רמב"ם על יומא ב

<< · רמב"ם · על יומא · ב · >>

יומא פרק בעריכה

משנה אעריכה

כבר הודעתיך כי תרומת המזבח היא הסרת הדשן.

ואמרו כל הקודם את חבירו לתוך ארבע - הוא שיקרב אל המזבח בארבע אמות.

ומעשה הפייס שזכר כמו שאגיד לך. ידוע כי אינו מותר אצלנו למנות אנשים מישראל בשום פנים ואפילו לדבר מצוה, ומעשה דוד המלך מפורסם. אבל מונין אותם כשירצה אדם למנותם, שיקחו מכל אחד מהם דבר, ואחר כך מונין אותם הדברים. ומפני זה כשהיו קריבים כהנים רבים אל המזבח, היה אומר להם הממונה הצביעו, כלומר שישליכו האצבעות, וזה אחר שיעמידם שורה ויסכימו ביניהם ממי יתחיל המניין.

כיצד יסכימו?, על דרך הדמיון כשהיה המניין שלשים או ארבעים או חמשים או כמו שירצו מן המניין, ואחר כך ישליך כל אחד מהם אצבע אם הוא חלש או חולה, או שתי אצבעות אם הוא בריא. ויתחיל למנות אותן האצבעות אחד שנים שלשה על השורה, עד שיצא המניין שיסכימו עליו בתחילה, והאיש שיצא סוף המניין אצל אצבעו היה מקדים לאותה עבודה. ולא יחשבו הגודל למי שהשליך גודלו לפי שהוא נוח לפושטו ולקופצו, ושמא יפשוט אותו או יקפוץ אותו כשיקרב המניין לצאת כדי שיבא הפייס אצלו.

ועל זה הדרך היו הפייסות הארבעה שהיו במקדש. ודע זה והבן אותו, כי אלו הפייסות לא פירשם שום גאון מן הגאונים שהיו לפנינו מאותה שעמדנו על דבריהם, לפי שלשונות התלמוד לא יושג מהם מה שדומה לאדם בתחילת העיון, אבל הסברא באותן הדברים הוא מה שספרנו:

משנה בעריכה


משנה געריכה

אלו הדברים כולם הם בפייס אחד כמו שאדמה לך. והוא כי כולם היו כמו שורה אחת או עגולה, והיו מסכימין על האדם שיתחיל ממנו המניין. ואחר כן היו מסכימין כי אותו שיצא אצלו המניין שיסכימו עליו כמו שבארנו, הוא זורק את הדם, והסמוך לו שוחט, והסמוך לו מדשן את המזבח, והסמוך לו מדשן את המנורה, והסמוך לו מעלה איברים לכבש.

ואותו שמעלה איברים לכבש, הוא ושמונה בני אדם כמו שעומדים בשורה זכין בתמיד של שחר, כל אחד מהם במה שיש לו לשאת ולהעלות על הסדר שאומר:

  • הראשון הוא מעלה הראש והרגל.
  • השני הסמוך לו שתי הידים.
  • השלישי בעוקץ וברגל.
  • הרביעי בחזה ובגרה.
  • החמישי בשתי דפנות.
  • הששי בקרבים.
  • השביעי בסלת.
  • השמיני בחביתין - והם חביתי כהן גדול שאמר בהם השם יתברך "זה קרבן אהרן ובניו" (ויקרא ו, יג) וגו', ונקראו "חביתים" לאומרו בהם השם יתברך "על מחבת בשמן תעשה" (ויקרא ו, יד).
  • ותשיעי ביין.

נמצא שהפייס הזה זכין בו שלשה עשר, תשעה אותם שמנינו, ושוחט וזורק ומדשן מזבח ומדשן מנורה.

והזורק - הוא מקבל הדם כמו שבאר התלמוד. והקדמנו בזה הפייס זורק על שוחט, לפי שהזריקה מעולה כיון שהעיקר אצלנו שחיטה כשרה בזרים.

והמדשן - היה מסיר הדשן והטינופים ומקנח ומנקה, כמו שיתבאר בתלמוד. וכבר ידעת כי שם האפר דשן. ודרך הלוכו הוא כמו שיתבאר בברייתא, הראש והרגל והחזה והגרה שתי ידים ושתי דפנות העוקץ והרגל. ותנא קמא חש ליפה ולטוב והקדימו ואיחר הגרוע.

ואין הלכה כבן עזאי:

משנה דעריכה

היו הכהנים מתברכין בהקטרת הקטורת, והיו אומרים כל מי שמקטיר קטורת היה מתעשר וממונו מתרבה, למאמר השם יתברך "ישימו קטורה באפך" (דברים לג, י) וכתיב "ברך ה' חילו" (דברים לג, יא) וגו'. ולפיכך כל מי שהקטיר לא היו מניחין אותו להקטיר פעם שניה, שישאר זולתו מן הכהנים שלא יקטירו, ולא היו אוספים לפיים הקטרת אלא למי שלא הקטיר קטורת מימיו, ולפיכך יאמר חדשים לקטורת באו והפיסו:

משנה העריכה

אמר השם יתברך "וערכו עצים על האש" (ויקרא א, ז), ובאה הקבלה כי זה נאמר בתמיד של בין הערבים, כי בשל שחר כבר נאמר בו בפירוש "ובער עליה הכהן, עצים בבקר בבקר" (ויקרא ו, ה):

משנה ועריכה

כמו שבארנו בתמיד של כל יום:

משנה זעריכה

עניין אם רצה להקריב מקריב הוא, שהוא יכול להקריב באיזה מניין שירצה פחות מאלו או יתר על אלו.

ורוצה באמרו הפשטן וניתוחן של אלו ושל אלו שוין - שהן כשרים בזר, ומותר בזר לפשוט ולשחוט ולנתח בין קרבנות ציבור בין קרבנות יחיד. וכבר קדם לך זה העיקר בפסחים [פ"ה הל' ו] במקום שאמרנו "מקבלה ואילך, מצות כהונה":