מלאכת שלמה על חולין יב
<< · מלאכת שלמה · על חולין · יב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
שלוח הקן: כוליה פירקין בפי"ג דהלכות שחיטה. ובטור י"ד סימן רצ"ב. וכתוב בכל בו סימן קי"א המצוה הזאת מבוארת מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד כי הטעם בשניהם לבלתי היות לבם אכזרי ולא נרחיק טעמו שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע"פ שהתיר השחיטה והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיותם רובצים על הבנים כאילו יכרית המין ההוא ומה שאמרו ז"ל האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו מפני שעשה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזרות הענין כך הוא שאין התועלת במצות להקב"ה בעצמו יתברך אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מדה מגונה או לזכור הנפלאות והנסים לדעת את ה' וכן לשון אגדה וכי מה איכפת ליה להקב"ה בין שוחט בהמה ואוכל או עוקר ונוחר ואוכל ומה אכפת וכו' הא לא ניתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות שנאמר אמרת ה' צרופה ע"כ. וגם בספר מורה הנבוכים והובא בפירוש הרמב"ן ז"ל על התורה בפ' כי תצא דטעם שליח הקן וטעם אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה ואיז הפרש בין דאגת האדם ודאגת הבהמות על בניהם כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם ע"כ וכתב עליו הרמב"ן ז"ל ויותר נכון שלא נתאכזר ע"כ וע"ש עוד ובמ"ש ס"פ בתרא דקדושין:
נוהג בארץ ובח"ל: משום דאיצטריך למיתני בחולין אבל לא במוקדשין תנא בארץ ובח"ל בפני הבית ושלא בפני הבית אע"ג דלא הוה צריך למיתנינהו דהא שלוח הקן לאו חובת קרקע הוא הר"ן ז"ל. ובגמ' ר' אבין ור' מיאשא חד אמר כל היכא דתנן בארץ ובח"ל שלא לצורך לבד מראשית הגז ומתנות לאפוקי מדר' אלעאי דאמר אינם נוהגין אלא בארץ וחד אמר כל היכא דתנן בפני הבית ושלא בפני הבית שלא לצורך לבד מאותו ואת בנו סד"א הואיל ובעניינא דקדשים כתיב בזמן דאיכא קדשים נינהוג בזמן דליכא קדשים לא נינהוג קמ"ל ותרוייהו אמרי כל היכא דתנן בחולין ובמוקדשין דהיינו בגיד הנשה ובאותו ואת בנו לצורך דאותו ואת בנו דאי לאו דאשמועי' ליה ה"א דאינו נוהג אלא במוקדשין דהא בקדשים כתיב הלכך אשמועי' דנוהג הוא בחולין כדאמרי' התם ושור הפסיק הענין וכ"ש הנך דתנן אבל לא במוקדשים לצורך הוא דאשמועי' חילוק לבד מגיד הנשה דפשיטא משום דאיקדש פקע ליה איסור גיד הנשה מיניה ופרכי' ולאו מי אוקימנא בולדות קדשים דאתא לאשמועינן דחייב משום גיד ומוקדשין דכיון דאיסור קדשים קדים כדכתבי' התם שיצירת הולד קודמת לגידין אצטריך לאשמועי' דאתי איסור גיד וחייל עלייהו ומשנינן ומ"ט אוקימנא לאו משום דקשיא לן לא ליתני מעיקרא נמי לא תיקשי לך איידי דתנן לצורך תנא נמי שלא לצורך פי' רש"י ז"ל מ"ט דחקת לאוקומה בהכי משום דקשיא לך למאי הלכתא תננהו והשתא אתי ר' אבין ור' מיאשא למימר לא תדחק לאוקומה בהכי דמעיקרא כי מקשת התם פשיטא לאו קושיא היא דהא איכא טובא דמתני שלא לצורך ואיידי דתננהו כל חדא וחדא בחדא דוכתא לצורך תנא נמי בהן שלא לצורך והה"נ למוקדשין איידי דתנייה בכולהו לצורך תנייה נמי בהן שלא לצורך וכן בפני הבית משום אותו ואת בנו תנייה בכולהו וכן ח"ל משום ראשית הגז ומתנות. בפי' רעז"ל משכחת מוקדשין דאילו היו חולין היו חייבין בשלוח הקן כגון שהיה לו עוף והקדישו וכו' לשון רעז"ל. אמר המלקט פי' דאי אקדיש קן דה"ל בתוך ביתו לא מיחייב אפילו בחולין דהוי מזומן ואי דחזא קן בעלמא ואקדשיה לא קדיש דכי יקדיש איש את ביתו קדש אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו אלא כגון שהיה וכו' ורב הוא דאוקי לה במקדיש פירות שובכו והאי דנקט פירות שובכו ולא אמר שובכו עצמו משוש דיונים אינם ראוין אלא כשהן קטנים ושמואל מוקי לה למתני' אפי' במקדיש לבדק הבית ואשמועינן רבותא דאע"ג דקדושת דמים בעלמא הוא פטור מלשלח כדאמרי' טעמא שאתה מצווה להביאו לידי גזבר:
חומר בכסוי הדם: תימא אמאי לא תני שכסוי הדם נוהג בזכרים ובנקבות ושלוח הקן אינו נוהג אלא בנקבות תוס' ז"ל. ונלע"ד לתרץ משום דלא פסיקא ליה דהא איכא קורא זכר דפליגי בה ר' אליעזר וחכמים דוק: ;אבל אם קננו בבית.
ז"ל החכם הר"ס ז"ל אבל אם קננו בבית וכו' נלע"ד שאע"פ שהפקיר אח"כ הבית פטור משילוח והה"נ בצפרים שקננו בעליות אע"פ שהאם אינה נקראת מזומן כיון שאינה נוחה לתפשה וכמו שפי' רש"י ז"ל בפרק שלוח הקן מ"מ אפרוחים או הביצים נקראים מזומנים שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו וכדאיתא התם בגמ' ולא משכחת לה התם בגמ' שיוני עליות חייבות בשילוח אלא בזמן שלא עמדה האם מעל הביצה משהטילתה שאז אסור לזכות בביצים קודם שילוח דכתיב שלח תשלח את האם והדר ואת הבנים תקח לך כדאמר ר' יהודה התם וכיון שאסור לזכות בביצים לא זכתה לו חצרו כדאמרי' התם דכל היכא דאיהו לא מצי זכי חצרו נמי לא זכיא ליה אבל אם עמדה האם מעל הביצה כבר זכתה לו חצרו והוי מזומן ופטור משלוח ואע"פ שיפקיר ביתו אח"כ ויפקיר גם ביצים פטור משלוח שכבר נקרא עליהם שם מזומן וראיה לזה מדשקיל וטרי בגמ' גבי הא דתנן אבל לא במוקדשין הני מוקדשין היכי דמי וכו' אלא דאגבהינהו לאפרוחים ואקדשינהו והדר אהדרינהו האי אפי' בחולין נמי לא מיחייב דתנן נטל את הבנים והחזירן לקן ואח"כ חזרה האם עליהם פטור מלשלח ואם איתא דמהני בהו הפקר לעשותם שאינו מזומן ה"ל לאוקומה בשהפקירן אח"כ אלא ודאי משמע מדלא משני הכי דלא מהני בהו הפקר כיון שכבר נקרא עליהם שם מזומן תו לא פקע וכן נראה מלשון רש"י ז"ל שפירש פטור מלשלח דהא כיון דזכה בהו מזומן קרי להו ול"ד לתרנגולים שמרדו וקננו בפרדס דפקע מנייהו שם מזומן אחר שמרדו דשאני התם דקודם שבאו לידי מצות שלוח הוא שנקרא עליהם שם מזומן ובזמן שקננו בפרדס שחל עליהם מצות שלוח כבר פקע מינייהו שם מזומן אבל הכא בשעה שראויה לחול עליהם שם מצות שלוח דהיינו כשהטילו הביצים יש עליהם שם מזומן וכבר נפטרו ולא פקע מנייהו ועוד דאי לא תימא הכי א"כ כל אדם יפקיר תרנגולתו בביתו ויקיים מצות שלוח הקן אלא ודאי כדאמרן כנלע"ד סלימאן עכ"ל ז"ל:
הרדיסאות: אית בגמ' מאן דתני הדריסאות על שם מקומם. ובערוך כתוב כך מאן דתני הורודוסיות על שם הורודוס פי' הורודוס המלך הביא יונים מן המדבר וגידל אותם בישוב ונעשו תרבות ונקראו על שמו הורודוסיות ומאן דתני דורסיות על שם המקום שהביאן משם ע"כ:
עוף טמא רובץ וכו': בגמ' דייק הא עוף טהור הרובץ על ביצי מין אחר טהור כמותו חייב ודחי דילמא האי דיוקא דוקא בקורא נקבה דמנהגה בכך לדברי הכל כדבסמוך. וכתוב בספר לקח טוב בפ' כי תצא דף קמ"ג וז"ל ואת האם פי' מורי הרב נר"ו דהאי את בא לרבות עוף טהור הרובץ על ביצי עוף טהור ואינם ממין אחד שחייב לשלח אבל אם לא שלח אינו לוקה ואת הבנים בא לרבות ג"כ דלפעמים יכול ליקח האם עמהם כגון אם לקח את הבנים והחזירן לקן וחזרה האם עליהן דאז פטור מלשלח ע"כ:
קורא זכר ר' אליעזר מחייב וכו': ובקורא נקבה דברי הכל חייב ומיהו בעוף אחר טהור שאין דרכו לרבוץ אלא על ביצי מינו שקינן על ביצים של מין אחר בעיא דלא אפשיטא בגמרא כדכתבינן:
בזמן שכנפיה נוגעות בקן חייב לשלח: ומוכח בגמ' דנוגעות עלייהו בעינן דאי לא נגעה בהו אלא מן הצד פטור:
שנאמר שלח: ולעולם משמע דמקור הוא תשלח אין לי אלא לדבר הרשות לדבר מצוה כגון קן יולדת וטהרת מצורע מנין ת"ל תשלח מכל מקום. לשון החכם הר"ס ז"ל שלח מקור וכו' בגמ' פ' כסוי הדם משמע שאין הדרשא מחמת המלה שהיא מקור שאפי' שלא תהיה מקור משמע אפי' ק' פעמים עד שימעט הכתוב דקאמר התם גבי הא דתנן כסהו ונתגלה פטור מלכסות מ"ש מהשבת אבידה דאמר מר השב אפי' ק' פעמים ומשני התם לא כתיב מיעוטא הכא כתיב מיעוטא וכסהו ופי' רש"י ז"ל אי הוה כתיב וכסה הוה משמע שיהא נכסה כל שעה אבל וכסהו מיעוטא הוא כסוי זה ותו לא עכ"ל אלמא אי הוה כתיב וכסה הוה משמע אפי' ק' פעמים כמו השב אבידה אע"ג דמלת וכסה אינה מקור עכ"ל ז"ל:
נטל את הבנים: ס"א את הביצים. ואיתה בריש פירקין:
הנוטל אם על הבנים וכו': שנויה בפ"ג דמסכת מכות:
ר' יהודה אומר לוקה ואינו משלח: דס"ל לר' יהודה דהכא לא לאו הניתק לעשה הוא אלא לאו שקדמו עשה כדפי' רעז"ל ועבר על עשה קודם ואח"כ עבר על הלאו הלכך לקי אע"ג דשמעי' ליה לר' יהודה בברייתא גבי נותר דלאו שניתק לעשה הוא דאין לוקין עליו. הכא לקי. ומתני' נמי דייקא דקתני ר' יהודה אומר לוקה ואינו משלח ואי ס"ד דר' יהודה ס"ל לאו שניתק לעשה לוקין עליו לוקה ומשלח מיבעי ליה פי' אי ס"ד קסבר ר' יהודה שלח דקרא לאחר לקיחה וטעמא דלוקה משום דס"ל לאו שניתק לעשה לוקין עליו אמאי קתני ואינו משלח הכתוב מחייב לשלחו אפילו לאחר לקיחה והוא פוטרו ודחינן להאי דיוקא דמתני' דדילמא דמתני' ה"ק ואינו משלח כלומר אינו נפטר בשלוח אלא אף לוקה ומ"מ מברייתא דנותר שמעי' שפיר דס"ל דאין לוקין על לאו שניתק לעשה אלא הכא לקי משום שהעשה קודם ללאו כדכתבינן. גרסי' בגמרא במה משלחה רב הונא אמר ברגליה שנאמר משלחי רגל השור והחמור ורב יהודה אמר באגפיה ופי' הרא"ש ז"ל ובמה משלחה אמר רב הונא ברגל פי' כדי שתוכל לילך ברגל ויכול לחתוך כנפיה שלא תוכל לפרוח וישלחנה ותלך ברגליה שתים ושלש פסיעות ואח"כ יקחנה ורב יהודה אמר באגפיה צריך לשלחה בענין שתוכל לפרוח באגפיים שלא ימרוט כנפיה ע"כ אבל הסמ"ק בסימן ר"נ פי' ברגליה יש מפרשים שאוחזה ברגליה ומשלחה וי"מ שצריך שיהא רגלה קיים ורב יהודה אמר באגפיה משום דרגליה היינו כנפיה ופסק רב אלפס כרב יהודה ע"כ. ועיין בספר חכמת שלמה שהגיה בלשון הסמ"ג דגפיה היינו כנפיה ע"כ ומהרי"ק ז"ל כתב שם ביד פי"ג וז"ל פסק כרב יהודה משום שהיה גדול מרב חסדא ע"כ משמע שבספרו ז"ל היה כתוב רב חסדא ולא נמצא לי כן בשום ספר:
זה הכלל כל מצוה בלא תעשה כו': כך הגיה הרי"א ז"ל. ובטור אבן העזר סימן קע"ז. ועיין במ"ש בפ"ג דמכות סימן ד'. וז"ל רש"י ז"ל כאן שיש בה קום עשה אין לוקין עליה למאן דתני במסכת מכות קיימו ולא קיימו פי' כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה כגון זה שניתק הלאו לעשה דמשמע לא תקח ואם לקחת קיים עשה שבה כשהתרו בו לא תקח ולקחה ושלחה בתוך כדי דבור של התראה פטור ואע"פ שעבר על לא תקח דלכך נתקו לעשה לומר אם עברת על אזהרה זו עשה זה והפטר לא קיים עשה שבה תוך כדי דבור דקיימא לן תוך כדי דבור כדבור דמי כי עבר על התראה חייב אפי' שלחה אחר זמן ולמאן דתני בטלו ולא בטלו פי' בטל עשה שבה לגמרי שאין יכול לקיימו עוד כגון ששחטה חייב לא ביטל עשה שבה כל זמן שלא שחטה אע"פ שלא שלח מיד כשהתרו בו פטור ע"כ:
לא יטול אדם אם על בנים אפי' לטהר בה את המצורע: נפקא לן מדכתיב שלח תשלח דמשמע אפי' לדבר מצוה וכמו שכתבתי לעיל בסמוך ובגמ' פרכינן אלא טעמא דכתב רחמנא תשלח הא לאו הכי ה"א לדבר מצוה לא מיחייב בשלוח אמאי עשה ולא תעשה הוא בשלוח הקן ואין עשה דטהרת מצורע דוחה את לא תעשה ועשה. ומפרקינן כגון שנטלה ע"מ לשלחה דלאו ליכא עשה הוא דאיכא סד"א ליתי עשה ולידחי עשה ופרכי' תו ומאי אולמיה דהאי מהאי דאיצטריך רבויא ומפרקינן איצטריך סד"א הואיל ואמר מר גדול שלום כו' ובתוספתא קתני ואפי' לטהר בה את המצורע מפני שנעבדה בה עבירה משמע אפי' אדם אחר שלא נתחייב בשלוחה אם הוא מכירה שנטלה מעל הבנים אסור לטהר בה את המצורע דו"ק:
למען ייטב לך והארכת ימים: מפרשי' ליה בגמ' למען ייטב לך לעולם שכולו טוב ולמען יאריכון ימיך לעולם שכולו ארוך:
סליק פירקא וסליקא לה מסכת חולין: