משנה יומא ב א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת יומא · פרק ב · משנה א | >>
בראשונה, כל מי א שרוצה לתרום את המזבח, תורם.
ובזמן שהן מרובין, רצין ועולין בכבש, וכל הקודם את חברו בארבע אמות זכה.
ואם היו שניהם שוין, הממונה אומר להם ג הצביעו.
ומה הן מוציאין, אחת או שתים, ואין מוציאין אגודל במקדש.
בָּרִאשׁוֹנָה, כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לִתְרֹם אֶת הַמִּזְבֵּחַ, תּוֹרֵם.
- וּבִזְמַן שֶׁהֵן מְרֻבִּין, רָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ,
- וְכָל הַקּוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ בְּאַרְבַּע אַמּוֹת זָכָה.
- וְאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם שָׁוִין, הַמְּמֻנֶּה אוֹמֵר לָהֶם הַצְבִּיעוּ.
- וּמַה הֵן מוֹצִיאִין? אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם.
- וְאֵין מוֹצִיאִין אֲגוּדָל בַּמִּקְדָּשׁ:
בראשונה -
- כל מי שהוא רוצה -
- לתרום את המזבח - תורם.
- בזמן שהן מרובין -
- רצין ועולים בכבש,
- וכל הקודם את חברו,
- לתוך ארבע אמות - זכה.
- ואם היו שניהם שווין -
- הממונה אומר להן: "הצביעו".
- מה הן מוציאין?
- אחת, או שתים.
- אין מוציאין גודל - במקדש.
כבר הודעתיך כי תרומת המזבח היא הסרת הדשן.
ואמרו כל הקודם את חבירו לתוך ארבע - הוא שיקרב אל המזבח בארבע אמות.
ומעשה הפייס שזכר כמו שאגיד לך. ידוע כי אינו מותר אצלנו למנות אנשים מישראל בשום פנים ואפילו לדבר מצוה, ומעשה דוד המלך מפורסם. אבל מונין אותם כשירצה אדם למנותם, שיקחו מכל אחד מהם דבר, ואחר כך מונין אותם הדברים. ומפני זה כשהיו קריבים כהנים רבים אל המזבח, היה אומר להם הממונה הצביעו, כלומר שישליכו האצבעות, וזה אחר שיעמידם שורה ויסכימו ביניהם ממי יתחיל המניין.
כיצד יסכימו?, על דרך הדמיון כשהיה המניין שלשים או ארבעים או חמשים או כמו שירצו מן המניין, ואחר כך ישליך כל אחד מהם אצבע אם הוא חלש או חולה, או שתי אצבעות אם הוא בריא. ויתחיל למנות אותן האצבעות אחד שנים שלשה על השורה, עד שיצא המניין שיסכימו עליו בתחילה, והאיש שיצא סוף המניין אצל אצבעו היה מקדים לאותה עבודה. ולא יחשבו הגודל למי שהשליך גודלו לפי שהוא נוח לפושטו ולקופצו, ושמא יפשוט אותו או יקפוץ אותו כשיקרב המניין לצאת כדי שיבא הפייס אצלו.
ועל זה הדרך היו הפייסות הארבעה שהיו במקדש. ודע זה והבן אותו, כי אלו הפייסות לא פירשם שום גאון מן הגאונים שהיו לפנינו מאותה שעמדנו על דבריהם, לפי שלשונות התלמוד לא יושג מהם מה שדומה לאדם בתחילת העיון, אבל הסברא באותן הדברים הוא מה שספרנו:
בראשונה כל מי שרוצה לתרום - כל כהן שהוא מאותו בית אב ב ורוצה לתרום את הדשן שחרית, תורם, ולא היה פייס בדבר:
ובזמן שהם מרובים - הבאים לתרום, זה אומר אני תורם וזה אומר אני תורם, זה היה משפטם:
רצים ועולים בכבש - המזבח, שהוא ל"ב אמה אורך:
וכל הקודם - ליכנס לתוך ארבע אמות עליונות של כבש הסמוכות לראש המזבח, זכה לתרום. וזהו גורלם:
ואם היו שניהם שוים - בכניסתם אין אחד מהם זוכה לתרום. אבל מעתה כולם באין להטיל גורל. ומהו הגורל הממונה על הפייסות אומר לכולם הצביעו כלומר הוציאו אצבעותיכם כל אחד יראה אצבעו, מפני שאסור למנות אנשים מישראל לפיכך הוצרכו להוציא האצבעות כדי שימנו האצבעות ולא האנשים. וכיצד עושים מקיפים ועומדים בעגולה והממונה בא ונוטל מצנפת מראשו של אחד מהם ד וממנו הפייס מתחיל למנות ומוציא כל אחד אצבעו והממונה מוציא מפיו ה סך ומנין, או מאה, או ששים, הרבה יותר ממה שיש שם כהנים, ואומר מי שיכלה חשבון זה אצלו יזכה. ומתחיל למנות מזה שנטל מראשו המצנפת, וסובב והולך ומונה האצבעות וחוזר חלילה עד סוף המנין, ומי שהמנין כלה בו הוא הזוכה. וכן כל הפייסות שבמקדש:
אחד או שנים - אצבע א' אם הוא בריא או שנים אם הוא חולה. שהחולה אינו יכול לכבוש אצבעותיו, וכשמוציא אחת יוצאה חברתה עמה. ואין השנים נמנין אלא אחת:
ואין מוציאים אגודל במקדש - מפני הרמאים, כשיקרב המנין לכלות ויבינו למי יכלה, יוציא זה העומד לפניו שתי אצבעות כדי שימנה לשני בני אדם וימהר המנין לכלות בו והממונה לא יבין לפי שהאדם יכול להרחיק האגודל מן האצבע הרבה עד שנראה כאצבעות שני בני אדם מה שאין יכול לעשות כן בשאר אצבעות:
בראשונה כל מי שרוצה כו'. דמעיקרא סברי כיון דאיכא אונס שינה לא אתו הלכך אע"ג דתיקנו פייס לשאר עבודות לא חזו לתקן להך עבודה. כיון דחזו דאתו ואתו נמי לידי סכנה תקינו לה רבנן נמי פייסא. גמרא:
כל מי כו'. פירש הר"ב כל כהן שהוא מאותו בית אב. שהמשמר נחלק לז' בתי אבות כדמפורש במשנה ו' פ"ב דתענית:
ואם היו שניהם שוים הממונה אמר להם. פירוש לכל הכהנים שיש שם דכיון דזה הגורל של המרוצה לא עלתה חזרו להטיל גורל והוא הפייס בין כולם כמ"ש הר"ב וכן פירש רש"י ופירשו כן לפי שא"א לעשות פייס באצבעות בין שנים בלבד שאם יהיה הסכמת המנין זוג או יהיה נפרד ממי שיתחיל נדע במי יסיים ומה גורל שייך בכך:
הצביעו. כתב הר"ב ונוטל המצנפת מראשו של אחד מהם. הכי תניא בברייתא דף כ"ה. [ועיין סוף פ"ז] ולכאורה שכך היה עומד בלא מצנפת עד שפייסו. וכן דעת התוס' שכתבו בד"ה והא בעינן כו' דמשום כך לא היה הפייס בעזרה עצמה (כדאיתא התם בברייתא) דגנאי היה לזה לעמוד בלא מצנפת בעזרה ע"כ. אבל הרמב"ם בפ"ד מהלכות תמיד כתב והממונה נוטל כו' ומחזירה. משמע דמיד החזירה. וע"י הנטילה ידעי מי הוא שממנו מתחילין. ומ"ש הר"ב והממונה מוצא מפיו סך ומנין כו' וכ"כ רש"י משמע דנטילת המצנפת ואמירת הסך על ידי ממונה אחד נעשית ויותר נראה דעת הרמב"ם שכתב ומסכימין על המנין כו' ולא כתב הממונה אלא גבי נטילה. וכמ"ש כ"מ בשם ריטב"א שכתב בשם התוס' שזה שנוטל המצנפת לא היה יודע סך המנין. והאומר המנין לא היה יודע ממי נטל המצנפת. ע"כ. ומי הוא הממונה עיין ר"פ דלקמן:
[ואין מוציאין אגודל במקדש. פי' הר"ב מפני הרמאים כשיקרב המנין לכלות כו'. וכ"כ רש"י ז"ל ולכאורה אין נראה שיהיה כ"כ רוחק בין אגודל והאצבע כרוחק בין שני אצבעות של שני בני אדם. ונ"ל שהיו עומדים צפופים כדתנן במשנה ה' פ"ה דאבות והיו דחוקים כל כך זה אצל זה עד שנמצאו אצבעות של כולם סמוכים ביותר ויהיה א"כ נראה כן כהוצאת אצבע ואגודל כדפירש רש"י והר"ב. אבל הרמב"ם פירש מפני הרמאים וז"ל ולא יחשבו הגודל למי שהשליך גודלו לפי שהוא נח לפשטו ולקפצו. ושמא יפשוט אותו כשיקריב המנין לצאת כדי שיבא הפייס אצלו. ולשונו פ"ד מהלכות תמידין מפני הרמאים שהגודל קצר וטח להוציאו ולכפותו]:
(א) (על המשנה) כל מי כו' דמעיקרא סברי כיון דאיכא אונס שינה לא אתו הלכך אע"ג דתיקנו פייס לשאר עבודות לא חזו לתקן להך עבודה. כיון דחזו דאתו וקאתו לידי סכנה תקינו לה רבנן נמי פייסא. גמרא:
(ב) (על הברטנורא) שהמשמר נחלק לז' בתי אבות:
(ג) (על המשנה) אומר להם. פירוש לכל הכהנים שיש שם דכיון דזה הגורל של המרוצה לא עלתה חזרו להטיל גורל בין כולם:
(ד) (על הברטנורא) לכאורה שכך היה עומד בלא מצנפת עד שפייסו, ודעת הר"מ דמחזירה. וע"י הנטילה ידע מי הוא שממנו מתחילין:
(ה) (על הברטנורא) משמע דנטילת המצנפת ואמירת הסך ע"י ממונה אחד נעשית. וי"ל שנוטל המצנפת לא היה יודע סך המנין. והאומר המנין לא היה יודע ממי נטל המצנפת:
בראשונה וכו': פ"ק דתמיד דף כ"ח ובבלי ובירוש' פריך ועבודה זו של תרומות הדשן מ"ט לא תקינו לה פייסא ככל שאר עבודות דמתני' דתנינן שכל תחלתן בפייס היתה קודם שאירעה תקלה זו במרוצתם ומשני בבבלי בלשון שני מעיקרא סבור כיון דאיכא אונס שינה לא אתו כיון דחזו דאתו לידי סכנה תקינו ליה רבנן פייסא ואברים ופדרים שהוא כשר כל הלילה ותקינו ליה פייסא כדתנן מי מעלה אברין מן הכבש למזבח אע"ג דאיכא אונס שינה שאני מיגנא ממיקם פי' נוח לו לאדם לנדד שינה מעיניו מלילך ליישן עד סוף הלילה מלהיות עומד ממטתו בהשכמה לעבודה ראשונה שהיא תרומת הדשן והדר פרכינן ותקנתא להך גיסא הואי פי' שמפני שאירעה תקלה נתקן להם פייס והא להך גיסא הואי בשביל סדור מערכה ושני גזירי עצים שהתורה הוא המסדר וכיון דכולן בכהן אחד יש כאן עבודות חשובות ומעיקרא בעי פייס דתניא מי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסדור המערכה ובשני גזירי עצים ומשני אמר רב אשי שתי תקנות היו מעיקרא סבור ב"ד לא אתי כיון דחזו דאתו וקאתו נמי לידי סכנה תקינו לה פייסא וכיון דתקינו לה פייסא לא אתו אמרי מי יימר דמתרמי לן ולא חשיבא עלייהו למיטרח עלה מספיקא הדר תקינו להו מי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסדור המערכה ובשני גזירי עצים כי היכי דניתו וניפייסו: ובירושלמי תירץ ג"כ כך כיון דתרומת הדשן כשרה כל הלילה דכתיב כל הלילה והרים אם אומר את יפיס אף הוא אינו משכים על הספק:
רצין ועולין: כך צ"ל:
וכל הקודם את חברו בד' אמות זכה: וכתב הר"מ דילונזאנו ז"ל נכ"י וירושלמי לתוך ארבע ע"כ. וכן הגיה ג"כ ה"ר יהוסף ז"ל: ובגמ' בעי רב רב פפא ד' אמות שאמרו לגג המזבח נקיט להו דהיינו בהדי אמה יסוד ואמה סובב או דילמא לסמיכת רצפה תחתונה דמזבח נקיט להו לבר מיסוד וסובב שהוא שש קודם לסמיכת גגו וקאי בתיקו: ובירושלמי מה בתוך ד' אמות לכבש או בתוך ד' אמות למזבח מן מה דתנינן בסמוך מעשה שהיו שנים שוין רצין ועולין בכבש הדא אמרה בתיך ד' אמות למזבח ובהדיא תני לה ר' חייא כל הקודם את חברו לתוך ד' אמות למזבח זכה ע"כ: וזה פשוט לו לרב פפא דד' אמות דגבי מזבח תנן ומאי דפשיטא ליה לרב פפא הוא דמיבעיא ליה לירושלמי ומשני לה:
הצביעו: מפני שאסור למנות אנשים מישראל ואפי' לדבר מצוה ובגמ' א"ר אלעזר כל המונה את ישראל עובר בלאו שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד רב נחמן בר יצחק אמר עובר בשני לאוין שנאמר לא ימד ולא יספר:
אין מוציאין גודל במקדש: ואם הוציא אמרי' בברייתא בגמ' דאין מונין לו ולא עוד אלא שלוקה מן הממונה בפקיע וביד כולה מתני' ע"ס סימן ד' רפ"ד דהלכות תמידין ומוספין עד סוף סימן ח':
ומה שכתוב שם ביד ואם הוציא שלש מונין לו שלש ר"ל ואם הוציא האצבע שלישי עם האצבע שבצד הגודל אע"פ שאינו רשאי מונין לו אותו האצבע עם האצבע שעמו לאחת אבל אם הוציא הגודל עם האצבע אפי' בדיעבד אין מונין אותו לו אלא מוציאין אותו מביניהם כך נלע"ד מתוך סוגית התלמוד:
יכין
בראשונה: [עהעדעם]:
כל מי שרוצה לתרום את המזבח תורם: ר"נ כל כהן שמבית אב של היום [עי' תענית פ"ב מ"ו] שרצה לתרום תרומת הדשן, תורם בלי פייס, דלא תקנו לה פייס, מדסברו מחמת אונס שינה לא יבואו רבים:
ובזמן שהן מרובין: החפצים לתרום, כך דינם רצין וכו':
וכל הקודם את חברו בארבע אמות: סמוך למזבח:
זכה: לתרום:
ואם היו שניהם שוין: בד' אמות עליונות:
הממונה אומר להם: לכל הכהנים שישנם שם:
הצביעו: ר"ל כמו האצביעו. כלומר הוציאו אצבעותיכם למנין, ועי"ז נטיל גורל. דאסור למנות ישראל, רק אבר מהם מותר למנות. וכיצד עושין. הולכין ללשכת הגזית, יא' מהסנהדרין, צריך שיהי' אצל הגורל, ומעמידין את עצמן בעיגול, והממונה עומד באמצע. והן מסכימין ביניהן על סך ק' או אלף באופן שיהי' הסך יותר גדול ממנין הכהנים שהיו שם והממונה שאינו יודע הסך שהסכימו עליו, נוטל מצנפתו של א' מהן. וממנו מתחילין למנות [כסף משנה פ"ד מתמידין ה"ג]. ובאותו שכלה הסך שהסכימו עליו, הוא הזוכה, וזה שנטלו ממנו המצנפת, עומד כך בלי מצנפת עד כלות הפייס, כדי שיהי' לסימן ממי התחילו למנות:
אחת או שתים: אצבע א' אם הוא בריא, וב' בחולה שחלש כחו מלפשוט אצבע א':
ואין מוציאין אגודל במקדש: דע"י שהכהנים מרובים עומדים צפופים בעיגול, והאגודל רחוק מהאצבע, ועי"ז לא ירגישו כשיערים להוציא שניהן כדי שיכלה המנין בו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רבינו חננאל |
רבינו אשר |
הריטב"א |
תוספות רי"ד |
תוספות ישנים
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש | גבורות ארי