עיקר תוי"ט על כתובות ג

(א)

(א) (על הברטנורא) דרבינן לה מקראי בגמרא:

(ב) (על הברטנורא) כלומר, וכל שכן כשרות:

(ג) (על הברטנורא) ותימה, דאם כן נכרית נמי, ולתני לה דהוה רבותא טפי כו'. אלא אע"ג דגירי אמת הן, איצטריך, דסלקא דעתך אמינא דלקנסינהו שלא. הא להם קנס, שלא יטמעו בהו ישראל, אבל נכרית אין לקנוס. תוס':

(ד) (על הברטנורא) משום אשת אחיו צריך לפרש ונתגרשה, דאי נתאלמנה, יבמה היא לו וזקוקה לו. והתוספות כתבו דמיירי ביש לו בנים [מאשה אחרת] ובנתאלמנה. או דמיירי באשת אחיו מאמו. ת"ח:

(ה) (על הברטנורא) בגמרא ילפינן ליה מקרא:

(ב)

(ו) (על המשנה) השבויה. אע"ג דמדאורייתא. שבויה לא הויא בחזקת בעולה כדאמרינן בכל דוכתי בשבויה הקילו, מכל מקום אין לה קנס, דמשום גזירה שלא תנשא לכהן עשאוה כבעולה לכל דבריה. תוס':

(ז) (על הברטנורא) והוא הדין לשפחה בעודה שפחה שגם היא בחזקת בעולה, כדאיתא בגמרא דף י"א:

(ח) (על המשנה) על בת אשתו. הוה מצי למיתני אשת אביו וכלתו, דהא חשיב נמי עריות דעל ידי קידושין. אלא תנא ושייר, תוס':

(ט) (על הברטנורא) עיקר דרשא ממכה נפש בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת (ויקרא כד), הקישן הכתוב, מה מכה בהמה לא חילק הכתוב בין שוגג למזיד כו'. גמרא דף ל"ה. ועתוי"ט:

(י) (על הברטנורא) פירוש, מלקות בלא כרת. אבל כרת בלא מלקות לא משכחת, דכל חייבי כריתות לוקין:

(ג)

(יא) (על המשנה) ונתגרשה. דאילו שלא נתגרשה חייב מיתה ואין שם קנס. רש"י ודוקא נתארסה אבל נישאת שנכנסה לדזופה אע"פ שלא נבעלה אין לה קנס. [טור]. ונתגרשה לאו דוקא, והוא הדין נתאלמנה:

(יב) (על המשנה) אין כו'. ובריש פרקין דקתני אשת אחיו כו' יש לה קנס, ר' עקיבא היא. רש"י:

(יג) (על המשנה) לעצמה. משמע אבל צער ובושת ופגם לאביה. הר"מ. וטעמא, דבקרא [דלא אורשה] לא כתיב בהדיא אלא קנס. ועיין תוי"ט:

(ד)

(יד) (על הברטנורא) הכי קאמר, שאינו דומה כו' שהמפותה אין לה צער. והכי איתא בגמרא, אין דומה כו' לפי שפקחות שבהן אומרות מפותה אין לה צער:

(טו) (על הברטנורא) דאילו בושת ופגם נותן מיד. גמרא:

(טז) (על הברטנורא) כדכתיב לא יוכל לשלחה. רש"י:

(ה)

(יז) (על המשנה) נמצא כו'. אחר שכנסה. הר"מ. דאילו זנתה קודם שכנסה, עדיין אשה הראויה לו היא, שהרי כל שלא כנסה לאו אשתו היא:

(ו)

(יח) (על הברטנורא) גמ'. ומכאן הוכיח הרא"ש דלא כהר"מ שכתב במשנה ג' דקנסה דוקא לעצמה הא בושת ופגם לאביה, דאי הכי לא הוה ליה למתני דמפתה פטור בסתם, כיון דחייב בושת ופגם. ועתוי"ט:

(ז)

(יט) (על הברטנורא) תימה, דמה שומא היא, וכי אשה חשובה ממשפחה גדולה אינה נפסדת בפגמה. אלא שוה שפחה הנישאת לעבד, ויש לומר, דכל אשה שמין לפי מה שהיא בענין זה כמה אדם רוצה ליתן בין בתולה לבעולה להשיא לעבדו אשה כזאת הנפגמת. והא דנקט שפחה, אורחא דמלתא נקט, דאין דרך להשיא לעבדו בת מלכים. תוס':

(כ) (על הברטנורא) פירש רש"י, שזהיר בעבודתו, ואף הוא רוצה לעשות לו נחת רוח להטעימו טעם בתולה:

(כא) (על הברטנורא) האי קרא באונס כתיב. מפתה מנלן. ונראה לי דכיון דאשכחן דבושת ופגם לאו בכלל קנס דאונס נינהו, והנהו שקלים דכתיבי במפתה ילפינן בגזרה שוה מהני דגבי אונס, אם כן הנהו דמפתה נמי לאו בכלל קנס נינהו:

(ח)

(כב) (על הברטנורא) בגמ' מפרש טעמייהו מקראי:

(כג) (על המשנה) מכר. דתניא, יכול ימכור אדם בתו כשהיא נערה, אמרת, מכורה כבר יוצאה, עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר. רש"י:

(כד) (על הברטנורא) איש שעיר, תרגום ירושלמי גבר בגר:

(כה) (על המשנה) אין לה כו'. ודייקינן מינה, הא בושת ופגם אית לה. ודוקא אנוסה, אבל מפותה אין לה כלום. הרי"ף. דהא בוגרת אין לאביה כלום, ואי מפותה מחלה:

(ט)

(כו) (על הברטנורא) ותמיהני, התינח במקום שהבושת ופגם לעצמה. אבל משנה סתמא תנן וכי הוו לאביה מאי נייחא איכא לה כו'. ובגמרא ליתא אלא קא משמע לן. ונראה לי דהכי קאמר, קא משמע לן דלא, איכפת לן בהחזקת הלעז, אלא כל שהוא מודה בממון מחייבין ליה לשלם:

(כז) (על הברטנורא) ובאומר גנבתי קמשמע לן דאע"ג דבכלל הכפל יש בו קרן והוה אמינא דאגב דחייב בקרן ישלם גם כן הקנס, קא משמע לן דלא. ורישא אשמעינן דלא חיישינן להחזקת לעז דהוה אמינא אפילו מקרן ליפטר:

(כח) (על המשנה) זה הכלל. מוציא שם רע, ויוצא בשן ועין, דלא תני, איכא למימר דאתיא בזה הכלל. תוס':

(כט) (על המשנה) יתר כו'. פחות נמי משכחת ליה. דקיימא לן פלגא נזקא קנסא. ועיין בגמרא: