משנה יומא ב ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת יומא · פרק ב · משנה ב | >>
מעשה שהיו שניהם שוין ורצין ועולין בכבש, ודחף אחד מהן את חברו, (ונפל) ונשברה רגלו.
וכיון שראו בית דין שבאין לידי סכנה, התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס.
ארבעה פייסות היו שםו, וזה הפייס הראשון.
מַעֲשֶׂה שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם שָׁוִין וְרָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ,
- וְדָחַף אֶחָד מֵהֶן אֶת חֲבֵרוֹ וְנָפַל,
- וְנִשְׁבְּרָה רַגְלוֹ.
- וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ בֵּית דִּין שֶׁבָּאִין לִידֵי סַכָּנָה,
- הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהוּ תּוֹרְמִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא בְּפַיִס.
אַרְבָּעָה פְּיָסוֹת הָיוּ שָׁם, וְזֶה הַפַּיִס הָרִאשׁוֹן:
מעשה - שהיו שנים שווים,
- רצים, ועולים בכבש.
- ודחף אחד מהן - את חברו,
- ונפל - ונשברה רגלו.
- וכשראו בית דין,
- שהן באין - לידי סכנה,
- התקינו -
- שלא יהו תורמין את המזבח - אלא בפיס.
- ארבעה פייסות - היו שם,
- זה הוא - הפיס הראשון.
אלא בפייס - זה שפירשנו:
ארבע פייסות היו שם - ארבע פעמים ביום נאספים לפייס. ולא היו מפייסים על כולם באסיפה אחת, כדי להשמיע קול ארבע פעמים שיש עם רב בעזרה, וזהו כבודו של מלך שנאמר (תהלים נה) בבית אלהים נהלך ברגש:
בפייס. עיין משנה ב' פרק כ"ג ממסכת שבת:
ארבע פייסות היו שם. נראה לפרש שהיו שם בכל יום ויום חוץ מיום הכפורים. שהרי פי' הר"ב [בראש] וסוף פרק דלעיל שכל עבודות יוה"כ אין כשרות אלא בכהן גדול. וברייתא היא בהוריות דף י"ב. ומייתי לה נמי במכילתין פ"ג דף ל"ב וכן מיוסד בסליחה דמוסף יום כפור. מתחלת איך אשא ראש וכו' ובטלו הפייסות בצום המובחר אבל בפיוט העבודה הזכיר כל הד' פייסות על סדרן. וז"ל בעל המאור והוי יודע כי בעלי הקרובות שהכניסו בפיוטיהן בסדר עבודת היום ארבע פייסות טעו כולן במשנתינו ולא הבינו כי הפייסות החשובין במשנתינו לשאר ימות השנה הם ולא ביום הכפורים. לפי שכל עבודת היום אינה כשרה אלא בכהן גדול. ע"כ. אבל הרמב"ן השיגו בספר מלחמות ה' וכתב שא"א שיטעו כל רבותינו בעלי הקרובות. ועוד דא"כ זה הפרק אין בו דבר מסדר היום. ועוד היאך שנו אותם סתם ולא פירשו שהדברים אמורים בשאר הימים חוץ מיום הכפורים והעלה שהיו כל הד' פייסות אף ביום הכפורים ואמר שתרומת הדשן לא היתה בכ"ג. וז"ש בסוף פרק דלעיל [כ:] משום חולשא דכהן גדול כו' ה"פ מתוך שהעבודות המוטלות על כ"ג מרובות תרמינן מחצות כדי שכשיאיר פני המזרח יכול מיד לעבוד עבודותיו ולא יהיה היום קצר והמלאכה מרובה. (וכן פירש ריב"א בתוספות דף כ"א) ופייס השני היה לדשון מזבח הפנימי והמנורה. וכ"כ בפיוט העבודה עוד יפיסו לדשון פנימי ומנורה. אבל שחיטת התמיד וזריקתו בכהן גדול היה. ופייס הג' לקטורת. רוצה לומר למי שיזכה במחתה. וגם היא מעשרת כדאיתא בירושלמי שני כהנים מתברכים בכל יום. וזה ששנינו בריש פרק ה' נטל המחתה בימינו היינו בקטרת שלפני ולפנים. אבל שעל מזבח הזהב הרי הוא כקטרת של כל ימות השנה וכן הוא בתוספתא ואע"פ שלא פייסו במחתה בשאר הימים (כדפירש הר"ב במשנה ה' פ"ה דתמיד) מכל מקום בזה היום פייסו. ופייס הד' להעלאת אברים דאמש כגון שחל יוה"כ לאחר השבת. וכמ"ד (במשנה סוף פט"ו דשבת) דחלבי שבת קרבים ביוה"כ. ונמצינו למדין שכל זה הפרק בסדר יום הכפורים נשנה שאף בו ביום היו ארבע פייסות אלו. אלא שכלל בהן אף הפייסות של שאר ימות השנה. לפי שרצה לפרש כל הפייסות שמאחר שהוא מפרש והולך לקמן בשאר הפרקים כל עבודה שכהן גדול עובד בו ביום מאלינו נמצינו למדין איזה מהן ביוה"כ ואיזה מהן בשאר הימים. עכ"ד. ולפי שאין הלכה כר' ישמעאל דאמר חלבי שבת קריבין ביוה"כ. אלא כרבי עקיבא דס"ל דאין קרבין דהלכה כר"ע מחברו כמ"ש המפרשים וכ"פ הרמב"ם בפ"א מהלכות תמידין לכך נ"ל ליישב בדרך אחר. דפייס הרביעי היה לשיושיטו האיברים לכהן גדול והכ"ג זרקן ומעלן למערכה וכדתנן בסוף תמיד נשחט שכך דרכו של כהן גדול בכל יום כשרוצה להעלות האברים. וכך היו עושין גם ביוה"כ משום כבודו וגדולתו. ודעת הרמב"ם בפ"ד מהלכות עבודת יוה"כ שהיו פייסות. אבל יראה מלשונו דלתרומת הדשן ודשון מזבח הפנימי בלבד היה. ועוד שכתב בפ"ב בכל יום מי שזכה במחתה וכו' והיום חותה כ"ג במחתה של זהב. ובה נכנס להיכל. הרי דס"ל דאפילו קטרת דהיכל היה המחתה ביד כהן גדול עצמו דלא כהרמב"ן. ולטעמיה אזיל דס"ל דהטבת נרות דשחר שמדליקין המנורה וכמ"ש הרב בשמו בסוף פ"ג דתמיד. וא"כ היה דוקא בכ"ג. וממילא שאר הפייסות נמי לא היו. ותנא קא חשיב לכולהו משום שאר ימות השנה כן נראה לי דעתו ז"ל. אע"פ שיש לדחוק ולומר דס"ל דדשון המנורה היה בפייס ע"י כהן הדיוט וההדלקה עצמה בכ"ג. מ"מ נראה שדעתו כמ"ש:
(ו) (על המשנה) היו שם. נראה לפרש שהיו בכל יום ויום חוץ מיר'כ שהרי כל עבודת יר'כ אין כשרות אלא בכה"ג וכן מיוסד בסליחה בטלו הפייסות בצום המובחר. אבל בפייט העבודה הזכיר כל הד' פייסות על סדרן. והשיג בזה הבעל המאור. והרמב"ן מיישב ומונה מקצת מכל עבודה שצריכין לפייס. עתוי"ט:
מעשה שהיו שנים וכו': בגמ' שם פ"ק דתמיד וְנִשְבֵּרָה כך נקד הר"מ ז"ל הבית ג"כ בשב"א: וי"ס דל"ג מלת ונפל: גרסי' בגמ' ת"ר מעשה בשני כהנים שהיו שניהם שוין רצין ועולין בכבש קדם אחד מהן לתוך ד' אמות של חברו נטל סכין ותקע לו בלבו עמד ר' צדוק וכו' ופרכי' הי מעשה קדים אילימא דשפיכות דמים השתא אשפיכות דמים לא תקינו פייסא אנשברה רגלו תקינו אלא דנשברה רגלו קדים וכיון דתקינו פייסא ד' אמות גבי שפיכות דמים מאי עבידתייהו אלא לעולם דשפיכות דמים קדים ומעיקרא סבור אקראי בעלמא הוא כיון דחזי דאפי' ממילא אתי לידי סכנה תקינו רבנן פייסא ובגמ' בעינן אותן הנאספים לפייס מה היו לובשין בגדי חול או בגדי קדש רב נחמן אמר בבגדי חול רב ששת אמר בבגדי קדש ובגמ' מפ' טעמייהו:
ד' פייסות וכו': בגמ' בעינן כשהן מפיסין לעבודה אחת מפיסין כגון מי שוחט ולכשיזכה מי שזכה לשחיטה שוב אין פייס לשאר שנים עשר עבודות אלא כהנים שמוקפין לימינו נמשכין אחריו כפי סדר משנתנו שני לזריקה שלישי לדישון מזבח הפנימי רביעי למנורה וכן כולם או דילמא לכל עבודה ועבודה מפיסין ומסיק ת"ש דתני רי חייא לא לכל עבודה ועבודה מפיסין אלא כהן שזכה בתמיד שנים עשר אחיו הכהנים נמשכין עמו ש"מ: ולשון פייסות הוא לשון פיוס ורצוי שע"י הגורל מתפייס ומתרצה האדם לחברו ואין נותן עיניו במנת חברו או בטובת אברו או במעלת חברו שחושב שהיתה ראויה אליו: ומצאתי שנקד הר"מ דילונזאנו הנז' ז"ל הַפֵּיָיס בציר"י וכתב שהוא כמו לֵבָב מן לבָבׁות או פַיִס כמו עַיִן מן עֲינָוׁת ע"כ:
יכין
אלא בפייס: בגורל וכלעיל, שבו יתפייס כל א':
וזה הפייס הראשון: ומי שזכה בתרומת הדשן. הוא ג"כ מסדר המערכה, וג"כ מעלה ב' גזרי עצים למזבח, ומכניס ג"כ מחתה מלאה גחלים ממזבח החיצון למזבח הפנימי, להקטיר עליה קטורת [רמב"ם פ"ז מתמידין]. ולא הפיסו כל הד' פייסות בפעם א', משום בבית אלהים נהלך ברגש, דזהו כבוד הקב"ה להשמיע כל פעם קול המון עם רב בעזרה. מיהו כל זה בשאר ימים. אבל ביו"כ לבעל המאור לא הי' פייסות כלל, דהרי עבודת יו"כ אינן רק בכוה"ג. [ותמהני א"כ הי' צריך הכוה"ג לטבול לתרומת הדשן ולקדש ידיו ורגליו, והרי לא נזכר טבילתו רק לקמן פ"ג מ"ב קודם שחיטת התמיד]. ולרמב"ן הפיסו עכ"פ למכשירי עבודה, דהיינו תרומת הדשן [ואפ"ה מהרו ותרמו מחצות מפני חולשא דכהן גדול, מדעבודת היום מרובה, והכל מוטל עליו לבדו], ולדישון מזבח הפנימי ומנורה, ולהכנסת מחתה גחלים למזבח פנימי לכל אלו פייסו, הרי ג' פייסות. ופייס ד' מי מושיט האיברים לכוה"ג שיזרקם לאישים [אבל על מירק שחיטה שהי' נמי ע"י אחר, [כפ"ג מ"ד], אפ"ה לא הפיסו דנ"ל מדהי' צריך המירוק שיהי' סמוך ומיד לשחיטה, עשהו הסגן או ראש בית אב שהיו באותו יום תמיד סמוכים לכה"ג [כפ"ג מ"ט]. ובני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א תירץ, או משום דמירק אינו מעכב [כיומא דל"ג א'] או משום דכשר בזר, ואע"ג דשחיטה נמי כשר בזר כל יום, ואפ"ה הפיסו עליה, היינו משום דתחלת עבודה דיממא הוא [כיומא כ"ז ב']]. ולרמב"ם הפיסו ביו"כ רק לתרומת הדשן ולדישון מזבח הפנימי. והריטב"א כתב דלרמב"ם רק עבודת היום ממש הן בכוה"ג דוקא, אבל תמידין ועבודות ששייכות בשאר ימים, רק מדרבנן צריכין כוה"ג. [וק"ל מהא דאמרי' בש"ס [יומא דע"א א'] גמירי ה' טבילות וכו', ואי תמידין רק מדרבנן, היכא משכח"ל דגמירי ה' טבילות ונ"ל דרמב"ם לשיטתי' דגמירי לאו הלממ"ס [כתשו' חו"י קצ"ב אות ל"ב ל"ד ל"ו]. מיהו גם בל"ז לא ק' מידי, דמצינו כמה פעמים בש"ס דקאמר בפירוש הלממ"ס, ואינו דוקא, רק ר"ל דבר חזק כהלממ"ס, כדאמרי' [נדרים ל"ז ב'] כתיבין ולא קריין הלממ"ס, וקא חשיב התם כמה קראי דנביאים וכתובים, וכמו כן [פסחים ק"י ב'] אמרי' דזוגות הלממ"ס ושם בסוף הענין אמרי' דמאן דלא קפיד לא קפדינן, ודוחק לומר שגם זה הלממ"ס. וכמו כן מצינו במסכת ידים פ"ד מ"ג. ועוד הרבה]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רבינו חננאל |
רבינו אשר |
הריטב"א |
תוספות רי"ד |
תוספות ישנים
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש | גבורות ארי