משנה יומא ב ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת יומא · פרק ב · משנה ז | >>
פר קרב בעשרים וארבעה, הראש והרגל, הראש באחד, והרגל בשניםיד.
העוקץ והרגל, העוקץ בשנים, והרגל בשנים.
החזה והגרה, החזה באחד, והגרה בשלשה.
שתי ידים בשנים.
שתי דפנות בשנים.
הקרביים והסולת והיין בשלשה שלשה.
במה דברים אמורים? בקרבנות ציבור; אבל בקרבן יחיד, אם רצה להקריב, מקריב.
הפשטן וניתוחן של אלו ואלו שוין.
משנה מנוקדת
פָּר קָרֵב בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה;
- הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל, הָרֹאשׁ בְּאֶחָד, וְהָרֶגֶל בִּשְׁנַיִם.
- הָעֹקֶץ וְהָרֶגֶל, הָעֹקֶץ בִּשְׁנַיִם, וְהָרֶגֶל בִּשְׁנַיִם.
- הֶחָזֶה וְהַגֵּרָה, הֶחָזֶה בְּאֶחָד, וְהַגֵּרָה בִּשְׁלֹשָׁה.
- שְׁתֵּי יָדַיִם בִּשְׁנַיִם, שְׁתֵּי דְּפָנוֹת בִּשְׁנַיִם.
- הַקְּרָבַיִם וְהַסֹּלֶת וְהַיַּיִן בִּשְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה.
- בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּקָרְבָּנוֹת צִבּוּר;
- אֲבָל בְּקָרְבַּן יָחִיד, אִם רָצָה לְהַקְרִיב, מַקְרִיב.
הֶפְשֵׁטָן וְנִתּוּחָן שֶׁל אֵלּוּ וָאֵלּוּ שָׁוִין.
נוסח הרמב"ם
פר קרב - בעשרים וארבעה.
- הראש, והרגל -
- הראש באחד, והרגל בשנים.
- העוקץ, והרגל -
- העוקץ בשנים, והרגל בשנים.
- החזה, והגרה -
- החזה באחד, והגרה בשלשה.
- שתי הידות - בשנים.
- ושתי הדפנות - בשנים.
- הקרבים, והסולת, והיין - בשלשה, שלשה.
- הראש, והרגל -
- במה דברים אמורים?
- בקרבנות הציבור.
- אבל - בקרבנות היחיד,
- אם רצה להקריב - מקריב.
- הפשיטן, וניתוחן -
- של אלו ואלו - שווין.
פירוש הרמב"ם
עניין אם רצה להקריב מקריב הוא, שהוא יכול להקריב באיזה מניין שירצה פחות מאלו או יתר על אלו.
ורוצה באמרו הפשטן וניתוחן של אלו ושל אלו שוין - שהן כשרים בזר, ומותר בזר לפשוט ולשחוט ולנתח בין קרבנות ציבור בין קרבנות יחיד. וכבר קדם לך זה העיקר בפסחים [פרק ה הלכה ו] במקום שאמרנו "מקבלה ואילך, מצות כהונה":
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
במה דברים אמורים - דבעינן כל הני כהנים לכל בהמה ובעינן פייס:
אם רצה להקריב - כהן יחידי את הכל ובלא פייס טו:
הפשטן ונתוחן - של יחיד ושל צבור שוין להיות כשרים בזר ואין טעונין כהן:
פירוש תוספות יום טוב
והרגל בשנים וכו'. לא שהיו מחלקים האבר לשנים דהא כתיב (ויקרא א ו) אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים אלא האבר השלם היו מקריבין אותה שני כהנים וג'. הרמב"ם בפ"ו מהלכות מעשה הקרבנות:
העוקץ והרגל וכו'. וכתבו התוס' ק"ל דהכא לא חשיב לא כדרך הלוכו ולא כדרך נתוחו, ולא כדרך עלויו, ולא כדרך הפשטו. ואיני יודע איזה דרך תפס לו. ונ"ל דמשום דמבעי ליה למתני הראש והרגל ברישא. וקתני בהו הרגל בשנים נקיט נמי הרגל של שמאל בשנים וקתני העוקץ בהדיה ואקדמיה משום דגבי טלה תנינהו בהדי הדדי לעוקץ ורגל שמאל וכיון דתנא להנך דלא סגי להו בחד כהן, תנא נמי הגרה שהוא בשלשה. וכיון דבעי למתני הגרה, תני בהדיה החזה ואקדמיה כי היכי דקתני גבי טלה. והדר תני הנך דלית לכל חד וחד, אלא חד כהן. וקתני להו בסידרא דרישא שתי ידות ושתי דפנות. עכ"ל. אבל לשון הרמב"ם בפרק הנזכר הראשון מוליך את הראש. והב' והג' מוליכין הרגל של ימין. והד' והה' מוליכין את העוקץ וכו' הרי שסובר שכסדר שהן שנויין שכך היו מוליכין בזה אחר זה:
[אם רצה כו'. פירש הר"ב כהן יחידי כו' ובלא פייס. וכן פירש"י. וקשיא לי אמאי לא חיישינן דאתי לאנצויי. ושיבאו על ידי כן לידי סכנה]:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(יד) (על המשנה) והרגל בשנים. לא שהיו מחלקים האברים לשנים דהא כתיב אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים אלא האבר השלם היו מקריבים אותה שני כהנים וגו'. הר"מ:
(טו) (על הברטנורא) וקשיא לי אמאי לא חיישינן דאתי לאנצויי ושיבאו על ידי כן לידי סכנה. תוי"ט. והת"ח מתרץ ונראה לי דהבעלים היו בוררים באיזה כהן שירצה דאדם רשאי לעשות בשלו מה שירצה ולא שייך דאתי לאנצויי רק בקרבנות צבור:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
פר קרב וכו': וטלה דטעון ששה כהנים נפקא לן בגמ' מדכתיב וערכו דהיינו תרי בני אהרן תרי הכהנים תרי הרי ששה ואע"ג דהאי קרא בבן הבקר כתיב ובן הבקר בעי כ"ד דרשינן ליה לטלה מן הטעם דמפ' בגמ' דמתני' בסוף פירקין: ומ"מ ק"ק לע"ד דקתני במתני' הראש באחד והרגל בשנים ואדרבא אפכא מסתברא ואי רגל ויד דקתני הם הזרועות והיריכיים כמו שפירשתי בפ"ד דתמיד ניחא קצת: ובירוש' ולמה קרב באחד עשר אלא כדי לעשות פומבי: רבנן דקסרין אמרי מפני מה פר קרב בעשרים וד' כדי לעשות פומבי לדבר ע"ש בבית אלהים נהלך ברגש: וכתוב בספר קרבן אהרן פ' ויקרא ר"פ ששי ומה שהקשה הראב"ד ז"ל דהאיך היו מחלקין בן הבקר לכ"ד חלקים וביה נמי דרשינן ולא נתחיה לנתחים אינה קושיא כלל דבן הבקר להיותו גדול נתחיו הראשונים כ"ד ועל אלו הכ"ד נאמר שלא ינתח אותם לנתחים אחרים ע"כ:
בד"א בקרבנות צבור וכו': לשון הרמב"ם ז"ל שם בפ' ששי דהלכות מעשה הקרבנות סי' י"ט בד"א בעולות הצבור אבל עולות היחיד אם רצו להוליך נתחיה בפחות מאלו או ביותר מוליכין ע"כ:
הפשטן ונתוחן: של יחיד ושל צבור שוין להיות כשרין בזר ואין טעונין כהן דכתיב והקטיר הכהן את הכל למאי אתא למעוטי הפשט ונתוח:
שוין: ס"א שוה:
תפארת ישראל
יכין
והרגל בשנים: ב' כהנים נושאין הרגל:
אבל בקרבן יחיד אם רצה להקריב מקריב: א"צ פייס לנתחים, דיכול כהן אחד להקריב הכל. אבל עכ"פ צריך פייס מי יקריבנו, דאל"כ אתו לאנצויי [כך נ"ל, ובהא מיושב רש"י יומא ד"ב ע"ב ד"ה מי ידעינן]:
הפשטן ונתוחן של אלו: של יחיד וציבור:
ואלו שוין: שכשרין בזר, וא"צ פייס:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רבינו חננאל |
רבינו אשר |
הריטב"א |
תוספות רי"ד |
תוספות ישנים
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש | גבורות ארי