רש"ש על המשנה/יומא/ב
רש"ש על המשנה מסכת יומא פרק ב
<< · רש"ש על המשנה · מסכת יומא · >>
פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה
א עריכה
במשנה ואם היו שניהם שוין כו' מעשה שהיו שניהם כו'. במשניות קטנים ד"א וכן בירושלמי הגירסא שנים בתרווייהו ונכון: שם ארבע פייסות היו שם. התו"ח הביא ראיה לשיטת הסוברים דתה"ד לא היה בכ"ג דאל"כ למה לו לקדש אחר ע"ה הא כבר קידש לצורך תה"ד ולינה א"פ מתה"ד עד ע"ה כדאיתא בריש זבחים. שם לא נמצא. אבל ט"ס הוא וכוונתו לשם (כ') למימרא דריו"ח ע"ש. אבל נראה דכבר הרגישו בזה הת"י לעיל (כ' ב') בד"ה משום חולשא. וע"ש שכ' והי' יכול לצאת חוץ לעזרה. ור"ל דביצא לכ"ע צריך לקדש כדמשמע שם (י"ט ב') אפי' לראב"ש דקאמר שם טעמיה דכתיב בבואם ופירש"י והרי לא יצא וכ"כ לקמן בד"ה למחר. והא דאיבעיא לן שם (כ' ב') יציאה מהו כו' היינו לפי שעה. עוד נ"ל דע"כ ל"א ריו"ח שם אלא מקרות הגבר וכדאמר אביי שם להדיא אבל ביוה"כ דמחצות לא. שוב ראיתי להמלחמות שהביא ג"כ ראיה זו דהתו"ח אכן לא כתב רק הרי כבר טביל לת"ה. משמע דלא הביא רק מטבילה לא מקידוש. ויש חילוק ביניהם כדמוכח מהברייתא שם יצא חוץ כו' אם לשהות טעון טבילה ואם לפי שעה טעון קידוש לפי הס"ד דשם: בתוי"ט ד"ה ואין מוציאין כו'. אבל הרמב"ם פי' כו' ע"ש. לכאורה גם כוונת הרמב"ם ע"כ שלבד אצבעו הפשוטה כבר יפשוט גם גודלו בכדי שימנה בשנים ע"ש:
ב עריכה
בתוי"ט ד"ה ארבע פייסות כו' ופייס הג' לקטורת ר"ל למי שיזכה במחתה וגם היא מעשרת כדאיתא בירושלמי וב"כ מתברכים בכל יום. בגמ' (כ"ו ב') איתא מחתה איצטריכא ליה כו' ומעתרא. משמע להדיא דמחתה ג"כ מעשרת וכ"ה בירושלמי אר"ח וכן למחתה (פי' היו ג"כ חדשים) אר"י מתניתא אמרה כן מי שזכה בקטורת אומר לזה שעל ימינו אף את למחתה. (נ"ל דהראיה הוא מדקאמר שעל ימינו דוקא ועי' לשון התוס' והם היו כולם חדשים אבל משאר כהנים לא) נמצאתה אומר ב' כהנים היו מתברכין בכל פעם כ"ה הגירסא בירושלמי שלפנינו וכן העתיק המלחמות ודלא כמו שהעתיק התוי"ט מתברכין בכל יום וכן בקה"ע וגי' זו הטעתו להתו"ח וכתב מש"כ ע"ש. וכן הת"י כתבו לקמן (כ"ו ב') בד"ה דלא כראב"י בסופו דהירושלמי סובר דמחתה ג"כ מעשרת ע"ש:
ג עריכה
במשנה מי שוחט מי זורק. הרמב"ם בפי' כתב דהראשון הוא הזוכה לזרוק והסמוך לו הוא השוחט ונתן טעם לדבר לפי שהזריקה מעולה כו'. ונמשך אחריו גם הרע"ב. ול"י מנ"ל הא להוציא מתני' מפשטה בסברא בעלמא. ולא כן משמע מפי' רש"י בגמ' בסמוך וכן בחבורו חזר בו וכ"כ המפרש רפ"ג דתמיד. שוב התבוננתי בפי' הרמב"ם שם בתמיד דנראה שהיה גירסתו כאן במשנה מי זורק מי שוחט:
ד עריכה
במשנה מי מעלה אברים מה"כ למזבח. בגמ' (כ"ו ב') ברש"י ותוס' מבואר דכהן אחד היה מקטירן. אבל בת"י לקמן (כ"ז) ד"ה למדנו מסקי דהיה טעון ששה כהנים ועמש"כ לקמן:
ז עריכה
ברע"ב ד"ה אם רצה כו' ובלא פייס וכ"כ רש"י. המל"מ בפ"ד מהל' תמידין ה"ט נסתפק בדבריו אם הדבר תלוי בדעת הבעלים לתתו לכל כהן שירצה או דכל הקודם זכה ודעתו נוטה לסברא האחרונה. ואישתמיטתיה פירש"י בתמורה (ל"ב) במשנה שכ' דרשאי ליטול דבר מישראל חבירו כדי שיתן עולתו לבן בתו כהן כו'. הרי לפניך שבדעת הבעלים תלוי. אך התוס' שם חלקו עליו דלא מצינו טה"נ זו גבי קרבן. ונ"ל ראיה מקדושין (נ"ג) דיליף שם מקרא דאין חולקין זבחים ומנחות כנגד עופות והרי עופות קרבן יחיד הן ותני דחולקין. ויש לדחות דשם מיירי שלא בררו הבעלים כהן מיוחד אלא הביאום סתמא: בתוי"ט ד"ה העוקץ כו' וקתני העוקץ בהדיה כו' משום כו'. ל"י למאי הוצרכו לזה הא בפשיטות איכא למימר דלהכי תנן עוקץ משום דגם הוא בשנים: