משנה כתובות ג ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת כתובות · פרק ג · משנה ז | >>
איזוהי בושת? הכל לפי המבייש והמתבייש.
פגם, רואין אותה כאלו היא שפחה נמכרת, כמה היתה יפה וכמה היא יפה.
קנס, שוה בכל אדם.
וכל שיש לו קצבה מן התורה, שוה בכל אדם.
אֵיזוֹהִי בֹּשֶׁת?
- הַכֹּל לְפִי הַמְּבַיֵּשׁ וְהַמִּתְבַּיֵּשׁ.
- פְּגָם, רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא שִׁפְחָה נִמְכֶּרֶת,
- כַּמָּה הָיְתָה יָפָה, וְכַמָּה הִיא יָפָה.
- קְנָס, שָׁוֶה בְּכָל אָדָם.
- וְכָל שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִצְבָה מִן הַתּוֹרָה,
- שָׁוֶה בְּכָל אָדָם:
ואיזו היא בושת?
- הכל - לפי המבייש, והמתבייש.
- פגם - רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת,
- כמה היתה יפה - וכמה היא יפה.
- קנס - שוה לכל אדם.
- וכל, שיש לו קצבה מן התורה - שוה לכל אדם.
אמרו "השוכב עמה"(דברים כב, כט), הנאת שכיבה חמשים כסף, אבל בושת ופגם אינו בכלל. וכמו כן צער אנוסה חוץ מן הקנס.
והקצבה - הוא חוק ידוע:
הכל לפי המבייש - אדם בינוני המבייש, בשתו קשה מאדם בזוי ומאדם חשוב. כך מצאתי בפירושי רבותי. ובפרק החובל מצאתי דאדם קל שבייש, בושתו מרובה. וכן עיקר:
והמתבייש - לפי חשיבותו בושתו:
כאילו היא שפחה - אומדין כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה יט בתולה לשפחה בעולה להשיאה לעבדו שיש לרבו קורת רוח הימנו. כ ובגמרא פריך מנלן דנותן בושת ופגם וצער, אימא חמשים כסף אמר רחמנא לכל מילי. ומתרץ, אמר קרא (דברים כב) ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף, הנאת שכיבה לבד היא חמשים כסף כא חוץ מהבושת והפגם והצער:
איזהו בושת כו'. כתב הר"ב ובגמרא פריך מנלן וכו' ומתרץ אמר קרא ונתן האיש השוכב וכו' והאי קרא באונס כתיב. מפתה מנלן ונ"ל דכיון דאשכחן דבושת ופגם לאו בכלל קנס דאונס נינהו והנהו שקלים דכתיבי במפתה ילפינן בגזרה שוה מהני דגבי אונס אם כן הנהו דמפתה נמי בושת ופגם לאו בכלל [קנס] נינהו ועיין מה שאכתוב ר"פ דלקמן בס"ד:
הכל לפי המבייש. כתב הר"ב אדם בינוני וכו' ובפרק החובל מצאתי אדם קל וכו' ושניהם בפירש"י דהכא כתב אדם בינוני וכו' ובפרק החובל כתב אדם קל וכו' והלכך להר"ן שכתב על פירוש רש"י דהכא וז"ל ובודאי דבמילי אחריני הכי הוא אבל באונס ומפתה נראין הדברים שכל שהוא זולל יותר בשתו מרובה. ע"כ נראה דבהחובל גורס נמי בדברי רש"י כמו הכא. ומיהו הרמב"ם פוסק גם בפ"ג מהלכות חובל אדם קל וכו' וכן פסק טור ח"מ סימן ת"ך:
כאילו היא שפחה. כתב הר"ב אומדין כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה כו'. גמרא. כתבו התוספות תימא דמה שומא היא וכי אשה חשובה ממשפחה גדולה אינה נפסדת בפגמה אלא שוה שפחה הנישאת לעבד ויש לומר דכל אשה שמין לפי מה שהיא בענין זה כמה אדם רוצה ליתן בין בתולה לבעולה להשיא לעבדו אשה כזאת הנפגמת והא דנקט שפחה אורחא דמלתא נקט דאין דרך להשיא לעבדו אשה בת מלכים עד כאן. ומ"ש הר"ב להשיאה לעבדו שיש לרבו קורת רוח הימנו פירש"י שזהיר בעבודתו ואף הוא רוצה לעשות לו נחת רוח להטעימו טעם בתולה:
(יט) (על הברטנורא) תימה, דמה שומא היא, וכי אשה חשובה ממשפחה גדולה אינה נפסדת בפגמה. אלא שוה שפחה הנישאת לעבד, ויש לומר, דכל אשה שמין לפי מה שהיא בענין זה כמה אדם רוצה ליתן בין בתולה לבעולה להשיא לעבדו אשה כזאת הנפגמת. והא דנקט שפחה, אורחא דמלתא נקט, דאין דרך להשיא לעבדו בת מלכים. תוס':
(כ) (על הברטנורא) פירש רש"י, שזהיר בעבודתו, ואף הוא רוצה לעשות לו נחת רוח להטעימו טעם בתולה:
(כא) (על הברטנורא) האי קרא באונס כתיב. מפתה מנלן. ונראה לי דכיון דאשכחן דבושת ופגם לאו בכלל קנס דאונס נינהו, והנהו שקלים דכתיבי במפתה ילפינן בגזרה שוה מהני דגבי אונס, אם כן הנהו דמפתה נמי לאו בכלל קנס נינהו:
איזהו בושת וכו': הלשון דחוק דלא הוה ליה למיתני אלא כמה הוא בושת ונלע"ד שבא לרמוז בשנוי הלשון דמשו' דהוה משמע דבושת ופגם הכל דבר אחד כל עוד שלא ידענו מהו פגם לזה שנה לשון איזהו כלומר איזהו בושת ואיזהו פגם ובדין הוא דה"ל למיתני לפי זה ברישא איזהו פגם כיון שהוא עיקר השאלה אלא דנקט אמאי דפתח ביה ואי היה מתחיל בפגם לא הוה לא במאי דפתח ביה ולא במאי דסליק מיניה ופגם היינו נזק הנישום נמי כן בשאר חבלות כדתנן בר"פ החובל בנזק כיצד סומא את עינו שבר את רגלו וכו' רואין אותו כאילו היא עבד נמכר בשוק כמה היה יפה וכמה היא יפה וצער לא פירש במשנה משום דפשוט הוא והיינו דקבעי ליה בגמ' לעיל צער דמאי ומסקי' צער בעילה שהנבעלת ברצון אין לה צער אלא כי נהמא אקושא בחנכי או וכו' כדכתיבנא לעיל אבל האנוסה יש לה צער וכתב הרמב"ם ז"ל שם בהלכ' נערה ר"פ שני ואנוסה יש לה צער וכן הוא אומר באנוסה תחת אשר ענה ע"כ ומשנתנו הביאה שם פ' שני סי' ד' ה' ו'. וז"ל הירושלמי הכל לפי המבייש והמתבייש לא דומה המבייש את הגדול למבייש את הקטן לא דומה מתבייש מן הגדול למתבייש מן הקטן בושת הגדול מרובה ונזקו ממועט בושת קטן ממועט ונזקו מרובה ע"כ: עוד בפי' ר"ע ז"ל ובגמ' פריך מנלן דנותן בושת וכו'. אמר המלקט עוד פריך בגמ' ואימא דוקא קנס דכתיב ביה ונתן לאבי הנערה הוי לאב אבל כל הני להוו לדידה ומסיק מסתברא דלאביה הוי שהרי בידו לביישה בבושת בעילה דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין לקדשה בביאה. וצער מפ' הרמב"ם ז"ל וגם בטור שם סי' קע"ז דרואין לפי קוטנו וקטנותה ולפי בריאותה כמה נצטערה וכן יתן מותר על חמשים של קנס:
יכין
הכל לפי המבייש: לפי קלות המבייש, בשתו מרובה [(שו"ע חו"מ, תכ)]:
והמתבייש: דלפי חשיבותו בשתו מרובה:
וכמה היא יפה: כמה יתן אדם בעד שפחה בתולה לעבדו שאוהבו וכמה יתן לו בעד בעולה:
קנס שוה בכל אדם: נ' כסף:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת