול לומר שקול ארעא בזוזך אפילו היכא דאית ליה זוזי ללוקח ואף לפי מ"ש התוספות בסמוך בד"ה רב הונא כל היכא דאית ליה לב"ח זוזי לא יכול לסלקו בקרקעות ועוד גדולה מזו כ' הריטב"א שהלוקח דבר מחבירו אף אי לית ליה זוזי אמרינן ליה טרח וזבין ואייתי זוזי והביאו בש"ע סי' ק"א בלי שום חולק והטעם דאנן סהדי שלא מכר זה סחורתו אלא אדעתא דזוזי דוקא ע"ש מ"מ הקשו תוספות שפיר דשאני הכא כיון דאית ליה פסידא ללוקח שאם יטרפו השדה מידו יפסיד מעותיו לגמרי כיון שלקחו שלא באחריות וא"כ ודאי שאין כופין אותו ליתן מעות אלא יכול לסלקו באותו קרקע ממש וכן אית' להדיא בפ' מי שהיה נשוי גבי ראובן שמכר שדה לשמעון וזקפן עליו במלוה ומת ואמר רבא שם אי פיקח אידך מגבי ליה ארעא וכו' וכתבו שם בתוספות דאע"ג דאית ליה זוזי יכול לסלקו בקרקע כיון דאית ליה פסידא אם יתן לו המעות וכן הוא בטוח"מ סי' ק"א אבל מ"מ צ"ע למה אמרו בגמרא כאן משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו משמע שלא נתן עדיין המעות ולא אמרו גם כן אי פיקח הוא מגבי ליה ארעא דהיינו בדמי שווי' עתה ויש ליישב דכאן לא שייך לומר כן כיון שהדבר ספק אם יטרפו ממנו דאפשר שלא ירצה לוקח להפסיד ליתן הקרקע בפחות משוויה ודו"ק:

בגמרא דאזיל איהו ושקיל פלגא בכספא בהדי' וכו' ללשון שני שפרש"י בסמוך אליבא דר' אסי שנוטל רביע בקרקע וגם רביע בכספים א"ש לפ"ז מאי דקאמר דשקל פלגא בכספא כיון דהרי הם כקרקע אבל ללשון ראשון שפרש"י שנוטל רביע בקרקע או במעות וא"כ אין שייך לומר דשקל פלגא בכספא וקאמר נמי הרי הם כקרקע דשני אלו סותרים זה את זה וצ"ל לפ"ז דהש"ס לא אסיק אדעתיה עדיין הא דקאמר ר"א בסמוך וק"ל ועיין בסמוך:

שם בגמרא פשיטא האי ברא והאי לאו ברא א"ד לאידך גיסא וכו' לכאורה לשון הש"ס בכאן תמוה דאיך שייך להקשות פשיטא דהא איצטריך לאפוקי מסברת א"ד ונ"ל ליישב לפמ"ש בסמוך דהש"ס לא אסיק אדעתיה עדיין הא דקאמר ר"א בסמוך רביע בקרקע ורביע במעות וא"כ יהיה המשך הלשון כך דבתחילה פריך הש"ס פשיטא והיינו מדקאמרת דשקיל פלגא בכספא לפי שהרי הן כקרקע משמע דפשיטא לך כשחלקו קרקע שחוזר ונוטל החצי מחלק אחיו והיינו כרב דס"ל יורשים הוי וא"כ קשה פשיטא האי ברא והאי לאו ברא ומ"ש כספים מקרקע דכיון שהם יורשים לא שייכי סברות הא"ד כלל כמו שכ' הרי"ף לפסק הלכה ע"ש אלא דהאיכא דאמרי ס"ל די"ל הטעם כשחלקו קרקע אינו משום דיורשים הוו אלא כלקוחות באחריות והיינו דמסתמא תרווייהו ניחא להו באחריות כיון ששניהם לקחו קרקע וא"כ יש לומר באחד נטל קרקע וא' נטל כספים שהם כלקוחות שלא באחריות והטעם כדמסיק דיכול לומר אנא נטלי כספים דאי מיגנבי וכו' ועיין בסמוך ודו"ק:

שם בגמרא ושמואל אמר ויתר קסבר לקוחות הם וכלוקח שלא באחריות וכו' כ' הרשב"ם בס"פ בית כור ואף על גב דקל"ל אחריות טעות סופר הוא הכא שאני דודאי ניחא ליה שאחיו לא יקבל אחריות כדי שגם הוא לא יקבל על אחיו וכו' עי' שם באריכות. ונראה שלא הוצרך הרשב"ם לטעם זה דהא אליבא דשמואל קיימינ' ושמואל סבירא ליה בהדיא דלא אמרינן אחריות ט"ס אלא בהלוואה ולא במקח וממכר אלא שסברת הרשב"ם צריכא אליבא דר' אסי ללשון ראשון דמספקא ליה אי הוי כלקוחות שלא באחריות ולר' אסי לא מצינו שיסבור דלא אמרינן במכירה אט"ס ואליבא דהלכתא ודאי אמרינן לכך הוצרך הרשב"ם לפרש דהכא שאני לפ"ז לעיל בסברת א"ד לאידך גיסא צ"ל דס"ל די"ל דר' אסי ס"ל ג"כ דלא אמרינן במכירה ט"ס דאל"כ מהיכא תיתי לחלק בין חלקו קרקע לחלקו כספים דאי טעם החיוב בקרקע הוא משום דיורשים הוו לא שייך לחלק כמו שכ' בשם אלפסי בסמוך ואם נאמר דכלקוחות הם כ"ש דלא שייך לומר כשנטל א' כספים וא' קרקע דהוי כלוקח שלא באחריות דהא קי"ל אחריות ט"ס הוא ותירץ הרשב"ם לא שייך אלא היכא ששניהם נטלו קרקע דמסתמא מחלו זה לזה האחריות אבל כשאחד נטל כספים וא' קרקע הוי כמכירה גמורה וסברת הא"ד לא שייך ג"כ דמה בין זה ללוקח ומוכר ממש שמוכר נוטל כספים ומקבל אחריות גניבת המעות והלוקח נוטל הקרקע אפ"ה אמרינן אחריות טעות סופר הוא והרי זה כמו שמוכר לאחיו ממש חצי שדהו ונוטל ממנו כספים ולמה לא נאמר אחריות ט"ס הוא וא"כ לפ"ז אף אם נאמר כשחלקו קרקע ויתר לפי שהם כלקוחות שלא באחריות יש לנו לומר בהכרח כשחלקו כספים נגד קרקע שהוא כלוקח באחריות וט"ס הוא ומכ"ש לסברת הא"ד דס"ל לר' אסי דבחלקו קרקע הוי כלוקח באחריות דהא קאמר הרי הם כקרקע משמע דבקרקע פשוט שחוזר על אחיו ומכ"ש שיש לומר כן בכספים שהוא מכירה גמורה שהוא כלוקח באחריות דט"ס הוא אלא ודאי דלסברת הא"ד יסבור ר' אסי דבמכירה גמורה ג"כ לא אמרינן אחריות ט"ס כשמואל וא"כ יש לומר להיפך דכשחלקו קרקע מסתמא הם כלקוחות באחריות דכל אחד ניחא ליה באחריות כדי שאחיו יקבל ג"כ על חלקו אבל אם א' נטל כספים ודאי דלא מקבל כמו סתם מוכר דלא מקבל ומכ"ש באחיו דאיכא יותר טעמא דמגנבא ודו"ק:

בתוספות בד"ה פשיטא האי ברא וכו' וא"ת אמאי פשיטא ליה והא שמואל אמר בסמוך ויתר עכ"ל. נראה שאין כוונת התוספות להקשות דלשון פשיטא לא שייך כיון דאיצטריך לאפוקי מדשמואל דהא אכתי לא שמעינן מר' אסי כלום לאפוקי מדשמואל דהא סתמא קאמר הרי הם כקרקע אלא משמע דבקרקע הדין פשוט בלאו המימרא דהכא וא"כ לא שייך קושיית התוספות אלא דהיא גופיה קשה לתוס' מדלא קאמר הש"ס פשיטא מ"ש קרקע ומ"ש כספים אלא נקיט פשיטא האי ברא וכו' משמע שגוף הדין שחוזר על נכסי אחיו הוא פשוט בין בקרקע בין בכספים והיינו מטעם האי ברא וע"ז מקשי שפיר איך שייך להקשות שגוף הדין פשוט כיון דשמואל לא סבירא ליה הכי וק"ל ולפי מ"ש בסמוך הוי מצי לשנויי דדוקא התם שמואל לטעמיה דס"ל בעלמא גבי מכירה לא אמרינן אחריות ט"ס ולכך אמר ויתר אלא דבלא"ה משני התוספות שפיר. והא דמקשו התוספות משמואל ולא מקשו מדברי ר' אסי עצמו היינו לפי שהם כתבו כלשון שני של רש"י דלר' אסי ג"כ נוטל כל החלק מאחיו בקרקע לכך מקשו בפשיטות משמואל וק"ל:

בתוס' בד"ה וטרף חלקו וא"ת והא כל א' חייב לפרוע וכו' י"ל דמיירי שעשאו אפותיקי עכ"ל. הקשה מהר"ם דא"כ סתרו התוספות מ"ש לעיל ששניהם עומדים בספק ולפ"ז שעשאו אפותיקי אין השני בספק עכ"ל מהר"ם ע"ש אבל לק"מ דמ"מ הוא בספק בשעת החלוקה שמא ימצא איזה ב"ח אחר לכך ניחא ליה באחריות וק"ל:

בתוספות בד"ה הלכך נוטל רביע בקרקע וכו' דלא שייך בזה המע"ה עכ"ל. ולא ידעתי לפרשו למה לא שייך כאן המע"ה ומהר"ם כ' לפי שאין הספק מצד טענותיהם אלא מצד עצמו עכ"ל ולא דק דזו סברת סומכוס כמ"ש התוספות בר"פ שנים אוחזין ובכמה דוכתי אבל חכמים ס"ל דאפילו בכה"ג אמרינן המע"ה כדמוכח לקמן בר"פ הפרה ובב"מ בסוגיית המחליף פרה בחמור ואם נאמר דכוונתו לפרש בדברי התוספות דר' אסי ס"ל כסומכוס ודאי דלשון תוס' לא משמע כן דלא הוי להו לסתום אלא לפרש ועוד דלשון לא שייך לא משמע כן והנראה לכאורה לפ' בכוונת התוספות דאפילו חכמים מודו דלא אמרינן כאן המע"ה כיון דלר' אסי הוי ספיקא דדינא ואין הספק יכול להתברר לעולם ואיזה ראיה יביא המוציא לכך ס"ל חולקין אבל גם זה לית' לפי הסכמת הפוסקים בטוח"מ סי' כ"ה ובש"ע שם דאפילו בספיקא דדינא אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה והם דברי הרא"ש ממ"ש במסכת ב"ב הלכתא כוותיה דרבה בארעא וכו' ונ"ל עוד ראיה מסוגית הש"ס פ' השואל גבי יחלקו חודש העיבור ע"ש וצ"ע ועוד אפשר לפרש דהתוספות כ"כ לפמ"ש בסמוך דעיקר כל' שני של רש"י וא"כ אין הספק אלא באיזה ענין יהיה הפרעון אם בקרקע אם במעות ואפשר דבכה"ג לא שייך המע"ה אלא חלוקה עדיפא וגם זה דוחק ודו"ק אחר זה מצאתי בזה"ל בתוס' פ' המוכר את הבית דף ס"ד:

בתוס' בד"ה עד שליש במצוה פי' שאם מצא אתרוג כאגוז וכו' עכ"ל. לא ניחא להו לפרש כפרש"י דא"כ הדרא קושית הגמ' לדוכתא לפי מה שפירשו התוס' בסמוך דהא דקאמר אי אתרמי ליה תלתא מצוה לאו דוקא דאיירי כעשורייתא דרבי אלא דקשה לש"ס לומר שיבזבז אדם כל כך ממונו נמצא לפ"ז לא משני מידי לפרש"י דאכתי אין לדבר סוף דכשיזדמן לו כמה ס"ת בזאח"ז כ"א נאה מחברתה ויצטרך להוסיף כל פעם שליש יכלה כל ממונו משא"כ לפי' תוספות לא שייך השליש רק פעם א' וק"ל:

דף ט עמוד ב

בפרש"י בד"ה שור דרכו לנתוקי וכו' הלכך שמירה רעועה היא וכו' עכ"ל. עיין בת"ח שהאריך בזה ודבריו לקוחים מס' מלחמות להרמב"ן בפ' הפרה לפרש אפילו לרש"י דאיירי בקשרו וכסהו כראוי ע"ש באריכות אבל האמת יורה דרכו דל' רש"י לא משמע כן דהא נקט בהדיא הלכך שמירה רעועה היא ומה שפירשו דמ"מ חייב שיש לו לילך ולראות בכל עת אם לא נפחת זהו דוחק שלא נזכר כן בסוגיא לכך נ"ל לפרש דלפרש"י איירי בשקשרו וכסהו שלא כראוי וכן נראה מלשון סוגית ש"ס מדקאמר בשור קשור ובור מכוסה דכוותיה גבי אש גחלת וגחלת באש לאו שמירה מעולה הוא כדאי' בכמה דוכתי שצריך לשמור גחלת ועוד דבשור גופא לא מצינו דהוי קשירה שמירה מעולה אלא צריך לנעול בפניו כראוי א"ו דכל הסוגיא איירי בשלא כסהו כראוי וכן פי' הראב"ד דאיירי בכסהו שלא כראוי ע"ש ומה שהקשו תוספות דשלא כראוי לאו כלום היא נראה דלק"מ דס"ד דמועיל עכ"פ לענין זה בשמסרו לחש"ו שיפטר כיון דלא ברי הזיקא שהשור קשור ובור מכוסה ואף שהיא שמירה פחותה ס"ד שיועיל לענין זה כיון שסוף סוף לא ניתר השור ונתגלה הבור אלא ע"י חרש וקס"ד הכי מדמצינו דפטור גבי גחלת דהוי ג"כ בחזקת שמירה פחותה ואפ"ה תנן בהדיא דפטור והיינו כיון דלא ברי הזיקא ומשני ע"ז דלא דמי דשור דרכו לנתוקי והוי תחילתו וסופו בפשיעה וחייב אבל גחלת מעמיא עמיא ואזלא ופרש"י דלא ה"ל לאסוקי אדעתיה ואין כאן פשיעה כלל ומה שהקשו בתוספות עוד מדפריך מ"ש הכא וכו' משמע דאידי ואידי לפטור וכו' איברא דהכי הוא דלא מצי למימר אידי ואידי לחיובא כיון דבגחלת תנן בהדיא לחיובא ודו"ק:

בתוספות בד"ה ולר' יוחנן דאמר וכו' וי"ל דמשמע ליה דטעמא דר"י משום שהקטן שומרו עכ"ל. פי' כיון דבשלהבת לא שייך מעמיא עמיא ע"כ הא דפטור לפי שהקטן שומרו וק"ל:

בתוספות בד"ה משא"כ בבור וא"ת ונילף משור וניחייבו בכופר וכו' וי"ל דדרשינן עליו וכו' וא"ת שור ולא אדם ל"ל ת"ל מעליו עכ"ל. עי' במהרש"א ומהר"ם ול"נ דבתחילה מקשו התוס' דנילף משור היינו כיון שמצינו גבי שור שיצא אדם לידון בפני עצמו לחייב בכופר לא שייך למעטו משור ולא אדם כיון דלא איירי שם מכופר אלא מדיני נזקין וא"כ יש לנו לדרוש שור למילי אחריתי במידי דדמיא ותירצו דממעטי מעליו לכך הקשו א"כ שור ולא אדם ל"ל כיון דלא שייך באדם בן חורין נזק אלא כופר ושפיר ממעטי' מעליו וק"ל:

בא"ד ואף על גב דאיכא למימר וכו' ולא פרכינן וכו' עכ"ל. ובאמת שם בפרק כיצד הניחו תוספות דבר זה בתימא מהיכא תיתי נלמוד החיוב כופר מקרן כיון דאיכא למיפרך ואני כתבתי שם דנראה דלק"מ משום דחיובא דכופר אינו דבר חדש אלא גילוי מילתא בעלמא הוא דשור שהמית אדם שוה לשאר נזקי ממון ואין ביניהם אלא שינוי השם בלבד דבנזקי ממון קרי ליה חיוב דמים ובנזקי גוף אדם מיקרי כופר וא"כ דגילוי מלתא הוא לא שייך שום פירכא ועפ"ז הם דברי תוס' כאן. אמנם כתבתי שם עוד תירוץ אחר ע"פ לשון הרא"ש ולאותו תירוץ לעולם דשייך למיפרך ואם כן לא מקשו התוס' מידי ע"ש:

בא"ד ויש לומר דאש ובור פטורים דדרשינן עליו וכו' וא"ת שור ולא אדם ל"ל וכו' ויש לומר דאצטריך לפטור עבד וכו עכ"ל. וקשה דא"כ מנ"ל דבאש פטור משלשים של עבד ויש ליישב דבאמת לא מצרכו שום קרא לפטור משלשים של עבד דכיון דממעטי' להו מכופר בבן חורין ממילא אימעטו משלשים של עבד דכל שחייב בבן חורין כופר חייב קנס בעבד וכו' והא דמצריכין בבור שור ולא אדם לפטורא דעבד לאו מל' של עבד איירי אלא לפוטרו מתורת דמים של עבד וא"כ לא שייך להקשות באש מנ"ל לפוטרו מתורת דמים דאי למ"ד אשו משום חציו לא איצטריך שום קרא לא לכופר ולא לדמים דהיינו אדם המזיק ואי למ"ד אשו משום ממונו באמת בעי רבא לקמן בפ' שור שנגח דף מ"ג דאש שלא בכוונה אי משלם דמים וכתבו התוספות שם דה"ה בכוונה נמי איבעי' ליה וסלקא בתיקו שם ע"ש בתוספות ובחדושינו. אבל מ"מ קשה דלקמן משמע דל' של עבד לא אתיא מכופר דליתא להאי כללא אלא כדמפרשינן בפ' שור שנגח דהא ר"ע מצריך קרא דבעל השור נקי לל' של עבד דתם פטור מהם ולא יליף לה מכופר כדאיתא בברייתא פ' שור שנגח דמחמרינן בעבד יותר מבן חורין וכו' ויש ליישב ולחלק ודו"ק:

דף י עמוד א

בפרש"י משא"כ באש ואם כפות הוא המבעיר חייב מיתה וכו' היינו כשהתרו בו אבל מתשלומין פטור לעולם אפילו אם לא התרו בו מטעם קלב"מ ועי' ברש"י פרק הכונס ואף על גב דחיוב מיתה חומרא היא מ"מ כאן לא איירי ממיתה אלא בחומר התשלומין של הנזקין ק"ל:

בד"ה ובין שאינו ראוי לקמן מפ' דשור היינו קרן וכו' עכ"ל. כוונתו דאי בשן לא שייך לומר דחייב בשאינו ראוי כדאיתא לקמן פ' כיצד דשן אינו מועד אלא לראוי לה:

בתוספות בד"ה חומר בשור מבאש הא דלא קתני שהשור ב"ח משום דהוי בכלל מסרן לחש"ו וכו' עכ"ל עי' במהר"ם. ול"נ ליישב דאף על גב דבבור חייב ג"כ מסרו לחש"ו אף שאינו ב"ח היינו משום שפשע בתחילת עשייתו לנזק לכך עליה דידיה רמיא לסותמו בסתימה מעליא ולא למוסרו לחש"ו דההוא בירא איהו כריא אבל בשאר מילי דלאו בעלי חיים אין סברא לחייבו כל היכא שהנזק עתה אינו מוכן אלא שאח"כ מתרבה וכבר אינו בידו אלא ביד חש"ו ולכך פטור גבי אש דהא נעשה הנזק ביד חש"ו אבל בשור חייב כיון שהוא ב"ח ודרכו לנתוקי והולך אנה ואנה לא סגיא במה שמסרו לחש"ו אלא צריך לשמרו בשמירה מעולה כמו בור כנ"ל בכוונת התוס' אבל בחנם נדחקו התוס' כאן וכן בעמוד הסמוך בד"ה ודרכו לילך אבל העיקר נראה מאי דלא תנא חומר בשור שהוא ב"ח היינו משום דלא חשיב כאן אלא מה שהוא חומר לענין תשלומין או מצד הדין או מצד המעלה משא"כ מה שהשור הוא ב"ח אין בו חומר כלל לענין תשלומין ואף ע"ג דלענין דלא ילפינן הנזקין זה מזה אמרו בריש מכילתין לא זה וזה שיש בו רוח חיים היינו משום דלענין פירכא פרכינן אפי' כל דהו כדאיתא בכמה דוכתי אבל חומרא גמורה ודאי לא הוי דמה בכך שהוא בעל חי לענין תשלומין ודו”ק:

בתוספות בד"ה שייר טמון כו' ופ"ה כגון שבעט השור שק מלא תבואה וכן אם נפל בבור כו' ולא דק דכל מילי דלאו ב"ח ממעטינן מחמור דבור כמו כלים כו' עד סוף הדיבור. ואף דלקושטא דמילתא אפשר דלא דק רש"י בזה כיון שלא כתב אלא לדוגמא בעלמא מ"מ הואיל ונפיק מפומיה דרש"י יש ליישב דבריו דלא פסיקא כ"כ דממעטי' כל מילי מחמור ולא כלים אלא כלים דוקא ממעטי' מדכתיב חמור יתירא משמע שבא למעט כלים שעליו כגון אוכף כמ"ש לקמן דף כ"ד חמור וכליו ונתקרעו ובעלמא נמי דרשי' חמור לסימני אוכף והיינו משום שדרכו בכך ועוד דלא ממעטי' מחמור אלא דמידי דכוותיה ממעט ובעלי חיים נמי מיקרי כלי כמ"ש התוספות פרק הזהב דף מ"ו לפי שראוי להשתמש למלאכה ע"ש וכן לענין שבת איכא מ"ד דשביתת כלים דאורייתא כמו בעלי חיים משא"כ תבואה ופירות לא שייכי כלל למעטינהו מחמור וממילא דמרבינן להו מונפל כל דבר נפילה ולכאורה הדבר מוכרח דהא למאי דבעי למילף לקמן דף נ"ד מעיקרא בכלל ופרט וכלל נמי הוה מרבי תבואה ופירות מכעין הפרט דשור וחמור דדמי להו דהוי' פרי מפרי וגידולי קרקע ובעלי חיים נמי פרי מפרי וגידולי קרקע נינהו לענין כופו"כ כדאיתא בר"פ בכל מערבין א"כ כ"ש למסקנא דלקמן דף כ"ד דדרשי' בריבוי ומיעוט וריבה דיש לרבות יותר תבואה ופירות דדמו בפרי מפרי וג"ק דריבוי ומיעוט מרבה טפי מכופו"כ כנודע ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשו התוספות מדפטור מנזקי מים בבור די"ל דשאני מים דלאו פרי מפרי וג"ק הוא כדאיתא פרק בכל מערבין לענין דאין ניקחין בכסף מעשר ע"ש:

בגמרא ליתני חומר בשור שחייב בו פסולי המוקדשין משא"כ בבור אא"ב רבנן וכו' אלא א"א ר' יהודא מאי שייר וכו' עכ"ל. קצת קשה אמאי משמע להש"ס בפשיטות דר"י מודה דפטור פסולי מוקדשין בשור אף על גב דחייב על כלים דהא לקמן דף נ"ג מקשי בגמ' מאי חזית דוהמת יהיה לו דבור אתי לפסולי מוקדשין ודבור לבעלים מטפלין איפוך אנא ומשני מסתברא דפסולי מוקדשין פטר בבור שכן פטר בו כלים וא"כ לר"י מנלן ועי' בת"ח שתירץ דא"כ תקשי ליתני איפכא אבל אין זה תי' מספיק למ"ש בד' נ"ג שם אבל בלא"ה לק"מ דהאמת הוא דטפי מצי לשנויי מסתברא שכן פטר בו אדם וזהו אפי' לר"י והא דלא משני הכי יתבאר שם ועיין מה שאכתוב בדברי תוס' בסמוך:

בתוספות בד"ה שהשור חייב בו פסולי המוקדשים וכו' וא"ת ל"ל שור ולא אדם תיפוק ליה מוהמת יהיה לו מי שהמת שלו וכו' עכ"ל. מקשים העולם דאי לא נכתב שור ולא אדם נימא דאיפוך אנא ולא שייך לשנויי שכן פטר בו הכלים דנימא כלים גופא מחייבי וחמור איצטריך למעט אדם ואף לפי מ"ש בסמוך דשייך לומר מסתברא שכן פטר בו אדם מ"מ עכ"פ איצטריך למכתב אדם לגופיה ואכתי כלים לא ידענו לפוטרם ואיצטריך למכתב שור וחמור אבל האמת דלק"מ דלפי סברת תוס' עכשיו דאדם שייך ג"כ למעט מוהמת יהיה לו לא שייך כלל להקשות איפוך אנא דוהמת יהיה לו דשור בא ללמד על מי שהמת שלו דוקא דאיך נוכל לומר כן דהא גלי רחמנא בשור בהדיא דאדם חייב אף ע"ג שאין המת שלו והא דמקשי שם בגמ' איפוך אנא היינו לפי תי' התוספות דוהמת יהיה לו לא משתעי כלל באדם כמו שכתבו תוס' כאן להדיא ועי' עוד מזה שם בדף נ"ג אי"ה ודוק היטב:

בא"ד וי"ל דוהמת יהיה לו משתעי בשור ולא ממעטי' מיניה אדם תדע מדפריך ואיפוך אנא כו’ והא בשור משלם כופר כו'. עכ"ל ולמאי דפרישית לעיל בל' התוספות ד"ה משא"כ בבור דלא שייך למעט כופר ממיעוט דכתיב בבור א"כ שפיר מקשה התם ואיפוך אנא דנהי דשיור חייב בכופר אכתי מצינן למעט שור פסולי המוקדשין מדין נזק דנזק לחוד וכופר לחוד וליכא למימר דהיינו נמי דמשני ההוא דמוהמת יהיה לו לא שייך למעט אדם והיינו מה"ט גופא דכופר לחוד ונזק לחוד ואהא מייתי שפיר תדע הא ליתא דא"כ משור ולא אדם נמי לא שייך למעט כופר לפי פירושי בכוונתם לעיל אע"כ דלפרושי צ"ל דהשתא קיימי התוספות בשיטת רש"י דמשור ולא אדם ממעטי' כופר. וכן נראה ממה שכתבו התוס' בסוף הדיבור ובלא"ה לק"מ למאי דפרישית לעיל כו' מבואר להדיא שדבריהם בתחילת הדיבור היינו לפי שיטת רש"י וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה וצ"ע ליישב ודוק היטב:

בא"ד ובלא"ה לק"מ למאי דפרישית לעיל דאיצטריך לעבד ולעכו"ם הקנוים לישראל כו' עכ"ל וקשיא לי דלהאי פירושא קשה טפי מאי מקשה הש"ס בסמוך לר' יהודא מאי שייר דהאי שייר הא שייר נמי עבד ועכו"ם הקנוי' לישראל דבשור חייב ובבור פטור ונהי דלענין עבד אפשר לומר דהיינו בכלל שלשים של עבד ואף למאי דפרישית לעיל האי עבד דממעטי בבור לפי' התוס' לא איירי מל' סלעים אלא מתורת דמים ממש אפשר דלא חשיב שיורא אלא דמעכו"ם הקנוי לישראל הקושיא במקומה וליכא למימר דהויא בכלל כופר הא ליתא דכופר ממעטינן מעליו והך ממעטי' משור ולא אדם וצ"ע ודו"ק:

בגמרא ואי דבלאו איהו נמי מינטר מאי קעביד וכו' וכן בסמוך גבי מרבה בחבילה אי דבלאו איהו אזלא מאי קעביד וכו'. אע"ג דגבי בור תשע ואחרון השלימה לעשרה דלענין נזקין ודאי בלאו איהו מזיק ואפ"ה חייב האחרון בכל התשלומין ולא פרכינן מאי קעביד היינו משום דגזירת הכתוב הוא בכורה אחר כורה כה"ג שסילק מעשה ראשון והאחרון חייב בכל ואין להקשות דניליף מיניה דהתם הטעם שהוטל כל התשלומין על אחרון היינו משום דעבד שיעור מיתה לכך החמירה עליו התורה שיתחייב לבדו אפילו בנזקין גרידא משא"כ בשאר נזקין לא שייך למימר הכי ותדע דהא בבור גופיה מצינו דכולם חייבים כגון שחפר הראשון עשרה ובא אחר והשלימה לעשרים ואפי' רבנן מודו בהא דכולם חייבים והיינו משום דכולהו עבדי שיעור מיתה וק"ל. ולזה כיון רש"י לעיל בד"ה האחרון חייב וטעמא מפ' לקמן מקרא וכן התוס' כ"כ והאריכו לפרש דהטעם הוא משום דקעביד שיעור מיתה והוצרכו לזה כדי ליישב כל הקושיות דמאי קעביד:

שם ברש"י מאי קעביד ואינו חייב כלום. דע"כ נראה שדוקא גבי מסר שורו שייך לפרש כן כיון דבלאו איהו מינטר נמצא שלא פשע כלל זה שהלך לו אלא אותן שהיו שם פשעו בשמירתן לכך יפטר האחרון לגמרי אבל גבי מרבה בחבילה לא שייך לפ' מאי קעביד שיפטר לגמרי אלא כמ"ש תוספות דכל א' ישלם חלקו וכן התוס' נראה דמודו גבי מסר שורו שפטור לגמרי אלא ממרבה בחבילה ואילך כתבו שכל א' ישלם חלקו כן נראה מצד הסברא וצ"ע:

בתוספות בד"ה ותו ליכא וא"ת אטו כי רוכלא וכו' וי"ל משום דדחיק וכו' עי' במהרש"א שפי דלא קאי אלא אאתקפתא דר' זירא ורב ששת וזה דוחק ופי' הת"ח בכאן הוא נכון מאד דהא דמקשה ותו ליכא היינו כדי למצוא הדין בכל הד' אבות נזיקין כמו בבור לכך מקשה משור ואש ואדם ונתיישב ג"כ הקושיא שניה של התוספות אבל לסברת התוספות נראה דאפילו בכה"ג יש להקשות אטו כי רוכלא דהא דנקט בור טפי מאינך אפילו לפי סברת האמוראים דס"ד דשייך בכולהו היינו דלילפו מבור אבל עיקר הדין דאחרון חייב במקצת נזק ככל הנזק לא נאמר אלא בבור כמ"ש בסמוך לכך לא נקט אלא בור וק"ל:

דף י עמוד ב

בגמרא וא"ר פפא כגון פפא בר אבא וכו' הוצרך להביא הא דר"פ בל' הקושיא דאי לאו הא דר"פ היינו מוכרחים לפ' הברייתא הא דאחרון לבד חייב היינו שהוא לבדו עשה השבירה וא"כ לא שייך להקשות ותו ליכא דהא בכה"ג לא שייך לומר הכשרתי במקצת נזקו שהרי כל הנזק נעשה מכחו לכך מייתי הא דר"פ דאמר כגון פפא בר אבא וא"כ שפיר יש לפרש דבדידיה לחודא לא הוי מיתבר וכולם שיברוהו אלא שהם פטורים לפי שלא פשעו כלום שאינם משונים משאר בני אדם כמוהו ומקשי שפיר ועי' בתוספות וק"ל:

שם בגמרא ולימא להו אי לאו אתון בדידי לחוד לא הוי מיתבר וכו' נראה דאגופיה דברייתא לא שייך להקשות כן לפי מה שפרש"י דעיקר הקושיא הוא שהיה לכם לעמוד כשישבתי והיינו לפי מאי דמשני דאי לאו איהו הוי מיתבר בתרי שעי וא"כ דאסקו אדעתייהו שהספסל קרוב לשבור היה להם להרגיש כשישב זה שיתקרב השבירה אבל בגופיה דברייתא לא שייך להקשות כן כיון דס"ד דאיירי בספסל חזק דלא מסקי אדעתייהו כלל שתשבר מהיכא תיתי נתחייבו כיון שלא היה להם לעמוד ועי בת"ח שפי' דאגופ' דברייתא פריך ומחמת זה הקשה על הטור ורמ"א ופסק לדינא דלא כוותייהו ולפמ"ש א"ש ודו"ק:

בפרש"י בד"ה פשיטא דלא דמי לבור וכו' דאמר ליה אי לאו את הוי מיתזק ולא הוי מיית עכ"ל. פי' כן אליבא דר"פ דאוקמיה למיתה ח"ה אבל לפי מה דאוקמינן לנזקין ורבנן לא שייך בבור כלל לומר אי לאו איהו לא הוי מיתזק דט' ודאי עבדי נזקין אלא דחייב מגזירת הכתוב וק"ל:

בא"ד סמיך עלייהו ולא יכלו לעמוד עכ"ל. לפמ"ש בסמוך דאי לא מסקי אדעתייהו כלל ענין שבירה לא שייך לומר היה לכם לעמוד לא הוצרך רש"י לפר' ולא יכלו לעמוד דהא פרש"י בסמוך דאיירי כשלא היה נשבר כלל בלאו איהו אלא דיש ליישב דמה שפרש"י דאיירי דאי לא הוי איהו לא הוי מתבר כלל אין הפירוש דדוקא בהכי מיתוקמא הברייתא דהא לא קאמר בגמרא אלא לא צריכא וכו' ומדלא קאמר אלא משמע שלא חזר בו לגמרי מתי' הראשון אלא דעתה מיתוקמ' הברייתא בכל גווני בין שלא היה נשבר כלל אי לאו איהו ובין שהיה נשבר בתרי שעי אי לאו איהו ועכשיו בחדא לכך הוצרך רש"י לפ' שלא יכלו לעמוד דאל"ה לא הוי מיתוקמא באיתבר בתרי שעי אלא בלא איתבר כלל אבל לפרש"י מיתוקמא בכל גווני שפיר ועיין במהר"ם ודו"ק:

בגמרא חבתי בנזקו לא קתני וכו' תנינא להא דתנו רבנן תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלין הא דלא דקדק כן בתשלומי נזק דריש מכילתין היינו משום דלשון חכמים כך הוא כמו תשלומי כפל וד' וה' אבל כאן דקדק לשון המשנה שאמרה בל' בני אדם הקובל על חומר חיוב נזקין דאף על גב שהכשיר מקצת נזק מחויב בכולו וא"כ שייך טפי לומר חבתי בנזקו דמשתמע החומר שמחייב לטפל עצמו בנבילה כפרש"י דלישנא דחבתי בנזקו משמע הכי ומדלא נקט הכי משמע דהאמת הוא שהניזק מחויב לטפל לכך נקט לשון תשלומי נזק וק"ל:

בתוספות בד"ה הא משום דממילא כו' אבל מתרווייהו אתיא במה הצד ולא חש להאריך כו'. ויש לתמוה דאכתי קראי קשיין ולענ"ד נ"ל דלא מצו למילף במה הצד כיון דקראי חד בנזקי אדם המזיק וחד בנזקי ממונו וחד בשומרין וא"כ מה הצד השוה יש כאן אם לא שנאמר דבכל הכ"ד נזיקין הניזק מטפל בפחת נבילה והא ודאי ליתא דהא איכא למיפרך גנב וגזלן יוכיח דפחת דמזיק הוה כדלקמן וכיון דליכא צד השוה פרכינן מה להנך שיש בהן צד תמות כמו שהארכתי בפ' אלו נערות דף ל"ג ע"ש ובחידושי מהר"ם שי"ף ז"ל ודוק היטב:

שם בגמרא א"ל רב כהנא לרב טעמא דכ' רחמנא והמת יהיה לו וכו' וכ' מהר"ם והת"ח דגרסינן א"ל רב כהנא לרבא וא"כ אין זה רב כהנא דלעיל וכן נראה מלשון הרא"ש ע"ש. וכ"כ דלא תקשי אמאי לא מקשי רב כהנא אדנפשיה דהא איהו דריש בסמוך לבעלים מטפלין מיביאהו עד הטריפה וכו' אמנם נ"ל דאף אי גרסינן רב כהנא לרב לק"מ לפי מ"ש בסמוך דהני תלת קראי צריכי וא"כ כל הני אמוראי לא פליגי לכך ניחא ליה לרב כהנא להקשות מנזקין אנזקין דקרא והמת יהיה לו וקרא דישיב לבעליו דדרשינן מיניה אפילו סובין תרווייהו בנזקין כתיבי אבל עד הטרפה כתיב גבי שומרים ואפשר לומר עוד דר"כ הקשה כן דוקא לרב לפי מה דאמר בסמוך דף י"א דרב ס"ל דלשואל אין שמין וא"ל ר"כ דינא הכי נמצא נוכל לומר שהבין ר"כ דרב ס"ל דלאו דוקא בשואל אלא בכל השומרים אין שמין אלא דוקא בנזקין (והטעם דבשומרים אין שמין מדאיצטריך למכתב יביאהו עד הטריפה לבעלים מטפלין משמע דנבילות דידיה) לכך לא היה יכול להקשות לו מעד הטריפה והקשה לו מוהמת יהיה לו דכתיב גבי נזקין ובנזקין כ"ע מודים דשמין ודו"ק:

בפרש"י בד"ה אלא לפחת נבילה דהכי אמר רחמנא דמשעת מיתה קאי ברשותיה דניזק וכו' כתבו כן ליישב דלא תיקשי א"כ דלפחת נבילה אתי אכתי מנ"ל דוהמת יהיה לו לניזק דלמא למזיק ולפחת נבילה ולכך כ' דעיקר הילפותא אתי לפחת נבילה דזו סברא בעלמא הוא כיון דאוקמי ברשותיה אלא עיקר קרא לגופיה שהניזק יטפל וממילא דפחת נבילה דידיה הוא כמ"ש התוספות שהיה לו למכרה אבל אי הוי ילפינן לה מישיב בע"כ דפחת נבילה היא של מזיק כמו בכל שוה כסף שנותן לו כדהשתא וא"כ לא נוכל לומר דקרא אתי לפחת נבילה דמזיק דא"כ לישתוק מיניה וק"ל:

דף יא עמוד א

בפרש"י אמר שמואל אין שמין מנהג דיינים הוא וכו' כוונתו דלא שייך לומר דשמעתי' דנפשיה קאמר מדקאמר בסמוך ואני אומר אף לשואל משמע דהא דקאמר אלא לנזקין מנהג דיינים הוא. ובתוספות מפרשי דגריס בשאלתות דר' אחאי א"ל אבא ושייך שפיר ואני אומר צ"ל לפ"ז מה שאמר ואבא מודה לי היינו בסוף כשאמרתי אף לשואל חזר מדבריו הראשונים והודה לי ועי"ל דאמר לי אבא היינו אביו ממש ולא רב:

בתוספות בד"ה אין שמין פי' הקונטרס אין שמין הנבילה והשברים וכו' ואע"ג דקי"ל ישיב לרבות אפילו סובין גנב וגזלן שאני עכ"ל. נראה מלשונם שהבינו דרש"י לא פי' אין שמין לענין הפחת אלא לתשלומין גופיה אבל מלשון רש"י לא משמע כן שכתב אלא לנזקין שמין כדכתיב והמת יהיה לו עכ"ל ולא קאמר דשמין לנזקין מדכתיב כסף ישיב לבעליו ואפילו סובין ושברים דעלמא יהיב ליה מכ"ש דידיה א"ו דרש"י לא פי' כן אלא לענין הפחת דילפינן מוהמת יהיה לו כדמשנינן לעיל וכן פי' הר"ש בפ' השואל ומלשון רש"י והשברים שלו היינו דמעיקרא אוקמיה ברשותיה וק"ל:

בא"ד והיינו טעמא למ"ד אף לשואל כיון דחייב באונסין וכו' לפי פירושם נראה פשוט דדוקא בשואל ס"ל דאין שמין אבל בשאר שומרין מודה דשמין יש לדקדק דא"כ מאי קא מיבעיא ליה בגמרא אי קאמר אף שואל שמין או אין שמין תפשוט דאין שמין קאמר דאי שמין קאמר מאי אף לשואל דהא ע"כ הא דקאמר אלא לנזקין לאו דוקא דהא בכל השומרים נמי שמין אלא רישא דגנב וגזלן דוקא וסיפא לאו דוקא וא"כ איך שייך לומר אף לשואל א"ו שאין שמין קאמר וא"ש דפליג ארישא ונראה ליישב דה"נ דאע"ג דאמרת בגנב וגזלן אין שמין ע"כ משמע דה"ה לשואל כיון דחד טעמא אית להו אבל אני אומר אף לשואל דדמי לגנב וגזלן אפ"ה אין שמין וק"ל אבל מלשון רש"י משמע דאי ס"ל דשואל אין שמין ה"ה לשאר שומרים ונזקין דוקא מוהמת יהיה לו:

דף יא עמוד ב

בתוספות בד"ה גזירה מקצתה אטו כולה לאו דוקא דהיאך נוכל להתיר כולה כיון שגם ביציאת מקצת היוצא אסור מדאורייתא ולא קאמרינן גזירה מה שבפנים אטו מה שבחוץ עכ"ל. פי' דלמה ליה לש"ס לומר גזירה אטו כולה דבזו ליכא למיחש כל כך כיון דחזי' דאסרינן ליה מה שיצא לחוץ א"כ כשיצא כולה יש לאסור כולה ואם נאמר דאפ"ה חיישינן שיאמר אין כאן ולד ואם חזרה לפנים תשתרי א"כ טפי ה"ל לש"ס לומר דגזרינן במקצת גופה שאם נתיר מה שבפנים שלא יצא יבא להתיר ג"כ מה שיצא כשחזר לפנים שיאמר אין כאן ולד. ואף על גב דהשתא קיימינן בסברא דיש מקצת שלי' בלא ולד מ"מ היוצא נאסר עכ"פ מספק דדלמא איכא ולד אלא דבמה שנשאר לפנים יש להתיר מטעם ס"ס שאינו נאסר אלא ביציאת רובא אבל היוצא ודאי נאסר ומדלא קאמר הש"ס הכי משמע לתוס' דליכא למיגזר בכה"ג ועיין בת"ח ואין להאריך כאן:

בפרש"י בד"ה חייב אפילו באונסין עכ"ל. היינו אפילו כשאמר נאנסו אבל כשידענו בודאי שנאנסו אינו חייב דלא שייך לא מהימן לי בשבועה ול"ל דאפ"ה חייב כיון דתחילתו בפשיעה דודאי לא הוי פשיעה בכך שהרי מסרו לבן דעת וא"ל דרבא ס"ל דאפילו בכה"ג הוי פשיעה דא"כ וא"ל לרבא כלל הטעם דאת מהימנת לי ותיפוק לי' דהוי תחילתו בפשיעה מטעם דאין רוצה שיהיה פקדונו ביד אחר שהוא פשוט במשנה א"ו דלא הוי פשיעה בכך ומ"ש רש"י חייב אפילו באונסין היינו בטענת אונסין וכן נראה מלשון הרא"ש בפרק המפקיד ע"ש:

שם בתוספות בד"ה את מהימנת לי בשבועה לפי טעם זה וכו' ואין להקשות לעולא וכו' עכ"ל. לאו דוקא לעולא דהא לרבא נמי איכא להקשות כן דאמאי נקט טעמא דאת מהימנת וא"כ אם השני יותר נאמן מהראשון פטור ות"ל דחייב מטעם אין רוצה וכו' א"ו דפליג וא"כ יש להקשות ממתני' דגיטין וא"ל דרבא תרתי טעמי אית ליה דהא ודאי ליתא דא"כ ל"ל כלל טעמא דאת מהימנת דהא פשיטא דבטעמא דאין רוצה מתחייב יותר בכל הדינים ועוד דסוגית הש"ס פרק המפקיד לא משמע כן וכן הוא להדיא ברא"ש אלא דניחא להו להתוספות להקשות אדעולא דקשה על עיקר הדין אבל לרבא ל"ק אלא על הטעם והדיוק ובמה שמתרצין יתורץ ג"כ לרבא וק"ל:

בפרש"י בד"ה אפותיקי וכו' ואשמעינן ר"א שאם מכרו גובה ב"ח ממנו עכ"ל. נראה שכוונתו לפי דמלשון הש"ס משמע דעולא בעצמו אמר לר"נ לא מיניה ואקשי ליה ר"נ ואוקמא עולא הב"ע שעשאו אפותיקי וא"כ משמע שבא להחזיק התי' דמיניה לכך פרש"י דאף לפי מאי דמשני דאיירי שעשאו אפותיקי ואפ"ה אינו גובה אלא מלקוחות וקרי ליה מיניה לאפוקי מיתמי ושייך לקרות לקוחות מיניה כיון שחוזרין עליו משא"כ בדיתמי לא שייך לקרותן מיניה ולפרש"י דאינו גובה מיתמי אפי' כשעשאו אפותיקי לפי דלא שייך לחלק כן ביתמי כמ"ש התוס' כאן בתחילת דבריהם וכן פי' ר"י במס' ב"ב ד' קע"ה דמיתומי' אינו גובה אפי' באפותיקי ע"ש:

דף יב עמוד א

בגמרא א"ל רבא לר"נ הא עולא וכו' מר כמאן ס"ל ואף על גב דרבא בעצמו אמר לעיל עשה עבדו אפותיקי וכו' משמע דבלא אפותיקי ס"ל כר"נ דאינו גובה איכא למימר דרבא אמר הכי לבתר דשמע מר"נ דאמר מתניתא ידענא דהא דקאמר לעיל כדרבא ע"כ שאין זה מדברי עולא לר"נ דהא רבא תלמידו הוה אלא סוגית הש"ס הוא דמסיק הכי ועוד נ"ל דאפשר דרבא גופא לא קשי' ליה אלא במה שאמר ר"נ דאינו גובה מיתמי אבל בלקוחות לא שייך להקשות כן דכיון דעיקר הטעם בלקוחות שגובה מקרקע וא"ג ממטלטלי הוא במלתא דתליא בסברא דמכירת מטלטלין לית להו קלא ולא ידעו הלקוחות ליזהר היטב כמ"ש הטור בסי' קי"ז וא"כ שפיר יש לחלק דאע"ג דעבדא כמקרקע דמי שאני עבדי דניידי כיון דלית ליה קלא דינו כמטלטלי משא"כ בכל הני שהושוו עבד לקרקעות הם דברים שהם מגזירת הכתוב כמו שבועה ואונאה אבל עיקר קושיא דרבא לר"נ הוא מיתמי דבזה אין שום סברא לחלק בין עבד לשאר קרקעות דעיקר מה שהשוה עבד לקרקע נפקא לן מדכתיב והתנחלתם אותם לבניכם וא"כ כיון דלענין ירושת האב לבנים הקישן הכתוב ראוי לומר שיגבה הב"ח של אב מזו כמו מזו ששניהם ירושה אחת הם וטעמא דקלא לא שייך הכא וע"ז תי' ר"נ שפיר אנא מתניתין ידענא וכוונתו דבפרוזבול נמי ליכא שום טעמא לחלק בין עבד לקרקעות ע"פ הסברא ואפ"ה מצינו שחלקו ביניהם א"ו הטעם הוא דבכל מילי דרבנן העבד שוה למטלטלי כמ"ש התוספות עיין מ"ש בסמוך ובתוס' פרק חזקת הבתים פירשו דהא דרבא איירי במלוה ע"פ וליתא להסכמת הפוסקים:

בתוספות בד"ה אנא מתניתא ידענא אע"ג דבכמה דוכתין כו' אור"י דהכא לא איירי אלא במילי דרבנן וליגבי מיתמי ומלקוחות וסבר שעבודא לאו דאורייתא עכ"ל. וקשה לפירושם דא"כ איך נשמט עולא בדין זה מר"נ וגנבא גנובי למה לי דהא עולא ס"ל בהדיא ס"פ ג"פ דשעבודא דאורייתא ועוד דא"כ תקשי הלכתא אהלכתא דהא קי"ל כמ"ד שעבודא דאורייתא בכמה דוכתי ובהא קי"ל נמי בפרק יש נוחלין בש"ס להדיא דהלכה כר"נ דאין גובין מעבדים דיתמי ועוד דמדברי התוס' עצמם בפ' י"נ ד' קכ"ה שכ' דר"נ ס"ל דיתומים שגבו בחובת אביהם בין קרקע ובין מטלטלי שהבכור נוטל פי שנים אלא דאליבא דבני מערבא מחלק בין קרקע למטלטלי ע"ש באריכות ובס"פ ג"פ מוכח דמאן דס"ל הכי סובר דשעבודא דאורייתא דהא מקשו התם הכי מדרבה אדרבה וא"כ משמע להדי' דר"נ גופיה סובר דשעבודא דאורייתא ע"ש מיהו לפירוש התוס' פ' ג"פ יש ליישב קצת אבל לפמש"כ שם באריכות דעיקר פלוגתא עולא ורבה אי שעבודא דאוריית' היינו שנכסי הלוה משועבדים למלוה תיכף משעת הלוואה והיינו מבני חורין וזה כתיב בתורה כמ"ש שם הרשב"ם להדיא אלא שסובר עולא ג"כ דאמרינן ממילא מצד סברא כיון דאוקמי' רחמנא ברשות המלוה משעת הלוואה א"כ ראוי לומר שיטרוף מהלקוחות וכן מיתומים ורבה סובר דמדאורייתא אין למלוה בנכסי הלוה אלא משעת טריפה ודין הפרעון וא"כ מה שאמרו חכמים שגובה מלקוחות אינו מצד הדין אלא מצד תקנה נמצא לפ"ז לק"מ דהא ליכא למ"ד ששיעבוד לקוחות הוא מדאורייתא לגמרי דלא מצינו כן בתורה ומכ"ש דלא שייך מדאורייתא שום חילוק בין קרקע למטלטלי אלא דמ"ש עולא דבר תורה גובה מנכסים משועבדים היינו שחכמים העמידו דבריהם ומצאו טעם לדבר מן התורה מצד הסברא אבל מדאורייתא ודאי לא הוי וא"כ א"ש דהוי לענין זה מילי דרבנן דהם אמרו והם אמרו הכל מצד הסברא דעבד יש לדמותו למטלטלי לדין זה כיון דלית ליה קלא כמו שגוף הדין דאין גובין ממטלטלי אינו נזכר בתורה ואינו תלוי במה שנקרא מטלטלי אלא שאמרו כן מטעם דלית ליה קלא אבל כל הני דמייתי התוספות דעבדא כמקרקע היינו בדבר שנזכר בפי' בתורה והחילוק נזכר בפי' בין מקרקע למטלטלי מגזירת הכתוב ותלוי במה שנקרא קרקע וא"כ עבד נמי איקרי קרקע ודוק היטב כי נכון הוא. ואף אם אולי התוספות לא כוונו לזה מ"מ נתיישב דלא קשיא הלכתא אהלכתא ונתישבו ג"כ דברי הרא"ש וכ"נ מלשון הרשב"ם בפ' י"נ ובפ' ג"פ ובחדושי לטוח"מ סימן ל"ט הארכתי מזה ע"ש:

ובתוספות דבכורות דף נ"ג כתבו להדיא בשם רבינו תם דתקנת הגאונים שגובים ממטלטלי דיתמי הוא מן התורה ונראה שנתכוונו לסברא זו שכתבתי ע"ש. אח"כ מצאתי עוד בחידושי הרשב"א בסוף מס' קידושין ונראה ג"כ מדבריו דלמ"ד שיעבודא דאורייתא מקרקעי ומטלטלי שווין לדינא דאורייתא והיינו כמו שכתבתי דמדרבנן הוא שאין גובה ממטלטלי וכן נראה מתשובת הרמב"ן סי' ס"א שהביא הב"י בח"מ סימן ק"ד ותלי"ת שכוונתי לדעת הגדולים ועיין בחידושי למסכת קידושין דף י"ב שכתבתי באריכות:

בא"ד ולקמן דקאמר להך לישנא וכו' למ"ד עבדא כמטלטלי דמי נמי הוי מצי למיפרך וכו' עכ"ל. כוונתם דתקשי בפשיטות ל"ל עומדים בתוכה וקנה מטעם אגב ות"ל דבלא אגב קנה מטעם מחובר כדשמואל דמכר עשר שדות וכו' דקנין זה הוא מדאורייתא וא"כ עבדא כמקרקע דמי אך שיש כאן מקום עיון כמ"ש הרב מהור"ר אהרן ששון בתשובותיו סי' רי"ח ואביא לשונו בסמוך בד"ה ל"ל עומדין ועי' במה שנכתב שם:

בגמרא לימא כתנאי מכר לו עבדים וכו' והתני' החזיק בעבדים קנה מטלטלי' מאי לאו בהא פליגי וכו' ע"כ. לכאורה יש להקשות אמאי מייתי כלל כל האי ברייתא דמכר לו עבדים דהא בברייתא דאבימי גופא איתמר מטלטלי אינן נקנין עם עבדים וא"כ לא היה צריך להביא אלא הברייתא דהחזיק בעבדים קנה מטלטלין ולימא עלי' מאי לאו בהא פליגי ונ"ל משום דהוי מצי לדחויי לומר דברייתא דאבימי לא איירי כלל מדין אגב כגון דלא אמ' ליה אגב וקני והא דקאמר מטלטלי נקנין עם הקרקע היינו כשהם בתוכה ומיקני מדין חצר דכן הוי משמע הל' עם הקרקעות ואינן נקנין עם עבדים מדין חצר אפילו עודן עליו דהוו חצר מהלכת לכך מייתי מברייתא דמכר לו עבדים דע"כ איירי מדין אגב כמ"ש התו' ועי' מ"ש שם:

שם והתניא החזיק בעבדים וכו' הא דלא דייק תחילה מהחזיק בקרקעות לא קנה עבדים דאיתמר ברישא ולהקשות מדתניא החזיק בקרקעות קנה עבדים ולימא עליו מאי לאו בהא פליגי יתבאר בסמוך:

בגמרא איכא דאמרי א"ר אחא ברי' דרב איקא דכ"ע עבדי כמטלטלי וכו' ולפ"ז צ"ל דהא דקתני החזיק בקרקעות לא קנה עבדים היינו משום דשאני בין מטלטלין דניידי וכו' כדפרי' לעיל:

בפרש"י בד"ה ה"ג בקרקע לא קנה עבדים ואע"ג דס"ל להאי תנא וכו' כוונתו דלפי מאי דסלקא דעתין השתא דקא מפלגי אי עבדא כמטלטלי דמי וא"כ תקשה ליה הברייתא גופיה מרישא לסיפא דכיון דס"ל עכשיו עבדים כמטלטלי דמי אמאי לא קנה עבדים כשהחזיק בקרקע ומפרש משום דניידי:

בתוס' בד"ה מכר לו עבדים וקרקעות בקנין אגב איירי דאי מטעם חצר אמאי מפליג וכו' הקשה מהרש"א דהא בסמוך כתבו דסתם עבדים אין משתמרים לדעתו עכ"ל. וכוונתו דלפ"ז מצינו לומר שפיר דאיירי מדין חצר והחילוק בין מטלטלי לעבדים שאלו משתמרים ואלו אין משתמרים והניחו בצ"ע ולי נראה דלק"מ דכוונת תוס' דאי מדין חצר איירי תקשי למה נקט לחלק בין עבדים למטלטלים דעכשיו לא ידעינן טעמא דברייתא שפיר ולפלוג וליתני בדידיה במטלטלי גופיה בד"א במשתמרת לדעתו אבל אינה משתמרת לא קנה א"נ איפכא בד"א דלא קנה עבדים בניעור שאינו משתמר אבל בישן דמשתמר קנה והוי ידעינן דמטעם חצר איירי א"ו דאיירי מדין אגב ודו"ק:

בגמרא ובתוס' בד"ה בעומדין בתוכה וכו' ולקמן דקאמר והא קמ"ל דלא בעינן צבורין מגופיה הוי מצי למידק עכ"ל מ"מ נראה ליישב דהא דלא מייתי מגופיה דברייתא משום דהוי מצי לשנויי בשינויא דחיקא דרישא באין עומדין בתוכה וסיפא בעומדין בתוכה א"נ סיפא במטלטלין אע"פ שאין עומדין מיקני שפיר מטעם חצר משתמרת והוי צריך למידק עוד א"כ ליפלוג בדידיה לכך ניחא לש"ס להקשות בפשיטות:

בגמרא אלא להך לישנא דאמ' עבדא כקרקע דמי' ל"ל עומדין בתוכה האמר שמואל וכו' כאן יש להקשות דאמאי לא מקשי הש"ס בפשיטות על גופיה דברייתא דהחזיק בקרקע לא קנה עבדים מהא דקאמר שמואל דהא מדאורייתא כ"ע מודים דעבדא כמקרקעי ודשמואל הוי קנין דאורייתא כמ"ש התוס' לעיל ונראה דלק"מ דהא שמואל גופא לא איירי אלא כשנתן דמי כולן דוקא כדאית' בקדושין וכאן בתוס' וא"כ י"ל דהא דקא' לא קנה היינו כשלא נתן כל הדמים ולפ"ז צ"ל דהשתא נמי לא מקשה הש"ס על האי ברייתא דתנא לא קנה דהא איכא לתרוצי שפיר אלא הקושי' היא על הברייתא דתנא קנה ומוקמינן לה כשעומדין בתוכה וע"כ דמדין מחובר קנה כמ"ש התוס' וא"כ איירי כשנתן הדמים ומקשה שפיר למ"ל עומדין בתוכה ואף שלכאורה יש להקשות א"כ אמאי מוקי הש"ס באמת כשעומדים בתוכה ולא מוקי ליה בפשיטות כאן שנתן דמים וכאן שלא נתן דמים ולא נצטרך לחלק בין ניידי ללא ניידי אבל נ"ל דגם זה לק"מ דא"כ דברייתא דקני איירי אף כשאין עומדים בתוכה ומטעם דעשר שדות א"כ תקשי דליתני ג"כ רבותא גדולה מזו דהחזיק בעבדים קנה קרקע מטעם מחובר ועוד דנראה יותר פשוט שכל החלוקים נאמרו ג"כ בברייתא דקנה כמו באידך ברייתא שכן הסוגי' לשנות דבר והפוכו אלא דבשני הדברים דמייתי הש"ס כאן נשתנה הברייתא אבל אינך בשניהם שווים וא"כ מקשי הש"ס שפיר וזה המשך הלשון דבתחילה מקשה הברייתות אהדדי וכוונתו לחזור על הראשונים לומר דתנאי היא והא דלא מקש' כן בתחילה מרישא דברייתא נראה דמעיקרא ניחא ליה להקשות מסיפא דכאן איכא לשנויי בדחיקא כאן שנתן דמים כאן שלא נתן דמים לכך ניחא ליה להקשות מסיפא ברווחא ואחר דמשני דמסיפא לא משמע כתנאי חוזר לדייק מרישא ומשני כשעומדים בתוכה וא"כ לאו תנאי היא וע"ז מקשי שפיר הניחא וכו' אלא למ"ד עבדא כמקרקע דמי למה לי עומדין בתוכה דכיון דאמרת דמדין מחובר קנה והיינו כשנתן דמים א"כ אמאי נקט החזיק בקרקע קנה עבדים אבל איפכא לא והיינו משום דלא שייך התם עומדין בתוכה ותיפוק ליה דאפילו כשאין עומדין בתוכה מיקנו כדשמואל וא"כ אפי' החזיק בעבדים ניקנו הקרקעות ולפ"ז נתיישב שפיר לשון למה לי וזה הפי' מוכרח בדברי תוס' כמ"ש בסמוך אלא דלשון מכלל דהאי לא קנה לא מיתוקמ' שפיר דהא אברייתא שלא קנה לק"מ אבל מלשון רש"י ותו' נראה בלא"ה דלא גרסינן לה שפירשו בעומדין בתוכה והא דקאמר לא קנה כשאין עומדין בתוכה משמע שאינו מלשון הגמרא:

בתוס' בד"ה למה לי עומדין בתוכה פי' ע"כ לא מטעם חצר וכו' עד סוף הדיבור. א"א ליישב לשון תו' בפשטו' דלמה להו כל ההוכחות להוכיח דאיירי מקניית מחובר ולא ניחא להו לפ' דהמקשה הקשה בפשיטות למה לא קנה מדין מחובר אלא צ"ל לפירושם לא הוי סלקא אדעתין כלל להשוות עבד למחובר משום דאין תשמישן שוה ואין שמם שוה לכך הוצרכו לכל אותן הוכחות מגופא דברייתא ולפ"ז קשה דא"כ היאך כ' תוס' לעיל בד"ה אנא מתניתא ידענא וכו' ולקמן דקאמר להך לישנא דקאמר עבדא כמטלטלי נמי הוי מצי למיפרך מדשמואל עכ"ל והיינו כמו שפירשתי לעיל וא"כ לפי מ"ש כאן לא הקשו לעיל כלום דלמ"ד עבדא כמטלטלי דמי לא שייך כל הוכחות כלל לעשר שדות אע"ג דהקנין הוא דאורייתא מ"מ עבד לא חשיב כמחובר שאין תשמישן שוה וכל הסוגיא מיפרשא שפיר בענין אגב וזו קושי' הרב מוהרר"א ששון בתשובותיו סי' רי"ח והניחה בתימה וצ"ע. ואף שקיצר מאד בלשונו אלא סתמא כתב דשני דברי תו' אלו סותרים זה את זה נראה שהבין דברי התוס' כמו שכתבתי דבלאו הוכחתם לא הוי מדמינן עבד למחובר אך האמת יורה דרכו דהמעיין בל' תוס' יראה שכוונתו למה שכתבתי בדברי הגמ' דהא מכל דבריהם שבזה הדיבור משמע שאינם מפרשים קושית הש"ס ממימרא דשמואל על הברייתא דתניא לא קנה עבדים דא"כ אין שחר לדבריהם כלל א"ו שכיונו למ"ש דלמ"ד לא קנה לק"מ די"ל דאיירי כשלא נתן דמים לכך מפרשים דהקושיא היא למ"ד קנה דל"ל עומדין בתוכה כיון דע"כ מיירי בשנתן דמים וקנה מטעם מחובר כדמפרש היטב בכל הדיבור וא"כ התו' החזיקו לסבר' פשוט' דשייך בעבד הדין של עשר שדות לפי מאי דס"ד השתא אלא שהוצרכו להוכיח דאיירי שנתן דמי' ליישב הלשון דל"ל עומדין בתוכה משמע דבכה"ג גופא מיקני מדשמואל אבל לעיל כתבו שפיר דלמ"ד עבדא כמטלטלי דמי נמי יש להקשות כן דאמאי מוקים לה כשעומדים בתוכה ומיקני מטעם אגב ולא קאמר דאיירי כשנתן דמים ומיקני מדשמואל ולפמ"ש לעיל מסברתי דאי בנתן דמים איירי תקשי דליתני איפכא יראה דלק"מ אלא דאפשר לפרש הקושיא של תוס' דאפילו בכה"ג תיקשי דהא ברייתא דקנה אצד קנין מהדר וא"כ ליתני נמי איפכא דהחזיק בעבדים מצינו לומר דקנה קרקע. ועוד י"ל דלמ"ד עבדא כמטלטלי דמי וקנה מטעם אגב ע"כ איירי כשנתן דמים כדאי' בקידושין דאמר רבא באגב נמי לא שנו אלא שנתן דמים לפי שיטת רש"י ותוס' שם משא"כ לגירסת הרי"ף והרא"ש ז"ל שם ודוק היטב כי דברים נכונים וברורים הם בסוגית הש"ס ולשון התוס' ונתיישבו כמה דקדוקים בעז"ה ומ"ש התוס' דאי מטעם חצר לא קנה דסתם עבדים אין משתמרים וכו' אע"ג דמשכחת לה בישן לא ה"ל לסתום אלא לפ'. ועוד דלמ"ד עבד' כמקרקעי דמי ע"כ לא ניחא ליה לאוקמי בישן דאלת"ה ה"ל למימר דלכ"ע מקרקעי דניידי לא קנה מטעם אגב אלא מטעם חצר והא דקנה היינו בישן אע"כ כדפרישית:

דף יב עמוד ב

בגמרא שאני ממטלטלי דניידי. פי' דגריעי בחדא מעלה דהתם לא בעי' ציבורין והכא בעי' וכן בסמוך שאני מקרקעי דניידי היינו דגריעי בחדא מעלה דאילו בקרקעות מיקני מדשמואל אפילו כשאין עומדין בתוכה והכא בעי' עומדין בתוכה וכשעומדין מיהו מיקני מדשמואל וכ"נ מל' הרא"ש וק"ל:

בתוס' ד"ה שאני מקרקעי דניידי וא"ת אפילו לא ניידי הא תרי תשמישי נינהו וכו' הא דלא מקשו כן לעיל תיכף על קושי' הגמ' דל"ל עומדין דהתם לא שייך להקשות כן לפי פירושם דהש"ס מקשה מכח הוכחה וא"כ מברייתא דתניא קנה מוכח דחשיב להו בע"כ כחדא תשמישא וא"כ מקשה הש"ס שפיר אבל כאן דנחית הש"ס לומר דגריעא בחדא מעלה והיינו משום דניידי מקשי התוס' שפיר ור"ל משום דתרי תשמישי נינהו לימא דגריעא בחדא מעלה ומשני דאף לפי האמת חשיב לגמרי כחדא תשמישא ודו"ק:

פיסקא נכסים שאין בהן מעילה הא מיקדש קדשי כו' הא דלא מוקי לה כר' שמעון דאמר בפ' הזהב דף ל"ב דקדשים שחייב באחריות מקרי ממונו נ"ל דהכא לענין נזקי בהמתו אין לחייבו מטעמא דאחריותו עליו דלא הוי אלא גרמא בנזקין ובמזיק בהמתו לכ"ע פטור וכ"כ הרמב"ן ז"ל בדינא דגרמי ועיין בסמוך:

בגמרא והתנן המקדש בחלקו וכו' נ"ל לפרש סוגי' דשמעתין לפי שיטת רש"י דהכי פירושו דהא דפריך והתנן המקדש בחלקו לא שייך להקשו' אלא למאי דמוקי מתני' דהכא כר' יוסי נמצא דמוכרח לומר דהוי לר"י לגמרי ממון בעלים כיון דקרי ביה רעהו וא"כ מקשה והא תנן המקדש וכוונת הקושי' דכיון דאמרת דאפילו מחיים דלא נעשה עדיין צורך גבוה מיקרי ממון מכ"ש לאחר שחיטה אבל מגוף הברייתא לא שייך להקשות דלא מוכח משם דהוי לגמרי ממון בעלים אלא נוכל לומר אדרבה דהוה ממון גבוה דאיתרבו מבה' וכיחש דאע"ג דאיכא צד גבוה איתרבו לענין מעילה וכן הוא להדיא בפ' הזהב דאיכא מאן דס"ל הכי דלא מקרי ממון בעלים אלא לפי שחייב באחריותן קרינן בי' נמי וכחש בעמיתו ונרמז כאן בלשון רש"י אבל מדקאמר דקרי' ביה רעהו פריך שפיר דמשום שחייב באחריות לא הוה חייב בנזקי בהמתו אע"כ לגמרי הוה ממון בעלים דחיוב אחריות לא הוה אלא דינא דגרמי ואגרמי דבהמתו לא מחייב וכ"כ הרמב"ן ז"ל בדינא דגרמי:

בפרש"י ד"ה כי קאמר ר"י הגלילי ממון בעלים הוי מחיים שאחריותו עליו עכ"ל. נראה שפי' כן לפי המסקנא דלא מיתוקמ' מילתא דר"י אלא בשלמים או בבכור בזמן הזה והנה לבכור בזמן הזה לא הוצרך שום טעם דכיון שאינן עומדי' להקרבה הוי שפיר ממון כהן אבל בשלמים דאיירי אפי' בזמן הבית הוצרך לפ' דהטעם הוא מפני שאחריותו עליו וזהו לפי המסקנא אבל לפי מאי דס"ד השתא לפי המובן מדברי המקשה ומחיים מי אמר ודאי נראה שסובר דר' יוסי איירי אפי' בבכור בזמן הבית א"כ לא שייך לפ' מפני שאחריותו עליו ואשכחן שלמים שחייב באחריותן כגון שלמי חגיגה ושלמי שמחה ונדרים:

בגמ' ומחיים מי אמר והתנן עד סוף הסוגי' נ"ל לפי סוגיית רש"י דהש"ס חוזר להקשות דע"כ הא דאוקמת למתני' דהכא כר"י ליתא וכן נראה להדי' מלשון רש"י שפיר' בסמוך בד"ה ואי איתא דר"י מחיים אמר כדקתני מתני' דחייבים על נזקם ואוקימנא כר"י הגלילי ע"כ משמע דעל זה קאי הקושיא וכך נ"ל פירושו דהמקשה חוזר לסברתו להוכיח דמתני' דהכא דאיירי מחיים ובזמן הבית מדקתני שאין בהן מעילה לא מתוקמא כר"י הגלילי דלפי סברת המקשן נראה דר"י סובר דאפילו במידי דחזי להקרבה הוי מחיים ממון בעלים מדמוקי סתמא דמתני' כוותיה ולא מסיק אדעתי' דמקשה לומר שהטעם מפני שאחריותו עליו דהא מתני' סתמא נקט משמע דאיירי בין בשלמים בין בבכור ובבכור לא שייך הטעם דאחריות. ועוד דא"כ אפילו נכסים שיש בהן מעילה נמי משכחת דמיקרי רעהו שחייב באחריות אע"כ דסבירא לך דר"י סבר דהוה ממון בעלים לגמרי אפילו מחיים ובמידי דחזי להקרבה וע"ז מקשה דליתא להאי סברא כמו שיתבאר בסוף הסוגי':

שם ואיתיביה רבא לר"נ ומעלה מעל וכו' ומשני רבינא וכו' ואי איתא לישני וכו'. נראה לפי שיטת רש"י דסברת המקשה דקושיית רבא אינו מדמצינו לר"י דמחייב בקרבן מעילה דהא שפיר יש לחלק דלענין מעילה אתרבי מבה' וכיחש אלא כוונת הקושיא מדמסיים בה מפני שהוא ממונו משמע דאית להו לכהנים זכיה בגווייהו דאל"ה אמאי קרי לה ממונו דהא טעמא דאחריות לא שייך בבכור א"ו משום דאית ליה זכיה בגווה ומקשה לרב נחמן דאמר דלית ליה זכיה בזמן הבית ולפ"ז א"ש הא דמקשה רבא בפשיטות מדברי ר"י הגלילי לפי דנראה ליה לרבא דהא דסיים ר"י שהם ממונו אינו מענין הפלוגתא אלא ר"י הוא דיהיב טעמא למילתא דכיון דמצינו שהם ממונו י"ל דחייב ואע"ג דאית בהו צד גבוה איתרבו מבה' כדאיתא בהזהב ורבנן דפליג עליה סברי דכיון דאית בהו צד גבוה איתמעטו מבעמיתו אבל במה דאיקרי ממונו לא פליגי ואם כן מקשה רבא שפיר וכן הוא האמת לפי המסקנא דשני ליה רבינא בבכור בחוץ לארץ ואליבא דרבי שמעון וכו' הנראה מזה דלפ"ז הא דסיים בה שהם ממונו כ"ע מודו בה דכיון דלכתחילה אינו עומד כלל להקרבה פשיטא שהוא ממונו לקדש בו את האשה אלא דרבנן סברי דאפ"ה פטור מקרבן מעילה כיון דאית בהו עכ"פ צד גבוה בדיעבד ואם כן ה"ה דלמאי דאוקמינן מלתא דר"י בשלמים והטעם מפני שהוא ממונו פירושו שאחריותו עליו ודאי דלא פליגי רבנן עליה בהא שאחריות עליו אלא לענין דינא דמעילה פליגי. ולפ"ז מקשה הש"ס שפיר ואי איתא לישני וכו' פי' בשלמא לסברא שלי דר"י במידי דחזי להקרבה לא קאמר דהוי ממון בעלים לגמרי אלא דוקא לענין מעילה איתרבו וא"כ הא דמסיים בה שהם ממונו למאן דמוקי לה בשלמים קרו לה ממון מפני שאחריותו עליו וטעמא הוא דקא יהיב למלתיה וא"כ א"ש דלמאן דמוקי לה בבכור הוצרך רבינא לומר דאיירי בבכור בח"ל ויהיב טעמא למילתיה שפיר שהם ממונו דכ"ע מודו בה וא"כ יש לרבותו לקרבן מעילה אבל בבכור בזמן הבית לא שייך לומר שהם ממונו דהא לית לי' שום זכי' בגוה כיון שעומד להקרבה דהיינו כדר"נ וזו לפי סברא שלי וא"כ קשיא מתני' דהכא אבל לפי סברתך דמוקמת למתני' דהכא כר"י הגלילי וא"כ מפרשת דכל קדשים קלים אפי' בזמן הבית לר"י הוי ממון גמור דקרית לה רעהו וע"כ דאתה אומר דהא דסיים ר"י שהם ממונו היינו מסברא דנפשיה דמקרא דומעלה יליף שהוא ממונו גמור וא"כ רבנן ודאי פליגי עליה בזה וסבירא להו דלאו ממונו הוא כיון דלית ליה זכיה בגוה דלהקרבה קאי והיינו ממש כדר"נ דלא מיתוקמא כלל כר"י כיון דאמרת שר"י סובר שהוא ממון גמור לכל מילי וממעילה ילפינן לה אלא כדרבנן מיתוקמא שפיר וא"כ לישני הא ר"י הגלילי הא רבנן כיון שכן הוא האמת ודוק שזהו נ"ל ברור בכוונת הסוגיא לפרש"י והוא הנכון והא דלא אקשי בפשיטות מדאסקינן שם להדיא דלא הוי ממונו אפילו לר"י הגלילי אלא בבכור בח"ל דוקא דאכתי הוי מצי למימר דנהי דבכור בא"י לא הוי ממונו היינו משום דקדושתו מרחם ואין אחריות עליו משא"כ מתניתין דהכא מוקמינן בשלמים וכבן עזאי אליבא דר"י הגלילי דשלמים הוי ממונו אלא דעיקר קושיית המקשה דע"כ לא אמר ר"י הגלילי ממונו אלא לענין מעילה בלבד והא דסיים שהם ממונו טעמא דקיהיב וקס"ד דרבנן נמי מודו בהכי שהם ממונו לקדש בו האשה ומש"ה מקשה מדר"י הגלילי אדרבנן כדפרישית משא"כ למאי דמוקמי למתני' דהכא כר"י הגלילי משמע דהוי ממון גמור וקרינן ביה רעהו וא"כ ודאי רבנן פליגי עליה בהא דקאמר שהן ממונו א"כ ה"ל לשנויי הא ר"י הגלילי הא רבנן כדפרישית ודו"ק:

ומשני בגמ' מתנות כהונה קאמרת. פי דמתני' דהכא גופיה לא איירי בבכור אלא בשלמים והטעם מדמצינו לר"י דסבר כיון שחייב באחריותו קרינן ביה בעמיתו וכיחש כמו כן יש לחייבו שפיר בנזקין דרעהו קרינן ביה אבל במתנות כהונה לא שייך לו לומר כן וק"ל:

בתוס' בד"ה ומחיים מי אמר תימא מאי קס"ד וכו' דא"כ מאי פריך בבכור ליסייעיה משלמים וכו' עכ"ל. כבר פירשתי שיחתי דלפרש"י א"ש דהא דקאמר בשלמים שהן ממונו היינו שחייב באחריותו ואף על גב דאית בהו צד גבוה אתרבו מבה' וכיחש אבל מ"מ ממון גמור לא הוי אבל בבבור לא שייך לומר כן אלא צ"ל דהא דמרבו לה ר"י לדין מעילה וכאן מחייבינן ליה נמי בנזקין היינו משום דהוי לדידיה ממון גמור ואם כן קשיא שפיר והתנן בכור מוכרין וכו' כדפרישית ומוקמינן לה אפי' אליבא דר"י הגלילי כדרבינא משמע דר"י גופא במידי דחזי להקרבה דלא הוי ממון גמור והא דמרבי שלמים למעילה היינו כיון שחייב באחריותו ודו"ק:

בא"ד והא דקאמר התם לימא דלא כר"י ומסיק כי קאמר ר"י מחיים וכו' לא הוי לפי המסקנא דהכא וכו' עכ"ל. פירשו כן לפי שיטתם דלשינויא דכי קאמר ר"י מחיים לא משמע לחלק בין מתנות כהונה לשאר מילי אלא בכל מילי איירי ומחמת זה גרסו בסוף הסוגיא אלא מתנות כהונה שאני וא"כ ע"כ שחוזר מתירוץ ראשון לכך פירשו שפיר דמסקנא דקידושין לא הוי כמסקנא דהכא אבל לפי מה דפרישית בגמרא לפירש"י דלא גרס בסוף הסוגיא אלא והיינו משום שאינו חוזר מתירוץ ראשון אלא תי' א' הוא ופירושא הוא דקמפרש בסוף הסוגיא דהא דשני מעיקרא כי קאמר ר"י מחיים לא איירי כלל במתנות כהונה אלא בבעלים ובשלמים והטעם משום שאחריותו עליו כפרש"י להדיא בד"ה כי קאמר ר"י מחיים וא"כ הסוגיא בקידושין נמי הכי מיפרש' דכי קאמר ר"י מחיים היינו בבעלים ובשלמים ולא איירי מבכור כלל וכן נראה מלשון רש"י בסוגיא דקידושין שלא הזכיר שם בכור בפירושו וק"ל:

בתוספות בד"ה ואיתיביה רבא לר"נ ובזמן שב"ה קיים איירי כדאיתא בפ"ק דתמורה דדומי' דשלמים קתני א"נ כדפ"ה כאן וכו' עכ"ל. נראה דהא דלא מפרש הקונטרס באמת כאן כדאיתא בתמורה היינו משום דהתם רבא בעצמו אמרה שרוצה להוכיח דאיירי בבכור שעומד להקרבה ועל זה קאמר אי בזמן הזה דומיא דשלמים קתני אבל כאן פרש"י למסקנת רבינא דבבכור בח"ל איירי דלא חזי להקרבה וא"כ בע"כ לא הוי דומיא דשלמים וא"כ אמאי לא שני רבינא דאיירי בזמן הזה לכך מפרש מדמחייב ליה קרבן מעילה ע"כ בזמן הבית איירי:

בד"ה בבכור בח"ל הא דלא שני בבכור בזמן הזה דדומיא דשלמים קתני. למאי דפרי' בסמוך יותר היה ראוי לפרש לרבינא כפ"ה מדמחייב ליה קרבן מעילה ונראה דלתוס' בכור בח"ל הוי מ"מ דומיא דשלמים אבל מ"מ קשה דאמאי לא משני בפשיטות דהא דלא מוקי בבכור בזמן הזה משום דבהא אפילו רבנן מודו דהוי ממון הדיוט וצ"ל שסמכו עצמם על מה שכתבתי בדבור הסמוך דפלוגתא דאביי ורבא בפרק הפרה איירי בזמן הזה ומשמע דלא מיקרי ממונו וע"כ היינו כרבנן וק"ל:

בתוספות בד"ה ואי איתא לישני וכו' דממ"נ לא הוי כר"י הגלילי ולפ"ז לא יהיה אמת הא דמשמע לקמן בפ' הפרה עכ"ל. כוונת' בזה מבואר' שכתבו כן שלא תקשי מאי מקשה לישני הא ר"י הא רבנן דשמ' ניחא ליה לאוקמי מלתא דר"נ ככ"ע ועוד דאפשר לומר דהא דלא מוקי מלתא דר"נ כרבנן היינו משום דס"ל דלרבנן אפי' בבכור בזמן הזה הוי ממון גבוה דכן הוא האמת בסברת אביי ורבא לכך פירשו דמ"מ לא הוי מלתא דר"נ כר"י אף לדברי רבינא דהא ר"י ס"ל דאפי' בזמן הבית הוי ממון הדיוט לסברת המקשה א"ו כרבנן מיתוקמא וצ"ל דרבנן מודו דבכור בזמן הזה הוי ממון הדיוט כדא' ר"נ להדיא וא"כ דברי אביי ורבא ליתא לכך מקשי ש"ס שפיר דלישני הכי בהדיא:

בא"ד ומסתמא בימיהם פליגי וכו' נראה לי לפרש דכיון דבכור נוהג בימיהם אי איתא דאיירי דווקא בזמן הבית לא ה"ל לסתום אלא לפ' אבל באמת דברי תוספות בזה תמוהים מאד למאי דמסקי התוס' דלמאי דשני בגמ' מתנות כהונה שאני ואם כן מיתוקמא מלתא דר"נ שפיר אליבא דר"י אבל רבנן ס"ל דאפילו בזמן הזה הוי ממון גבוה וא"כ מיתוקמא מלתא דאביי ורבא כרבנן וקשה דאיך יחלוקו אביי ורבא על סתם מתניתין דהכא דסתם כר"י ועוד דהני אמוראי בסמוך גבי שלמים שהזיקו ודאי דסתמא כר"י ורבא גופיה אמר תודה שהזיקה גובה מבשרה והיינו כר"י וא"כ היה ראוי יותר לומר דאביי ורבא איירי בבכור בזמן הבית דזכו משלחן גבוה כמו דאיירי אמוראי בשלמים ותודה בע"כ בזמן הבית ומה שכתבו התוס' דכיון דבכור נוהג בזמן הזה ה"ל לפרש נ"ל דלישנא דפסולי המוקדשין משמע בזמן הבית. ונ"ל ליישב דלדברי התוספות סברי אביי ורבא דהא דסתם לן תנא כר"י היינו כבן עזאי דאמר לא אמר ר"י אלא בשלמים בלבד ואף דסוגית הש"ס אמר בסמוך דבכור אתי' במכ"ש אינהו לא ס"ל הכי אלא כרבינא דמתני לה אסיפא דבכור הוי יותר ממון גבוה משלמים דאפי' בכור בח"ל כן מוכח מתוך הסוגיא ואם כן אפשר לומר דה"ה בכור בזמן הזה הוי יותר ממון גבוה וא"כ הא דסתם תנא כר"י היינו בשלמים ותודה דהוי ממון בעלים אבל מתנות כהונה לא אך גם ע"ז קשה דא"כ דר"י לא אמר אלא בשלמים אבל בכור אפילו בזמן הזה הוי ממון גבוה א"כ מתני' דבכור מוכרין אותו אמאן תרמייה לכן נ"ל דבאמת ר"י בכור בח"ל כשלמים משוי ליה וכ"ש בזמן הזה אלא די"ל דס"ל לאביי ורבא דלא סתם לן תנא כוותיה אלא בממון בעלים ממש מטעם אחריות אבל בבכור בזמן הזה לא קי"ל כוותיה דמתניתין לא איירי כלל מממון כהן ודוק היטב. ועי"ל דרבא אמר כן לפי מאי דמשני לקמן נכסים שאין בהם דין מעילה אע"ג דאקשי ליה מ"מ אפשר דלא הדר ביה וכן משמע בתוס' דף י"ג ע"ב בד"ה אמר רבא תודה שהזיקה:

דף יג עמוד א

בגמרא השתא ומה שלמים וכו' בכור מיבעיא ופרש"י בבכור בח"ל והקשה מהר"ם דמנ"ל באמת לש"ס דאתי למעוטי בכור בח"ל ומקשי דאתיא במכ"ש ולמה לא נאמר דאתי למעוטי בכור בא"י בזמן הבית דהוי ממון גבוה לר"י כדאיתא לעיל עכ"ל. ונכנס בדוחק ול"נ דלק"מ דבכור דחזי להקרבה לא איצטריך בן עזאי למעוטי דמלתא דפשיט' היא כיון דלית ליה לכהן שום זכיה בהן מחיים מהיכא תיתי דהוי ממונו וזה מוכרח דאלת"ה תקשי לעיל במתני' שבכור מוכרין אותו דאמר רבה בר אבוה עלה לא שנו אלא בבכור בזמן הזה אבל בזמן הבית לא ומחמת זה הוצרך רבינא לפ' דרישא בבכור בח"ל איירי וקשה מנ"ל לרבה בר אבוה דלמא מתני' דבכור דאתיא כר"י איירי אפי' בזמן הבית א"ו דסברא דנפשיה קאמר דכיון שעומד להקרבה וטעמא דאחריות לא שייך ביה אין שום סברא לומר דהוי ממונו וכן רבינא מוקי ליה לר"י בח"ל מסברא דנפשיה אף בלא קושיא ואם כן מקשה הש"ס שפיר וק"ל:

בגמרא אי אליבא דרבנן פשיטא פירש"י אי אליבא דרבנן דפליגי וכו' בתם בעל השור משלם רביע ובעל הבור פטור וכו' עכ"ל. יש כאן ט"ס וצריך להגיה בעל השור משלם מחצה וכן כ' מהר"ם אבל הסוגיא תמוה מאד לפרש"י שאין הנדון דומה לראיה כלל וכמו שכתבו התוספ' ונ"ל דכך פירושו דאליבא דרש"י לרבנן גבי שור ובור האי כוליה הזיקא עביד והאי כוליה הזיקא עביד והטעם דבעל הבור פטור לפי שיכול לדחותו אצל בעל השור שעיקר הנזק נעשה מכחו נמצא לפ"ז תקשי תינח בשור מועד יכול לדחותו בעל הבור לפי שגובה כל הנזק מבעל השור אבל בתם אמאי אמרי רבנן שהניזק מפסיד חצי ולא יתן בעל הבור כלום כיון שהוא עשה ג"כ כל הנזק א"ו שאפ"ה יכול לדחותו דכיון שבאמת עיקר הנזק נעשה מבעל השור שהוא התחיל בנזק אלא דגזירת הכתוב הוא שפטור מחצי ואם כן אומר בעל הבור לניזק מזלך גרם שאינך נוטל כל הנזק מבעל השור ואני מאי איכפת לי כיון שעיקר הנזק נעשה מכחו כנ"ל טעם הדבר שמשום זה יכול לומר בעל הבור לדחותו לניזק אצל בעל השור אליבא דרש"י וא"כ מקשה הש"ס שפיר לפי שנראה פשוט דעיקר רבותא דר' אבא שאינו גובה מבשר נגד אימורים לפי דס"ל דהבשר ואימורים כא' כוליה הזיקא עביד דאי ס"ל דהבשר לבדו לא היה עושה כל הנזק מהיכ' תיתי שיגבה מבשר נגד אימורים א"ו דעיקר רבותא הוא דאע"פ דהבשר כוליה הזיקא עביד אפ"ה יכול לדחותו מהחצי אצל אימורים אף על גב שאינו גובה מהם כלום מ"מ יכול בעל הבשר לומר לך גבה משלמים כיון שהאימורים עשו ג"כ הנזק כמו הבשר ואי משום שאינך גובה מגזירת הכתוב מזלך גרם וע"ז מקשה שפיר פשוט דשמעינן לה מדרבנן כדפרישית:

בתוספות בד"ה הא מני פי' בקונטרס אי אליבא דרבנן וכו' משמע מפירושו שהשור עושה כל הנזק ובעל הבור אינו עושה כלום וכו' וכן פי' בהדיא לקמן פ' הפרה וכו' עכ"ל. כבר כתבתי שא"א לפרש כן דברי רש"י אלא דס"ל שהבור עושה ג"כ כל הנזק והטעם דפטור לפי שיכול לדחותו אצל בעל השור שהתחיל תחילה בנזק וממה שכתב אבל רבנן סברי דבעל השור כוליה הזיקא קעביד אין הכוונה לאפוקי דבעל הבור לא קעביד א"ו בעל הבור עשה ג"כ ההיזק ואפ"ה פטור כדפרישית והא דנקט רש"י לישנא דבעל השור כוליה הזיקא עביד היינו לפי דבמסקנא אמרו שם דר"נ סבר בעל השור פלגא הזיקא עביד ובעל הבור פלגא לכך פרש"י דרבנן ודאי סברי דבעל השור עביד כוליה הזיקא דאל"כ אמאי משלם הכל לרבנן ואע"ג דבעל הבור עביד גם כן כוליה הזיקא אפילו הכי יכול לדחותו דבעל השור התחיל בנזק וזה לשון בתר מעיקרא שכתב רש"י ועיין בחידושי פרק הפרה שם שכן מוכח להדיא מפרש"י מדלא פירש כן עד לבסוף דמסקינן לר"נ פלגא נזקא קעביד ודו"ק:

בא"ד ועוד מנ"ל לתלמודא דלרבנן בתם בעל השור משלם מחצה וכו' דלמא איירי במועד עכ"ל. והקשו כן לפרש"י אבל לכאורה יראה דלק"מ דהא פ' הפרה מייתי תרתי ברייתא ומוקי התם חדא בתם וחדא במועד ואע"ג דבאידך ברייתא דאוקמיה בתם לא מייתי מלתא דרבנן אלא דר"נ ודאי משמע דרבנן ג"כ איירי ביה דאל"כ לא שייך לישנא דר"נ והא דלא מייתי שם מלתא דרבנן היינו משום דרבנן אדרבנן לא קשיא שאמרו בשני הברייתות לשון א' אבל דר"נ לחודיה קשיא וא"כ מקשה הש"ס שפיר ופרש"י נכון וק"ל. ולפי לשון התוספתא שהבאתי בפ' הפרה אתי שפיר טפי דמבואר שם דרבנן פליגי בין בתם בין במועד ובתרווייהו פטרי ועיין שם:

דף יג עמוד ב

בפרש"י בד"ה חצר השותפין וכו' וכ"ש על הקרן דהא אפי בר"ה נמי חייב כו'. לא שייך לומר דאת' לאשמעינן דלא הוי רשות למזיק דמילתא דפשיטא היא דכיון שהם גם כן רשות הניזק לא שייך לומר תורך ברשותי מאי בעי ולכך פרש"י נמי בסמוך בד"ה ורשות הניזק בקרן פטור וק"ל:

בגמרא וה"ק חוץ מרשות המיוחדת וכו' לאו רב חסדא קאמר ליה אלא סתמ' דהש"ס הוא דמפרש לה הכי לפי מאי דס"ד השתא וכן לר"א בסמוך וק"ל ועיין בק"א:

בתוספות בד"ה חצר השותפין וכו' וגרסינן לקמן א"ל רבי אליעזר ותסברא מתנית' מי לא פליגי וכו'. פי' דלפ"ז דפלוגתא ר"ח ור"א לפי מאי דס"ד השתא הוא בחצר המיוחדת לפירות ולא לשוורים א"כ כי קאמר א"ל ר"א מתניתא וכו' פירושו דבעי ר"א לאוקמי מלתא כתנאי דס"ל דתרווייהו בריית' איירי באינה מיוחדת לשוורים וא"כ איהו דאמר כרשב"א ודחי לה סתמא דתלמודא דלא הוי כתנאי דמצינו לאוקמי בריית' דרשב"א במיוחדת לזה ולזה וא"כ הוי מילתא דר"ח אליבא דכ"ע אך לספרים דגרסי לקמן ותסברא מתנית' מי פליגי וגרסי בסוף אלא כי תניא ההיא משמע מזה דר"א מייתי סייעתיה דלא תקשי ליה ברייתא דר' יוסף דעל כרחך דר' יוסף איירי באינה מיוחדת לשוורים דאל"כ תקשי אידך מתניתא וא"כ שכל עיקר של ר"א להוכיח דברייתא דר"י איירי באינה מיוחדת לשוורים כי היכי דלא תקשי ליה מוכח דאיהו ור' חסדא איירי במיוחדת אף לשוורים ועל זה כתבו דלפ"ז לא יהיה תחילת הסוגיא כמו המסקנא דהא במסקנא משמע דפליגי באינו מיוחדת לשוורים והשתא ס"ד דפליגי במיוחדת וק"ל ועיין מ"ש בסמוך בגמ' שם:

בתוספות כשמזיק חב המזיק וכו' אך קשה דלשמואל תקשה הבריית' עכ"ל. ואע"ג דמגופא דברייתא לא קשה על שמואל במאי דקאמר דאתיא לאתויי קרן דהא בברייתא נמי הכי משמע דקאמר תם משלם ח"נ וכו' אלא דלשמואל תקשי מנ"ל בריית' דאתי לאתויי קרן דשומרים דלדידיה משמע דאתי לאתויי קרן גרידא:

דף יד עמוד א

בגמרא ה"ק אם קבל עליו שמירת נזקיו חייב. אין זה מענין שלפניו דאזיק תורא דמשאיל לתורא דשואל דא"כ מאן חייב אלא כגון דאזיק תורא דמשאיל לתורא דעלמא וחייב השואל ואין להקשות דא"כ מעיקרא אמאי לא מוקי הברייתא בהכי היינו משום דבברייתא אמרו בהדיא והזיקו ברשותן משמע דלא קאי אתורא דעלמא דאם כן הוי ברשות הניזק ופטורין ועוד דא"כ מאי קמ"ל דמרבי לה כשהזיק חב המזיק דמלתא דפשיטא היא ומתני' היא בפ' שור שנגח ד' וה':

שם נפרצה בלילה וכו' מה שיש לדקדק כאן דמאי קמ"ל דין זה בשומרים טפי מבעלים דתנן לה בפ' הכונס יתבאר בפ' שור שנגח אי"ה:

בתוספות בד"ה מי לא פליגי ה"מ לאוקמי וכו' נראה לפמ"ש התוספות לעיל דגרסינן מי לא פליגי ולא גרס אלא כי תניא ההיא א"כ משמע דאליבא דר"א לא מצינו לתרץ הברייתא אלא לומר דפליגי וא"כ מפרשי שפיר אבל אי גרסינן אלא כי תניא ההיא לק"מ דהא בכה"ג דקאמר ר"א מתרצי הברייתא טפי שפיר וק"ל ועיין במהר"ם:

בגמרא מתקיף לה ר' זירא כיון דמיוחדת לפירות הא בעינן ובער בשדה אחר. ק"ק דא"כ לר' זירא ברייתא דרב יוסף היכי מתרצי' דממ"נ קשה וא"ל דמקשה באמת אגופיה דברייתא דלישנא דאתקפתא לא שייכא אבריית' וכן בסמוך קאמר ואת"ל פליגי בקושיא דר"ז ופירוקא דאביי פליגי משמע דר' זירא עדיין עומד בסברתו וכן ר"א סבר לה כוותיה וא"כ קשיא ברייתא דר"י ומה שפירש בת"ח דברייתא דר"י איירי לדידהו בחצר שאינו לא לזה ולא לזה לשוורין ולפירות דחד והיינו כמ"ש תוספות בד"ה מי לא פליגי והוא דוחק דלשון הש"ס לא משמע הכי. ועוד קשה למה לא מקשה ר' זירא לעיל תיכף אמימר' דאבימי דאמר חצר השותפין חייב אמאי הא בעינן ובער בשדה אחר. ונ"ל ליישב דר"ז לא מקשה מגופיה דברייתא דר"י דקתני חצר השותפין חייב אמאי הא בעינן ובער בשדה אחר וליכא דאפשר לומר דבשדה אחר לא אתי למעט אלא ר"ה אבל כה"ג כיון שהוא ג"כ רשות הניזק שדה אחר קרינן ביה כמו שפרש"י לעיל במימרא דאבימי אבל נראה דעיקר קושיית רבי זירא היא על מה דמשני לחלק בין חצר המיוחדת לשוורים ובין חצר המיוחדת לפירות זה החילוק אינו נראה לר"ז דכיון דכבר אמרת דבמיוחדת לשוורים מודו כ"ע דלאו שדה אחר הוא א"כ מ"ש מיוחד לפירות ממיוחד לשוורים דהא עיקר קרא בשדה אחר קאי על הפירות וא"כ שאין נראה זה החילוק לר"ז מסיק הש"ס שפיר ואת"ל פליגי אבימי ור"א בקושיא דר"ז ופירוקא דאביי פליגי פי' דר"א ס"ל כר"ז שאין נראה כלל לחלק בין מיוחד לשוורים ולפירות למיוחד לפירות לחוד כיון דעיקר קרא בשדה אחר קאי על הפירות וא"כ לפ"ז צ"ל דמתניתין דרב יוסף פליגי אמתניתין דרשב"א וס"ל להברייתא דרב יוסף אפילו במיוחדת לפירות ולשוורים לא ממעטינן לה משדה אחר דבכה"ג שדה אחר מיקרי דאי הוי ס"ל לברייתא דר"י דבמיוחדת לתרווייהו לא מיקרי שדה אחר א"כ אפי' מיוחדת לפירות לחודי' הוי ממעטינן ג"כ כדפרישית וברייתא דרשב"א ס"ל דאפילו מיוחדת לפירות לחוד באמת ממעטינן משדה אחר וא"כ דע"כ מתני' פליגי ר"א סביר' ליה כברייתא דרשב"א דפטור בחצר השותפים אפי' לפירות לחוד זה סברת ר"א כר"ז שאין לחלק כלל אבל ר"ח בשם אבימי ס"ל כתירוצא דאביי ושפיר יש לחלק בין מיוחדת לפירות ובין מיוחדת ג"כ לשוורים וא"כ מתניית' לא פליגי אלא ברייתא דר"י איירי במיוחדת לפירות וברייתא דרשב"א איירי במיוחדת ג"כ לשוורים ואם כן ר"ח אמר למילתיה אליבא דכ"ע דהא איהו דאמר חייב היינו במיוחדת לפירות לחוד ואף שלכאורה לא משמע כן מלשון רש"י המעיין היטב יראה שיש לפרש דבריהם על דרך זה והוא נכון אלא דמלשון התוס' לא משמע כן בסמוך ודו"ק. ועוד נ"ל דלר"ז מיתוקמא ברייתא דר"י במיוחדת לשוורים ולא לפירות דלר"ז עיקר הקפידא בשן הוא לענין פירות ולא איכפת לן אם מיוחדת לשוורים וכן לר"א וכן מוכח להדיא בדף י"ו גבי ר' אלעזר אמר כולה ר"ט היא ע"ש:

בתוספות בד"ה לא לזה ולא לזה רבינו תם גריס וכו' ולא גרסינן כמ"ש בספרים לזה וזה לשוורים דאם כן גבי שן לא הוי חצר הניזק לפי שיטתם. אבל לפי מה שכתבתי בסמוך דאתקפתא דרבי זירא אינו אלא דעכ"פ עיקר הדבר תלוי במיוחד לפירות כמו במיוחד לתרווייהו אבל האמת די"ל דאף במיוחד לפירות ולשוורים קרינן ביה שפיר שדה אחר כיון דהוי מ"מ ג"כ רשות הניזק א"כ מכ"ש כאן דהוי מיוחד לשוורים לחוד ולא לפירות דהוי שפיר רשות הניזק וקרינן ביה שדה אחר דעיקר שדה אחר קאי על הפירות וא"כ לפ"ז יש לקיים גירסת ספרים ישנים וכן משמע מלשון רש"י שכתב בד"ה דלגבי שן וכו' שהרי גבי פירות אינה אלא דניזק זה הלשון משמע דאף ע"ג דלשוורים הוי לתרוייהו לא איכפת לן ודו"ק ומכ"ש לדרך השני שכתבתי בסמוך יתיישב טפי שפיר:

שם א"ה ארבעה שלשה הוי. אף על גב דלשמואל כ"ש דתקשי דממ"נ בין לר"ט בין לרבנן לא הוי אלא ג' מ"מ יש ליישב בדוחק דה"ק דכיון דבשני בבות הדין פשוט לכ"ע ובשלישי שהוא חצר הניזק יש בו שני חילוקי דינים והיינו דלר"ט חייב נ"ש ולרבנן ח"נ לכך מונה השלישי לשניהם ונקט ארבעה וק"ל:

דף יד עמוד ב

בפרש"י בד"ה פרה שהזיקה טלית שדרסה עליה בחצר הניזק וכו' הא דלא מפרש שהזיקו בקרן י"ל דכיון דקרן אינו משלם אלא מגופו א"כ הנזק שהוזקה הפרה אח"כ בטלית היא ג"כ פסידא דניזק ראשון ולישנא דשמין אותו בדמים משמע סתמא דשמין כל הנזק לכך ניחא ליה לפרש דאיירי בנזקי רגל:

בא"ד או פרה שהזיקה טלית וכו' ט"ס הוא וצ"ל וטלית שהזיקה פרה וכן הוא במהר"ם וכן משמע מלשון התוס' ומלשון רש"י:

בתוספות בד"ה פרה שהזיקה טלית וכו' וקשה דע"כ היינו בחצר הניזק וטלית שהזיקה פרה היינו בר"ה וכו' עכ"ל. עיין בר"ן שפי' דמיתוקמא שפיר בחצר המיוחדת לשוורים לשניהם ולמטלטלין לחד והיינו לבעל הטלית ולא לבעל הפרה וא"כ לגבי בור חייב דלא שייך לומר תורך ברשותי מאי בעי כיון שהוא לשוורים לשניהם ולגבי רגל הוי חצר הניזק עכ"ל. ובפשיטות הוי מצי לפרש דאיירי בנזקי קרן ובחצר המיוחדת לשניהם בין לשוורים בין למטלטלים אבל לפי מ"ש הוא לא מיתוקמא אלא אליבא דאביי ולא אליבא דר"ז לעיל וצ"ע וי"ל גם כן דלא ניחא ליה לפרש בנזקי קרן כדפרישית לרש"י:

בגמרא והתניא ישיב לרבות שוה כסף אפילו סובין. קצת קשה דמאי קושיא דלמא לעולם אין בית דין נזקקין אלא לקרקעות דוקא והא דכתיב ישיב אפילו סובין היינו דבניזק תליא מלתא דאף אם יש למזיק קרקעות ורוצה הניזק לגבותן יכול לדחותו אצל מטלטלין אפילו סובין ונראה דס"ל דאי ס"ד שאין שעבוד הניזק על מטלטלין דמזיק לא היתה הסברא נותנת שיכול לדחותו ממקרקעי למטלטלי כמו שאין יכול לדחותו אצל בינונית וזיבורית דא"כ הורע כוחו וק"ל:

שם בגמרא בפני ב"ד פרט למוכר נכסיו ואח"כ הולך לב"ד ש"מ לוה ומכר וכו' לשון הש"ס בכאן אין מדוקדק כמ"ש התוס' ועוד דלישנא ואח"כ הולך לב"ד הוא לגמרי מיותר. ונראה דעיקר הקושיא הוא מזה דס"ד דהא דקי"ל בכ"מ גובה מנכסים משועבדים היינו כל שבא המלוה או הניזק לב"ד תיכף קודם המכירה והתרה בלוקח אל תקני שיעבודי ובכה"ג גובה אבל כל ששתק בשעת המכירה ואח"כ בא לב"ד י"ל דאינו גובה כיון דאיכא פסידא דלוקח וע"ז מקשה ש"מ לוה ומכר וכו' פי' דפשיטא ליה דקי"ל דאפי' בכה"ג גובה וזה שדקדק רש"י בד"ה פרט למוכר נכסיו וכילה המעות וכו' וכוונתו דה"א דבכה"ג אינו גובה כיון דאיכא פסידא דלוקח במה ששתק זה עד שכילה הלה המעות א"כ י"ל דקס"ד דהא דקי"ל גובה ממשועבדים היינו כשעמד בדין ואפ"ה במע"פ אינו גובה דחיישינן לפרעון וע"ז מקשה ש"מ לוה ומכר וכו' וכ"כ הת"ח וק"ל:

דף טו עמוד א

תוספות בד"ה אשר תשים לפניהם תימא הא לפניהם לא איירי אלא בכשרים לדון וכו' ואשה פסולה לדין וכו' עכ"ל. לשון התוס' קשה ליישב לפי פשוטו דהא בסוגיא דשמעתין לא איירי כלל שתהא האשה כשירה לדון כמו האיש אלא שיש להזדקק לדינה כמו לדין איש מדקאמר איש דבר משא ומתן וכו' וכן קאמר כי היכי דתיהוי לה חיותא משמע דלא קאי אדיינים אלא אבע"ד ואם נאמר שזה בעצמו קושי' תוספות דבגיטין משמע דקאי אדיינים וכאן קאמר דאבע"ד קאי דא"כ למה מייתי כאן דאשה פסולה לדין שזהו לאו מענין הקושיא ועוד דע"ז לא תירצו כלום וא"ל דקושית התוספות היא למאי דמפרשי לפניהם קאי בין אדיינים ובין אבע"ד שכן כתב ר"י בסוף מס' גיטין שם וא"כ מקשו כאן מדמצינו שאשה פסולה לדון אין לרבותה ג"כ לענין בע"ד דהא ודאי ליתא דא"כ תקשי להו מהדיוטות גופיה דפסילי לדין ואפ"ה הם בכלל בע"ד וכן דברי התוספות בכל זה הדיבור אינם מתיישבות היטב זה אחר זה. ונ"ל ליישב דכך פירושו דהתוספות מקשה מדמצינו דלפניהם לא קאי אלא אדיינים איך מייתי התלמוד כאן דשוותה אשה לאיש לענין ב"ד אלא צ"ל דאתיא במכ"ש דכיון דיתורא דלפניהם אתי לרבויי אשה שכשירה לדין א"כ כ"ש דאתרבי בע"ד ע"ז כתבו דהא ליתא דאשה פסולה לדון מדתנן בפרק בא סימן כל הכשר וכו' וע"ז תירצו דלא איירי התם אלא באיש ואם כן י"ל שפיר דאשה אתרבי לדון מלפניהם וא"כ יליף הש"ס במכ"ש דאתרבי לבע"ד. ע"ז כתבו שפיר ומדכתיב והיא שופטת וכו' פירוש כיון דאמרינן דמאי דמייתי הש"ס כאן לפניהם היינו דאתרבי לדין ומיניה ילפינן ממילא לבע"ד אם כן קשה דאמאי לא מייתי כאן קרא דדבורה דמעשה רב ולפניהם לא הוי אלא רמז בעלמא וכתבו שאין משם ראיה ודו"ק:

בא"ד וא"ת בגיטין דרשינן לפניהם למעוטי הדיוטות והכא דרשינן לרבות אשה עכ"ל. נראה כוונת הקושיא היא מדממעטי התם הדיוטות מלפניהם היינו ע"כ כפרש"י דלפניהם קאי על ע' זקנים דכתיבי לעיל מיניה וא"כ איך מרבינן כאן אשה כיון דלא שייכא בסנהדרין ותירצו הא דממעטי' התם הדיוטות לאו משום דקאי על הזקנים אלא משום דאלקים כתיבא בפרשה וכן כתבו להדיא במסכת גיטין דלא כפירוש רש"י ובזה נתיישב מה שהקשה מהר"ם ע"ש:

בא"ד וא"ת בלא לפניהם תיפוק ליה מאלהים דבעינן מומחים עכ"ל. קושיא זו אין מקומה כאן אבל לפי מ"ש א"ש דאגופיה דגמ' דגיטין דיליף מלפניהם ליכא להקשות דלפרש"י לאו מיתורא דקרא ילפינן אלא מפשטא דקרא דלפניהם קאי אזקנים אבל לפמ"ש התוספות כאן בהכרח דלא כפרש"י כמ"ש בסמוך אלא הא דדרשינן מלפניהם היינו משום דכתיב אלהים בתרא וא"כ מקשה שפיר בלא לפניהם תיפוק ליה וק"ל:

בתוספות בד"ה והמית איש או אשה תימא דקרא קמא כי יגח ה"ל לאתויי וכו' דמקרא דוהמית דרשינן בפרק שור שנגח וכו' עכ"ל. ולכאורה נראה דלק"מ דהא עיקר הילפותא כאן דשוותה אשה לאיש לכל מיתות שבתורה והיינו שחייבים על ידיהם וא"כ איך שייך ללמוד מקרא דכי יגח דלא איירי אלא ממיתת השור ואפילו חיוב דכופר לא שייך בתם כדאיתא בפ' שור שנגח לכך מייתי מקרא והמית דכתיב במועד וכתיב ביה וגם בעליו יומת דהיינו מיתה בידי שמים ואין להקשות נמי דא"כ איך יליף מקרא דוהמית מה איש נזקיו ליורשיו כיון דקרא לא מייתר ובאמת לק"מ דקרא ודאי מייתר דכיון דכתיב ואם שור נגח הוא משמע שפיר דקאי אדלעיל מיניה שכבר כתיב איש או אשה ואם כן איש או אשה ל"ל א"ו דאתי ללמוד לנזקיו ליורשיו וק"ל:

בפרש"י בד"ה ממונא הוא ונ"מ דאי מודה מקמי דליתי סהדא לא מפטר עכ"ל. משמע דלמ"ד קנסא פטור בכה"ג והיינו כמ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור ותימא גדולה מי דחקו לרש"י לפ' כן ולהכניס עצמו בפלוגתא דהא בלא"ה מפרשא שפיר דנ"מ למודה מפי עצמו לגמרי ונראה דאפשר דכוונת רש"י בזה דלא תקשי למ"ד פלגא נזקא ממונא מלישנא דמתני' דקתני ע"פ עדים משמע דדוקא ע"י עדים חייב בשלמא למ"ד פ"נ קנסא י"ל דאף ע"ג דבכל נזקין חייב אף במודה מפי עצמו כיון דבקרן דתם לא שייכא ניחא ליה למנקט ע"פ עדים דשייך בכולה. אבל למ"ד פ"נ ממונא קשיא ואע"ג דבפני עדים אוקמינא לעיל דמשום סיפא איצטריכ' ליה היינו לתרץ יתורא דבפני עדים דנקט אבל פשטא דלישנא נראה דמשמע שהחיוב תלוי בעדים אבל לפירוש רש"י א"ש דבפני עדים לאו לדיוקא אלא אדרבא היא גופא קמ"ל כמ"ד פלגא נזקא ממונא והכי פירושו דכללא נקט שכל זמן שהזיק בפני עדים בני חורין לעולם חייב לשלם הנזק ואינו מפטר בשום ענין דאע"ג שהודה תחילה חייב בכל הנזקין אפילו בקרן למ"ד פ"נ ממונא אבל למ"ד פ"נ קנסא אפשר דפטור בכה"ג ודו"ק:

בגמרא מאי שייר דהאי שייר שייר חצי כופר. יש לדקדק דלכאורה מתני' דמה בין תם למועד שייכא אמשנה דחמשה תמים וה' מועדין וא"כ אין שייך למתני כופר דהא לא שייך בכל ה' מועדין ואף למ"ד דאיכא כופר ברגל מ"מ באדם לא שייכי כופר ואדם נחשב בין ה' מועדין וכן בשן דבהמה לא שייכי ואף אם נאמר דקחשיב ליה שיורא כי היכי דלא תקשי מאי שייר וכו' מ"מ למ"ד פ"נ ממונא מה מקשי הש"ס דשייר כופר לחודיה ואיצטריך לאוקמי מתניתין כיחידאי כר"י הגלילי אמאי לא משני דכופר לא שייך למתני כיון דליתא בכל מועדים ויש ליישב ודו"ק דנראה דלא איירי אלא בקרן וה"ה דהמ"ל שייר דמי ולדות אליבא דר"ע:

דף טו עמוד ב

בתוספות בד"ה הא מני ר"י הגלילי וכו' נ"ל דאה"נ דלר"ע כופר לא הוי שיור והא דל"ק ר"ע היא דא"כ ליתני שהתם פטור מדמי עבד עכ"ל. ואין לומר שהטעם דפטור מדמי עבד היינו נמי משום דהביאהו לב"ד וישלם לך וא"כ לא הוי שיור שהוא בכלל מגופו דהא ליתא דע"כ לר"ע ס"ל דאי לאו קרא דבעל השור נקי ה"א דחייב לשלם דמי עבד מן העלי' דאל"כ קרא ל"ל וכן איתא להדיא בפ' שור שנגח. ומה שהקשה מהרש"א דלר"י נמי קשה ליתני שהתם פטור מדמי ולדות ותירץ דאתיא כמ"ד התם דעיקר קרא איצטריך לפטור תם ומכ"ש מועד דפטור אף אם לא נאמר קרא ובחנם נדחק לפרש כן שזו הסברא נידחת לגמרי ממה שהקשו יציבא וכו' אלא דבאמת לפי המסקנא ג"כ לק"מ דקרא אתי לפטור בין תם בין מועד ע"ש וק"ל:

בא"ד וא"ת ומנ"ל דלר"י תם משלם חצי כופר וכו' דלמא לעולם ס"ל דפטור דכשהשור בסקילה וכו' עכ"ל. פי' וכיון דידעינן מסברא דלא שייך חצי כופר בתם א"כ אייתר ובעל השור נקי לדמי וולדות ותירצו על זה וי"ל דהא דקאמר וכו' פי' דהש"ס משני שפיר דלר"י דלא דריש נקי מחצי כופר וא"כ מספקא לן אי סבר כרבה וא"כ ידעינן מסברא דלא שייכי כופר בתם או ס"ל באמת דתם חייב בחצי כופר כשאין השור בסקילה דלא ס"ל דרבה אלא כר"ט דס"ל הכי וא"כ ממ"נ לא הוי כופר שיורא או ס"ל דרבה הוי בכלל שמשלם מגופו ואי ס"ל דחייב הוי בכלל ח"נ ולא בא הש"ס לומר אלא דלא אתיא כר"א בפ' שור שנגח דלית ליה דרבה אלא ס"ל דאף שאין השור בסקילה חייב בכופר בעלמא אלא דבתם פטור מבעל השור נקי א"כ למה שיירי' אלא דקשה אמאי לא קאמר הש"ס דר"ט הוא דאית ליה בהדי' תם משלם כופר ונראה דלא מצי לאוקמי כר"ט משום דקתני שהתם מגופו ומועד מעלי' ולר"ט ליתא להאי כללא דהא שור המזיק ברשות הניזק דהוי מועד לר"ט ומשלם נזק שלם אפ"ה אינו משלם אלא מגופו כדאית' בתוספות בדף הסמוך ודו"ק ועיין מ"ש מזה בפ' שור שנגח דף מ"ב בדברי ר"י שם:

בתוספות בד"ה לפלוג וליתני בדידיה עיין במהרש"א. ובד"ה השתא דאמרת פלגא נזקא קנסא נראה דדוקא וכו' אבל למ"ד פלגא נזקא ממונא וכו' דקרן אורחיה הוא וכו' עכ"ל. נראה שכתבו כן לשיטת ר"ת שפי' לעיל דף ה' ע"ב בד"ה שכן מועדים מתחילתן דנשמע שם דלמ"ד פ"נ ממונא הוי קרן לגמרי אורחיה וכ"כ גם כן בדף ב' בד"ה במחוברת אבל לפמ"ש שם ובדף ג' ע"ב גבי ח"נ צרורות דהלכתא גמירא לה דממונא הוא והוכחתי בראיות ברורות דאף למ"ד פ"נ ממונא דס"ל דקרן לאו אורחיה מקרי קצת ואי משום דממונא הוא חצי נזק צרורות כ"ע מודו דממונא הוא אפ"ה קרי לה בש"ס בכמה דוכתי לאו אורחיה א"כ לא שייכי סברת תוס' כאן אלא דלמ"ד פ"נ ממונא האי שונרא וכלבא מגבינן אפי' בבבל אע"ג דלאו אורחיה דהא קרן וח"נ צרורות ג"כ לאו אורחיה בהכי אפ"ה הוי ממונא וכן נראה להדיא מל' הש"ס ועיין בת"ח שהאריך מאד להקשות על דברי תוס' בזה עיין שם וק"ל:

בפרש"י במשנה בד"ה ושור המועד וכו' ולגבי מועד חשיב להו חד וכו' עכ"ל. והיינו ע"כ לפי מאי דס"ד מעיקרא בש"ס אבל למסקנא דשמעתין כרבינא דאתמר כוותיה ליתא להאי פירושא אלא אדרבא עיקר מניינא דחמשה מועדין לא נאמרו אלא עלייהו דהיינו קרן וד' תולדותיו:

בגמרא מדקתני השן מועד וכו' אבל ח"נ משלמת וכו' עכ"ל. לכאורה קשה דמאי מקשה הש"ס בפשיטות ולא ניחא ליה לשנויי הא כדאיתא והא כדאיתא שהמשנה שונה ה' תמין וה' מועדין והיינו כ"א במקום חיובו ואין זה דוחק שכן אומר הש"ס בכל דוכתא ועוד ניחא לן לאוקמי הכי ממה שמוקמינן בתרי תנאי ועוד הלשון אבל ח"נ משלמת מיותר ונ"ל דסוגי' הש"ס מעיקרא סמיך אמאי דתנן השן מועדת לאכול הראוי לה וע"כ דאיירי בחצר הניזק אפילו הכי נקט דוקא ראוי לה משמע דבשאינו ראוי לה אינו משלם נ"ש. וא"ל דבראוי לה הוי שן ובשאינו ראוי לה הוי תולדה דקרן דא"כ הוי ליה למתני הכי בהדיא דהא מאי דנקט ברישא דנשיכה הוי תולדה דקרן היינו בר"ה דווקא ואם כן לא שייך הלשון דשן מועד להראוי לה אלא ודאי דמתוקמי כרבנן וא"כ כל הני דקרן ותולדותיו איירי בין בר"ה ובין בחצר הניזק אפ"ה קתני דאינה מועדת אלא חצי נזק משלמת וא"כ כבר שנה לנו התנא דבשן שאכלה דבר שאינו ראוי לה הוי תולדה דקרן דהיא בכלל נשיכה שאינה משלמת אלא ח"נ אפילו ברשות הניזק וע"ז קאמר שפיר דכשאכלה דבר הראוי לה הוי שן בחצר הניזק דמשלם נזק שלם ואם כן מוכח דרישא רבנן היא ולא ר"י ומקשה שפיר כן נראה לי בישוב לשון הש"ס אף שקיצר בלשונו ודו"ק ובדרך אחר נ"ל דדקדק הש"ס מדמתחיל בתם ונקט לישנא דאינה מועדת משמע דעיקר כוונה להורות דלא תימא דאף בקרן ותולדותיו שייך מועד בתחילתו בחצר הניזק לכך אמר אינה מועדת ואף שחצר הניזק לא נזכר כלל משמע ליה הכי משום דדומיא דשן ממעט לקרן גם זה נכון מראשון ועיין בלשון רש"י:

דף טז עמוד א

בגמרא רבי אליעזר משמיה דרב אמר כולה ר"ט היא ובחצר מיוחדת לפירות לאחד ולזה ולזה לשוורים כן נראה שהוא גירסת רש"י והוצרך ר"א לפרש במיוחדת לפירות לא' לפי שיטתו דלעיל דפטר בחצר השותפים בשן ורגל לכך מוקי לה במיוחדת לפירות לא' דבכה"ג לא הוי חצר השותפים לענין שן ואף לפי מאי דקאמר הש"ס לעיל דפליגי באתקפתא דר"ז ור"א ס"ל כר"ז דאף במיוחדת לשניהם לפירות לחוד לא מיקרי שדה אחר מ"מ לק"מ והיינו לפי מ"ש לעיל דלר' זירא דעיקר שדה אחר קאי על הפירות לכך מקשה דכשמיוחדת לפירות יש לפוטרה משן אבל אם אינם שותפים לפירות לא איכפת לן לענין שן ורגל במה שמשותפים לשוורים דכיון שאינה מיוחדת לפירות שדה אחר קרינן בה ואף לפי' ראשון שכתבתי שם בדף י"ד גבי אתקפת' דר"ז יש לפרש הסוגיא כאן אלא שלא רציתי להאריך כיון שנראה לי עיקר כפי' השני שכן מוכח מלשון הש"ס לעיל וכאן ותן לחכם ויחכם עוד:

שם בתוספות בד"ה כולה ר"ט היא וכו' ולספרים דגרסינן לזה ולזה לשוורים קשיא איפכא וכו' כ"ש היכא דאין מיוחדת וכו' עכ"ל. זה לפי שיטתם לעיל בדף י"ד בד"ה לא לזה ולא לזה אבל לפמ"ש כאן בגמרא וכן לעיל באריכות אין כאן מקום תימא כלל דלר"ז עיקר הענין תלוי במיוחדת לפירות לענין שן וא"כ מה שכתבו כ"ש היכא דאין מיוחדת לשוורים ואע"פ שמיוחדת לפירות ליתא לפי זו הסברא ולזה הסכימו רוב הפוסקים ועיין ברא"ש ודו"ק:

בגמ' אלא אמר רבינא חסורי מיחסרא וכו' ויש לך מועדים אחרים כיוצא באלו הזאב וכו' עכ"ל. יש לדקדק כאן דאמאי הוצרך לפרש רבינא ולהוסיף דוקא ויש מועדים אחרים כיוצא באלו. דלכאורה אדרבא דלפי מאי דס"ד עד השתא דשן ורגל ואדם עד הזאב כל אלו מחמשה מועדים הם א"כ ביותר ראוי להקשות אמאי חילק התנא הזאב והארי בפני עצמם ולא מנאם במנין המועדים אבל לפי מה דמשני רבינא דמניינא דמועדים לא קאי אלא אקרן דשור ותולדותיו ואם כן משן ורגל ואילך לאו אמניינא קאי וא"כ מאי קשיא ליה עד שהוצרך לומר ויש אחרים כיוצא באלו. ונ"ל דאדרבה לפי מאי דס"ד מעיקרא דמניינא דה' מועדים אכולהו קאי עד הזאב אין להקשות כלל אמאי לא חשיב נמי הזאב וכו' במניינא דפשיטא ליה דלא קא חשיב במניינא דה' מועדין אלא אותן בעלי חיים השנוין כבר במשנתינו בכל הפרק והן אותן אבות דכתיבי בהדיא אבל הזאב ואינך לא כתיבי כמו הנך כדפרישית וכ"ש שלא שנו עדיין כלל במשנה ולכך לא ערבינהו אבל עכשיו לפי' רבינא דחמשה מועדין לא קאי אשן ורגל וא"כ כבר סילק התנא ממניינא וקשיא עליה שפיר אמאי שונה לאלו בפ"ע והיינו מדנקט הזאב בלא וא"ו משמע דבבא אחרת היא ועי"ל דלמאי דס"ד מעיקרא דר"ט תני לרישא דמתניתין א"כ יש לומר דר"ט ס"ל כר"א דחילק בין בני תרבות וא"כ לערבינהו אבל עכשיו דאמרת דמלתא דתליא בפלוגתא אפ"ה קתני קשיא שפיר. וא"ל דהא דנקט להו בפ"ע בלא וא"ו היינו משום דר"א פליג בהו דא"כ תקשי נחש אמאי לא תני בהדי אינך לכך הוסיף לפ' ויש מועדים אחרים ופירושו דמשום דלא כתיבי כמו הנך לא ערבינהו אפי' בסיפא ושונה אותם בפ"ע כפרש"י וק"ל:

דף טז עמוד ב

בפרש"י בד"ה דרסה ואכלה פטור דאורחא הוא ושן בר"ה פטור עכ"ל. פי' כיון דאורחא הוא הוי תולדה דשן ולא קרן וא"כ ממילא פטור בר"ה מגזירת הכתוב מכאן יש לדקדק קצת על מה שפי' הרא"ש בריש פירקין בשם הרי"ף דהא דפטרה תורה שן ורגל ברה"ר משא"כ בקרן אין זה מגזירת הכתוב אלא טעמא רבה אית בהו דכיון דאורחיה דבהמה לילך בר"ה אין הבעלים צריכים לילך אחריהם תמיד משא"כ בקרן כיון שהכיר בו שהוא נגחן הוא מחוייב לשמרו עכ"ל ותורף כוונתו בקיצור דבשן ורגל המזיק לא שינה כלום שברשות מהלך א"כ על הניזק להרחיק שלא להניח פירותיו וכליו בר"ה משא"כ בקרן שעל המזיק להרחיק עצמו וא"כ לפ"ז תקשי אמאי פטרינן כאן גבי ארי בר"ה הא לא שייך הכא האי טעמא שיהיה על הניזק להרחיק עצמו שהרי אדרבא הבהמות של הניזק אורחייהו לילך תמיד בר"ה משא"כ בעל הארי כיון שיודע בו שאינו בן תרבות עליו לשמרו משא"כ למפרשים דשן פטור מגזירת הכתוב לא קשיא מידי וק"ל:

בגמרא אמר רב נחמן בר יצחק לצדדין קתני שטרפה להניח וכו' לכאורה נראה דוחק דהא בברייתא לא נזכר כלל להניח ונ"ל דבאמת טרפה פירושו בין לאכול בין להניח ובההיא גופא לצדדין קתני והיינו שטרפה בזאב או להניח בארי אלא כיון דמלשון הברייתא משמע דואכלה קאי אכל החיות לכך מפרש דגבי ארי שייך נמי ל' ואכלה כגון שדרסה אלא שהברייתא לא שייך להאריך כי רוכלא ונקט בקיצור והיינו ע"כ לכל חדא כדאיתא ובזה נתיישב מה שהקשה הת"ח:

בתוספות בד"ה והתניא וכן חיה ותימא ולוקמי בזאב וי"ל וכו' ולא הוי מצי לשנויי ר"ט היא וכו' מדקתני לה גבי שן עכ"ל. קצת קשה דאכתי אמאי לא מוקי לה כר"ט ואי משום דתני לה גבי שן היינו משום זאב דאורחיה לטרוף והוי תולדה דשן ומה שהביאו ראיה מדמסיק הש"ס בעצמו בסמוך מאי האי דקתני לה גבי שן וכו' אין זו ראיה דהתם מקשי שפיר דלא שייך למימר דנקט לה גבי שן משום זאב והיינו שנאמר דזאב אף על גב שהוא בן תרבות כיון דאייעד ביטל התרבות שלו וחוזר להיות אורחיה בכך והוי תולדה דשן ולכך נקט לה גבי שן וכן הקשה מהרש"א באמת בסמוך בתוספות אבל האמת דהתם לא שייך לומר כן כיון דבארי חייב נ"ש בדאייעד משום קרן ואפי בר"ה לא שייך למינקט בחצר הניזק ולשנותו נמי גבי שן משום זאב דכיון שאינו דומה חיוב דארי לחיוב דזאב שזה קרן וזה שן וגם אין הרשויות שוין שזה בר"ה וזה בחצר הניזק דוקא לא שייך לערבינהו כמ"ש מהרש"א אבל כאן אי מוקמינן לה כר' טרפון דאידי ואידי דוקא בחצר הניזק איירי א"כ מאי חזית לשנותו גבי קרן משום ארי ליתני נמי גבי שן משום זאב. וע"כ נמי שהתוספות בעצמם הרגישו בזו הסברא דאל"כ קשה מאי חידשו תוספות בזה דאי לאו דקתני לה גבי שן הוי מוקמינן לה כר"ט ותיפוק ליה דאי לאו דתני לה גבי שן הוי מוקמינן אפילו כרבנן ובדאייעד כמו שאמר הש"ס בסמוך א"ו דסברת התוספות דניחא לן טפי לאוקמי כר"ט משום דאי מוקמינן בדאייעד קשיא אמאי נקט חצר הניזק וצ"ל דנקט לה משום זאב וזהו דוחק קצת אבל אי מוקמינן כר"ט הוי חצר הניזק דוקא וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה. ולפי מאי דמרגלא בפומייהו דאינשי בשם גדולי קדמונים שכל היכא שכ' תוספות תימא וי"ל כוונתו לדחות הי"ל ולהחזיק התימא היה נראה לכאורה כוונתם כאן לדחות הסברא שכתבו דסתם חיה משמע בין ארי בין זאב דא"כ תקשי אמאי לא מוקמינן כר"ט ונקט לה גבי שן משום זאב והבן. אבל לפי האמת ליתא דבלא"ה א"א לאוקמי הברייתא כר"ט דהא ברישא דברייתא אמרו השן מועדת וכו' בהמה שנכנסה לחצר הניזק ואכלה אוכלין הראוין לה משלמת נ"ש ועלה קתני וכן חיה משמע להדיא דבשאין ראוין לה לא משלמת אלא ח"נ וזהו דלא כר"ט וכן דקדק הש"ס גופיה לעיל וא"כ צ"ל דהתוספות כתבו כן לרווחא דמילתא ודו"ק:

בד"ה כי תניא וכו' וי"ל משום זאב נקיט לה וכו' עד סוף הדיבור. עיין במהרש"א ועיין מה שכתבתי בסמוך בזה:

דף יז עמוד א

ע"ב בגמרא והאמר מר גדול תלמוד שמביא לידי מעשה ופרש"י אלמא מעשה עדיף עכ"ל. והקשו בתוספות דהא בקידושין משמע להיפוך דנשאלה לפני זקנים תלמוד גדול או מעשה גדול ונמנו כולם ואמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה עכ"ל התוספות. ונראה לכאורה ליישב לפירוש רש"י דמה שאמרו שם תלמוד גדול או מעשה גדול היינו כדי שנדע באיזה מהם ראוי להתעסק תחילה ביותר וע"ז אמרו שפיר תלמוד גדול שמביא לידי מעשה וא"כ כשיתעסק בתלמוד סוף שיהיה שכר שניהם בידו אבל אם יתעסק במעשה אין לו שכר תלמוד ואף ששכר מעשה אפשר שהוא עדיף משכר תלמוד טובים השנים מהאחד אבל כאן מדקדק מדקאמר שמביא לידי מעשה משמע להדיא ששכר מעשה גדול בסוף יותר משכר הלימוד וא"כ מקשה שפיר דהא כאן לא איירי מענין ההתעסקות כלל אלא לענין השבח והשכר דהא באמת בגברא רבא כ"ע ידעי שיש בידו תלמוד תורה ומע"ט אלא דמפני כבוד חזקיה מלך יהודה בטלו להאריך בשבח כל אדם וא"כ ראוי למעט השבח היותר גדול במעלת השכר ודו"ק:

סליק פרק ארבעה אבות