רש"ש על המשנה/שקלים/א

רש"ש על המשנה מסכת שקלים פרק א

פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה

א

ועושין כל צרכי הרבים. עי' בהרע"ב והשמיט עריפת עגלה דאיתא בירושלמי ובפי' הרמב"ם. וקצת תימה דבט"ו באדר דהוא זמן שמחת פורים בירושלים יעדו לב"ד עסקים רבי העמל כאלה עי' מגילה (ז' ב'): בהרע"ב ד"ה ומתקנין אה"ד בשביל עו"ר וא"ד בשביל כו'. לכאורה מדוע פי' לזה טעם פרטי הלא לא גרע משאר צרכי רבים ואולי מפני שגם המשנה פרטם בפ"ע ולא סמכה על מה שאמרה כצה"ר ונ"ל משום דעדיין ימוה"ג לא חלפו לגמרי כדמוכח בריש מו"ק דגם במועד מתקנים אותן עי"ש בתוי"ט לכן הוצרך התנא לפורטם ומטעמא דהרע"ב שהוא דבר נחוץ לשיטתו: תוי"ט ד"ה ועל הכלאים ועוד תימה כו' ומותרין באכילה. בתור"ע כתב דגם כוונת הרע"ב אינה אלא לאסור לקיים זה ודאי דאין כוונת הרע"ב לדעת הרשב"ם בב"ב דהרע"ב כתב דישייר אחד מן המינים ולדעת הרשב"ם כבר נאסרו ב' המינים מהשרשה (ועמש"כ שם ע"ד) אבל אין טעם יפה לחלק בין לזרוע דשרי ע"י ביטול לבין לקיים דל"מ ביטול ולי י"ל כמו דמצינו לענין תרומה שאין הקרקע עולה בק"א (פ"ט דתרומות מ"ה) וכן לענין ערלה (פ"א דערלה מ"ו) ופרש"י בגיטין (נ"ד ב') דמחובר חשיב ולא בטיל ומצאתי חבר להרע"ב הרא"ש בפי' לכלאים רפ"ב שכ' ולכשיגדיל צריך לעקור כל מין אחר שיש בו וכדתנן במתני' א"ל עקור את הכל אבל מגמ' דמו"ק (ו' סע"א) מוכח להדיא דאף במחובר בטיל וכמש"כ התוס' שם ובב"ב ולשון עקור אה"כ דמביא הרא"ש לראיה נ"ל דשם הכוונה כל המינים כדמסיים חוץ ממין אחד אבל לת"ק כדא"ל עד שיפחות מרובע ולר"י הכל כדא"ל ואולי אף לדעת הרא"ש אם נודע לו קודם שנזרע וכבר נתבטל שוב אינו חוזר וניעור כמו במין במינו ביבש שנתבטל ברוב ואח"כ בשלו שהאריך להתיר בס"פ ג"ה סי' ל"ז: בא"ד דליכא למילף משום דחדוש הוא כו' וכי הא דכתב הרא"ש כו'. לכאורה הרא"ש לא הביא רק הגמ' דפסחים (מ"ד ב') וה"ל להביא הגמ' עצמה אך שם ל"א אלא משום דחדשה בו התורה חומרא לאסור בבישול אף דע"י כבוש מות לכן גם חומרת טעם כעיקר אולי הוא מהחידוש ולא ילפינן מיניה אבל קולא כש"כ דמצי למילף מיניה דומיא להא דאמרי' בחולין (צ"ח ב') אטו אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן וכאן נימר איפכא אבל לשון הרא"ש דזה קולא בבב"ח דלא נאסרה ע"י שריה משמע דגם קולתו הויא חדוש: שם ד"ה ויוצאין. לפירושו הוה כמו ואף יוצאין עה"כ וכה"ג מצינו במקרא וברכתם גם אותי שהוא כמו וגם תברכו אותי ועמש"כ בס"ד במגילה (ד'):

ג

בתוי"ט ד"ה במדינה כו' והדעת מכרעת כו'. יותר ה"ל להביא מהא דאיתא שם במקדש אומר אה"ש ככתבו כו' והתם ודאי מקדש ממש קאמר דהא אמרי' ביומא (ס"ט ב') אין אומרין שהמ"פ בגבולים ופרש"י כל חוץ לעזרה קרי גבולין וע"ש דמוכרח הוא ואפי' רב יוסף דקאמר שם שגדלו בשם המפורש נראה דל"פ בזה אלא דס"ל דהוראת שעה היתה כדלקמן שם:

ד

בתוי"ט ד"ה כל כהן ששוקל כל דעבר על פיקודא יתן. ור"ל כמש"כ לקמן בדה"ס דגבי לוים לא שייך העברה אך מש"כ וכדפי' הרב כו' ל"ד דהוא דייק שם מדכתיב מבן כ': בא"ד וכ' התוס' בפ"ק דערכין דה"נ כו' וקצת דוחק כו'. ע"ש בתוס' דלא כ"כ רק על ריב"ז ול"נ דלרבותא נקטי כהן אף שיש בו ג"כ משום וכל מ"כ כליל כו': שם ד"ה כל כהן שאינו. בסופו ומ"ש הרמב"ם כו' יש לתמוה כו'. ול"נ שמביא ראיה לריב"ז דממקרא זה דוכל מ"כ אין לפוטרן דהא בן בוכרי גופיה אמר דאם רצו כו' וא"כ ע"כ דאין זה שייך לשקלים וקרוב בעיני דחסר קצת בדבריו והאי ולפיכך קאי על המשנה הסמוכה לתת טעם על הא דנשים ונכרים אם שקלו מקבלין מידן דזה נלמוד מעדותו של ב"ב:

ה

בתוי"ט ד"ה אבל. אבל גי' הרמב"ם כו'. לכאורה לפ"ז זה"כ כל שנידר כו' לא קאי אלא על עובדי כוכבים לבד וכ"מ בפי' הרמב"ם. אך מהתוי"ט לקמן בד"ה כל משמע דקאי אכותים וצ"ל דחטאת ואשם נקראו ג"כ נידר ונידב וע"ד שכתבתי בנדרים (י"ג) לשיטת הרמב"ם ע"ש: