תפארת ישראל על שקלים א

משנה שקלים, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

תפארת ישראל · על שקלים · א · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

משמיעין על השקלים:    ב"ד מכריזין בכל גבול ישראל שיביא כל אחד מחצית השקל שחייב למקדש כל שנה ושנה, ומהשקלים הללו החדשים מקריבין מא' בניסן ולמעלה תמידין ומוספים עד א' בניסן בשנה הבאה [ולרמב"ם פ"א משקלים, היה מחצית השקל מטבע מכסף נקי. שהיה משקלו ק"ס שעורות בימי משרע"ה, אלא שאח"כ הוסיפו הסנהדרין שיתן כל אחד כסף נקי במשקל קצ"ב שעורות. ולש"ך [י"ד ש"ה] שיעור השקל לפי מעות שלנו ששה או תשעה [זילבערגראשען]. אמנם להכי מכריזין ל' יום מקודם, דזהו זמן ב"ד, שנותנין לאותו שאין לו, שישתדל לו בתוך הזמן מעות לשלם השקל:

ועל הכלאים:    משום דאז זמן זריעה, לכן מכריזין להזהיר הזורעים שיבררו התערובות מהזרעים. כדתנן כל סאה שיש בה רובע [הקב] ממין אחר ימעט, דר"ל אם יש בהזרע תערובות חלק כ"ד, צריך למעט אותו שנתערב משיעור הזה, ואח"כ יזרע. מיהו זרעים שצמחו כבר בתערובות, צריך לתלוש מין הא' כולו דאע"ג דכלא. זרעים מותרים באכילה אסור לקיימן במחובר. [ולא בטל ברובו. ה"ט משום דכל דבר שכל חד וחד לחודיה שרי, ורק ע"י תערובות נאסרו, ככלאי זרעים או בגדים דנאסרו משום תערובות ממשות אף דליכא טעמא לא בטלי זה בזה, משא"כ בשר בחלב דצריך ג"כ שיתן טעם, כל היכא דליכא טעמא שרי. מיהו קודם זריעה, כיון דבשעה שנתבטלו ליכא עדיין איסורא כלל, מדאו' ברובא בטל, ומדרבנן צריך שלא יהיה חלק הכ"ד מהזרע כך נ"ל פי' הר"ב שנראה תמוה. אמנם לפעד"נ דלהכי כשנזרע צריך לעקור מין א' כולו ולא בטיל. דכל מחובר הו"ל קבוע ולא בטיל [כרש"י גיטין דנ"ד ב']:

בחמשה עשר בו קורין את המגילה בכרכין:    הם המוקפין חומה מימות יהושע. ונקט מגילה ואינך הכא, דכולהו בט"ו, איידי דבעו למתני במ"ג דבט"ו שולחנות יושבין:

ומתקנין את הדרכים:    שנתקלקלו בימות הגשמים, מתקנין אותם לעולי רגלים שיעלו בניסן, או למי שנס לעיר מקלט, דבקיץ שכיחי אינשי טפי יחד, ואפשר טפי שיהרג אחד בשוגג:

ואת מקואות המים:    לנקותן מרפש ולהמשיך להן שאובין אם נתמעטו ממ' סאה, כדי להתטהר לפסח:

ועושין כל צרכי הרבים:    שגומרין דיני ממונות ונפשות וחייבי מלקיות, ופדיית ערכין וחרמין, והקדשות, והשקאת סוטה, ושריפת פרה, ורציעת עבד, וטהרת מצורע. ופותחין בורות לשתיית הקיץ. וכל הדברים הללו אם היו תלויין, ב"ד מזדרזין להשלימן עד אותו יום מדקרוב לסוף שנת התורה:

ומציינין את הקברות:    ששופכין סיד נמוח סביב הקבר, שיהיה לסימן שלא יאהילו עליו, דמשום דבימות הגשמים נמוח הסימן שעשו אשתקד, להכי צריך לחזור ולתקנו:

ויוצאין אף על הכלאים:    נקט אף, דר"ל אף שכבר הזהירו על הכלאים בר"ח, אפ"ה יצאו השתא לראות אם נזהרו העם בהכרזה:

משנה ב

בראשונה:    [עהעדעם], אם מצאו השלוחין כלאים בט"ו אדר, שלא נזהרו העם בזריעה, היו וכו':

היו עוקרין ומשליכין לפניהם:    לפני בעלי השדות, כדי לביישן:

משרבו עוברי עברה:    שהיו מלעיבין בהשלוחין ושמחין, שאחר שהלכו השלוחין היו נותנין העשב הנעקר לבהמתן, להכי היו עוקרין וכו':

היו עוקרין ומשליכין על הדרכים:    ועדיין היו שמחין, מדניכשו השלוחין שדותיהן ממין האחר, להכי חזרו והתקינו וכו':

משנה ג

בחמשה עשר בו שולחנות היו יושבין:    כדי לתבוע בנחת, וכל מי שיתן יקבלו ממנו, אבל אין כופין עדיין:

במדינה:    ר"ל בירושלים, וי"א דר"ל בכל ערי ישראל:

משישבו במקדש התחילו למשכן:    את מי שלא נתן שקלו עדיין:

ועברים:    היינו עבד כנעני דחייב רק במצות שהאשה חייבת, אשה נתמעטה מדכתיב איש, ולפיכך אפילו יש להן פטורים, אבל עבד עברי כשיש לו חייב, ובאין לו הרי הוא כשאר עני שבישראל. ובעבד כנעני, היינו אפי' ביש לו שנתן לו אחד מתנה ע"מ שאין לרבו רשות בו:

וקטנים:    כל שהוא פחות מבן עשרים קרוי קטן, ואפילו הביא ב' שערות. וכל אלו לא משכנום, משום דפטורים מן התורה:

כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו:    ר"ל בשבילו:

שוב אינו פוסק:    ואפי' מת אביו שוקל אפטרופסו, דנשתעבדו הנכסים:

ואין ממשכנין את הכהנים:    בשביל שקליהן:

מפני דרכי שלום:    שהשקלים הם לקרבנות צבור, והכהנים הם המקריבים, ראוי לחלוק להם כבוד, דאם לא, אתו לאנצויי בהדי הממשכן. והתנו ב"ד שאם גם לא יתנו, אעפ"כ יהיה להם חלק בקרבנות חלף עבודתם:

משנה ד

אמר רבי יהודה העיד בן בוכרי ביבנה כל כהן ששוקל אינו חוטא:    דס"ל דפטור מלשקול, וסד"א דמשום הכי לתסר מלשקול, דשמא לא ימסרנה יפה ויהיה קרבן צבור בא משל יחיד, קמ"ל דלא חיישינן. ואע"ג דנשים ועבדים וקטני נמי פטירי, ואפ"ה לא אצטריך לאשמעינן דאינן חוטאים, אלא מותרים לכתחילה [כמ"ה]. התם מפורש פטור שלהן בקרא דכתיב איש, ולפיכך ודאי ימסרו לצבור יפה, משא"כ כהן סד"א שיטעה לומר שהוא בר חיוב, ולא ימסור יפה:

הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו:    והרי גם הנהו מנחה מקרי [כמנחות דמ"ו ב' תוס' מנחות דק"ב ב' ד"ה כל]:

האיך נאכלים:    ש"מ דאין אנו חייבין בשקל, אבל באמת טעו, דכליל תהיה היינו בקרבן יחיד, אבל לא בשקרב קרבן כהנים בשותפות עם הצבור:

משנה ה

אם שקלו מקבלין מידן:    מיהו צריכין למסור לצבור יפה, כדי שלא יבוא קרבן צבור משל יחיד. ואף דמדאורייתא אין ממש בנתינת קטן, וא"כ מה מהני בשימסור יפה, עכ"פ כיון דמדרבנן פעוטות, מתנתן מתנה, הפקר ב"ד הפקר [כיבמות פ"ט ב'], ומהני אפי' לעניין דאו':

העובד כוכבים והכותי ששקלו אין מקבלין מידן:    דאינו נאמן למסור יפה יפה:

ואין מקבלין מידן:    מכותים, שלא להתחבר עמן, אבל בעכו"ם ליכא קרבנות זבין וזבות כו' והו"ל חולין בעזרה דאפילו בדיעבד פסול, והיכא תני אין מקבלין דמשמע רק לכתחילה:

וקיני זבות:    תורים ובני יונה שזבין או זבות מביאין:

אבל:    לא גרסינן אבל, וקאי הך מקבלין מידן, דנקט בסוף. גם אחטאת ואשם, דמשום דאתו לכפרה אולי ישובו עי"ז הכותיים. וכך כ' הרמב"ם:

זה הכלל כל שנידר ונידב:    למזבח כעולה ושלמי', וכ"ש חטאת ואשם שבאין לכפרה:

כל שאין נידר ונידב:    למזבח, אף שהוא נידר ונידב לבדק הבית:

לא לכם ולנו לבנות את בית אלהינו:    ואע"ג דהאי קרא רק בבדק הבית כתיב י"ל דאסיפא דקרא סמיך, דכתיב ולכם אין חלק, דהיינו בחיובי צבור שנקריב, וה"ה כל חיובים שאינן לכפרה על חטא ידוע:

משנה ו

ואלו שחייבין בקלבון:    [אזשיא] [ועי' רפ"ב]. דמשום דלפעמים יצטרכו הגבאים להחליף חצי השקלים על שקלים שלמים, או איכא. וכדי שלא יפסיד ההקדש עי"ז, להכי תקנו דבין שיתן חצי שקל או שקל שלם, יתן דבר מועט יותר מחצי שקלו [אמנם לרש"י חולין דכ"ה ב' עיקר דין קלבון היה רק בנותן חצי שקל, רק משום לא פלוג תקנו שאפילו שנים שנותנין שקל שלם יתנו ב' קלבונות]:

על ידי קטן:    ר"ל בשבילן:

פטור:    אפי' הלוה להן, דאילו במתנה אפילו בעד בר חיובא פטור מקלבון:

ואם שקל על ידו ועל יד חבירו:    ר"ל ששקל שקל שלם, בשביל עצמו ובשביל חבירו ומיירי שהלוהו לחבירו:

חייב בקלבון אחד:    דס"ל דהנותן חצי שקלו פטור מקלבון מן התורה, ולהכי בנתנו שקל שלם חייבין רק קלבון א' שלא יפסיד ההקדש כשיחליף הסלע על חצאי שקלים [ומכאן משמע כפירושו קמא דלעיל]:

הנותן סלע ונוטל שקל:    הוא מחצית השקל שבתורה דמנה של קודש כפול היה:

חייב שני קלבונות:    א' בשביל חצי שקלו, דמדנתן שקל שלם, אפילו לא היה מחזיר לו ההקדש כלום היה צריך לתת קלבון, והקלבון הב' חייב בשביל מה שנטל מההקדש לחזרה:

משנה ז

פטור:    מקלבון, מדנתן להם מתנה:

האחין והשותפין:    בעזבון אביהם:

שחייבין בקלבון:    דהיינו כשחלקו וחזרו ונשתתפו:

פטורין ממעשר בהמה:    דהרי הן כשאר שותפין דפטירי ממעשר בהבהמות שנולדו להן בשותפות:

וכשחייבין במעשר בהמה:    דהיינו בלא חלקו תפוסת הבית:

פטורין מן הקלבון:    דהו"ל כאב ששוקל בשביל בניו, דפטור מקלבון:

מעה כסף:    הוא אחד מעשרים וארבעה בסלע, שהוא אחד משנים עשר ממחצית השקל שבתורה, והוא מעה:

וחכמים אומרים חצי:    ר"ל חצי מעה: