ברטנורא על יומא ב

משנה יומא, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

בראשונה כל מי שרוצה לתרום - כל כהן שהוא מאותו בית אב ורוצה לתרום את הדשן שחרית, תורם, ולא היה פייס בדבר:

ובזמן שהם מרובים - הבאים לתרום, זה אומר אני תורם וזה אומר אני תורם, זה היה משפטם:

רצים ועולים בכבש - המזבח, שהוא ל"ב אמה אורך:

וכל הקודם - ליכנס לתוך ארבע אמות עליונות של כבש הסמוכות לראש המזבח, זכה לתרום. וזהו גורלם:

ואם היו שניהם שוים - בכניסתם אין אחד מהם זוכה לתרום. אבל מעתה כולם באין להטיל גורל. ומהו הגורל הממונה על הפייסות אומר לכולם הצביעו כלומר הוציאו אצבעותיכם כל אחד יראה אצבעו, מפני שאסור למנות אנשים מישראל לפיכך הוצרכו להוציא האצבעות כדי שימנו האצבעות ולא האנשים. וכיצד עושים מקיפים ועומדים בעגולה והממונה בא ונוטל מצנפת מראשו של אחד מהם וממנו הפייס מתחיל למנות ומוציא כל אחד אצבעו והממונה מוציא מפיו סך ומנין, או מאה, או ששים, הרבה יותר ממה שיש שם כהנים, ואומר מי שיכלה חשבון זה אצלו יזכה. ומתחיל למנות מזה שנטל מראשו המצנפת, וסובב והולך ומונה האצבעות וחוזר חלילה עד סוף המנין, ומי שהמנין כלה בו הוא הזוכה. וכן כל הפייסות שבמקדש:

אחד או שנים - אצבע א' אם הוא בריא או שנים אם הוא חולה. שהחולה אינו יכול לכבוש אצבעותיו, וכשמוציא אחת יוצאה חברתה עמה. ואין השנים נמנין אלא אחת:

ואין מוציאים אגודל במקדש - מפני הרמאים, כשיקרב המנין לכלות ויבינו למי יכלה, יוציא זה העומד לפניו שתי אצבעות כדי שימנה לשני בני אדם וימהר המנין לכלות בו והממונה לא יבין לפי שהאדם יכול להרחיק האגודל מן האצבע הרבה עד שנראה כאצבעות שני בני אדם מה שאין יכול לעשות כן בשאר אצבעות:

(ב)

אלא בפייס - זה שפירשנו:

ארבע פייסות היו שם - ארבע פעמים ביום נאספים לפייס. ולא היו מפייסים על כולם באסיפה אחת, כדי להשמיע קול ארבע פעמים שיש עם רב בעזרה, וזהו כבודו של מלך שנאמר (תהלים נה) בבית אלהים נהלך ברגש:

(ג)

מי שוחט - את התמיד:

מי זורק וכו' - כל העבודות הללו בפייס אחד הן. שמי שיכלה בו החשבון כמו שפירשנו, זכה, והוא זורק את הדם למזבח אחר שקבל הדם במזרק שהזורק הוא המקבל. והסמוך לו שוחט. ואע"פ שהשחיטה קודמת לקבלת הדם מ"מ מפני שעבודת הזריקה גדולה מן השחיטה שהשחיטה כשרה בזר משא"כ בזריקה דמקבלה ואילך מצות כהונה, לפיכך זכה הראשון שהגיע לו הפייס בזריקה, והסמוך לו בשחיטה. והסמוך לשוחט מדשן את המזבח, והסמוך למדשן את המזבח מדשן את המנורה. וכן כולם:

הראש והרגל - של ימין, בכהן אחד:

ושתי הידים - בכהן שני:

העוקץ - הוא הזנב והרגל של שמאל, בכהן שלישי:

החזה - הוא שומן החזה הרואה את הקרקע, וחותכין אותו אילך ואילך בלא ראשי הצלעות:

והגרה - מקום שהוא מעלה גרה, הוא הצואר, ובו מחוברים קנה הריאה עם הכבד והלב. החזה והגרה בכהן רביעי. ושתי הדפנות בכהן חמישי. והקרבים בששי. והסולת. עשרון למנחת נסכו של תמיד בשביעי. והחביתים, חצי עשרון למנחתו של כהן גדול שקריבה עם התמידים בכל יום שנאמר (ויקרא ו) מחציתה בבוקר ומחציתה בערב, בשמיני. והיין ג' לוגין לנסך התמיד, בתשיעי:

י"ג כהנים זוכין בו - בפייס זה, י"ג עבודות של כהנים המנויות בהן כפי הסדר הכתוב במשנה:

כדרך הלוכו - בחייו:

היה קרב התמיד - ת"ק סבר הטוב והיפה קרב תחלה . ובן עזאי סבר כדרך הלוכו, הראש והרגל, החזה והגרה, ושתי הידים, ושתי הדפנות, העוקץ והרגל . ואין הלכה כבן עזאי:

(ד)

חדשים לקטורת - כך היו מכריזין בעזרה. כלומר מי שלא זכה בקטורת כל ימיו יבא ויפיס. ולא היה מניחין למי שזכה בה פעם אחת לשנות בה, מפני שמעשרת, דכתיב (דברים לג) ישימו קטורה באפך וכו' ברך ה' חילו . ולפי שכל כהן המקטיר קטורת היה מתעשר ומתברך בשבילה לפיכך לא היו מניחין לשנות בה אדם, כדי שיהיו הכל מתעשרים ומתברכים בה:

חדשים גם ישנים - מי שזכה בפייס פעמים אחרות, ומי שלא זכה בו מעולם, בואו והפיסו:

מי מעלה אברים מן הכבש למזבח - כשהיו מוליכין האברים מבית המטבחים לא היו מוליכים אותם למזבח אלא נותנים אותם מחצי כבש ולמטה במזרח ומפיסין פייס אחר מי מעלה אותם ממקום הנחתן בכבש למזבח. והיו עושין כן משום ברוב עם הדרת מלך:

(ה)

תמיד קרב - משעת הולכת אברים ואילך קחשיב:

עצמו - בכל יום תשעה. ששה לאברים ולקרבים, כדאמרינן לעיל, ואחד לסולת. ואחד לחביתין ואחד ליין:

ובחג - שצריך שני נסוכין, אחד של יין ואחד של מים ביד כהן אחד צלוחית של מים:

של בין הערבים - שבכל יום שנים בידם שני גזירי עצים להוסיף על עצי מערכה דכתיב, (ויקרא א) וערכו עצים על האש, אם אינו ענין לתמיד של שחר שכבר נאמר וביער עליה הכהן עצים תנהו ענין לתמיד של בין הערבים שמוסיפים שני גזירי עצים:

(ו)

הבשר בחמשה - כאברים של כבש כך אברים של איל:

הסלת - שני עשרונים היה, בשני כהנים:

(ז)

במה דברים אמורים - דבעינן כל הני כהנים לכל בהמה ובעינן פייס:

אם רצה להקריב - כהן יחידי את הכל ובלא פייס :

הפשטן ונתוחן - של יחיד ושל צבור שוין להיות כשרים בזר ואין טעונין כהן: