רמב"ם על שקלים א

שקלים פרק אעריכה

משנה אעריכה

שקלים - הם אותם שאמר הכתוב עליהן "זה יתנו, כל העובר על הפקודים" (שמות ל, יג) וכו'.

ופירוש 'משמיעין' - מכריזין עליהם כדי שיכין כל אחד ואחד שקלו כדי שתהא תרומת הלשכה בעונתה, רוצה לומר בראש חודש ניסן, כאשר היתה בתחילה רוצה לומר בימי המדבר שהיתה התרומה הראשונה בראש חודש ניסן, הוא שאמרו חכמים: "ביום הוקם המשכן, בו ביום נתרמה התרומה" (ירושלמי שקלים א, א), ואמר הכתוב בהקמת המשכן "ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן" (שמות מ, יז).

ומכריזין עוד 'על הכלאים' - עניינו שיבקרו כל העם גינותיהם וכרמיהם, ועוקרין מה שצמח עם התנאים שבארנו במסכת כלאים.

ואמרו 'בחמישה עשר בו, קורין את המגילה' - עוד יתבאר במסכת מגילה, כי יושבי הערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון קורים בחמישה עשר.

ואמרם 'ומתקנין הדרכים' - הוא תיקון הדרכים והרחובות להשוות אותם ולישר אותם, ולעשות הגשרים על הנהרות, כדי שאם ינוס מכה נפש בשגגה שלא ימצא מניעה שתמנע אותו מלנוס והשיגו גואל הדם והכהו נפש, וזהו עניין אמרו "תכין לך הדרך" (דברים יט, ג).

ואמרם 'את מקווות המים' - הוא תקון מקוות המים, והוא שכל מקוה שימצאו שם פחות מארבעים סאה מביאין שם מים שאובין להשלים הארבעים סאה שהם שיעור מי מקוה, ועוד יתבאר זה העניין וזולתו במסכת מקוואות.

ואמרם 'צרכי הרבים' - ביארם בירושלמי ואמרו אלו הן צרכי רבים: דנין דיני ממונות, דיני נפשות, דיני מכות, ופודין ערכין וחרמים והקדשות, ומשקין מי סוטה, ושורפין את הפרה, ורוצעין עבד עברי, ומטהרין את המצורע, ועורפין עגלה ערופה, ופורקין את המנעול מעל גבי המים ואין מחזירין אותו רוצה לומר שמפקירין הגבים שהמים מכונסים בהם לבני אדם בכלל שישתו מהם בימות החמה. והכוונה כי כל מה שהיה מאלו הדברים תלוי ומסוגר ולא נתעסקו בו, שמזרזין וממהרין להשלימו ולהגיעו לתכליתו מחצי חודש אדר.

ואמרם 'ומציינין על הקברות' - הוא שמבקרין אותן, ואותן שהיו מוצאין שמיחה אותה המים רוצה לומר שנמחה הציון הבנוי על הקבר, היו משימין בו סימן ומחדשין אותו, כדי שיהא מקום הטומאה ניכר וידוע ויפרשו ממנו הכהנים. וכבר נתבאר לך במסכת מעשר שני שציון קברות הוא בסיד (מעשר שני ה, א).

ואמרו 'ויוצאין אף על הכלאים' - שיוצאין הממונין ומבקרין השדות הזרועות והכרמים, ולא היו סומכין על ההכרזה בלבד.

משנה בעריכה

זה מבואר ואמת. וכבר בארנוהו בפרק שני מכלאים.

משנה געריכה

'שולחן' - שם לשולחן שלפני השולחני שמקבל עליו מעות, וכך קורין החלפני שולחני בכל המשנה.

'והמדינה' - שם לכל ערי ישראל מלבד ירושלים, וכבר בארנו זה במסכת מעשר שני.

ופירוש 'למשכן' - שממשכנין מי שאינו שוקל, כלומר שמוציאים העבוט מביתו, ותרגום "אם חבול תחבול" (שמות כב, כ) "אם משכונא תסב".

וקטן שלא הביא שתי שערות אין ממשכנין אותו אלא שמניחין אותו ואם נתן מקבלין מידו, אמרו אין ממשכנין עד שיביא שתי שערות. ואם אביו נתן בעבורו והוא קטן, אומרין לו מאחר שנתת עליו השנה שעברה והעמדת עליו זאת המצוה, תן עליו תמיד עד שיגיע ולא תפסוק. וזהו עניין אמרם 'כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו, אינו פוסק'.

משנה דעריכה

אמר רבי יוחנן בן זכאי, כי הדעת נותן שכל ישראל חייבין לשקול לפי שהוא כופר-נפש. ועל דרך צחות המליצה אמר, כי מה שאמר השם יתברך 'זה יתנו', 'זה' בגימטריא שנים עשר, רוצה לומר כי השנים עשר שבטים כולם הם חייבין לשקול. אבל לפי שתרומת הלשכה יעשו ממנה העומר ושתי הלחם ולחם הפנים, והם מנחות ואוכליהן הם הכהנים כמו שפירש הכתוב, והשם יתברך אמר "כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" (ויקרא ו, טז), אילו היו נותנין שקליהם בתרומת הלשכה לא היה מותר להם לאכול שיורי העומר ושתי הלחם ולחם הפנים.

וחכמים אומרים, כי אמרו 'וכל מנחת כהן' אומר במנחות היחיד, והוא אמרם "מנחת יחיד קריבה כליל, ואין מנחת ציבור קריבה כליל", ולפיכך אם רצו לתת שקליהם מותר, כמו שהעיד עליו בן בוכרי.

משנה העריכה

אמרו 'אין מקבלין מידם קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות' - רוצה לומר מיד הכותיים, אבל הגוי אינו יודע בזה ואינו טורח בהם לעולם.

אמרו "סיפא בכותי" ולפיכך מקבלין מהם חטאות ואשמות, לפי שהוא כיון שנתכוון בכפרה אולי ישוב, אבל הגוים אין מקבלין מהם חטאות ואשמות לפי שאינו נדר ונדבה.

וכבר ידעת כי אנו לא נפריש היום בין כותי וגוי, כאשר הודעתיך זה הטעם במסכת ברכות באמרם גזרו עליהם שיהיו כגוים לכל דבריהם, ולפיכך תבחין מה שראוי ליקח מהם בזה הכלל שנתן לך בכאן, ופסק ההלכה שאין מקבלין מן הגוי קרבן אלא עולה הבאה בנדר ובנדבה בלבד.

ואמרם בתלמוד "אין מקבלין מהם לא לאמת המים ולא לחומת העיר ולמגדלותיה", רוצה לומר ירושלים, לפי שאמרו להם הזקנים "לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו" וכתוב "לכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים" (נחמיה ב, כ).

משנה ועריכה

כבר ידעת כי חובת כל אדם הוא מחצית השקל, והשקל הנזכר בתורה הוא שקורין אותו במשנה 'סלע', והסלע שני שקלים, והיו חצאי השקלים המבוקשים לצורך בני אדם אליהם, והיו נותנין בין השקל השלם ובין השני חצאין מעט מכסף והיו קורין אותו קלבון. וכשבאו שנים ונתנו שקל אחד בעבורם, נאמר להם שיתנו להקדש קלבון אחד שיש בין ערך השקל ובין מחצית השקל.

ורבי מאיר אומר, שהם חייבים בשני קולבנות כי כל אחד מהם אילו היה רוצה לקחת שתי מחציות שקל בשקל היה לו להוסיף קלבון, ומאחר שלא יגיע למשקל חצי שקל אלא אחר נתינת קלבון, יש לו על כל אחד משניהם לתת קלבון על כל פנים. ואם שקל אדם שקל בשבילו ובשביל מי שאינו חייב בשקל, כגון הנשים והעבדים, שנתינת אותו חצי שקל חסידות לא חובה, אינו חייב בקלבון.

והכל מודים שאם נתן סלע כדי ליקח מן האדם המקבל השקלים שקל, ויחשוב לו בשקל בשביל אדם שהוא חייב בשקלים, שיתן שני קולבנות, האחד המחויב לשקל שלקח בסלע, והשני המחויב עליו באותו שנתן בשבילו או בשביל חבירו.

ואין הלכה כרבי מאיר.

משנה זעריכה

'מעשר בהמה' - הוא חייב בו מי שנולד אצלו, אבל הלוקח מזולתו בהמה אינו חייב להוציא במעשר.

'והשותפין והאחים' - בהיותם שותפין בנכסי אביהם אינן חייבים בקלבון לפי שהם כמו אדם אחד, והם חייבין להוציא מעשר בהמה ממה שיולדו צאנם ובקרם כאשר יתבאר. וכשיפרדו איש מעל אחיו ויחלקו ממונם, יהיה כל אחד מהם כאילו קנה מחבירו החלק המגיע לו, ולא יתחייב במעשר בהמה מאותן הולדות שחלקו, ואם נתנו שקל בשבילם אחר החלוקה אז יתחייבו בקלבון.

'ומעה כסף' - הוא חצי שתות מחצית השקל והוא חלק מארבעה ועשרים מן הסלע, ומשקלו שש עשרה שעורות מכסף.

וחכמים אומרים, חצי - רוצה לומר חצי מעה, והוא משקל שמנה שעורות כסף.

והלכה כחכמים.