תפארת ישראל על חולין יב

משנה חולין, פרק י"ב:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

בחולין אבל לא במוקדשין: אף דאין שלוח הקן נוהג רק באינו מזומן. אפ"ה שייך במוקדשין. כגון שהקדיש עוף שברשותו. ואח"כ ברח העוף. וחזר ומצאו רובץ על הקן. ואפי' בקדשי בדק הבית אינו נוהג:

חומר בכסוי הדם משלוח הקן: נקט הנך ששניהן נוהגין בעופות:

כגון אווזין ותרנגולין שקננו בפרדס: ר"ל אפילו אווזים ותרנגולים דבייתות הן. אפ"ה מדמרדו אח"כ כאינו מזומן דמי. ואע"פ שמצאן אחר מרידתן בפרדס שלו. אפ"ה כיון שהפרדס כחצר שאינו משתמר. לא קנתה לו חצירו רק בעומד בצד החצר ואומר זכתה לי שדי [כח"מ רס"ח]. ולהכי הו"ל אינו מזומן:

וכן יוני הרדסיאות: כך נקראין מין א' של יונים פראים שנעשו בייתות. על שם הורדוס שהמציא לגדלן בביתו. וקמ"ל דבין בתרנגולים שהן מין בייתות. או בהנך יונים שהן מין הפקר. לא תליא במין. רק לפי שהוא באמת. וה"ה צפרים שקננו בטפיחין או אצל החלון. כל שלא זכה באם או בבנים חייב בשלוח [עי' בסרצ"ב]:

משנה ב

עוף טמא פטור מלשלח: דכתיב בתורה צפור. ורק טהור משמע:

קורא זכר: רעבהוהן. ודרכו שהזכר מקנן על הביצים [ומ"ש רש"י אחרים ל"ד. אלא כך דרכו]:

רבי אליעזר מחייב: בשאר מינים מודה ר"א דכשהזכר רובץ פטור מלשלח. דרחמנא אמר והאם רובצת. ולא כשהזכר רובץ. אבל רק בקורא ס"ל לר"א דמדכתיב גביה בקרא לשון דגירה. גלוקקען בל"א [ירמיה ט"ז] כמו בנקבה. להכי חייב:

משנה ג

היתה מעופפת בזמן שכנפיה נוגעות בקן: ר"ל באפרוחים או בביצים:

פטור מלשלח: דרובצת כתיב:

חייב לשלח: דאע"ג דסתם קן משמע ב' [כרתוי"ט קנים פ"א מ"א]. הכא נמי האם והולד ב' הם:

היו שם אפרוחין מפריחין: שכבר יכלו לפרוח:

או ביצים מוזרות: ביצים מושחתים שאין שוב אפרוח בא מהם:

יצאו מוזרות: שסופן להסריח לגמרי:

שלח תשלח: ודוקא בחזרה מעצמה. אז לא מקרי שלוח קמא שלוח. אבל מותר לחזר ולתפסה אחר ששלחה ויצאה מתחת ידו. ובלבד שלא יחתוך כנפיה קודם שלוחה [י"ד רצ"ב ד' וה' ודו"ק]:

חייב לשלח: אף שכבר שילח הבנים:

נטל הבנים: אחר ששילח האם. דאסור לזכות בהם עד שישלח האם:

פטור מלשלח: דמדזכה בהן כבר. מזומן הם. וה"ה בקננו ברשותו. ושלח האם אף דלא נטל והגביה הבנים. אם חזרה עליהן פטור מלשלח [ש"ך שם. ופשוט דמיירי בחצר המשתמר. או באינו משתמר ואמר אחר ששלח האם זכתה לי שדי. ועי' לעיל סי' ג'. והא דקאמר לעיל בשלחה וחזרה חייב לשלח. היינו בחזרה קודם שזכה בבנים]:

משנה ד

רבי יהודה אומר לוקה ואינו משלח: דסבירא ליה דאינו לאו הניתק לעשה רק ה"ק קרא. שלח תשלח מעיקרא. ולרבי יהודה לא משכחת לה לאו הניתק לעשה. רק בהשבת הגזילה. דבהא ליכא למימר השב מעיקרא. דכיון שלא גזל מה ישיב:

וחכמים אומרים משלח ואינו לוקה: והכי קיי"ל:

אין לוקין עליה: אם קיים אותה אח"כ. מיהו במתה מאליה. וכ"ש כששחטה הוא. שאי אפשר עוד שיקיים העשה. חייב. [ודוקא למ"ד קיימו ולא קיימו. אבל למ"ד בטלו ולא בטלו אינו חייב רק כששחטה הוא וביטל העשה שבה. וקיי"ל כמ"ד קיימו ולא קיימו [עי' ר"ן סוף מכילתן. וברכ"מ פט"ז מסנהדרין]:

משנה ה

אפילו לטהר את המצורע: ולא נקט אפילו לטהר היולדת שמצוי טפי ממצורע. רבותא קמ"ל. דלא מבעי ביולדת שכשיקריב העוף יבטל העשה מדאי אפשר לשלחה אח"כ. וא"כ איך ידחה עשה דיולדת העשה ול"ת דשילוח. אלא אפילו לקחה לטהר מצורע דאחר שיטבול אותה במים חיים ישלחה על פני השדה כדינו בשילוח הקן. רק דביני ביני עבר אעשה. סד"א דתבוא עשה דטהרת מצורע דחמיר. דגדול השלום. שהרי ע"י שיתטהר יהיה מותר בפריה ורביה שנאסר בה תחלה. ולהכי הו"א דלדחי לעשה דשלוח. קמ"ל דמדכתיב תשלח משמע מכל מקום אפילו במקום קיום מצוה. [ואילה"ק ל"ל קרא דלא לדחי. הרי בל"ז לא דחי. דלא הוה בעידנא. דבשעה שמבטל (הלאו) [העשה] לא מקיים העשה. י"ל דכבר כתבו פסקי תוס' [זבחים סי' ס"ט] דהיכא דלא אפשר לקיים העשה מבלי שיעבור על הלאו. אז א"צ שיהיה בעידנא. עוד י"ל דעשה דטהרת מצורע דחמיר וכדאמרן. אפשר דדחי לעשה אפילו אינו בעידנא [כתוס' פסחים נ"ט א']. ואילת"ק עכ"פ אכתי ל"ל קרא דלא לדחי הרי באפשר לקיים שניהן אפילו ל"ת לא נדחה מקמי עשה [שבת קל"ג א']. והרי הכא אפשר שימתין עד שיזדמן לו עוף אחר. י"ל דשהויי מצוה לא משהינן. דנמי מקרי דחוי [כתוס' שבועות ד"ג א']:

ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר: הוא חלק כ"ד מדינר. שאפשר שיוציאנו בעד צפור קטן לטהרתו. ע"י שיקיים מצות שלוח הקן: