ברטנורא על חולין יב
משנה חולין, פרק י"ב:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
שלוח הקן - אבל לא במוקדשין. משכחת מוקדשין דאילו היו חולין היו חייבים בשלוח הקן, כגון שהיה לו עוף והקדישו כשהוא ברשותו לבדק הבית וברח ומצאו אח"כ רובץ על הקן והכירו. אי נמי, כגון שהקדיש גוזלות של שובכו למזבח לעולת נדבה ואח"כ כשגדלו אותן גוזלות ברחו ויצאו וקננו במקום אחר, דמעיקרא כי אקדשינהו דידיה הוו וחל הקדש עלייהו, והשתא דמצאן לאו מזומן הוא, ואי הוו חולין הוו מחייבי:
ואינו נוהג אלא בשאינו מזומן - דכתיכ כי יקרא, פרט למזומן:
שקננו בפרדס - שמרדו ויצאו מן הבית, ואינן חוזרות לבית ונעשו מדבריות. ופרדס לאו מזומן הוא מפני שיכולות לברוח:
הרדסיאות - שדרכן ליגדל עם בני אדם. ועל שם הורדוס המלך שהיה מתעסק בגידולן נקראו הרדסיאות על שמו:
עוף טמא פטור מלשלח - דכתיב קן צפור, עוף משמע בין טהור בין טמא, צפור טהור ולא טמא:
עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור - אע"ג דמינא דאפרוחים בר שלוח הוא, פטור. דקן צפור בעינן, שתהא האם המקננת טהורה:
ועוף טהור הרובץ על ביצי עוף טמא פטור - דאמר קרא ואת הבנים תקח לך, לך ולא לכלביך:
קורא - בערבי קורין לו שונא"ר, ובלע"ז פרדי"ז . ודרכו שהזכר רובץ על הביצים כמו הנקבה. הלכך ר' אליעזר מחייב לשלח הזכר. אבל בשאר עופות מודה ר"א שזכר פטור, דאם אמר רחמנא, ולא אב. ואין הלכה כר"א:
בזמן שכנפיה נוגעות בקן חייב לשלח - דאמר קרא רובצת, ולא מעופפת. ומדכתב רובצת ולא כתב יושבת, שמע מינה דאם כנפיה נוגעות בקן חייבת:
שנאמר שלח - לעולם משמע :
נטל את הבנים וכו' - דכיון דנטל את הבנים הוי ליה קן מזומן:
לוקה ואינו משלח - אף על גב דלאו הניתק לעשה אין לוקין עליו, הכא היינו טעמא, דסבר רבי יהודה שלח מעיקרא משמע , והכי קאמר קרא, לא תקח האם אבל מה יש עליך לעשות כשתמצא הקן, שלח תשלח את האם, ואין כאן ניתק לעשה אלא עברת עשה ולא תעשה. ואין הלכה כרבי יהודה:
אין לוקין עליה - אם קיים עשה שבה. אבל אם לא קיים העשה, כגון הלוקח אם מעל הבנים ושחטה או מתה תחת ידו, לוקה:
מצוה שהיא כאיסר - שאין בה חסרון כיס אלא דבר מועט: