משנה כתובות ג ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת כתובות · פרק ג · משנה ב | >>
ואלו שאין להן קנס, הבא על הגיורת ועל השבויה ו ועל השפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו יתירות על בנות שלש שנים ויום אחד.
רבי יהודה אומר, שבויה שנפדית, הרי היא בקדושתה, אף על פי שגדולה.
הבא על בתו, על בת בתו, על בת בנו, על בת אשתוח, על בת בנה, על בת בתה, אין להן קנס, מפני שמתחייב בנפשו, שמיתתו בידי בית דין.
וכל המתחייב בנפשו, אין משלם ממון, שנאמר (שמות כא): ולא יהיה אסון ענוש יענש.
וְאֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶן קְנָס:
- הַבָּא עַל הַגִּיּוֹרֶת וְעַל הַשְּׁבוּיָה וְעַל הַשִּׁפְחָה,
- שֶׁנִּפְדּוּ וְשֶׁנִּתְגַּיְּרוּ וְשֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ יְתֵרוֹת עַל בְּנוֹת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- שְׁבוּיָה שֶׁנִּפְדֵּית, הֲרֵי הִיא בִּקְדֻשָּׁתָהּ,
- אַף עַל פִּי שֶׁגְּדוֹלָה.
- שְׁבוּיָה שֶׁנִּפְדֵּית, הֲרֵי הִיא בִּקְדֻשָּׁתָהּ,
- הַבָּא עַל בִּתּוֹ, עַל בַּת בִּתּוֹ, עַל בַּת בְּנוֹ,
- עַל בַּת אִשְׁתּוֹ, עַל בַּת בְּנָהּ, עַל בַּת בִּתָּהּ,
- אֵין לָהֶן קְנָס, מִפְּנֵי שֶׁמִּתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ,
- שֶׁמִּיתָתוֹ בִּידֵי בֵּית דִּין;
- וְכָל הַמִּתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, אֵין מְשַׁלֵּם מָמוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא, כב):
- "וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ":
ואלו - שאין להן קנס,
- הבא על הגיורת, ועל השבויה, ועל השפחה,
- שנפדו, ושנתגיירו, ושנשתחררו -
- יתרות - על בנות שלש שנים ויום אחד.
- רבי יהודה אומר:
- שבויה שנפדת - הרי היא בקדושתה,
- אף על פי - שהיא גדולה.
- שבויה שנפדת - הרי היא בקדושתה,
- הבא על בתו,
- ועל בת בתו, ועל בת בנו,
- ועל בת אשתו, ועל בת בתה,
- ועל בת בנה - אין להן קנס.
- מפני שהוא מתחייב בנפשו - שמיתתו בידי בית דין,
- וכל המתחייב בנפשו - אינו משלם ממון,
- שנאמר: "ולא יהיה אסון, ענוש ייענש" (שמות כא כב).
מה שנאמר "לא יהיה אסון"(שמות כא, כב), עניינו שלא יהא אסון בין שני האנשים הניצים ענוש ייענש הנוגף. ואם אסון יהיה בין שני הנצים, רוצה לומר שימות אחד מהן, יהרג ההורג ולא יהיה שם עונש כלל והוא אמרו "ונתתה נפש"(שמות כא, כג) וגו'. ויסתלק מן התשלומים לפי שאין אדם מת ומשלם, ואפילו היה שוגג שאין בו חיוב מיתה, לפי שכל עבירה שיש בה מיתת בית דין אין תשלומין ואפילו לשוגג. וזה הוא ההפרש שיש בין מחוייבי מלקות ובין מחוייבי מיתת בית דין.
ואין הלכה כרבי יהודה. והלכה כרבי עקיבא:
יתירות על בנות שלש שנים - דכיון דראויות לביאה בחזקת הפקר הן ז ונבעלות בגיותן, והשבויה בשבייתה:
הרי היא בקדושתה - ואינה בחזקת בעולה אף על פי שנשבית כשהיא גדולה. ואין הלכה כר' יהודה:
ולא יהיה אסון ענוש יענש - הא אם יהיה אסון באחד משני אלו האנשים המריבין, שנהרג אחד מהן, לא יענש ההורג בממון, שהרי הוא חייב מיתת בית דין כיון שהרגו לזה. ואין הפרש בעבירה שחייבין עליה מיתת ב"ד בין שוגג למזיד לעולם פטור מתשלומין. ט אבל בעבירה שחייבין עליה כרת או מלקות י אינו פטור מן התשלומין עד שיהיה שם עדים והתראה וילקה, ואז אינו משלם:
ועל השבויה. אע"ג דמדאורייתא שבויה לא הויא בחזקת בעולה כדאמרן בכל דוכתי בשבויה הקילו [וכמ"ש במ"ו פרק דלעיל] מ"מ אין לה קנס דמשום גזירה שלא תנשא לכהן עשאוה כבעולה לכל דבריה. תוספות:
יתירות וכו'. כתב הר"ב ונבעלות בגיותן וכו' כן לשון רש"י והוא הדין לשפחה בעודה שפחה שגם היא כהפקר כדאמרינן בפ"ק ד' י"א דעבדא בהפקרא ניחא ליה נוח לו להיות עבד ויהא מותר בהפקר זימת השפחות:
רבי יהודה אומר שבויה שנפדית הרי היא בקדושתה כו'. ובגמרא תניא נמי לענין כתובתה מאתים דר' יהודה אומר שבויה שנשבית אפילו בת עשר שנים כתובתה מאתים. וקשיא דר' לא שנאו בפ"ק מ"ד ובשלמא לר' יוחנן דס"ל בגמרא דר' יהודה סובר דלא גזרו בה חכמים כלל אלא בקדושתה ממש קיימא ניחא דאיכא למימר דר' נטר לה עד הכא ושנאו לר' יהודה וה"ה לעיל אבל לרבה דר' יהודה נמי סובר דחכמים חששו שמא נבעלה ולפיכך אינה אוכלת בתרומה אם בת כהן היא והכא טעמא שלא יהא חוטא נשכר ולענין כתובה טעמא דלמא ממנעי ולא נסבי לה אי פחתת לכתובתה ומשוית לה בחזקת בעולה וא"כ חדא מאידך לא שמעינך הוה ליה לר' לשנותה בהדיא. ואפשר דר' לא שמיע ליה דפליג רבי יהודה אלא אדהכא. ובתוספתא לא נשנה לא לעיל ולא הכא:
על בתו ועל בת בתו כו'. עמ"ש בריש יבמות:
ועל בת אשתו. הוי מצי למתני אשת אביו וכלתו דהא חשיב נמי עריות דעל ידי קדושין אלא תנא ושייר. תוספות:
שנאמר ולא יהיה אסון וכו'. כתב הר"ב ואין הפרש בעבירה שחייבין עליה מיתת ב"ד בין שוגג למזיד וכו'. במ"ד פ"ה דב"ק אכתוב בס"ד דקרא דולא יהיה אסון מיירי באיש שמתכוין להרגו הא אם יהיה בו אסון פטור והשתא עיקר דרשא ממכה נפש בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת (ויקרא כ"ד) הקישן הכתוב מה מכה נפש בהמה לא חלק הכתוב בין שוגג למזיד כו' כדאיתא בגמרא דף ל"ה ופירש"י וכ"כ התוספות דמ"מ איצטריך ולא יהיה אסון דאי מהיקשא ה"א אדרבה לאידך גיסא מה מכה בהמה לעולם ישלם אף מכה אדם ישלם דהא מכה בהמה חייב [להכי אצטריך למכתב כולהו] וכ"כ התוספות דף ל"ה והכי דריש מה מכה בהמה לא חלקת במה שכתוב בו דהיינו חיוב דבכל ענין חייב אף מכה אדם כל עניני פטור ממון שכתוב בו לא תחלוק בין שוגג בין מזיד ע"כ ועיין במ"ה פ"ח דסנהדרין מה שיש בכלל מיתת בית דין. ועיין במשנה ד' פ"ה דב"ק מה שקשה על לשון הרמב"ם. ומ"ש הר"ב פטור מתשלומין עיין מ"ש במשנה ב' פרק ה' דחולין. ומ"ש הר"ב כרת או מלקות פירוש מלקות בלא כרת אבל כרת בלא מלקות לא משכחת דכל חייבי כריתות לוקין כמפורש בפ"ג דמכות. ועיין לענין חובל דמשלם ואינו לוקה במ"ג פ"ח דב"ק וכן הדין בעדים זוממים עיין במ"ב פרק קמא דמכות:
(ו) (על המשנה) השבויה. אע"ג דמדאורייתא. שבויה לא הויא בחזקת בעולה כדאמרינן בכל דוכתי בשבויה הקילו, מכל מקום אין לה קנס, דמשום גזירה שלא תנשא לכהן עשאוה כבעולה לכל דבריה. תוס':
(ז) (על הברטנורא) והוא הדין לשפחה בעודה שפחה שגם היא בחזקת בעולה, כדאיתא בגמרא דף י"א:
(ח) (על המשנה) על בת אשתו. הוה מצי למיתני אשת אביו וכלתו, דהא חשיב נמי עריות דעל ידי קידושין. אלא תנא ושייר, תוס':
(ט) (על הברטנורא) עיקר דרשא ממכה נפש בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת (ויקרא כד), הקישן הכתוב, מה מכה בהמה לא חילק הכתוב בין שוגג למזיד כו'. גמרא דף ל"ה. ועתוי"ט:
(י) (על הברטנורא) פירוש, מלקות בלא כרת. אבל כרת בלא מלקות לא משכחת, דכל חייבי כריתות לוקין:
ואלו שאין להם קנס וכו': ביד שם פ"א סי' ג'.
ר' יהודה אומר שבויה שנפדת. וכו': אבל בגיורת מודה שאין לה דודאי היא בחזקת בעולה שנבעלה בעוד שלא היה דעתה להתגייר ואפי' אם היה דעתה להתגייר משהיתה בת שלש שנים ויום א' מ"מ לא מנטרא נפשה כיון דאינה ראויה להתעבר ובברייתא משמע דפליג ר' יהודה דידיה אדידיה אליבא דר' יוחנן דמפ' טעמיה דר' יהודה הכא משו' שלא יהא חוטא נשכר א"נ ע"כ ל"ק ר' דוסא התם אלא בתרומה בזמן הזה דרבנן היא אבל קנס דמדאורייתא אפשר כרבנן ס"ל דלית לה קנס לא פריך בגמ' דלא קשי מידי: ובירושלמי א"ר יוחנן לא ריבה אותה ר' יהודה אלא לקנס תני ר' חייא אף לכתובת מנה מאתים ר"ש בן לקיש אומ' אף להאכילה תרומה על דעתיה דרשב"ל ר' יהודה ור' דוסא שניהם אומרי' דבר אחד אתא ר' חנינא בשם רשב"ל הלכה כר' דוסא ע"כ:
ר' יהודה אומ' שבויה שנפדית הרי היא בקדושתה אע"פ שגדולה: הלשון דחוק בעיני שהיה צריך לשנות שבויה אע"פ שנפדית כשהיא גדולה הרי היא בקדושתה וצריך לדחוק דה"ק אע"פ שנשבות כשהיתה גדולה כמו שפ"י ר"ע. ז"ל: ונראה דהכא ליכא למפרך דמרישא דקתני דפתוחות מבת ג' שנים ויום א' יש להם קנס שמעי' דיתרות אין להם קנס דהכא איצטריך למיתני משו' לאשמועי' פלוגתא דר' יהודה ארבנן:
הבא על בתו: למאי דמוקי מתני' בפ' בן סורר ומורה במפותה צריך לאוקומה כשבא עליה ובגרה תוס' ז"ל ופירשו שם בדף ע"ג וז"ל אי דאב תיפוק ליה דאפי' בא עליה אחר קנסה לאביה דאי לעצמה תיקשי ליה דמחלה וא"כ כיון שהוא מוכרח שהוא לאביה אמאי איצטריך לומר דפטור משו' דקים ליה בדרבא מיניה ואין לומר דאיצטריך להיכא דלא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה דמה עמידה בדין שייך בדבר שהוא שלו ונראה לפ' דלעולם לעצמה ואפי' במפותה מיחייב אי אמרה בשעה שבא עליה שאינה מוחלת הקנס ע"כ: ובירושלמי אילו אחר בא עליה קנסה לאו לאביה תפתר שבא עליה עד שלא מת אביה ומת אביה כר' יוסי הגלולי ברם כר' עקי' יש לה קנס וקנסה לעצמה ע"כ: וכתבו תוס' ז"ל וה"ה דה"מ לאיקומה אליבא דר' יוסי הגלילי שבא עליה אביה עד שלא בגרה ובגרה דליכא לאקשויי תיפוק ליה דקנסה לאביה ואמאי איצטריך לטעמ' דקלב"מ דהא כיון שבגרה וכ"ע אין קנסה לאביה ע"כ בהרחבת קצת ביאור מאצלי כפי עניות דעתו:
שנאמ' ולא יהיה אסון ענוש יענש: הא אם יהיה אסון לא יענש וכו' וכתי' נמי קרא אחרינא כדי רשעתו במספר משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות וחד קרא אתא למיתה וממון וחד למלקות וממון וצריכי וכו' כדאיתא בגמ': וז"ל הר"ן ז"ל ואע"ג דמתניתין מיתוקמא בשלא התרו בו אפ"ה פטור מקנס דחייבי מיתות אע"פ שהן שוגגין פטורין מלשלם ובגמ' ולפי' לה מדתנא דבי חזקיה וכו': עוד בסוף פירושו של: ר"ע. ז"ל וילקה ואז אינו משלם אמ' המלקט ודלא כר' מאיר דאמ' אדם לוקה ומשלם: ולדידיה חד קרא למותה וממון וחד למיתה ומלקות וצריכי וכו' כדאיתא בגמ' ותו איכא קראי אחריני ובגמ' מפ' לכולהו למאי איצטריכו ובמסקנא מפ' דר' חנינא בן עקביא מפיק דהיכא דמשלם קנס אע"ג דחדוש הוא לא מיקטיל מקרא דכל חרם וכתבו בתוספות אף על גב דבמתני' מייתי קרא דלא יהיה אסון למי שמשלם קנס דלא מיקטיל ור' חנינא מפיק ליה מכל חרם היינו משו' דכייל מתניתין כל חייבי מיתות דקתני וכל המתחייב וכו' אי נמי מתניתין אתיא כתנא קמא דר' חנינא בן עקביא ופלוגתייהו בברייתא בגמ': וביד שם פ"ד סימן ה':
יכין
יתירות על בנות שלש שנים ויום אחד: דודאי נבעלה. ואף דשבוייה רק מדרבנן בחזקת בעולה, אפ"ה מדרבנן אין לה קנס, גזירה שמא תנשא שבוייה לכהן:
אף על פי שגדולה: אע"ג דאסורה לכהן, אפ"ה לענין ממונא לא מצי בועל פטר נפשיה ולא קיי"ל כן:
הבא על בתו: מיירי בנתארסה ונתגרשה דאז קנסה לעצמה [כר"ע במ"ג]. או מיירי בבא עליה ואח"כ בגרה [כרפ"ד] דג"כ קנסה לעצמה ולא לאביה:
וכל המתחייב בנפשו אין משלם ממון: אפילו בשוגג, אבל בכרת ומלקות, רק במזיד והתראה פטור מתשלומין, ומה"ט צריך לכולה מתניתין, אע"ג דכולה כבר מדיוקא דרישא שמעינן לה, אלא משום דמשנה א' רק בלא התרו בו, והכא בין בהתרו או לא התרו בו, וגיורת דנקט היינו לאשמועינן דיוקא דסתמא דכל שמסופק אם היא בת ג' הוה כוודאי אינה בת ג' ופטור:
ולא יהיה אסון ענוש יענש: לשלם דמי וולדות לבעל, הא אם יש אסון באשה, שהרגה, פטור ממון. ותנא ושייר ברישא בחייבי לאוין אלמנה לכה"ג, ותנא ושייר דסיפא בחויבי מיתות אשת אביו וכלתו, ואע"ג דהיכא דתנא "אלו" לא תנא ושייר. הכא דתני נמי בסיפא ואלו, גם בכה"ג תני ושייר [עי' פ"ק דקידושין]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת