ספר מכלול (רד"ק)/פעלים/נחי פ"א

ואלה הפעלים שפ"איהם אל"ף נחה

אבד – העוברים והבינונים כשלמים, וכן הצווי. אבל אותיות אית"ן הונחה בהן האל"ף והאות הנוספת מונעת בחולם. והאל"ף תכתב או לא תכתב, ועם האל"ף לא תכתב: אוֹבַד, יֹאבַד, תֹּאבַד, נֹאבַד, יֹאבְדוּ, תֹּאבְדוּ, תֹּאבַד, תֹּאבְדִי, תֹּאבַדְנָה.

הִפְעִיל: העוברים והבינונים והצווי כשלמים, וכן האית"ן פעמים: אַאֲבִיד,^[1] יַאֲבִיד וכולי. ואפשר שעם האל"ף תנוח האל"ף פ"א-הפֹעל שלא יפגשו שני אל"פין כאחד, ותאמר אוֹבִיד, כי כן נכתבה: "אֹבִידָה עִיר" וכולי (ירמיהו מו ח). ואולי גם כן נאמר עם ית"ן: יוֹבִיד, תּוֹבִיד, נוֹבִיד.

והפִעֵל הדגוש בו כשלמים. ובאה מלת "וָאֲחַלֶּלְךָ מֵהַר אֱלֹהִים וָאַבֶּדְךָ" (יחזקאל כח טז) שלא נכתב בו אל"ף השרש, והאל"ף הכתובה היא אל"ף המדבר, ומשפטו וָאֲאַבֶּדְךָ כמו "וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה" (איוב לג לג), ומפני כובד קריאת שני אל"פין ביחד חסרה אל"ף השרש והוטלה תנועתה על אל"ף המדבר. ורבי יהודה המדקדק כתב בהפך זה, והנכון מה שכתבנו, כי לא מצאנו אחת מאותיות אית"ן נעדרת מהמכתב, ואף על פי שפעמים נחה ואיננה יוצאת במבטא כמו "בָּרוּךְ יְיָ וַאעְשִׁר" (זכריה יא ה), "וַאעַנֶּה אֶת זֶרַע דָּוִד לְמַעַן זֹאת" (מ"א יא לט), אף על פי כן לא תעדר מהמכתב לעולם. ואדוני אבי ז"ל כתב כי "וָאַבֶּדְךָ" מבנין הִפְעִיל כמו וָאַבִּידְךָ בשקל וָאַצִּיבְךָ, וָאַפִּילְךָ, ומשפטו וָאַאֲבִידְךָ ונבלעה האל"ף בדגש. וכן "מַכֹּלֶת לְבֵיתוֹ" (מ"א ה כה) נבלעה האל"ף בדגש ומשפטו מַאֲכֹלֶת. וראייתו כי לא תחסר לעולם פ"א-הפֹעל ועי"ן-הפֹעל בבנין הדגוש, כי בחסרי הפ"א ונחי הפ"א והעי"ן לעולם בנין הדגוש מהם כשלמים.^[2]

אהב – העוברים והבינונים כשלמים, וכן הצווי: אֱהַב, אַהֲבוּ, אַהֲבִי בפתח, או בסגול כמו "אֶהֱבוּ אֶת יְיָ" (תהלים לא כד), וכן "אֶחֱזוּ לָנוּ שׁוּעָלִים" (שה"ש ב טו). "אֱהָבֶהָ" (משלי ד ו). וית"ן: יֶאֱהַב, תֶּאֱהַב, נֶאֱהָב בתנועת האל"ף. ועם האל"ף אֵהָב בצרי: "אֲנִי אֹהֲבַי אֵהָב" (משלי ח יז), או בחולם: "וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב" (מלאכי א ב). יֶאֶהֱבוּ, תֶּאֶהֱבוּ בסגול. ומלת "תְּאֵהֲבוּ פֶתִי" (משלי א כב) משפטו היה תְּאְהְבוּ בשוא האל"ף והה"א, כמו "יֶחְרְדוּ" (יחזקאל כו יח) "יֶאְשְׁמוּ" (הושע ה טו), ותכבד פגישת שני אותיות הגרון עם שני שואין. או אפילו היה האל"ף בסגול, כמו "יֶחֶרְדוּ כְצִפּוֹר" (הושע יא יא), "וְלֹא יֶעֶרְבוּ לוֹ" (הושע ט ד), היתה הה"א חטופה, ולהרחיב על הה"א נתחלפה תנועתם השוא תחת התי"ו וצרי תחת האל"ף ושוא-ופתח תחת הה"א. ורבי יונה כתב כי הוא מהדגוש ובא הצרי מקום פתח.

אהל – העתידים: אֶאֱהַל, יֶאֱהַל – "וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם" (בראשית יג יב), או אֵהַל, כמו "אֵהָב" (משלי ח יז). ועתידי בנין הִפְעִיל ממנו: אַהֵל, יַהֵל וכולי – "וְלֹא יַהֵל שָׁם עֲרָבִי" (ישעיהו יג כ), והיו"ד פתוחה ולהבדיל בינו ובין "אִם אֶרְאֶה אוֹר כִּי יָהֵל" (איוב לא כו) שהוא שרש אחר וענין אחר.

אזל – "כִּי הַלֶּחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ" (ש"א ט ז). העתידים: אֵזַל, יֵזַל, תֵּזַל, נֵזַל וכולי – "מַה תֵּזְלִי מְאֹד" (ירמיהו ב לו) – הנח אשר בין התי"ו והזי"ן מקום אל"ף אזל, ולכן תי"ו "תֵּזְלִי" בצרי, להעמידה ולהוליד נח בינה ובין הזי"ן.

אזן – נמצא ממנו בנין הִפְעִיל: "וְלֹא הֶאֱזִין אֲלֵיכֶם" (דברים א מה). והצווי: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם" (דברים לב א). והבינוני והעתיד ממנו מצאנו בהסתר, הבינוני: "שֶׁקֶר מֵזִין" (משלי יז ד) משפטו מַאֲזִין, וכן העתיד: "אָזִין עַד תְּבוּנֹתֵיכֶם" (איוב לב יא) משפטו אַאֲזִין. ובפִעֵל הדגוש ממנו הנאמר בו "וְאִזֵּן וְחִקֵּר" (קהלת יב ט) תאמר אֲאַזֵּן, יְאַזֵּן, ולהקל על האל"ף תאמר אַזֵּן, כמו שנאמר "וָאַבֶּדְךָ" (יחזקאל כח טז) על דעת המדקדקים.

אזר – נמצא בפִעֵל הדגוש ממנו: "וַתַּזְרֵנִי חַיִל" (ש"ב כב מ) שהוא מן "אֲאַזֶּרְךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי" (ישעיהו מה ה), "וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה" (תהלים ל יב), וכן היה משפט "וַתַּזְרֵנִי" – וַתְּאַזְּרֵנִי. ואדוני אבי ז"ל כתב כי הוא מבנין הִפְעִיל משרש זרה.

אחד – העתידים: אֵחָד, יֵחָד וכולי – "אַל תֵּחַד כְּבֹדִי" (בראשית מט ו) ואפשר שיהיה שרשו יחד. וכן "אַל־יִ֭חַדְּ בִּימֵי שָׁנָה" (איוב ג ו). ובא דגש הדל"ת לתקן הקריאה לפי שהמלה מלעיל, ואלו היתה מלרע היתה כמו "וְלֹא יִחַ֖ם לוֹ" (מ"א א א).

אחז – העתידים: אוֹחֵז, יֹאחֵז, תֹּאחֵז, כמו "וָאֹחֵז בְּפִילַגְשִׁי" (שופטים כ ו), "וַתֹּחֶז יַד יְמִין יוֹאָב" (ש"ב כ ט), "יֹאחֵז בְּעָקֵב פָּח" (איוב יח ט), והוא נכתב באל"ף. וכן "צִירִים וַחֲבָלִים יֹאחֵזוּן" (ישעיהו יג ח), "הֲלוֹא חֲבָלִים יֹאחֱזוּךְ" (ירמיהו יג כא), וחי"ת "יֹאחֱזוּךְ" בשוא-וסגול. והנִפְעַל: נֶאֱחַז, נֶאֱחֶזֶת וכולי. ובא ברפיון: "וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם" (במדבר לב ל) – להקל.

אחר – העתידים: אֵחַר, יֵחַר, תֵּחַר וכולי, כמו "וָאֵחַר עַד עָתָּה" (בראשית לב ה). ובבנין הִפְעִיל, העתידים: אוֹחַר, יוֹחַר, כמו "וַיּוֹחֶר מִן הַמּוֹעֵד" (ש"ב כ ה). ולא נגזור עליו שהוא מן הכבד, כי יוכל להיותו מן הקל, כמו "וַתֹּחֶז יַד יְמִין יוֹאָב" (ש"ב כ ט), "וַיּוֹסֶף עוֹד דָּוִד" (ש"א כג ד). אך לפי שמצאנו עתידי הקל במשקל אחר: "וָאֵחַר עַד עָתָּה",^[3] נאמר על זה שהוא מן הכבד, ואף על פי שמצאנו בשרש אהב עתידי הקל בשני המשקלים, זה הוא יותר קרוב היותו מן הכבד.

אכל – העתידים: אוֹכַל, יֹאכַל, תֹּאכַל וכולי. האותיות הנוספות בחולם ועי"ן-הפֹעל בפתח. ופעמים כשתבוא בהפסק בצרי כמו "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל" (בראשית ב טז), "מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל" (בראשית ג ב), "לַחְמֵנוּ נֹאכֵל" (ישעיהו ד א) וכולי. וכן מן אמר – "אֲמָרֶיהָ תֹאמֵר" (משלי א כא). ומפני זה כתב רבי יונה כי כל וַיֹּאמַר, וַיֹּאכַל, פתח באתנח וסוף-פסוק לזה הטעם, לפי שהם מועתקים מצרי. ואף על פי שהצווי בחולם: אֱכוֹל, אֱמוֹר, ומנהג הלשון להיות הצווי והאית"ן שוים: פְּעַל – יִפְעַל, פְּעוֹל – יִפְעוֹל, אבל נהגו זה המנהג באֹכַל, אוֹמַר לפי שהניחו בהם פ"א-הפֹעל והניעו אותיות אית"ן בחולם, והיה כבד עליהם שני קבוצין כאחד אלו היה אומר יֹאכֹל, יֹאמֹר, ולכן הניעו עי"ן-הפֹעל בהם בפתח. ואף על פי שנשתמשו שני קבוצין כאחד כאשר אמרו "הֹרוֹ וְהֹגוֹ" (ישעיהו נט יג), לרוב השתמשם ביֹאמַר, יֹאכַל וחבריהם, היה כבד עליהם. ויש שיכתב בוי"ו במקום אל"ף: "כִּי יוֹכְלוּ אַתִּיקִים מֵהֵנָה" (יחזקאל מב ה), ויש בלא וי"ו: "וְאֹכַל פִּתִּי לְבַדִּי" (איוב לא יז), "וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי" (בראשית כז כה).^[4] והמרובע מזה: "תְּאָכְלֵהוּ אֵשׁ לֹא נֻפָּח" (איוב כ כו), כי הנפרד תְּאֹכֵל בחולם, ובהתחברו אל הכנוי שב לקמץ-חטף כמשפט, כמו "מְלָשְׁנִי" (תהלים קא ה) מן מְלוֹשֵׁן. ומבנין הִפְעִיל: "וְאַט אֵלָיו אוֹכִיל" (הושע יא ד) כמו אַאֲכִיל. והשם מזה בהבלע האל"ף בדגש "מַכֹּלֶת לְבֵיתוֹ" (מ"א ה כה). וכתב אדוני אבי ז"ל מבנין הִפְעִיל ממנו "לְהָכִיל לְמַעַן בָּרָק" (יחזקאל כא לג), משפטו לְהַאֲכִיל.

אכף – "כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ" (משלי טז כו). העתידים כעתידי אכל: אוֹכַף, יֹאכַף.

אלף – "פֶּן תֶּאֱלַף אֹרְחֹתָו" (משלי כב כה). וכן שאר העתידים: אֶאֱלַף, יֶאֱלַף וכולי, וברפיון לא מצאנו, אך נאמר אותו כאחד מחבריו. ובפִעֵל הדגוש ממנו: "מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ" (איוב לה יא) משפטו מְאַלְּפֵנוּ, ובהעדר האל"ף הוטלה תנועתה על המ"ם. ואדוני אבי ז"ל כתב כי הוא מבנין הִפְעִיל, דינו מַאֲלִיפֵנוּ, וחסרה יו"ד המשך כמו במלת "וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם" (ירמיהו ט ב), "וַיַּדְבְּקוּ גַם הֵמָּה" (ש"א יד כב). וכן אמר במלת "וַיַּבְּשֵׁהוּ" (נחום א ד), "וַיַּגֶּה בְּנֵי אִישׁ" (איכה ג לג), "וַיַּכְּתוּם" (במדבר יד מה), שהם מבנין הִפְעִיל לטעם שזכרנו במלת "וָאַבֶּדְךָ".

אמר – העתידים: אוֹמַר, יֹאמַר וכולי. ובאו בצרי בהפסק לגזרת פָּעֵל: "בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹאמֵר" (משלי א כא), "וּשְׂכַר עֲבָדֶיךָ אֶתֵּן לְךָ כְּכֹל אֲשֶׁר תֹּאמֵר" (מ"א ה כ). וכשהמלה מלעיל ישוב הצרי לסגול כמשפט: "וַיֹּאמֶר", "וַתֹּאמֶר", "וַנֹּאמֶר", ובא הפתח-גדול ומלעיל: "הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּ֣אמַר לוֹ" (משלי ז יג)^[5]. וכן בהפסק: "וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַֽר" (איוב ג ב) וחבריו. ונכתבו בלא אל"ף ובלא וי"ו: "אֹמַר אֶל אֱלוֹהַּ אַל תַּרְשִׁיעֵנִי" (איוב י ב), "וָאֹמְרָה לָהֶם" (נחמיה ה ז), "אֲשֶׁר יֹמְרֻךָ לִמְזִמָּה" (תהלים קלט כ), "וְלַעֲמָשָׂא תֹּמְרוּ" (ש"ב יט יד). והנִפְעַל: נֶאֱמַר, נֶאֱמֶרֶת, אֵאָמֵר, יֵאָמֵר, תֵּאָמֵר וכולי – "כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב" (במדבר כג כג), "לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה" (ישעיהו סב ד). ועתידי הִפְעִיל: אַאֲמִיר, יַאֲמִיר וכולי – "אֶת יְיָ הֶאֱמַרְתָּ" (דברים כו יז).

אנש – "חֶרְפָּה שָׁבְרָה לִבִּי וָאָנוּשָׁה", (תהלים סט כא) משפטו וָאַאֲנוּשָׁה, ובא בשורק, כמו "יִשְׁפּוּטוּ הֵם" (שמות יח כו), "לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה" (רות ב ח).

אסף – נמצא בעתידיו כעתידי אחז: "וַיּוֹסֶף עוֹד דָּוִד" (ש"א כג ד), משפטו וַיֶּאֱסוֹף, כמו שבאו רוב עתידיו בהנעת האל"ף: "וַיֶּאֱסֹף כַּחוֹל שֶׁבִי" (חבקוק א ט), "וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ" (ויקרא כה כ) וזולתם. וכן "אֹסְפָה הַצֹּלֵעָה" (מיכה ד ו), משפטו אֶאֶסְפָה, וכן "תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן" (תהלים קד כט), כמו תֶּאֱסוֹף. ובבנין הִפְעִיל ממנו: "פֶּן אֹסִפְךָ עִמּוֹ" (ש"א טו ו), ובאו על דרך "אֹבִידָה עִיר" (ירמיהו מו ח).

אסר – העתידים כשלמים: אֶאֱסוֹר, יֶאֱסוֹר – "וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם" (בראשית מב כד) – פ"א-הפֹעל בשוא-וסגול. ופעמים נחה האל"ף בשוא לבדו: "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ" (בראשית מו כט), "וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ" (שמות יד ו). ונגרעה גם מהמכתב במלת "כִּי מִבֵּית הָסוּרִים" (קהלת ד יד), וכן "בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית" (יחזקאל כ לז).

אצל – כשלמים. ובבנין הִפְעִיל ממנו: "וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ" (במדבר יא כה) – נחה האל"ף.

אצר – מצאנו בעתידים: "וָאוֹצְרָה עַל אוֹצָרוֹת" (נחמיה יג יג), בפלס "וְאֹמְרָה" (בראשית מו לא). ויתכן היותו מבנין הִפְעִיל ומשפטו וָאוֹצִירָה, ובא בשוא כמו "וַיַּדְרְכוּ" (ירמיהו ט ב), "וַיַּדְבְּקוּ" (ש"א יד כב), ואמרו זה בעבור כי הוא פעל-יוצא כי פירושו: שמתי אוצרים ופקידים על האוצרות.

ארב – מצאנו בעתידי הִפְעִיל ממנו "וַיָּרֶב בַּנָּחַל" (ש"א טו ה), משפטו וַיַּאְרֵב בנחל, ובאה היו"ד קמוצה תמורת האל"ף הנופלת. או יהיה מהדגוש משפטו וַיְאָרֵב, ובהעדר האל"ף הוטלה תנועתה על היו"ד.

אשׁם – שם רבי יהודה בזה השרש "וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם" (בראשית מז יט), "וַתֵּשַׁם אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ" (יחזקאל יט ז), ומשפטם תֶּאֱשַׁם בהנעת האל"ף בשוא-וסגול, או בשוא לבדו: "תֶּאְשַׁם שֹׁמְרוֹן" (הושע יד א), "וַיֶּאְשַׁם בַּבַּעַל וַיָּמֹת" (הושע יג א), "וַיֶּאְשְׁמוּ יֹשְׁבֵי בָהּ" (ישעיהו כד ו). וכן הנפעל: "גַּם עֶדְרֵי הַצֹּאן נֶאְשָׁמוּ" (יואל א יח), האל"ף בשוא לבדו. וכן כתב רבי יהודה מעקר זה "יִשֹּׁם וְיִשְׁרֹק" (ירמיהו יט ח) בהבלעת פ"ה-הפעל בדגש, ואמר כי נהפכה האל"ף ביו"ד במלת "וְהַבָּמוֹת תִּישָׁמְנָה" (יחזקאל ו ו), וכן בבנין הִפְעִיל "וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח" (במדבר כא ל), "אִם לֹא יַשִּׁים עֲלֵיהֶם נְוֵהֶם" (ירמיהו מט כ) – משפטם וַנַּאֲשִׁים יַאֲשִׁים. ויתכן לומר על אלה כלם כי הם מפעלי הכפל או מנחי הפ"א מהיו"ד, והדגושים מחסרי הפ"א מהיו"ד.

ואלה הם נחי הקצוות שפ"איהם אל"ף ולמ"דיהם ה"א

אבה – העתידים, הצווי: אֱבֵה, אֱבוּ, אֱבִי, אֱבֵינָה. או האל"ף בצרי להרחיב: אֵבִי, אֵבוּ. האית"ן: אוֹבֶה, יֹאבֶה, תֹּאבֶה, נֹאבֶה. ונפלה האל"ף גם מהמכתב במלת "אִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים אַל תֹּבֵא" (משלי א י), והאל"ף תמורת ה"א.

אפה – הצווי: אֱפֵה, אֱפוּ, אֱפִי, אֱפֶינֶה. או האל"ף בצרי: "אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ" (שמות טז כג). "וַתֹּפֵהוּ מַצּוֹת" (ש"א כח כד) – אל"ף אפה היא הוי"ו הנסתרת במלת "וַתֹּפֵהוּ" כמשפט. וכן תאמר העתידים: אוֹפֶה, יֹאפֶה, תֹּאפֶה, נֹאפֶה וכולי – בהעלם האל"ף.

אתה – הצווי: אֱתֵה כחבריו, ושאר העתידים: אֵאתֶה, יֵאתֶה, תֵּאתֶה, נֵאתֶה, באל"ף נחה, כמו "עָדֶיךָ תֵּאתֶה" (מיכה ד ח), או באל"ף נעה בשוא-וסגול, כמו "מִצָּפוֹן זָהָב יֶאֱתֶה" (איוב לז כב), "כְּסוּפָה יֶאֱתֶה" (משלי א כז), "קָרְבוּ וַיֶּאֱתָיוּן" (ישעיהו מא ה), "יֶאֱתָיוּ חַשְׁמַנִּים" (תהלים סח לב). ונפלה גם מהמכתב במלת "וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם" (דברים לג כא), והה"א למ"ד-הפֹעל נהפכה לאל"ף. ומחלוקת בקריאת המלה הזאת; בן-אשר קורא אותה מלעיל בשני פשטין, ובן-נפתלי מלרע בפשט אחד לבד, ויש ספרים בפשט אחד לבד ולא מחלפין. "הַעִירוֹתִי מִצָּפוֹן וַיַּאת" (ישעיהו מא כה) נכתבנו בנחי הלמ"ד במקומו בעזרת האל.

אלה, אנה, ארה – אחר שלא מצאנו העתידים באל"ף נחה, נאמר העתידים באל"ף נעה: אֶאֱלֶה, יֶאֱלֶה וכולי, אֶאֱנֶה, יֶאֱנֶה וכולי, אֶאֱרֶה, יֶאֱרֶה.

נימוקי רבי אליהו בחור

1. לא מצאתי זה המשקל בפסוק, אך הפייטן אומר אַאֲבִיךְ (קרובות לתשעה באב), מלשון "וַיִּתְאַבְּכוּ גֵּאוּת עָשָׁן" (ישעיהו ט יז).
2. והטעם, כי כבר נדגשה העי"ן ואין לשים שני דגשים באות אחת, כמו שאין דגש אחד מורה על שני ענינים.
3. אבל "וְלֹא אֵחַר הַנַּעַר" (בראשית לד יט) הוא עבר מבנין פִעל.
4. כי החולם מורה על הוי"ו, אלא שהיא חסרה על פי המסורת.
5. "וַתֹּאמַר" נחשב להפסק בעבור מלת "לוֹ". וכן כל שהוא בהפסק הוא וַיֹּאמַר בפתח והן צ"א, וכל וַיַּעַן, וַיֹּסֶף דאיוב דכוותיה.